בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 119 (220) 01/02/98

כתבות

אומרים שיגרה מתכוונים כוננות

תגיות: בז (F-15) , רעם (F-15I)

טייסת ה-F-15 הראשונה כבר בת יותר מ-20, וגם הבז, שמו העברי של ה-F-15, התבגר. מטוס הרעם, ה-F-15 החדש והמשופר של חיל-האוויר, כבר הגיע, ומעתה יתחרה על התהילה עם ה-F-15 הוותיק. כתבת בטאון חיל-האוויר שהתה בטייסת 24 שעות, ופגשה את סגן יוני, רגע לפני שעבר לטייסת הרעם, את סרן תומר, שאמא שלו לא מרשה לו לטוס בלי מטרייה, ואת רס"ן אורי, שבטוח שטייסים צעירים ימשיכו להעדיף את טייסות הבז. "תשאלי את טייסי חיל-האוויר הסורי, הם יודעים להעריך את ה-F-15 הכי טוב", אומר אורי. "כל מדינה באיזור מחפשת עליונות אווירית, וה-F-15 הוא מטוס העליונות האווירית של מדינת ישראל"

מיכל פלד-פליישר

"אצלנו זה כבר אינסטינקט, ברבע לשש נופלים מהמיטה", מחייך סרן אור, טייס F-15, כשהוא רואה אותי נלחמת בעפעפי הנעצמים. השעה שש ורבע (בבוקר, בבוקר!). אור ואני יושבים במכוניתו של סגן רם, נווט צעיר מהטייסת, ופנינו מועדות לעבר בסיס חיל-האוויר במרכז הארץ. מחוג המהירות נשאר באמצע הסקאלה גם בסימטאות הצרות של רמלה, אבל העובדה שהשכמתי בחמש, מתחילה לתת את אותותיה. בעוד אור ורם מראים סימני חיות מוגברים והוגים ארוכות בגורלם של חברים מהטייסת, אני מנסה לנמנם ומתעוררת מעוד חבטה של ראשי בחלון.
המטרה: מבנה טייסת ה-F-15 הראשונה. המשימה: בילוי יום שלם בחברתם של טייסים ונווטים צעירים יותר או פחות, שאמורים להיות ששים אלי קרב וחדורי אושר מכך שזכו לטוס ב-F-15. יום מלא טיסות ואקשן, התרגשויות וסערות. אז למה אור נראה קצת מדוכא, ולמה אני לא מצליחה לשמור על העיניים פקוחות?
מזג-האוויר קודר ואפרורי, בערך כמו הבסיס בשעה שאנחנו נכנסים בשעריו. אור ורם מנפנפים בעליצות לפקידת המבצעים מהטייסת ששומרת בשער, והמכונית ממשיכה ונעצרת לצד מבנה אבן מכוסה בשפריץ גס וצהבהב, מראה בהחלט מודרני ומעודכן לסוף שנת 1976, התאריך בו הגיעו המטוסים הראשונים לארץ והוקמה הטייסת.
כבר יותר מ-20 שנה מסתובב הבז, שמו העברי של ה-F-15, בשמי ישראל, כמעט כגילם של חלק מהטייסים המטיסים אותו, אך בעוד שאצל בני האנוש ניכרות היטב שיני הזמן, על המטוס הדבר כמעט ואינו ניכר. מטפלים בו, משביחים אותו, מוסיפים לו מערכות מתוחכמות ותוכנות מחשב חדשות. גם היום הבז הוא עדיין אחד מבכירי המטוסים במערך הקרב.
בכניסה לטייסת אני נפרדת מאור ורם, שהולכים להחליף את הבגדים האזרחיים בסרבלי טיסה, רק כדי לפגוש אותם שוב כשהם שרועים על ספות מועדון הטייסת הטורקיזיות. כוס קפה שחור בידו של רם, והם מעיינים בעיתונים של אתמול. אל המועדון נשרכים כמה בחורים בסרבלי טיסה. הם אלו שבילו את הלילה במגורי הקצינים שבבסיס או בשיכון המשפחות, מה שנתן להם את הפריבילגיה של עוד כמה דקות שינה יקרות. על הספה יושב גם סגן יהונתן, או יוני, או ג'ון כפי שהם מכנים אותו, ותוך כדי עיון בכתבה מעמיקה על סוסוני ים, הוא מרביץ חיוך ענקי.
ליהונתן יש אכן סיבה להיות מאושר. רק שני אנשי צוות-אוויר מטייסת ה-F-15 הראשונה עברו לטייסת ה-F-15I הראשונה והחדשה, וג'ון הוא אחד מהם. היום הוא פה רק לריענון.
סירנה חלושה נשמעת, וכולם יורדים לקומת המרתף של הטייסת, שם נמצא חדר התדריכים. השעה שבע ורבע בדיוק, וחדר התדריכים מלא לגמרי. "בוקר טוב", אומר סרן איתי, שתפקידו היום להעביר את תדריך הבוקר. תורנות התדריך עוברת בין כל אנשי הטייסת, והיום איתי אוחז במוט ההצבעה השקוף ומעביר את התדריך בטון שקול ורציני. כבר שבוע שני שהטייסת מתאמנת בקרבות-אוויר מול ניצים, F-16A/B בעברית, וצפוי להם עוד שבוע של אימונים. על הלוח שבחדר התדריכים מצוינת המטרה להיום: 1:0 לטובת הניצים. אם זה עלול להפתיע מישהו, שבזים מתכוננים להפסד, צריך רק לציין שהיום הם בתפקיד ה"אדומים".
ה"כחולים", כלומר הניצים, הם התוקפים, ועל ה"אדומים" לעשות כמיטב יכולתם כדי להתגונן. 1:0, אם כן, היא תוצאה מכובדת בהחלט. "בכל דילמה, ה'אדומים' מוותרים", חוזר ומדגיש איתי, "ותשתדלו לא לבזבז את הטיל והנורים. להישאר יבשים זאת פאדיחה".
סג"מ להב ממלא את התורנות שלו ומראה על המפה איפה אסור לטוס היום. איתי מודיע מה מומלץ ומה אסור לעשות באימון, ומסיים באזהרות: לא לדבר סתם בקשר, וצפוי מזג-אוויר בעייתי ואולי אפילו גשם. אחריו עולה רס"ן אורי, סמ"ט א', ומזהיר בקול חמור: "מבחינתנו אין דבר כזה ליפול ביירוט". סא"ל שי, מפקד הטייסת, חוזר על המסר, ולאחר סיום דבריו נורים האנשים מחדר התדריכים לחדר המבצעים, שם מחולקות להם דפיות הטיסה.
מלאי אנרגיה הם יושבים בכל פינה בטייסת, צוותים-צוותים, ומבצעים תדריך פרטי לכל מבנה, כלומר זוג מטוסים. חלק מהמטוסים הם דו-מושביים, כך שלטייסים המתדרכים מצטרפים גם נווטים. דפיות הטיסה, שמכילות את כל האינפורמציה הדרושה לטיסה הנוכחית (מספר המטוס עליו יטוסו, ערוצי הרדיו בהם ידברו, הזמנים בהם ייערכו הקרבות, המשימה ופרטים כמו כמות הנשק ומול מי יטוסו) מונחות לפניהם כשהן מקופלות לארבע, ועוד מעט ידחפו אותן אל תוך כיס שקוף בחליפת התאוצה, הג'י-סוט.
בחדר ההלבשה התזזיתי כולם מתארגנים לטיסה. ג'י-סוטים נכרכים, חגורות מהודקות וקסדות מורדות מראשי הקלקר עליהם הן נמצאות בדרך כלל. לחלק מראשי הקלקר יש פנים, חלק סתם מכוסים בגרביים צבעוניות. כאן דווקא מתנפץ לי מיתוס: לחלק מהטייסים יש משקפיים. מסתבר שצה"ל הוא הצבא היחיד בעולם שמנפק משקפי ראייה שנכנסות לקסדה. "איך אתה טס עם זה?" תמהים בחדר ההלבשה למראה טייס עם משקפיים. "אני דוחף את זה חזק-חזק לתוך הקסדה", הוא מסביר. פתאום ניגש אלי מילואימניק ודורש: "העיקר שתכתבי שקרענו את הניצים".

אבל עוד לא התחלתם לטוס אפילו.

"תסמכי עלינו", הוא עונה בחיוך מנצחים.
בזה אחר זה יוצאים הצוותים לטיסה. שישה זוגות מטוסים ייצאו הבוקר לאימוני קרב-אוויר, ומטוס נוסף לאימון שונה. הטייסים אמורים להיות במטוס חצי שעה לפני ההמראה, כדי לבדוק אם כל המערכות עובדות. האווירה בחדר המבצעים רגועה יחסית. שמות הטייסים מודבקים במגנט ללוח, וביניהם ניתן לאתר גם את שמו של מפקד חיל-האוויר, אלוף איתן בן-אליהו, שהיה מפקדה הראשון של הטייסת. פקידות המבצעים מביטות במסך המחשב ומחכות לקבל עדכון על ההמראות. מדי כמה דקות הן מרימות טלפון למגדל הפיקוח וליחידת הבקרה, לוודא שהכל אכן עובד כמתוכנן. ברדיו, במה שנשמע כמו תחנת מוניות באר-שבעית, הן שומעות את הטייסים שבמטוס מדווחים שהכל בסדר והם מוכנים להמריא. בשבוע שעבר פרסה הטייסת לבסיס דרומי, והאווירה הנוכחית מזכירה לסגן שירי, קצינת המבצעים, את האווירה בפריסה.
"בפריסה זה כזה כיף", היא מפהקת. "הכל רגוע, הכל מתוכנן מראש, ונשאר לך מעט מאוד לעשות במקום". אחרי שהמחשב מעדכן אותה שהזוגות הראשונים כבר המריאו, היא מתמתחת ומחליטה לעלות למטבח. בדרך היא פוגשת את סגן איתן ומדגימה לי על גופו את פלאי חליפת הג'י. ראיתי כבר חליפות ג'י בחיי, אבל אף פעם לא כזאת נחמדה. איתן מנפח את הבלונים שבחליפה ואחר-כך מתקפל לתנוחה עוברית כדי לשחרר מהם את האוויר. חלומה של כל אם יהודייה בישראל התגשם זה עתה: טייס עברי ערך לבתה סיור מקיף על גופו.
איתן הוא אחד הכוננים שנשארים בטייסת בכל שעות היום. תורנות הכוננויות עוברת בין הטייסים, אבל תמיד יסתובבו בטייסת שני טייסים עם חליפת ג'י עליהם. בלילה המצב קצת אחר: יש מי שמחזיק כוננות משיכון המשפחות או מהמגורים, ויש מי שישן ליד הדת"ק בו מוחזקים המטוסים, במה שנקרא "הווילה". הווילה היא חדר נחמד עם מיזוג אוויר, טלוויזיה, וידיאו וכבלים, ובטייסת יש מסורת: כל מי שחוזר מחוץ-לארץ חייב להביא איזשהו אביזר נוסף שיושם בו. כך שפרט לשוקולד הוותיק, נשאו לאחרונה הטייסים במזוודותיהם גם טלפון אלחוטי, סרטי וידיאו רבים ואפילו כיסא נדנדה. הכל שוכן לבטח בווילה, ועדיין להישאר לילה ככונן נחשב לניג'וס מעצבן.
בחדר המבצעים נשמר בינתיים השקט. שקט נונשלנטי. המטוסים ממשיכים להמריא, ואני מנצלת את הזמן לסיור בטייסת. בחדר הסמ"טים אני מוצאת שוב את רס"ן אורי. הוא עסוק עד מעל הראש בטלפונים שונים, ואני שואלת את עצמי אם ככה מבלה טייס F-15 את ימיו, כמו פקידה בקריה.
"היום מתחיל אצלנו בשבע ורבע, שבע וחצי", אומר אורי. "מתחילים יום עבודה. תדריך בוקר פותח את היום, אחר-כך טיסות שאחריהן תחקיר יומי, ולאחר-מכן מתפנה כל אחד למילוי תפקידו: מהטייס הצעיר, שהוא קצין גינה, ועד למפקד הטייסת. אם אתה טס בלילה סדר-היום מתחלף, ואתה ממלא לעצמך את הבוקר. הטייסת שלנו גם מחזיקה כוננות כל השנה וכל היום, וזה מלווה אותנו בצורה משמעותית".

איך מתבטאת הכוננות?

יש כאן אנשים כל הזמן, וצוותי האוויר נמצאים פה או ליד המטוסים. זה מלווה את הכל.

ובכל זאת לא התרשמתי שמאוד לחוץ כאן.

זה דבר שחיים איתו, מתרגלים. יש לא מעט הזנקות, זה חלק מהשיגרה לרוץ למטוס. אנחנו אמנם בכוננות, אבל גם ממשיכים לעבוד.
אורי הוסב ל-F-15 בשנת 1991, כמה דקות לפני מלחמת המפרץ. המשבר האחרון בעיראק שונה מאוד לטענתו ממה שאירע אז, ערב המלחמה.
"זה בכלל לא אותו הדבר. בתקופה האחרונה לא היו שינויים בפעילות השוטפת, וזה בעצם מה שמנצח. הגברנו את העירנות, אבל לא שינינו תוכניות.

20 שנה אחרי, מה לדעתך התרומה של ה-F-15 לחיל-האוויר הישראלי?

תשאלי את חיל-האוויר הסורי, הם יודעים להעריך את ה-F-15 הכי טוב. אנחנו לא צריכים לסנגר על עצמנו.

ובכל זאת.

המטרה של חיל-האוויר היא קודם כל ולפני הכל להגן על שמי המדינה. גם היום, אחרי 20 שנה באוויר, בהיבט ביצוע המשימה הזאת אין שום דבר שמתקרב אלינו. כל מדינה באיזור מחפשת עליונות אווירית, וה-F-15 הוא מטוס העליונות האווירית של מדינת ישראל.

בתור מטוס שייעודו בעיקר קרבות-אוויר, לא נראה שיש לכם הרבה פעילות מבצעית.

זה מה שרוב הציבור יודע, וטוב שהציבור יכול לישון בשקט. הפעילות שלנו כיום לא מתרכזת בהשגת עליונות אווירית, כי העליונות האווירית כבר קיימת. בעצם זה שאנחנו בכוננות אנחנו משיגים עליונות, כי אם מישהו ירצה לתקוף את מדינת ישראל הוא יצטרך לחשוב פעמיים.

עם הגעתו של ה-F-15I לארץ לא יכורסם במקצת מעמדו של ה-F-15 הישן?

לא. ה-F-15I הוא תוספת לחיל-האוויר. הוא מכוון יותר למשימות אוויר-קרקע, עם כיוונים מעט שונים ממה שאנחנו מבצעים. אני עדיין חושב שצעירים יעדיפו להגיע לכאן ולא ל-F-15I. אין כרסום, רק תוספת כוח.
ראשוני הטייסים מתחילים לחזור מהטיסה, ואורי ואני נקראים לחדר התדריכים, שם יושבים הצוותים וצופים בסרטי הטיסה (VTR). המצב, אפעס, לא כל-כך טוב. "נראה לי שמצבנו על הפנים", אומר רם.
עוד ועוד צוותים זורמים לחדר התדריכים ומעדכנים במחשב את תוצאות הקרבות. כל צוות ביצע שני קרבות-אוויר, ורובם חזרו עם תוצאות של 2:1, 2:0 לטובת הניצים. הם מעבירים מיד ליד את מקל התדריכים השקוף, מתחקרים את הטיסות ונראים קצת עצובים. אף אחד לא אוהב להפסיד. "אני עשיתי טעות", אומר אור. "המטוס איבד כוח, ולא ידעתי שהוא יאבד אותו כל-כך מהר". עם זאת רואים שלומדים כאן מטעויות, ושאת אותה טעות הם כבר לא יעשו פעמיים. "המצב רע", מסכם אורי באכזבה.
אבל טעויות אפשר תמיד לתקן, ותוך זמן קצר כולם יוצאים לפיריט השני. מי שנשאר הפעם בכוננות הוא איתי, שיושב בחדר המבצעים.

תגיד איתי, מה זה אומר שאתה עכשיו בכוננות?

שאני יושב כאן עכשיו ומשחק במחשב.
למטס השני יוצאים שמונה זוגות. האווירה בחדר המבצעים רגועה כתמיד, עד ששוב מגיעה הודעה ברדיו שמשנה את הכל: אחד המטוסים התקלקל וצריך להעביר את הטייס למטוס אחר, במבנה שנועד להמריא מאוחר יותר. הודעה קצרה לאחד הטייסים שעוד לא יצאו מהטייסת גוררת תגובה נזעמת. "אני מילואימניק", הוא כועס, "ומילואימניקים תמיד מקבלים מטוסים ראשונים". "מתי המטוס יהיה מוכן? תן לי זמן", צועקת שירי לעבר פלד, המטיס, שבאחריותו למסור את המטוסים בזמן כשהם שמישים. פלד מרים טלפונים בהולים לפן-צ'יף, האחראי על הדת"ק בו נמצא המטוס, ומתחייב לעשר דקות תיקון. לוח הזמנים הצפוף מחייב תיקון זריז, אחרת ייפגע זמן האימון. ההמולה עדיין בשיאה כשמגיע הטלפון שגורם לפקידות המבצעים לירוק בחמת זעם את שאריות הציפורניים שלהן: גם לניצים התקלקל מטוס, וצריך לעכב את האימון ב-20 דקות. 20 דקות, כלומר אפשר להגיד שלום לאיזור שבו תוכנן האימון. מיד מתחיל סבב טלפונים למציאת איזור חלופי, ורק לאחר תחינות ובירורים מרובים נמצא אחד כזה.
באמצע הלחץ מתקשרת לטייסת גם אמא של סרן תומר, סמ"ט ב'. כשמודיעים לה שתומר בדיוק יצא לטיסה, היא מבקשת שיודיעו לו שהיא לא מרשה לו לטוס בגשם בלי מטרייה.
לאחר כשעה מתחילים הצוותים לחזור. חדר התדריכים שוב מתמלא, ומתברר שהמצב השתפר. רוב הקרבות הסתיימו ב-0:0, תוצאה מכובדת מאוד. הפלות ונפילות מעודכנות במחשב, אבל רם ואור עדיין נראים מדוכאים בהחלט. "פיספסתי", אומר רם ונאנח, "שיגרתי לחינם".
אני מתלווה ליוני לתחקיר. בדרך אנחנו עוצרים במטבח, שלידו נמצא חדר תחקירים נוסף, ויוני אומר: "בקשר למה שאמרת מקודם, שהאנשים פה לא נראים כל-כך שמחים, לדעתי זה בגלל שהצעירים היום הם יותר ציניים. אני זוכר את עצמי בשבועיים הראשונים של ההסבה, הייתי מה זה מבסוט".
אנחנו נכנסים לתחקר יחד עם רס"ן ירון, הנווט, ועם רס"ן אפי, הטייס השני. הצוות הזה עשה רק קרב-אוויר אחד, שהסתיים ב-0:0.
התחקיר מסתיים בזריזות, כי צריך לרדת לתחקיר היומי. חדר התדריכים שוב מלא לגמרי, ועוברים על תוצאות הקרבות. תומר הוא שמעביר את התחקיר. כל צוות מספר מה קרה בקרבות שביצע, ותומר בוחר כמה צוותים שיראו את סרטי הטיסה שלהם. "מה שאת רואה בתחקיר זה בעיקר את הטעויות", אומר אפי. הכל מנותח ונלמד. התחקיר אורך כשעה ומסכם אותו מפקד הטייסת.
עם סיום התחקיר פורצים רוב הטייסים בריצת אמוק לחדר ההלבשה. השאר, שאמורים להישאר לטיסות לילה, מכתיבים בינתיים את ההזמנה שלהם לסניף ה"בורגר קינג" שבבסיס. תוך דקות מועטות פורצים כל העוזבים מחדר ההלבשה כשהם לבושים בבגדים אזרחיים ומטפסים על רכב הטייסת. אם ככה הם רצים כשיש הזנקות, אנחנו בידיים בטוחות מאוד.
רבע שעה מסיום התחקיר היומי מתחיל התדריך לטיסות הלילה, שגם אותו מעביר תומר. "יום שני ללחימה", הוא אומר בפנים רציניות, "נקראנו לעזור בתקיפת מטרות. אנחנו ממריאים לפני שהשמש שוקעת, נוחתים אחרי. נודע לנו, שמיג-29 מפטרל מעל למטרה. תזכרו שחייבים לקבל אישור לפני שנכנסים לעימות איתו".
שלושה מבנים יצאו למשימת הלילה הזאת. הצוות של סרן כפיר יושב סביב השולחן ומתדרך. בעזרת תצלומי אוויר הם מסמנים את המטרה על מפת ישראל: בונקר ברמת הגולן. הם יודעים שמזג-האוויר קשה ושיש הרבה מאוד עננים, וכפיר, שמעביר את התחקיר, מחליט: "אם אין מטוסים, אנחנו לא יוזמים קרב-אוויר. אנחנו זוחלים פנימה והחוצה בשקט-בשקט, ולא הולכים לקרב".
לחדר ההלבשה נכנסים אפי וכפיר. ועל מה מדברים טייסים לפני טיסת לילה נועזת? על רמת השומנים בדם של כל אחד. "כן, כן, זאת בעיה", נאנח כפיר ומכניס את שארית ההמבורגר לפיו.
דקה לפני היציאה מהטייסת מסתובב אלי אחד הטייסים (ממרחקים כאלה, כאמור, אני רואה רק בקושי), ושואל: "אז מה בעצם את עושה פה?"

כתבת צבע על הטייסת, אבל אין כל-כך צבע.


"הנה, משחקים כדורסל בחוץ", הוא מצביע על שני בחורים מהגף הטכני שמתאמנים בחוץ בקליעות.

זהו?

זה מפעל פה, עובדים.
למטה, בחדר המבצעים, מתדרך תומר את הבקר בטלפון. "רק מעל האיזור יהיה להם איום, ככה שאם הם קולטים משהו בדרך, תגיד שאין אישור לתקוף". תומר עצבני למדי, מה שרק מתגבר כשמודיעים לו שחלה תקלה והזוג הראשון יצא באיחור, כי צריך להחליף את אחד המטוסים. הוא מקלל. בדיעבד יתברר שהאיחור הזה הוא אכן משמעותי, כיוון שהזוג הראשון היה אמור לדמות את המיגים לאחר התקיפה, וכבר הוכנס בסוד העניינים. כיוון שיצא באיחור, הופתע המבנה של סרן כפיר, שיצא שני, כשקיבל את ההוראה מהבקר לדמות מיגים, וכך יצא ששני זוגות היו מיגים, ורק זוג אחד נשאר נאמן למדינת ישראל.
"ארוחת-ערב מוגשת עכשיו במטבחון", מודיעים בכריזה, ואני ניגשת לבדוק. קודם שמעתי את החייל הממונה על הכנת האוכל מתלונן שאין כלום, אז מאיפה צצה לה פתאום ארוחת-ערב? "הלכתי למטבח", הוא מתוודה עכשיו. "הבאתי קוסקוס ושקשוקה משנת טיכו. זה מה שיש". השמש שוקעת, ולאחר כשעה כולם חוזרים. הצוות של כפיר, שחזר ראשון, יושב מדוכא במטבחון. הם לא נוגעים בקוסקוס.
אווירת נכאים משתררת גם בחדר התדריכים. תנאי הטיסה היו קשים למדי: מזג-אוויר גרוע, עננות כבדה ותנאי תאורה לא מספקים. התחקיר מסתיים וכולם מחליפים לאזרחי ויוצאים הביתה.
לילה. פקידות המבצעים מכינות את הטיסות למחר, מצוותות אנשים למטוסים ומחפשות ערוצי קשר. פלד מוריד פקודות אל הדת"קים להכין מטוסים למחר. הכוננים פורשים אל הווילה, ואני מסתובבת בטייסת המרוקנת בחוסר מעש.
לאחר צפיה בטלוויזיה (אין כבלים, רק ערוצים 1 ו-2), בערך בעשר בלילה, הולכות גם פקידות המבצעים לישון. מיטות מתקפלות נשלפות בחדר המבצעים, ולילה שקט עד מאוד עובר על כוחותינו. בערך בשש וחצי, שעה לפני התדריך, הן מתעוררות לעוד יום בטייסת. כשיגיעו ראשוני הטייסים למטוסים אני כבר אהיה בבית, עמוק עמוק מתחת לשמיכות, מודה לאל שיש מי ששומר עלי עכשיו.

עוד באותו מדור

לא קונבנציונלי

"אני חושב שהיינו יכולים לפעול בעיראק בהצלחה, עם סיכויי היפגעות נמוכים", אומר אל"מ (מיל') רני איזנברג, שהיה ראש מחלקת מבצעים בחיל-האוויר בתקופת מלחמת המפרץ. בדיעבד, הוא שלם עם ההחלטה שלא לפעול, למרות שהוא מודה כי חש אכזבה. שלוש שנים לאחר המלחמה, מלחמתו החמישית במדים, החליט איזנברג להשתחרר - מהלך שהפתיע רבים. "אני אדם ששורף את עצמו מהר", הוא מעיד על עצמו. "אני עובד ב-150 אחוז, עד שנגמר לי הדלק"

אגף החקירות

חשיפה ראשונה: מאז ראשית שנות השישים קיים בחיל-האוויר גוף, שתפקידו לחקור ולנתח - מראש - את מבצעי החיל השונים. ענף חקר ביצועים (חק"ב), הכולל מתמטיקאים ופיזיקאים, הוא הגוף שאמור לענות בצורה מדעית על בעיות מבצעיות. למשל: כמה מטוסים צריך כדי להשמיד בסיס מחבלים, באיזה סוג של פצצות צריך להשתמש בתקיפה ארוכת טווח, ואיך לתכנן מבצע מסוים כך שהסכנה למטוסים תהיה הנמוכה ביותר. הקשר בין מתמטיקה למלחמה