בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 119 (220) 01/02/98

כתבות

האתגר של דרור

תגיות: נץ (F-16) , תאונות , שיקום

פתאום באמצע החיים, נפצע סגן דרור כהן בתאונת דרכים והפך מטייס קרב, "מלך העולם" כדבריו, למשותק מהמותניים ומטה. לאחר שיקום ממושך חזר לשרת בתפקיד מטה והחל לחפש ריגושים חדשים. אחרי שמצא את עצמו באתר סקי מים לנכים ליד לונדון, החליט להיכנס חזק לתחום הספורט האתגרי. טרקטורון, באגי, סקי ורק דבר אחד חסר, היכולת להתרומם מעל הקרקע. "עד היום", הוא מודה, "לא מצאתי ריגוש שמשתווה לטיסה"

מיכל פלד-פליישר צילום: יעל חביליו

פרחי-הטיס שעלו על הצוקית עם המדריך סגן דרור כהן ביוני 1992, ודאי לא שיערו שזאת תהיה הטיסה האחרונה שלו. כפרחים צעירים, בשלב הראשוני של הקורס, סביר להניח שהיו עדיין המומים מחוויית הטיסה, והמקסימום שעשו היה אולי קצת לרטון על קפדנותו של המדריך. גם דרור עצמו לא ידע שמדובר בטיסה האחרונה שלו. בחיל-האוויר רגילים לטיסות פרידה רשמיות וטקסיות, אז מה פתאום שטיסת הדרכה שגרתית על צוקית תהיה הטיסה האחרונה? אבל לגורל, כידוע, רצון משלו.
דרור נולד לפני 29 שנים ברמת השרון. ילד סנדוויץ' שלמד בתיכון רוטברג בעיר, בשכבה שהוציאה מתוכה לא פחות משמונה אנשי צוות-אוויר. הוא בכלל ראה את עתידו כלוחם בסיירת מטכ"ל, אבל במבדקים הרפואיים נמצאה אצלו בעיה קלה בגב והוא נאלץ לוותר על החלום וללכת לקורס חובלים. כשהתגייס ראה שזה "קורס איכותי ומצוין, אבל הוא היה איטי מדי בשבילי, זה לא היה הטמפו שאני חי בו". אחרי חצי שנה בקורס, בעקבות צפייה בסרט "טופ גאן" ("אהבה בשחקים") החליט דרור לעזוב הכל ולנסות להתקבל לקורס-טיס. "לקחתי הימור גדול. עזבתי קורס טוב שהייתי בו בסדר גמור והלכתי למבדקי טיס. הכל היה בסדר. העלו לי את הפרופיל ועם תכליתיות ורצון, עוברים שלב אחר שלב בקורס, עד שבסוף זה נגמר". ביוני 1989 קיבל דרור את הכנפיים והפך לטייס קרב.
לאחר קורס האימונים המבצעי הוצב בטייסת סקייהוק, שם שירת במשך שנה. אחר-כך החל הסבה ל-F-16A/B, אבל הניסיון לא עלה יפה והוא הוחזר לסקייהוק ולהדרכה בבית-הספר לטיסה. "בסוף אותה שנה הייתי אמור לחזור שוב למטוס מתקדם ולחתום לעוד שנתיים", הוא מספר. "עניין החתימה בכלל לא הפריע לי, כי מאוד רציתי להגיע למטוס מתקדם. התוכנית היתה לנסוע אחרי השחרור לחוץ-לארץ, לטיול של שנה, בטח גם ללמוד, הדברים הרגילים, כמו כולם. ואז קרתה התאונה, ואז החיים מתפתחים להם".
באותו יום, לאחר שסיים שתי טיסות הדרכה, הגיעה מכונית צבאית לאסוף אותו וארבעה טייסים נוספים, לנסיעה לבסיס דרומי, לטייסת המבצעית שלו. דרור: "שעת צהריים, נהג צבאי עם רכב צבאי מגיע לאסוף אותנו. כל צירופי המקרים הרגילים: הנהג טרי והרכב הוא פורד טרנזיט ישן, רועד כזה. שעת צהריים וחם מאוד בחוץ. סוף יוני, תחילת יולי, שרב. אני קרוע מעייפות ומחליט לישון קצת, כדי שיהיה לי כוח לטוס אחרי הצהריים. אני זוכר שבבאר-שבע הנהג עצר בפראות באמצע איזה צומת, ואמרתי לו להירגע. הדבר האחרון שאני זוכר מאותו יום, זה את הפנייה אחרי שיוצאים מבאר-שבע. התאונה התרחשה בערך בשלוש ועשרה בצהריים, והתעוררתי רק יום אחרי, בשיקום בתל-השומר. מה שקרה זה שממש לפני הבסיס, בכביש ישר לחלוטין, בלי שום סיבה שבעולם, הנהג נרדם וירד לשוליים. הוא התעורר, חזר בפראות לכביש, הרכב התגלגל איזה חמישה גלגולים ובגלגול החמישי נזרקתי החוצה ונפלתי לתהום. נפלתי על הגב ועמוד השידרה נשבר.
"בתוך עמוד השידרה נמצא חוט השידרה והשיתוק מתחיל בנקודה בה חוט השידרה נפגע. אצלי התרסקה חוליה D-12. הכל עובד בחלק התחתון של הגוף, ומן הסתם גם בחלק העליון, אבל פשוט אין יותר תקשורת בין שני החלקים. אני משותק מהפופיק ומטה, אין תחושה ואין תנועה. ארבעת הטייסים שהיו איתי באוטו יצאו קצת יותר טוב. אחד שבר את הקרסול, שלושה יצאו כמו שהם נכנסו. הנהג נשרט קצת".
דרור, שאיבד את ההכרה, התעורר רק למחרת בצהריים בבית-החולים, לא מודע לכל מה שעבר עליו מאז נרדם ביציאה מבאר-שבע. הוא מספר על מצב "קצת מוזר. אתה לא מבין בדיוק מה קורה. אתה בוכה, צועק, מנסה לתת פקודות לרגליים לזוז והן לא זזות. הידיים זזות כשאתה רוצה, ואתה לא מבין למה הרגליים לא. ואז מגיע הרופא ומסביר לך שקרתה לך תאונת דרכים ואתה כנראה לא תוכל יותר להזיז את הרגליים. טוב. בפעם הראשונה שאומרים לך זה לא ממש מדבר. ההורים שלי היו באותה תקופה בשליחות בצרפת, והיו לי כמה שעות לבד עד שהם הגיעו, ביחד עם שאר המשפחה. אתה מתחיל טיפה לנסות להבין מה קורה פה. והתהליך של ה'מה קורה פה' לוקח די הרבה זמן.
"אני לא רוצה להישמע מסכן, אבל זה קטע נורא כואב. אתה מת מכאבים כי הגב נשבר, ואתה שוכב שם בשיקום בשבועות הראשונים בלי להבין מה קרה. בן-אדם שרואה את התאונה, שעושה אותה, אולי יש לו איזושהי השלמה. אצלי - בן-אדם שהרגיש כמו מלך העולם, טייס עם מעמד של צוות-אוויר, שרירים, משקפיים, מעיל, חברה בתל-אביב, אוטו, פעם בשנה חופשת סקי ואני רק בן 24 ושלושה חודשים - פתאום הפכתי לאיזו מומיה ששוכבת בבית-חולים. שוכב שם ולא שולט בשום דבר. ואני לא מבין. איך אני מתחבר למציאות הזאת שאני נמצא בה".
חמישה שבועות חלפו מיום התאונה ועד הניתוח שבו חובר עמוד השידרה של דרור בחזרה והוא החל בתהליך השיקום, תקופה שאותה הוא מגדיר כקשה וטראומטית, מלווה במחשבות אובדניות. "לפני עמדו שתי אלטרנטיבות בקטע הראשוני: להמשיך הלאה, או לעזוב. הלעזוב נגמר די מהר מבחינתי. לא יכולתי לעשות את זה להורים שלי. יש לי הורים מדהימים, משפחה מדהימה, ויצא גם בן שיודע להעריך את זה. זה פשוט היה מעשה נורא נורא אנוכי לעזוב אותם. אז בחרתי באלטרנטיבה הראשונה והיא להמשיך לחיות. הלב עדיין עובד, ומתחילים לחיות, לראות מה קורה. כי אני עדיין במצב שיש לי ידיים חזקות ואני יכול ללכת עם מכשירים אם אני רוצה. ממשיכים הלאה, אל תוך עולם חדש".
חמישה חודשים נמשך תהליך השיקום של דרור, בהם למד כיצד להשתמש בכיסא הגלגלים וכיצד לטפל בעצמו. שורה של פעולות בסיסיות שהיה עליו ללמוד מחדש. גם בידע שלו כטייס הוא השתמש בתהליך השיקום. דרור: "זה היה די משעשע. אחרי תקופה ארוכה של שכיבה, כשהושיבו אותי, לגוף היה קשה לספק דם לגובה כזה והיתה לי נטייה לסחרחורות והתעלפויות. כדי לצאת מזה השתמשתי בטכניקה של התנשמויות ונשיפות שלמדתי כדי לצאת מעומסים גבוהים של ג'י, והרופאים והאחיות היו בטוחים שיש לי תופעות של היפר-ונטילציה.
"הנכות הזאת, התאונה שקרתה, יצרה עבורי דבר מדהים, באמת דבר מדהים. מה זה הדבר המדהים? זה לחיות עוד חיים מא' עד ת'", הוא אומר ומחייך. "חיים חדשים לא מגיל שנה, אלא מגיל 24 ושלושה חודשים. ברמת השיתוק שלי, זה לא טריוויאלי להתלבש, להתקלח, לאכול. את כל הדברים הכי אלמנטריים בחיים, קיבלתי הזדמנות ללמוד ולעשות פעם נוספת. לחוות את כל החוויה. אם יש כאלה שמחפשים כל מיני דברים בעולם, ריגושים בחיים, אני קיבלתי לחיות עוד חיים. נורא קשה בהתחלה להבין את זה. יש קטע טראומאטי אחרי התאונה שאותו אתה צריך לעבור. ברגע שאתה עובר אותו, אתה מתחיל לראות את החיים כמו שאני רואה אותם כיום, שהם בלי מגבלות ואתה יכול לעשות איתם מה שאתה רוצה, ממש".
בזמן השיקום ביקר אצל דרור מפקד חיל-האוויר דאז, האלוף הרצל בודינגר, ושאל אותו אם ברצונו לחזור לשירות. דרור החליט שהוא מעוניין, וחצי שנה לאחר התאונה כבר עבר לגור לבדו בדירה שכורה בצפון תל-אביב והחל בתפקיד חדש במטה חיל-האוויר בקריה. דרור: "אחרי חמישה חודשים נגמר השיקום, והיה קשה לצאת לאזרחות. עמדו בפני כמה אופציות ובחרתי לחזור כמה שיותר מהר לשיגרה. ואת זה הכי כדאי לעשות בצבא. הצבא בא אלי ושאל אותי: אתה רוצה להמשיך? ואמרתי לו כן. אני רוצה להיות במקום שבו אם תהיה מלחמה, אני אוכל לגשת אליו ולא לשבת בבית, כי אז אני אשתגע. השירות במטה הכניס לי לחיים קצת שיגרה של יומיום. יש לי סיבה לקום בבוקר ולהגיע לצבא, לראות את החיילים מחייכים, ואת הקצינים, ואת המפקדים. אז נכון, בחרתי לבוא לצבא לא בשעות שבהן קצין או חייל שלא יושבים בכיסא מגיעים, אבל אם זה בסדר מבחינת העבודה, ואני עומד במטלות שקיבלתי, אז הכל בסדר.
"אני נכה צה"ל, ונכה צה"ל בדרגת נכות שלי, עם אחוזי הנכות שלי, מסודר כלכלית עד היום האחרון שלו. מה שקורה אצל הרבה נכים שיושבים בכיסאות, זה שאחרי התאונה, כשהם משתחררים מהשיקום, יש להם כסף והם לא צריכים ללכת לעבוד, אז הם מסתגרים המון זמן בבתים, לתקופה קשה. אני מאוד מאוד מבין אותם, הבן-אדם פשוט לא רוצה לצאת. זה נורא נורא כואב לי, כי אני כבר עברתי את זה ואני כבר מעבר לטראומה הראשונה".
השיגרה ממשיכה. אבל דרור, שמגדיר את עצמו כמי ש"בלי ריגושים אין לי זכות קיום", מתחיל למצות את התפקיד. הוא ראה בזה אירוניה מסוימת, שאדם שכל חייו היה "פייטר" ושאף לשרת בסיירת מטכ"ל, מסיים את שירותו הצבאי במשרד בקריה. "אני מגדיר את המצב באותה תקופה כחיים נטולי ריגושים", הוא אומר. "ככה קראתי להם. הלב פועל, יש עבודה, הולכים לעבודה, זה על הכיפאק, אבל לי, לדרור, לדרור של אז, אבדו הרבה מההנאות הקטנות של החיים. למה הכוונה? סתם דוגמה קטנה: אני רומנטיקן מטבעי, ועבורי להתאהב בבחורה וללכת איתה על שפת הים יד ביד זה לא ריגוש של יום אחד, זה ריגוש של שבועיים. פשוט, לקחת אותה וללכת איתה יד ביד על החול בים. זה דבר שלא קיים היום. לא בצורה הזאת.
"עוד דוגמה: ילדים. אין לי ילדים אבל עם ילדים של חברים שלי, לקחת תינוק, לזרוק אותו באוויר ולתפוס אותו בידיים - אצלי יש איזו מגבלת בטיחות, שאני לא יודע לאן בדיוק הוא יחזור. הרבה דברים קטנים כאלה הלכו לאיבוד, דברים קטנים שעושים לנו את הכיף היומי. לקום לעוד יום בבוקר, ללכת לעבודה ולחזור, ללכת לסרט פעם בשבוע ולחזור, ללכת לישון, ככה, יום-יום. הרבה דברים שהכרתי נגמרו. הכיסא הזה הוא דבר מאוד מגביל. הרבה מקומות לא מותאמים. מדרכה, אם אין לה את השיפוע הזה, אתה צריך לבקש ממישהו שיעזור לך לעלות עליה. זו לא השפלה, ויש מקומות שאני מבליג, אבל זו הפרטיות הכי הכי גדולה. אני רוצה ללכת למקום מסוים, למה אני צריך לבקש ממישהו שיעזור לי לעלות מדרגה?
"ואז בחיים נטולי הריגושים האלה, אני מחליט לשנות כיוון. בהתחלה חשבתי ללכת ללמוד, אבל אחרי כמה חודשים אני אומר לעצמי: 'דרור'קה, זה לא הזמן. מה, תלך ללימודים בשביל לחזור לשיגרה?' ואז אני מחליט לשנות. לקחת שנת חופש מהצבא, לברר מה האלטרנטיבות שיש לי, ולבחור את הכי טובה מביניהם. ככה הגעתי לספורט האתגרי".
כאתגר ראשון הוא מחליט לנסוע לחוץ-לארץ לבדו. זמן קצר לפני-כן נפרד מהחברה שהיתה לו עוד לפני התאונה. "בלי קשר לתאונה, אבל גם כי אף אחד לא אמר שהיא צריכה לחיות עם נכה". את התקופה שלפני הנסיעה הוא מגדיר כתקופת הטראומה, שלאחריה אימץ את גישתו הנוכחית לחיים. דרור: "נסעתי לבדי לחודשיים וחצי לפריז ולונדון. וזה לא טריוויאלי. לבן-אדם עם כיסא גלגלים, פשוט לקום ולנסוע לבד זה לא כל כך פשוט. בן-אדם עם כיסא גלגלים יורד מהמטוס, ומה עכשיו? כשמגיעים למזוודות, מה עושים? אתה לבד, אתה לא יכול גם לסחוב מזוודה וגם להתגלגל בכיסא. אחרי זה איך זזים ממקום למקום? ברוב המדינות באירופה אין חברות השכרת רכב לנכים ורוב האוטובוסים לא מתאימים. ראיתי בזה אתגר די יפה להתחיל בו. צריך להעיז בשביל לנצח בחיים, לימדתי את עצמי. תמיד אפשר להישאר באיזה שהוא סטטוס קוו, אבל צריך להעיז בשביל באמת לנצח. נסעתי וחזרתי בשלום".
במהלך הנסיעה פגש בבחור בריטי, נכה גם הוא, שסיפר לו שלא רחוק מלונדון ישנו מקום בו גם נכים יכולים לעשות סקי מים. דרור, שלפני הצבא עסק בטיפוס על מצוקים ולפני התאונה היה בעליו הגאה של אופנוע שטח, התלהב מהאפשרות לעסוק שוב בספורט. הוא הגיע לאגם, גלש, והתאהב. עד שחזר לארץ, למד את כל מה שהיה ניתן על סקי המים לנכים. "זה דבר שמאוד מושך אותי. זה אני. אני חושב שגם אם לא היתה התאונה, הייתי מגיע לזה בצורה כזאת או אחרת, אבל פחות, כי לא היה לי את הזמן ולא היה לי את הכסף". כשחזר לארץ, התאכזב לגלות שאין בארץ שום עמותה שעוסקת בספורט אתגרי לנכים. בבריטניה שמע עשרות סיפורים על סוגי ספורט שונים שנכים מסוגלים לעסוק בהם, ובארץ לא היתה כלל מודעות לנושא. הוא ועוד כמה נכים שהיו מעוניינים לעסוק בספורט אתגרי התאגדו יחד והקימו את "אתגרים", עמותה שעוסקת בנופש פעיל ובספורט אתגרי לנכים. במסגרת העמותה ריכז דרור בעבר את כל נושא סקי המים לנכים בישראל.
אבל סקי מים לא הספיק לדרור. לאחר שהשתתף באליפות אירופה לסקי מים ואף היה אורחו של המלך חוסיין בתחרות סקי בירדן, נסע, שוב לבדו, לחמישה שבועות באלפים הצרפתיים, כדי ללמוד מחדש סקי שלג. "בספורט אין שום מגבלה בעולם, ואם יש אנשים מסביב, הם תמיד ישמחו לעזור לך לפתור את המגבלות. בכל סוג ספורט אתגרי אין שום מגבלה. אמנם אתה יושב בכיסא גלגלים, אבל אתה מלך העולם. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אתה רק צריך להבין את זה בראש. רק צריך לקלוט את זה".
פרט לסוגי הסקי השונים ולעיסוק בצלילה, מפרשיות, שיט בקיאקים ובאופנועי ים, דאייה, צניחה חופשית, סנפלינג וסוגי ספורט נוספים, עוסק דרור גם בספורט מוטורי, בעיקר באגי'ס. הבאגי היא מכונית שטח קטנה, שבה יושב הנהג קשור ומוגן בקשתות הגנה. היא משמשת כרכב שטח ועושים בה גם תחרויות ראלי, לנהיגת שטח. לבאגי יש הגה רגיל ודוושות גז ובלמים, מה שדרש כמה התאמות בבאגי של דרור. "את אופנוע השטח מכרתי כבר בזמן השיקום", הוא מספר. "אני אוהב ספורט ואני מודה שאני תחרותי ואוהב לנצח, זה עושה לי ריגוש וזה כיף. אני לא יודע להפסיד, וזה קשה. שנתיים היה לי טרקטורון והוא שימש בעיקר לטיולים. עם כיסא גלגלים אתה לא יכול לנסוע במקום שהוא לא כביש, והטרקטורון מילא את זה, אתה יכול להגיע איתו לכל מקום, מאוד מאוד כיף. אבל אי אפשר להתחרות עם טרקטורון ללא רגליים. ניסיתי למצוא דרך להתחרות בלי להשתמש ברגליים, ומצאתי את הבאגי. עיצבו לי באגי מיוחד, שהכל בו מופעל מההגה, ועכשיו אני מתחרה, ומנצח. אני מתחרה מול אנשים רגילים ומי שנוהג יותר טוב מנצח. בדרך כלל אני נותן להם בראש".
העיסוק בספורט מצריך, בנוסף לאתגר הפיזי, גם המון מחשבה והכנה מראש. דרור צריך לתכנן ולהתאים את האמצעים הקיימים לעובדה שהוא משותק בפלג הגוף התחתון ולעובדה שעלולים להיווצר אצלו פצעי לחץ. עד שהגיע לשלב בו הוא מסוגל לעסוק בכל ספורט כמעט, היה עליו ללמוד להתמודד עם אתגרים כמו הכנת כוס קפה. דרור: "לקחת כוס קפה, במצב החדש שלי, סתם דבר פשוט, זה דבר שהייתי צריך ללמוד אותו. בפעם הראשונה שאתה לוקח את הכוס, אתה שותה בסוף בקושי שתי טיפות. להחזיק את הכוס ביד ולהתגלגל איתה בכיסא חסר היציבות. אם יש איזה מכשול קטן בדרך, אתה לא תגיע עם כוס מלאה. אין יציבות בכיסא גלגלים. אני חייב איכשהו להשעין את הגב, כדי שתהיה לי יציבות".
כיום, כשהוא כבר בן 29, חמש שנים אחרי התאונה, הוא מרגיש ששבע קצת מהספורט ומהחיים חסרי המסגרת, והחל ללמוד באוניברסיטת תל-אביב לתואר ראשון בהיסטוריה ובי.איי. כללי. הריגושים הם חלק סדיר מעולמו, אולם הוא יודע שריגוש אדיר אחד כבר לא יחווה לעולם: הריגוש שבטיסה. את הביקור הראשון בטייסת לאחר התאונה הוא מתאר כאירוע "מרגש, מרגש ועצוב. פתאום הבנתי כמה אני מתגעגע לטיס. עד היום עוד לא מצאתי משהו שישווה לריגוש ההוא".

עוד באותו מדור

פיסגת החלל

ב-2015 יתקיימו טיסות סדירות של תיירים לחלל. כרטיס יעלה 25 אלף דולר. גם הקמת בתי-מלון על הירח אינה מדע בידיוני מובהק. אלה היו חלק מהבשורות של קונגרס החלל ה-48, שנערך באיטליה. הכינוס החשוב בעולם בתחום שיקף את הגידול המואץ בפעילות המסחרית בחלל. ממעבורת החלל ל"וונצ'רסטאר" העתידית, מתחנת "מיר" לתחנת החלל הבינלאומית, מפעילות שנשלטת בידי סוכנויות חלל ממשלתיות, לפעילות מסחרית טהורה. כמעט כל תעשיית החלל הגיעה לאיטליה כדי לראות ולהראות, לקבל סיכות בביתן של נאס"א, פוסטרים בתצוגה של סוכנות החלל האירופית ולעשות אוריגמי בביתן של סוכנות החלל היפאנית

אומרים שיגרה מתכוונים כוננות

טייסת ה-F-15 הראשונה כבר בת יותר מ-20, וגם הבז, שמו העברי של ה-F-15, התבגר. מטוס הרעם, ה-F-15 החדש והמשופר של חיל-האוויר, כבר הגיע, ומעתה יתחרה על התהילה עם ה-F-15 הוותיק. כתבת בטאון חיל-האוויר שהתה בטייסת 24 שעות, ופגשה את סגן יוני, רגע לפני שעבר לטייסת הרעם, את סרן תומר, שאמא שלו לא מרשה לו לטוס בלי מטרייה, ואת רס"ן אורי, שבטוח שטייסים צעירים ימשיכו להעדיף את טייסות הבז. "תשאלי את טייסי חיל-האוויר הסורי, הם יודעים להעריך את ה-F-15 הכי טוב", אומר אורי. "כל מדינה באיזור מחפשת עליונות אווירית, וה-F-15 הוא מטוס העליונות האווירית של מדינת ישראל"