בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 119 (220) 01/02/98

כתבות

הכוכב האדום

תגיות: יחידת 669 , קליטת עלייה

ביקור של חמישה שבועות בארץ הספיק לדניאל כדי להחליט שהוא עוזב את הבית והלימודים ברוסיה, ועולה לבדו לישראל. הוא היה אז בן 18, סטודנט להנדסת מחשבים. שמונה שנים אחר-כך, סגן דניאל הוא קצין האמל"ח של 669, העולה הראשון מרוסיה שהגיע ליחידה. מאז שעלה לארץ, סיים לימודי תואר ראשון בהנדסת מכונות בטכניון וזכה באליפות ישראל בריצות ניווט. העובדה שהגיע ליחידה בעלת אופי כל-כך ישראלי שורשי, לא נראית לו עניין גדול. "כל אחד יכול להגיע לזה", הוא אומר, "גם אם זה לא קל". העובדה שניצח את הבירוקרטיה הצה"לית היא בעיניו ההישג האמיתי

חגי לוי צילום: אמיר מודן

מי שרוצה להבין את הראש של יחידת החילוץ 669, לא צריך להתאמץ יותר מדי. מספיק, למשל, להיכנס לאחד מחדרי המגורים של הלוחמים. מפות טופוגרפיות מפוזרות בכל פינות החדר, ג'ינס כחולים תלויים ברישול על הארון, בדיוק מעל קסדה שמסוככת על "זן ואמנות אחזקת האופנוע". גם "בחזרה מטואיצ'י" זוכה כאן לרייטיג מכובד. מעל המיטות, שאף אחת מהן לא היתה עוברת גם את המסדר הליברלי ביותר, מחייכת דוגמנית מתוך פוסטר פרסומת, לצד ציור שמן של סוס, פרי יצירתו של אחד הלוחמים.
זה לא שהלוחמים ביחידה הזאת נבחרים לפי חוסר הסדר שלהם, אבל זה חלק בלתי נפרד מההווי של המקום, אולי דרך להתפרק ממשמעת הברזל שדורשת עבודת החילוץ והפינוי בהיטס. למרות שהקיבוצניקים לא מהווים פה רוב, הם אלו שהכתיבו את האווירה וצורת החיים. כמעט כולם פה היו לפני הגיוס בחוגי סיור, ומתחת לחולצת המדים מוסתרת בדרך-כלל חולצת טי של אחת מתנועות הנוער, תזכורת מהעבר. ולתוך האווירה הכל-כך ישראלית הזאת, נכנס לפני שלוש שנים סגן דניאל, הלוחם הראשון ביחידה שעלה מרוסיה.
דניאל נולד לפני 26 שנים, בלנינגרד הסובייטית (היום סנט-פטרבורג), בבית שבו הזיקה ליהדות ולדת היתה נמוכה מאוד. "לא ידעתי עברית, ולא שמרנו על אף חג או מועד", הוא אומר. "הכרתי את החגים היהודיים מסיפורים, אבל לא מעבר לזה. גם כמעט כל החברים שלי מבית-הספר לא היו יהודים.
"אבל אף פעם לא הייתי רוסי במאה אחוז. תמיד באיזשהו מקום הייתי יהודי. ברוסיה, עצם העובדה שרשום לך בתעודת זהות שאתה יהודי, כבר עושה אותך שונה. אי אפשר להסתיר את זה, ואני גם אף פעם לא ניסיתי. אתה ממלא שאלונים לאוניברסיטה, וברגע שאתה כותב את הלאום שלך, כל מזכירה מסתכלת עליך כאדם סוג ב'. האנטישמיות נמצאת שם באוויר, והיו לא מעט מקרים ששמעתי דברים חריפים בגלל שאני יהודי. במקרים כאלה לא הפגנתי את היהדות שלי, אבל גם אף פעם לא התביישתי בזה שאני יהודי. פשוט נמנעתי מעימותים".
כשהתבגר, התגלה דניאל כספורטאי מבריק. ההורים, שהיו מודעים לכישרון האתלטי שלו, דאגו לפתח אותו בחוגי שחייה וג'ודו. במקביל, כמו כל בן לאמא יהודייה, למד דניאל גם לנגן בפסנתר. "בגיל 14 גיליתי את ריצות הניווט", הוא מספר. "זה תחום מאוד מפותח ברוסיה, הרבה יותר מאשר פה בארץ. זה ספורט שמשלב בין כושר גופני ליכולת ניווט, וזה משך אותי דווקא בגלל שזה היה הספורט הראשון שלא הצלחתי בו מההתחלה. הלכתי עליו מאוד חזק".
למרות שבבית לא שמרו על מסורת יהודית, אביו של דניאל, שבא ממשפחה ציונית, סיפר לו על ישראל, ועל קרובי המשפחה שמתגוררים בארץ. עם סבתו, שעלתה לישראל בשנות ה-70, שמר דניאל על קשר מכתבים. לקראת סוף השנה הראשונה באוניברסיטה בלנינגרד, שם למד דניאל הנדסת מחשבים, נרקם טיול הקיץ לישראל. הוריו של דניאל חשבו שזו הזדמנות טובה לקרב אותו לבני משפחתו. גם הוא חשב כך. הם לא שיערו, שתהיה זו נקודת התפנית המשמעותית ביותר בחייו.
"ביקרנו את המשפחה של אבא שלי בירושלים, חיפה ואשדוד", מספר דניאל, שהיה אז נער בן 17. "ראיתי המון דברים שנראו לי חדשים, מוזרים ושונים. פתאום גיליתי שחבר'ה בגיל שלי הולכים לשרת בצבא. ברוסיה כל מי שרוצה מתחמק מהצבא, למרות שיש גיוס חובה. אקדמאים, למשל, פטורים משירות סדיר. ואז פגשתי את בני הדודים שלי, שכולם רצו ללכת לקרבי. אני יודע שזה נשמע מאוד ציוני, אבל הרגשתי בלב שזה המקום שלי, ושפה אף אחד לא יבוז לי בגלל שאני יהודי. הרגשתי שזאת מדינה, שלכל אדם בה יש עתיד, רק צריך למצוא אותו, וזה תלוי רק בו.
"אחרי שחזרתי ללנינגרד, התחלתי פתאום להרגיש שאין לי עתיד ברוסיה. התחלתי לחשוב על שאלות כמו איפה המקום שלי, ועל זה שישראל היא המדינה בשבילי. פתאום הבנתי שאני לא אהיה מסוגל להמשיך לחיות במקום שאין לי שום דבר אליו. גדלתי בלנינגרד, ויש לי שם חברים, אבל זה לא היה מקום שלי. השקעתי בזה מחשבה רבה, אבל לא לקח לי הרבה זמן להחליט שאני רוצה לעלות לישראל. חודש אחרי שחזרתי לרוסיה, כבר הגעתי למסקנה הזאת".
דניאל החליט לקחת הימור, ולעלות לבדו לארץ. בגיל 18, לאחר שסיים את שנת הלימודים השנייה באוניברסיטה, עלה על המטוס לישראל. כצפוי, המהפך החד בחיים לא היה קל. "אתה מגיע למקום כשאתה לא ילד בן שנתיים שמקבל הכל כמובן מאליו, כבר יש לך מעמד בחברה, עיסוקים, חברים וסביבה. עכשיו צריך להתחיל הכל מהתחלה, כולל לימוד שפה, ולהכיר ארץ חדשה. זה לא פשוט. ההחלטה לעלות היא לא קלה, למרות שהגעתי אליה די מהר. אבא שלי מאוד עודד אותי, והיה מרוצה מזה. היה לי די ברור שההורים יבואו אחרי.
"את הימים הראשונים העברתי אצל סבתא שלי באשדוד. הלכתי לאולפן, למדתי עברית מהר יחסית, ועשיתי מבחן פסיכומטרי. התקבלתי ללימודי הנדסת מכונות בטכניון, ועברתי לגור במעונות הסטודנטים. שבעה חודשים אחרי שהגעתי לארץ, כבר התחלתי ללמוד בטכניון".
הנתון המספרי היבש מבטא את קצב הלימוד המדהים של דניאל, שעד שהגיע לישראל כלל לא ידע עברית. הוא לא נוטה להרחיב על קשיי הלימוד של השפה, אבל בין השורות אפשר לקלוט את העקשנות שליוותה את כל צעדיו הראשונים. "שמע, זה היה מאוד קשה", הוא אומר. "מתוך שלוש מילים אתה מבין אחת, ורושם שתיים. אתה מגיע בלילה הביתה, פותח מילון ולאט לאט אתה מבין יותר".
פחות משנה לאחר שהגיע לארץ, התמלאו שידורי הטלוויזיה בתשדירים שמסבירים בשפה הרוסית כיצד לחבוש מסיכת אב"כ, ולמה נועד מזרק האטרופין. מלחמת המפרץ פרצה. במהלך ינואר 1991 הגיעו לארץ גם הוריו ואחותו הקטנה של דניאל. הסקאדים שנפלו ברחבי גוש דן, לא השפיעו על דניאל, שבדיוק החל את לימודיו בטכניון. "לא היה לי מוזר. מה זה מוזר? זו המציאות שאנחנו חיים בה. ידעתי שאני מגיע למדינה שיש עליה איום של טילים".
ב-1994 סיים דניאל את לימודי התואר בהנדסת מכונות. "אהבתי את הטכניון, אבל זאת היתה בסך-הכל תקופה מאוד קשה, כי עבדתי במקביל. התחלתי כלבורנט באחת המעבדות, בשנה שנייה עשיתי קורס מצילים ועבדתי בבריכה של הטכניון. החזקתי את עצמי כלכלית, כשאת הלימודים מימנה בעיקר הסוכנות. בשום תקופה במהלך הלימודים לא היו לי מחשבות חרטה. הייתי לגמרי שלם עם עצמי".
ובכל זאת משהו על הקושי. "זה לא כל-כך קשה להתנתק, כמו שהיה קשה להיכנס לסביבה חדשה. אין מה לעשות, כשאתה מגיע לבד לארץ חדשה, יש רגעי בדידות, וזה משביז. לא היתה נקודה, שבה יכולתי להגיד לעצמי שזהו, הצלחתי להיקלט בארץ ולהסתדר. לאורך כל התקופה היתה לי תמיכה מלאה מהמשפחה בחיפה וירושלים. בטכניון למדו איתי עוד עולים חדשים, אבל התחברתי במיוחד עם הסטודנטים שגרו איתי במעונות, לאו דווקא הרוסים. עד היום אנחנו בקשר. תוך כדי הלימודים הכרתי כבר המון אנשים, דרך בילויים בלילות, וגם דרך ריצות הניווט.
"ברוסיה המשכתי להתאמן בריצות ניווט ממש עד שעליתי. ידעתי שגם בארץ ישנם חוגי ניווט, וגם בישראל המשכתי להתאמן ולהשתתף בתחרויות. כיוון שהייתי בין הטובים, יצאתי מהר לנבחרת. ברוסיה זה ספורט מאוד מפותח, ומנוהל על-ידי משרד החינוך. בארץ, כל חברי הנבחרת הם בשירות הצבאי או אחריו. הייתי היחיד שהיה לפני צבא".
כך החלה החשיפה של דניאל לצה"ל. מיותר לציין, שרוב חברי נבחרת הניווט הם יוצאי יחידות מובחרות, שהעבירו את שירותם בסיורים ובניווטים רגליים מפרכים. דניאל השתלב בקבוצה היטב. ככל שהתקרב מועד סיום לימודיו בטכניון, ידע שלא יעביר את שירותו הצבאי כעתודאי במשרד ממוזג.
"התחלתי להתעניין בצבא כבר מההתחלה", הוא אומר. "שמעתי על היחידות המובחרות מבני דודים שלי, מסטודנטים בטכניון ומחברים בנבחרת הניווט".
אבל הבירוקרטיה של הצבא, כמו שמהר מאוד למד דניאל על בשרו, לא תמיד מעודדת את יצר ההתנדבות. המבחן הראשון של דניאל בדרך לשירות ביחידה מובחרת, היה בהתמודדות עם המנגנון שאחראי על תהליך המיון.
"עשיתי מלחמות נוראיות עד שקיבלתי את הזימון לגיבוש", הוא מעיד, "כולל להפוך שולחנות ולהרים את הקול".
מי שלבסוף דאג שדניאל יקבל את הזימון המיוחל, הוא סא"ל עמית, המפקד הקודם של יחידה 669. עמית, ששימש באותה תקופה כעוזר מאמן נבחרת ישראל בריצות ניווט, רצה לעזור לדניאל לקבל את ההזדמנות להוכיח את עצמו. "אני לא יודע בדיוק מה הוא עשה, אבל בסוף קיבלתי זימון לגיבוש. זה כל מה שהייתי צריך.
"הגיבוש היה קשה, אבל הייתי סגור על זה שאני עובר אותו. ידעתי שהכושר שלי הוא הרבה מעל הממוצע בארץ, והייתי בטוח שאני מתאים. ההיכרות האישית שלי עם הצבא היתה שלילית, בגלל הבירוקרטיה, אבל זה לא פגע במוטיבציה שלי, כי למדתי כבר להבדיל בין מי שיושב במשרדים לבין היחידות הלוחמות. הייתי מוכן לעשות הכל, וידעתי שאני לא אוותר ולא אשבר.
"למה היה לי חשוב כל-כך להצליח במסגרת הצבאית? אני חושב שזה חלק מהביטוי העצמי. יכולתי בשקט לשבת במשרד ממוזג ולעבוד כל יום משמונה עד חמש, אבל מהנדס אני תמיד אוכל להיות בעתיד, ומה שאני עושה עכשיו זה משהו מאוד מושך ומעניין, משהו שעושים רק פעם בחיים. בכלל, כל הגישה שלי בחיים היא להשתדל לא לפספס הזדמנויות.
"זה גם היה אתגר בשבילי. שמעתי על זה המון, ובחברה הישראלית יש מיתוסים כאלה שגורמים לך להסתכל אחרת על מישהו שבא מאיזו סיירת. ואני הכרתי את האנשים האלה: בנבחרת הניווט היו איתי חבר'ה מסיירות ומיחידות מובחרות. אין ספק שהיתה בי קצת הערצה לטיפוסים האלה, אבל הבנתי מהר מאוד שהם אולי חבר'ה מוכשרים ובעיקר עם כוח רצון חזק מאוד, אבל הם לא שונים ממני".
בנובמבר 1994 החל דניאל את המסע הארוך אל סיכת הלוחם. "היה קצת קושי במסלול, אבל לא הפריע לי להיות העולה היחידי. הייתי בן 23, מבוגר יותר מכל הצוות שלי. בכמה מקרים, בגלל שהייתי מבוגר, לקחתי דברים הרבה יותר בקלות, והבנתי שלא כל דבר שהמפקד אומר זה סוף העולם. אם היה קושי, הוא היה נפשי ולא פיסי. בגיל 18 אתה עושה כל מה שאומרים לך, בלי לחשוב על זה בכלל. בגיל 23 זה שונה, כי אתה כבר מתחיל לחשוב מה בעצם עומד מאחורי כל מה שאתה עושה, ולמה בעצם עושים את זה, ואז זה הרבה יותר קשה. לצעירים שהיו איתי במסלול, היה הרבה יותר קל".
במאי 1996, בבסיס חיל-האוויר במרכז הארץ, נאספה קבוצה לא גדולה של הורים נרגשים. גם ההורים של דניאל היו שם. "ההורים התרגשו מאוד", משחזר דניאל את טקס סיום המסלול ביחידת החילוץ. "הם חשבו שאני אצליח, כי בסך-הכל הצלחתי בכל מה שבאמת רציתי עד היום. הבעיה היתה, שהם לא כל-כך הבינו מה עברתי, לאיזה רמות קושי הגעתי, ומה המשמעות האמיתית של סיום המסלול. ההורים שלי ראו אותי פעם בשבועיים וידעו שאני עובד קשה, רץ ויוצא למסעות, אבל לא היה להם שמץ של מושג מה אני עושה ביחידה. הם לא שירתו בצבא. לפעמים זה מאוד הפריע לי, כי הרגשתי שאין לי עם מי לחלוק את מה שעובר עלי. היום הם כבר מבינים הרבה יותר". הוריו של דניאל, אגב, השתלבו היטב בארץ: אביו עובד כמהנדס בחברת "טבע" ואמו אחות בבית-חולים פרטי.
זמן קצר לאחר תום המסלול, יצא דניאל לקורס קצינים. כעתודאי, קיבל עם סיום הקורס דרגת סגן והפך לקצין האמל"ח (אמצעי לחימה) של היחידה. מתוקף תפקידו, אחראי דניאל על פיתוח אמצעי הלחימה והחילוץ המשמשים את לוחמי 669, על ניסוי האמצעים החדשים, ועל קשר עם יחידות אחרות בצה"ל וגופים אזרחיים, שמעורבים בפיתוח. תפקיד אחראי, שמשלב הבנה טכנית עם יצירתיות.
"תרמה לי העובדה שתמיד הייתי עצמאי", אומר דניאל, מנסה לבודד את הסיבות לקליטה המוצלחת שלו בארץ ובצבא. "הגעתי ליחידה אחרי שגרתי ארבע שנים מחוץ לבית, לא כמו חבר'ה שלי מהצוות, שהתגייסו בגיל 18 ופתאום זה מאוד מוזר להורים שהם פתאום לא בבית. והם גם דואגים מאוד, כי הם עשו צבא פה בעצמם והם יודעים מה עובר על הילדים שלהם.
"מה ההרגשה להיות העולה החדש הראשון מרוסיה ב-669? אף פעם לא חשבתי על זה, באמת. אני לא חושב שאני מאוד מיוחד. אני חושב שכל אחד יכול להגיע לזה, גם אם זה לא קל. הדבר הכי חשוב הוא להאמין שאתה מסוגל, כי מהרגע שכבר הגעתי למסלול - לסיים אותו כבר היה החלק הקל. הרבה יותר קשה היה לא להישבר בשלב הבירוקרטיה, כשכל הפניות שלי נידחו ועוד לא ידעתי איך הדברים עובדים במדינה הזאת".
עובדתית, עולים רבים ממדינות חבר העמים מתקשים להשתלב בצה"ל. למרות שדניאל מייצג רק את עצמו ואת סיפור חייו, הוא מתייחס גם לנקודה הזאת. "אני לא יכול להציע מרשם קסם", הוא עונה בכובד ראש. "אני חושב שהכל תלוי בכך שהבן-אדם שלם עם מה שהוא עושה. מי שמראש לא רוצה לשרת בצבא, כל מה שהוא יעשה ייראה לו קשה. לי השירות בצבא נראה אתגר מאוד גדול. אבל להרבה עולים מאוד קשה להשתלב. המשפחות שלהם במצב כלכלי לא קל, אין להם חברים ישראלים, ומכניסים אותם למסגרת קשוחה, שמשתלטת עליהם כליל. זה לא קל".
סגנון הדיבור הרציונלי והנוקשה של דניאל משתנה לחלוטין, כשהשיחה עוברת לפינויים מלבנון, שם נתקלים לוחמי 669 בהרוגים ובפצועים. דניאל מתרכך ומסיט את מבטו הצידה, כאילו מתחמק מעימות ישיר עם התמונות הקשות. "השתתפתי בהרבה פינויים של חבר'ה שנפצעו בלבנון. באחת הפעמים יצאתי עם מפקד הצוות שלי לפינוי נפגעים מהצפון. אחד הפצועים הסתכל על המפקד, ופתאום אמר לו: 'גולאש?' מסתבר שהם סיימו ביחד בה"ד 1 חודשיים לפני-כן. מי היה יכול להאמין שהם ייפגשו שוב בתוך מסוק, כשאחד פצוע והשני מחלץ".
דניאל חתום לשירות ביחידה עד מאי 1999. התוכניות שלו לשנים הקרובות ברורות: "להשתחרר, וזה סופי". אחר-כך העניינים מתערפלים. "תמיד ידעתי שאני לא אהיה איש צבא. היה לי חשוב לצאת לקצונה, אבל לא להמשיך מעבר לזה. קשה לי להעריך מה יהיה הלאה. אני לא יודע איפה אני אהיה בעוד עשר שנים". ומה לגבי ריצות הניווט? "סקוטלנד 1999", יורה דניאל מהמותן. "אליפות העולם".

עוד באותו מדור

האתגר של דרור

פתאום באמצע החיים, נפצע סגן דרור כהן בתאונת דרכים והפך מטייס קרב, "מלך העולם" כדבריו, למשותק מהמותניים ומטה. לאחר שיקום ממושך חזר לשרת בתפקיד מטה והחל לחפש ריגושים חדשים. אחרי שמצא את עצמו באתר סקי מים לנכים ליד לונדון, החליט להיכנס חזק לתחום הספורט האתגרי. טרקטורון, באגי, סקי ורק דבר אחד חסר, היכולת להתרומם מעל הקרקע. "עד היום", הוא מודה, "לא מצאתי ריגוש שמשתווה לטיסה"

פיסגת החלל

ב-2015 יתקיימו טיסות סדירות של תיירים לחלל. כרטיס יעלה 25 אלף דולר. גם הקמת בתי-מלון על הירח אינה מדע בידיוני מובהק. אלה היו חלק מהבשורות של קונגרס החלל ה-48, שנערך באיטליה. הכינוס החשוב בעולם בתחום שיקף את הגידול המואץ בפעילות המסחרית בחלל. ממעבורת החלל ל"וונצ'רסטאר" העתידית, מתחנת "מיר" לתחנת החלל הבינלאומית, מפעילות שנשלטת בידי סוכנויות חלל ממשלתיות, לפעילות מסחרית טהורה. כמעט כל תעשיית החלל הגיעה לאיטליה כדי לראות ולהראות, לקבל סיכות בביתן של נאס"א, פוסטרים בתצוגה של סוכנות החלל האירופית ולעשות אוריגמי בביתן של סוכנות החלל היפאנית