בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 119 (220) 01/02/98

כתבות

נערי האפאצ'י

תגיות: פתן (אפאצ'י) , טייסת "הצרעה" , הכשרות

מה קורה כשצבא ארה"ב מודיע יום אחד, שאין כרגע מקומות פנויים לטייסים ישראלים בקורס ההסבה לאפאצ'י? נכון, פותחים קורס כזה בארץ. טייסת "הצרעה" כולה התגייסה למשימה. הטייסים הצעירים נתנו הרצאות, הטייסים הוותיקים הדריכו באוויר, והתוצאה: ארבעה טייסי אפאצ'י חדשים, שפיספסו בילוי של כמה חודשים בארה"ב, אבל הרוויחו קורס רציני באווירה מבצעית. "הוכחנו שאנחנו מסוגלים להכשיר טייסי אפאצ'י לא פחות טובים מאשר בארה"ב", אומר סרן חגי, מפקד ההסבה

הילה שרון צילום: יעל חביליו

נו, סולו עוד שבועיים. מתרגשים?

חניכי ההסבה לאפאצ'י הסתכלו עלי מעט ברחמים. "לא", הם אמרו בביטול, "את יודעת כמה מקלחות עברנו בחיים? טסנו על סייפן, דיפנדר, קוברה... זה כבר לא מרגש".

מה כן?

"אם נתנגש בעץ אני מבטיח להתרגש", ענה לי סג"מ רוני, אחרי שחכך בדעתו ארוכות.
תשעה באוקטובר, טיסות הסולו של ההסבה. לכאורה, באמת אפשר היה להשאיר את הממחטות בכיסים. מסוק האפאצ'י, פתן בעברית, נחת, חזר למקום הקבוע שלו על הליין, המנועים דממו, והמכונאים הלכו להשמיש את המסוק הבא. זה הכל. מצד שני, למרות שאף אחד לא התפייט, ובטייסת התעמקו בעיקר בהכנת עיסה דביקה למקלחת המסורתית של אחר-כך, אי אפשר היה להתעלם מכך שנחגג שם גם ניצחון קטן. שלושה חודשים לפני-כן, כשהוחלט לקיים את ההסבה בטייסת, קשה היה לדעת איך ייראה היום הזה, או איזה מחיר תגבה הדרך אליו.
עד לזמן האחרון, בוגרי קורס האימון המתקדם (קא"מ) של מסוקי הקרב (מסק"ר) שהוצבו בטייסות האפאצ'י, היו עוברים את ההסבה למסוק בארה"ב. שם, בבית-הספר לטיסה של צבא היבשה האמריקאי, הם למדו במשך שלושה חודשים להכיר את המסוק, ולהטיס אותו. כשחזרו, עברו בארץ הסבה מבצעית. אם בארה"ב הם למדו להטיס את האפאצ'י, בישראל הם למדו להילחם איתו.
באפריל, אחרי שהסתיים קא"מ מסק"ר, הסתבר כי מספר המקומות שהיקצו האמריקאים להסבה של טייסי חיל-האוויר הישראלי, קוצץ. שלושה חודשים הם עסקו בשלל עבודות פקידותיות משמימות, ניזונים מכל שמועה, כשבמקביל נערכו במטה חיל-האוויר ובטייסת דיונים ארוכים. לבסוף, הוסר האבק מעל תוכנית המגירה שקיימת כבר מספר שנים, והוחלט לקיים הסבה נסיונית בטייסת, כשהמדריכים יהיו הטייסים הסדירים.
"מבחינתנו, ההסבה התחילה בסימן שאלה גדול", אומר סרן שי, סמ"ט ב' בטייסת האפאצ'י "הצרעה". "אף אחד מאיתנו לא הדריך על פתן, ולא היה לנו ניסיון עם טייסים כל-כך צעירים. היו גם תחזיות שחורות ותהיות מה יהיה אם נצטרך להתערב לחניכים בהגאים, לאחר שיבצעו טעויות קשות. באופן מפתיע", הוא מחייך, "זה לא קרה. כבר בשלב מוקדם הבנו שההסבה מפתיעה לטובה ושקצב ההתקדמות עולה על המשוער".
התוצאה של אותה התקדמות היתה טיסות הסולו, שלושה חודשים מאוחר יותר. כשבטייסת שמעו שהחניכים ירדו מהמסוקים, וכבר המתינו בהיכון עם הפחים והצינורות, הסירו סג"מ רוני, סג"מ עידו, סג"מ עידן וסגן חיימון, את הקסדות, הרביצו חיוך והלכו לאכול. סדירי הטייסת לא ויתרו, רדפו אחריהם ברחבי הבסיס, ועד שהוגש הקינוח החניכים כבר שקעו עמוק בתוך דליי ענק. אחרי שעה, רטובים לגמרי, הם ישבו על ספסל וסחטו במרץ את הגרביים, מניחים לשמש לייבש אט אט את טיפות הציניות האחרונות.
עבור ארבעתם, הדרך לפתן לא היתה חלקה, בטח שלא הקצרה ביותר. חיימון ("חיים במקור, אבל כבר שנים שלא קוראים לי ככה"), הוא המבוגר מכולם, אולי לא רק מבחינת השנתון. את קורס-הטיס הוא סיים בקיץ 1996, קורס אחד לפני השאר, קורקע לחצי שנה מסיבות בריאותיות, ועבר את הקא"מ עם הקורס שמתחתיו. עידו ועידן ("כבר שלוש שנים שאנחנו ישנים מיטה ליד מיטה"), התחילו עם חיימון את הקורס, אבל הושעו לחצי שנה במהלך השלב הבסיסי, שוב, מסיבות בריאותיות. לאחר-מכן חזרו לקורס הבא, שם הם פגשו את רוני.
כבר בשלב התכנון היה ברור שההסבה שיעברו תהיה שונה בצורה מהותית מזו האמריקאית. "בארה"ב מתרכזים בעיקר בלימוד מבנה המטוס", אומר סגן אלון, אחד הצעירים בטייסת, שלא מזמן עבר הסבה בעצמו. "אתה לומד להפעיל כל כפתור ומתג, לדייק במהירות ובזווית של כל פנייה, כשהטיסה עצמה היא מאוד סטרילית. בשלב מסוים חשבתי לעצמי שזה ממש כמו ללמוד נהיגה על פתן. רק מאוחר יותר, בהשלמה בארץ, למדנו איך להטיס את המסוק כמו שיידרש במלחמה".
"הטייסים של ההסבה הזאת יכוונו מהר מאוד לטוס בצורה מבצעית", מוסיף רס"ן צביקה, אחד המדריכים. "מעבר ללימוד הטכני, ההסבה שפיתחנו כוללת גם אימון במשימות תקיפה, בטיסת מבנה, בטיסה בגובה נמוך, או בתוואי של נחל. בארה"ב טסים רק בהקפות סביב המסלול, וגם הנוף שם, שהוא מעין צמחייה סבוכה, שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים כאן בארץ".
"עוד הבדל מובהק", אומר סרן חגי, מפקד ההסבה, "הוא שאצל האמריקאים אין תחקיר, אלא רק תדריך. אתה טס, נוחת והולך הביתה. כאן זה נחשב טריוויאלי, לשבת אחרי הגיחה, לראות את הסרט ולבדוק מה צריך לשפר. את המדריכים שם פחות מעניין כמה התקדמת בגיחה הקודמת, אלא מה כתוב בספר שצריך לעשות היום. הם מחויבים לתת לך את מספר שעות הטיסה וללמד אותך כך וכך נושאים, והם יעמדו בזה. אם תעשה את זה יותר או פחות טוב, מבחינתם זה עניין משני".
אופי ההסבה הושפע, מן הסתם, גם מעצם היותה ההסבה הראשונה בארץ. מראש הוחלט על הסבה אינטראקטיבית, כזו שפועלת בשיטת הניסוי והטעייה ומשאירה הרבה מקום לפידבק של החניכים. לוח הטיסות היה מתוכנן אבל גמיש, כשבפועל ישב חגי כל ערב, ובהתאם להתקדמות שהושגה באותו יום, תיכנן את התדריך של מחר. "לפני שבועיים למשל, חשבתי שהם צריכים להתחיל לטוס בלי הבד"ח", הוא אומר. "היה דיון, והם טענו שלמרות שהם מסוגלים כרגע להתניע את המסוק בלעדיו, עדיף להמשיך לפעול לפיו בצורה מסודרת, כי בטווח הרחוק התוצאה תהיה יותר טובה. קיבלתי. הם אנשים חושבים ומעניין להקשיב להם, ואנחנו צופים שבסוף ההסבה כבר יהיה ברור מה ואיך צריך לעשות בהסבה".
בימים הראשונים של ההסבה הסתובבו עידו, רוני, עידן וחיימון בפרצופים די עגומים. אחרי שהתכוננו במשך חודשים לנסיעה ארוכה לארה"ב, הם מצאו את עצמם במדבר הישראלי. "ההסבה הזאת היא ניסיון חשוב מדי בשביל לפספס אותו", אומר לי חיימון, שבועיים אחר-כך. "הקיטורים הם חלק מההווי שיצרנו כאן, אבל בזה זה מסתכם. בינינו, אנחנו מדברים בצחוק על פרישה, אבל רמת הציפיות של החיל לא מאפשרת לחשוב בטיפת רצינות על להרים ידיים. אנחנו אנשי צוות-אוויר, צריכים אותנו ואנחנו מבינים את זה. זה לא משחק". "המדינה", מוסיף עידן, "למען המדינה".
ביום חמישי הוחלט לקיים את ההסבה בישראל. ביום שני שלאחריו כבר שיננו החניכים את חלקי המנוע, עומס לא קטן על טייסת שגם ככה שוקקת חיים רוב שעות היממה. טייסת מבצעית, שתוקפת מדי פעם בלבנון, מתאמנת, ועכשיו, עורכת גם הסבה, שסוחפת לתוכה את כל אנשי הטייסת. כשהגעתי לשם, למחרת, מצאתי את עצמי מדלגת במסדרונות הצרים ומשתדלת לא לדרוך על אף טייס. בכל פינה ישב אחד הסדירים רכון על ההרצאה שהוא אמור להעביר, וניסה לשחזר מכמה ברגים לעזאזל מורכבת כל מערכת. כדי לסייע בהקלת העומס, השתתפו בהסבה הקרקעית כל הטייסים הסדירים בטייסת. כל אחד קיבל נושא להעביר, ובא להרצות. כך קרה שאלון, שסיים עם חיימון את קורס-הטיס, העביר להם את אחת ההרצאות. "זה אולי קצת מצחיק, אבל גם הגיוני", אומר עידן. "הוא נמצא בטייסת כבר חצי שנה ויש לו הרבה לתרום". גם אלון, מצידו, נראה די מרוצה. "עד שהם הגיעו הייתי הכי צעיר כאן. בהרצאות השקעתי הרבה גם כי זאת הפעם הראשונה שאני מדריך, וגם בגלל שאני מכיר אותם. אסור לעשות בושות".
חגי ואני מתיישבים בחדר צדדי שנותר איכשהו פנוי. "ההסבה הקרקעית היא אחד הצדדים החזקים של האמריקאים", הוא מסביר לי בשלווה ראויה להערכה, בהתחשב במה שקורה מסביב. "המדריכים שם מצוינים. לכל אחד מהם יש שיעור ספציפי ומוגדר שהוא צריך להעביר, כך שרמת המקצועיות שהם מגיעים אליה היא מאוד גבוהה. מעבר לזה, כשלומדים למשל על מערכת הדלק, יש כיתה ייחודית שמוקדשת רק לה, עם תרשימים של הצינורות ומנורות שמציינות את כיוון זרימת הדלק. כאן אין את האמצעים ליצור דבר כזה, ומצד שני גם לא בטוח שזה הכרחי. בכל זאת, כדי קצת להמחיש להם איך נראות המערכות, הם יוצאים להדגמות שמעבירים אנשי הגף הטכני במוסך או במעבדה".
שבועיים אחר-כך, החלו הטיסות הראשונות. "טסתי עם סא"ל שמעיה, מפקד הטייסת", מספר עידן, די נרגש מהטיסה הראשונה שלו. "שמעיה הדגים לי טיסת זחילה, שזו טיסה בגובה מאוד נמוך, כשבדיוק עברנו מעל קבוצה של חיילים. נמרחתי על החלון וחייכתי אליהם, הם נופפו לנו והיו מבסוטים. זה היה הכי כיף. אחר-כך טסנו לאיזור מאוד יפה, וחשבתי שנבצע הקפה וננחת שם. ביקשתי משמעיה שידגים לי נחיתה, שבאפאצ'י היא שונה ממסוקים אחרים שהכרתי: יש לו גלגלים במקום מגלשים והוא גבוה יותר. שמעיה אמר לי: 'לא לא, תנחת אתה, זה אותו דבר'. חשבתי 'טוב, מגניב, ננסה'. להפתעתי זה עבר בסדר. הבעיה התעוררה כשהייתי צריך להסיע על הקרקע, אחרי הנחיתה. זה היה מאוד מתסכל. הרגשתי כמו בלונה-פארק, במכוניות המתנגשות. המסוק הזה מתנהג כמו שהוא רוצה ולוקח זמן עד שלומדים לשלוט בו. מצד שני, יש לו הרבה כוח, קצת גאוות יחידה".
עידו, שיושב מול עידן, מביט בו קצת בתמיהה. "אי אפשר לומר שהתאכזבתי", הוא אומר, "אבל גם לא נולדתי מחדש. השוני מהקוברה הוא לא כזה משמעותי כמו שדמיינתי. אמנם הפתן יותר חזק וקשה להטסה, אבל את ההבדל האמיתי נרגיש מאוחר יותר, כשנטוס עם מערכת ראיית הלילה".
והם אכן הרגישו אותו. למערכת הפליר לראיית הלילה, הוקדש חלק חשוב בהסבה, בגלל התפקיד המרכזי שלה בהטסת המסוק. המערכת ממוקמת בקדמת המסוק וקולטת את תמונת הנוף בשיטה תרמית, כך שהחום שפולטים העצמים השונים קובע את הצבע שלהם: ירוק בהיר לעצמים קרים וירוק כהה, כמעט שחור, לעצמים חמים. התמונה הנקלטת משודרת לעינית בעלת מסך וידיאו קטן, המורכבת על הקסדה מעל עין ימין של הטייס. ביחד עם תמונת הסביבה החיצונית, מקבל הטייס באמצעות העינית גם נתונים שונים על המסוק ועל המטרה. כל העולם בעינית קטנה אחת.
כדי להתרגל לשאוב את כל נתוני הטיסה מהעינית, מכסים את התא האחורי במעין וילון, כאילו כיסו אותו בשק גדול. התא העטוף העניק לשלב הזה את הכינוי שלב ה-BAG, וכל טייס אפאצ'י צעיר זוכר אותו היטב. קשה להתרגל לתמונת העולם המצומצמת, ולכן נחשב שלב ה-BAG לסיוט של כל טייס שמבצע הסבה למסוק.
"הטיסה הזו מאוד קשה בהתחלה, כי היא לא טבעית", מסביר שי, סמ"ט ב'. "בעין ימין אתה רואה את התמונה שמשדרת מערכת הפליר, ועין שמאל פתוחה למכשירים בתא. לוקח זמן עד שלומדים להפריד בין מה שרואה כל עין. מה שמסבך עוד יותר את המצב, הוא שהמצלמה ממוקמת ארבעה מטרים לפני הטייס, ככה שבעצם הוא עוד לא חלף על פני העצמים שהוא רואה לצידו. למעשה, העיניים שלו מצויות מחוץ למטוס, כך שקשה להבין מהתמונה מה מצב המסוק, אם הוא מקביל לקרקע, או שהאף שלו מוטה אליה, למשל. השלב הזה מתסכל אותם עכשיו, ותיסכל גם אותנו, כשעשינו את ההסבה בארה"ב. הרבה טייסים נכנסו לדיכאון בשבוע הראשון של טיסות ה-BAG".
ההוכחה למשפט האחרון לא איחרה להגיע. "ירדתי עכשיו מהמסוק והרגשתי שאני משחק במחשב", אומר עידו. "אתה מרוכז במסך שכל הזמן מרצדות עליו תמונות קטועות, ואין לך תחושה של משהו רציף וזורם. כדי לפענח מה המיקום שלך, צריך לשלב בין התמונות לסמנים שמייצגים את הגובה, המהירות והתאוצה, וגם זה לא פשוט. נניח שאתה רוצה להסיע לימין: אתה מסתכל אמנם לכיוון, אבל הסמנים מתייחסים כאילו אתה עדיין מסתכל קדימה, מה שיוצר מסכת שלמה של בלבולים. זה ממש מעצבן", הוא מסכם. "מצד אחד מדרבן אותך ומצד שני בקלות אפשר לאבד את הסבלנות".
עידן, שנחת אחריו, נכנס לטייסת. "היה קשה, ממש סיוט", הוא זורק. "ניסיתי לרחף, לייצב את המסוק במקום, ולא הצלחתי אפילו להתקרב לזה. בטיסות האלה אתה מאבד תחושה במהירות. היה נדמה לי, למשל, שאני זז ימינה כשבעצם המטוס עמד במקום, אז כדי לתקן לקחתי את הסטיק שמאלה ואז, כמובן, המטוס ברח לשמאל. אתה כל הזמן נלחם באינסטינקטים שלך ואחרי עשר דקות, למרות שאתה כביכול לא מבצע פעולות שמצריכות כוח, זה גם מתחיל לכאוב".
אחרי תחקיר וארוחת-צהריים, הם יושבים קצת יחד במועדון. "למי בוכים? לחברים", אומר חיימון, ועידן פותח ראשון בסבב התמיכה. "בבוקר ניגשתי עם אחד המדריכים למטוס", הוא מספר, "ואמרתי לו: 'איזה יום יפה, חבל שאני לא אראה אותו'. הוא אמר לי: 'למה? תראה אותו בירוק!', ואמר שכשהוא עולה לטיסות הוא מאוד נהנה מהפליר. ברגע הראשון אמרתי לעצמי, או.קיי, הוא כבר איבד את הראש, אבל במחשבה שנייה זה מעודד". "זה מאוד תלוי באיזה יום תופסים אותנו", מוסיף רוני. "יום הולך לך ואז אתה שמח, ויום לא הולך ואז, כמו שאת רואה, אתה מתוסכל קצת, מתגבר ומשקיע יותר ביום הבא. זו כבר מין שיגרה כזאת".
אני פוגשת את חגי ושואלת מה עם קצת עידוד מגבוה. "יש שלב בטיסות האלו, שפתאום נופל האסימון, ואני דואג להזכיר להם את זה. אני רואה חניך הולך עם הראש באדמה, ושואל אותו מה בסך-הכל קרה. לא הצלחת? בסדר. תצליח בפעם הבאה". הוא עונה, ואני תוהה איך נשמעת טפיחת עידוד סחבקית כשהיא באה באנגלית במבטא דרומי כבד. מטבע הדברים, מערכת היחסים בין חניך ומדריך בארץ שונה מזו שבארה"ב, ויוצרת מחויבות שמשפיעה בסופו של דבר גם על רמת הטיסה של החניכים.
אבל בינתיים, עד שתגיע הפעם הבאה המיוחלת עליה דיבר חגי, הסתבר שנוספו הקצאות להסבה בארה"ב, ושככל הנראה בוגרי הקא"מ הבאים יעברו את ההסבה שם. במקביל היו צריכים הארבעה לחתום על שנת שירות נוספת לחמש הסטנדרטיות, הליך מקובל לו נדרשים גם טייסי F-15 ו-F-16, המטוסים המובילים של מערך הקרב. "במשך חודש הסתובבנו עם הטופס בכיס, מתחמקים מהשלישה שכל פעם נידנדה לנו", אומר עידו, "עד שחתמנו. כולם. סך-הכל, אני חושב שזה מה שרציתי. הגדרתי לי בסוף הקא"מ, גם אם לא ממש אמוציונלית, שאני רוצה להגיע לפתן, ונכון שיש רגעים שזה לא תואם לגמרי לתחושות שלי, אבל אני שלם עם זה".
להוציא מקרה אחד שבו נגע עידן עם גלגל המסוק בסוללת עפר, וגרם נזק קוסמטי הפיך לשני מסוקים של טייסת אחרת, לא נרשמו תקריות חריגות. "יש פה שניים שלושה טייסים בדרגת סגן שלא מדריכים אותנו", אומר עידו, "ומדי פעם כשאנחנו רואים את הסרטים אחרי טיסה, הם מציצים. אנחנו כהרגלנו תוקעים איזו הערה של התבכיינות, והם אומרים: מה, אתם כבר טסים מבנה BAG? לנו באמריקה זה לקח שלושה חודשים. טיסה חמישית? אתה לא אמור בכלל להצליח לרחף. ברגעים כאלה אתה מבין שזה לא שאתה לא טוב אלא שזה פשוט קשה". רק כשדוחקים אותם לפינה הם מודים בקושי במה שהמדריכים שלהם אומרים בפה מלא. רמת ההשקעה והתוצאות שלהם גבוהה מזו שהיו רגילים לה בטייסת. בין השאר, כי הנסיעה לארה"ב קצת מוציאה מאווירת הרצינות וההשקעה.
שלב טיסות הלילה, אמצע ספטמבר. סוגרים חודשיים של הסבה. חיימון ורוני יצאו לטיסות, עידו ועידן יושבים בחדר התדריכים. עוד חצי שעה גם הם יעלו על המסוקים ובינתיים הם בוחרים להתעלל בטייפ שלי. "את בטוחה שתדעי להבדיל בין הקולות שלנו?" שואל עידו בחשד ומוסר את הטייפ בקשת רחבה לעידן. "רק זה חסר לי, שתצטטי את השטויות שלו ותשייכי אותם אלי. יש לי חברים ומשפחה", הוא ממשיך, כשעידן מתעקש לתעד כל מיני חרחורים מוזרים. קשה, ממש קשה, להוציא מהם משפט רציני.
"טסנו טיסת יום אחת לרענון", מספר עידו, "וכל כך נהניתי ממנה. רק אחרי שכולאים אותך אתה יודע להעריך. טיסות הלילה הן יותר ידידותיות מה-BAG. אתה טס עם הפליר על עין ימין, אבל יש לך אפשרות להסתכל החוצה בעין שמאל. המוח נותן פקודה, ואז בשנייה אתה רואה פתאום גבעות. אתמול, למשל, היה ירח אדיר".
"המצחיק הוא, שעד עכשיו פחדתי מטיסות לילה, שהן, מן הסתם, יותר מלחיצות מטיסות יום. עכשיו, כשאני עולה לטיסות לילה זה נראה לי כיף", אומר עידן בעודי נלחמת בסחרחורת. "לפעמים רואים את האורות של הבסיס, רואים את האורות של המסלול, רואים משהו". חייכתי. אין כמו מצב רוח טוב, כדי לשאול שאלות קשות.

נקודת הפתיחה שלכם היתה פחות או יותר זהה. היום אתם ברמה אחידה?

"לא", מפתיע עידו. עד אז אף אחד לא דיבר על הבדלים. "יש מספר אחת, מספר שתיים, מספר שלוש ומספר ארבע. כמה אמרתי?"

זה מלחיץ?

"תראי, בכל אחד מאיתנו יש תחרותיות טבעית. כל אחד רוצה להיות טוב ולכן הוא מדוכא כשזה לא קורה. אבל זה לא מלחיץ. אנחנו לא חרדים לגורלנו, כי אף אחד לא מספיק גרוע עד שיפסיקו לו טיסות, וזה גם לא משליך על החברות שלנו. לפני שבועיים למשל, כשהיתה לנו רגילה, נסענו כולנו יחד ליוון".
אני שואלת על העתיד. עידו עונה שהוא עוד לא יודע, הוא עוד ילד, ועידן אומר בתגובה "אתה לא ילד, אתה כבר בן 21. זה התחיל להפחיד אותי פתאום", הוא פונה לעידו. "יכול להיות, שלא תגיע לאוניברסיטה כי יקרה לך משהו". שבוע קודם-לכן, בהסבה אחרת, חדרה ציפור למטוס F-16, ושני הטייסים נאלצו לנטוש את המטוס. סג"מ אלדר, החניך, שנפצע קשה ורגלו נקטעה, היה עם ארבעתם בקורס.
"זה שוק", אומר עידן. "הוא חבר טוב שלנו. באנו לבקר אותו בבית-החולים, ואחר-כך הסתבר לנו שבזמן הניתוח עצמו, בזמן הכריתה, בעצם היינו שם. הגענו, עדיין שמחים וטובי לב, וניגשה אלינו קרובת משפחה שלו שסיפרה שהוא נפגע ברגל. פתאום הבנו על מה מדובר. חיכינו, הוא נכנס לניתוח ובשלב מסוים אמרו לנו שיש לו כאבי תופת ושיכול להיות שיכרתו לו את הרגל. לא קלטנו, זה הסיכון שאתה לא חושב עליו באופן ממשי, לא נותן לו לגעת לך. השארנו לו פתק: 'באנו לבקר אותך והיית עסוק, אז הלכנו'. למחרת קיבלנו את הידיעה, וכל הטיסה חשבתי רק על זה".
השאלה מה יהיה בעוד חמש-שש שנים נשארה, אם כן, מעורפלת. "אני לא יודע אם אני אשאר בצבא", אומר עידן, "אבל מה שבטוח הוא שאם כן, אני אעשה הפסקה יפה כדי לנסוע. קראתי היום על איתן אורבך, השחיין. לפני הצבא שחיתי, אפילו חשבתי להיות שחיין מצטיין, ולא יכולתי לא לחשוב מה היה קורה אם הייתי במקומו". עידן, אגב, הוא היחידי מבין הארבעה שראה קוקפיט עוד לפני קורס-טיס. אביו היה טייס תובלה בחיל-האוויר, וטס כיום ב"אל על". "לפעמים אני צוחק עליו, בכיף. זה טייס זה? הוא טס שלוש שעות ואז פונה שתי מעלות. וואו, איזו התרגשות, לחץ בתא, פנינו שתי מעלות. זה לא כמו לטוס בגובה נמוך, והוא לא יורה טילים. הוא מתעניין, יש לו גם חברים בטייסות הקוברה ולפעמים אנחנו משווים טכנולוגיות. יש דברים שהוא מכיר ומדברים אליו. אם אני אגיד לאמא שלי INS (מערכת ניווט אינרציאלית), היא תשאל איפה זה במטבח".
חיימון ורוני נחתו, ועידו ועידן יוצאים לטוס. אנחנו יוצאים ומתיישבים מחוץ לטייסת. לילה יפה. אורות הבסיס מרצדים ברקע, רוח קלה נושבת, "חיימון הכי נהנה", רוני מסביר. "מודה", אומר חיימון ומשחרר אנחה. "הוא גם הכי רציני", ממשיך רוני ופונה אליו. "אתה לא משקיע יותר זמן, אתה לא לומד יותר ממני, אבל אתה עולה לטיסה במוד אחר". "יש כאלה שלוקחים יותר בקלות ויש כאלה שלא", מוסר חיימון את גירסתו. "אני עולה לטיסה לחוץ, שתהיה טיסה טובה, שיצליח, לפעמים זה חיובי ולפעמים לא. בריאות זה עולה לי. רוני, לעומת זאת, עולה לטיסה בסבבה".
חיימון לא מסתייג מהמשך שירות בחיל, אבל רוני נשמע נחרץ. "יש לי שאיפות בחיים, מעבר ללהיות טייס. ללמוד, להצליח, החממה פה נחמדה, אבל אני לא רואה את עצמי חי במדבר עוד 15 שנים. חיים פעם אחת, אין חיים שאחרי המוות ואין עוד גלגולים. בעיני, יש שני סוגים של אנשים שנשארים בצבא, גאונים שאוהבים לטוס ולא יכולים בלי זה, ובינוניים, שאליהם אין לי טענות. הם לומדים את העבודה, הם טובים בה, המערכת נותנת להם והם נותנים למערכת. ברגע שאני אשייך את עצמי לאחד הסוגים אני אשאר".

מה עם פטריוטיות?

"שמונה שנים זה מספיק פטריוטי. באמת, השקעה מצוינת", הוא שולף, וממשיך אחרי כמה שניות של מחשבה. "תראי, אף אחד לא מגיע לכאן רק כדי לעשות את העבודה, שהיא במקרה לטוס, ולקבל את המשכורת בסוף החודש. אחרת, לא היינו עולים על המסוקים במלחמה. אבל בינתיים, כדי להעביר את היומיום, אתה בודק מתי אתה יוצא הביתה, מה רשום בתלוש, ומנסה ליהנות כמה שיותר מהטיסות. כשבאמת קשה, אז אתה מתחיל לחשוב על שטויות כמו אידיאליזם. לא משתמשים בתירוץ הזה בכל מקרה, רק כשממש זקוקים לדחיפה".
בנובמבר טסו הארבעה לשבוע לסימולאטור בארה"ב, ולאחר-מכן התחילו בסדנה משולבת בעלת דגש מבצעי יותר, שנמשכה לתוך ינואר. בתום הסדנה הם התפצלו: חיימון ועידו נשארו בטייסת "הצרעה" ורוני ועידן עברו לטייסת האחות. "מבחינתנו ההסבה הזו השיגה את מטרתה", אומר חגי. "הוכחנו שאנחנו מסוגלים להכשיר טייסי אפאצ'י לא פחות טובים אם לא יותר מאשר בפורט-ראקר. עכשיו צריך רק להקים כמה מסעדות טובות פה בנגב", הוא מחייך, "ואז לא יהיה ספק למי יש יתרון".

קורס ההסבה הישראלי הראשון לבלק-הוק: לקראת קבלת המסוקים החדשים

במקביל לקורס ההסבה הישראלי הראשון לאפאצ'י, נערך בארץ גם קורס הסבה ראשון למסוק הבלק-הוק. הנסיבות היו דומות. מחסור במקומות בקורס ההסבה האמריקאי, המתקיים גם הוא בבית-הספר לטיסה של צבא היבשה האמריקאי בפורט-ראקר, הוביל להחלטה לבצע הסבה בארץ. בטייסת הבלק-הוק היה הצורך בצוותים נוספים דחוף יותר, לקראת קליטת 15 המסוקים הנוספים, שיגיעו לארץ החל מאמצע 1998.
את ההסבה, שנמשכה ארבעה חודשים, עברו שלושה טייסים ונווט אחד. "ההסבה בישראל שונה לגמרי מההסבה בארה"ב", אומר סגן יניב, אחד מהארבעה. "למרות שהלימודים הקרקעיים בארה"ב מקצועיים יותר, כי יש לאמריקאים יותר אמצעי הדרכה, עדיף לעבור את ההסבה בישראל. שם, פשוט מלמדים אותך איך טייס אמריקאי טס על בלק-הוק, באימונים מאוד טכניים, שלא כולם מתאימים לנו. בארץ אנחנו לומדים מהרגע הראשון איך להטיס את הבלק-הוק בהקשרים של המשימות העתידיות. מההתחלה טסנו במתארים מבצעיים, ועשינו שת"פ עם כוחות חי"ר. את זה לא עושים בקורס בארה"ב".
להסבה הוקצו חלק ממסוקי הטייסת ושעות טיסה רבות. כדי לסייע לטייסת להקדיש את תשומת-הלב הראויה להסבה, הוקטנה מעט הפעילות המבצעית שלה, למרות שבעת הצורך, הוזנקו בלק-הוקים ללבנון, כאשר נדרשו היכולות הייחודיות שלהם. כך נעשה למשל בשריפה בוואדי סלוקי ובעת חילוץ לוחמי השייטת מלבנון.
"לקח לנו חודש שלם של עבודה מאומצת להתכונן להסבה", אומר סא"ל רונן, מפקד הטייסת. "התבססנו על תוכנית ההסבה האמריקאית, שעברה התאמה לדרישות חיל-האוויר, כך שקיבלנו תוכנית איכותית מאוד. אני לא חושב שאי-פעם נעשתה הסבה כל-כך יסודית למסוק כלשהו בארץ".
ההסבה לבלק-הוק היא ההסבה הראשונה בארץ בה מוחשבו כל אמצעי הלימוד המשמשים להסבת הטייסים. בחודש הראשון עברו הטייסים לימודים קרקעיים, לאחר-מכן יצאו לאימון סימולאטור בארה"ב, שהיה החלק היחידי שלא התבצע בארץ. כששבו לארץ, עברו חודשיים של אימוני-משימה בארץ.
יומיים לאחר תחילת ההסבה, הודיעו האמריקאים כי בעתיד יתאפשר לטייסים ישראלים נוספים לבצע הסבה לבלק-הוק בפורט-ראקר. ההודעה שיחררה אנחת רווחה מסוימת בטייסת, שעסוקה בהכנות לקבלת מסוקי הבלק-הוק החדשים. "בסופו של דבר הוחלט שזה חשוב להריץ לפחות פעם אחת הסבה בארץ, כדי שתהיה לנו את היכולת", אומר יניב. "אני חושב שלמרות המאמצים, זו היתה החלטה נכונה, ואני שמח שעברתי את ההסבה בארץ. קודם כל, פה מדברים עברית, וזה מקל, וחוץ מזה, פורט-ראקר זה חור. פה, אחרי הלימודים יש חיים, אפשר ללכת הביתה, לנוח. יש מי שיגיד שהפסדנו חוויה מבגרת, אבל אני חושב שבסופו של דבר רק הרווחנו".

עוד באותו מדור

קרוב לשמיים

לאחר 27 שנות טיסה פעילה, רובן כנווט פאנטום, פורש אל"מ (מיל') יעקב עובדיה מטיסה מבצעית, ומשתחרר מחיל-האוויר. בחיל-האוויר מכירים אותו בעיקר בשם משפחתו, עובדיה. דודו הוא הרב עובדיה יוסף, מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס, אך הוא עצמו שייך לחלק החילוני של המשפחה. "יצא לי לשבת ולדבר עם הרב עובדיה לא מעט", הוא אומר. "רוב השיחות שלנו היו סביב היכולות הצבאיות של ישראל. בדרך כלל הוא שואל שאלות של מי שבאמת מתעניין בחיל-האוויר, איך זה עובד, מה עושים ומה תפקידו של הנווט במטוס"

החילוץ מקטייפה

בלילה השביעי של מלחמת יום הכיפורים, יום לאחר מבצע מוצלח בעומק השטח הסורי, נשלחה סיירת הצנחנים למבצע דומה: פיצוץ גשר עליו הועברו טילי נ"מ מהעורף לחזית. הפעם, הסורים כבר היו מוכנים. אש מרגמות ומקלעים אילצה את הכוח, בפיקודו של שאול מופז, היום סגן הרמטכ"ל, לסגת לאחד ההרים בסביבה. מוקפים על-ידי הסורים, מתקשים ליצור קשר עם הבית, החליטו הלוחמים להתפצל ולהסתתר בשטח. באותו רגע נשמע בקשר קולו של יובל אפרת, קברניט היסעור שנשלח לחלץ את הכוח. "באותו רגע ידענו שנחזור הביתה", אומר שאול מופז. בחשיכה מוחלטת, ותחת אש סורית שפגעה במסוק, הצליח אפרת לנחות ולחלץ את הכוח. "אנשים שאני הכנסתי לשטח אויב", הוא אומר, "אני גם אוציא משם"