מלחמות ומבצעים

מבצע "כדור הרעם" ("אנטבה")

4-3 ביולי 1976

ב-27 ביוני 1976 נחטף מטוס "איירבאס" בטיסה מספר 139 של חברת התעופה הצרפתית "אייר פראנס", שהמריא מישראל בדרכו לפאריז וחנה חניית ביניים באתונה. המטוס נחטף על-ידי ארבעה מחבלים מאירגונו של ודיא חדאד, מפקד הזרוע המבצעת של "החזית העממית לשחרור פלשתין". החוטפים, שני פלשתינים, גרמני וגרמניה, דרשו את שיחרורם של 53 מחבלים, 39 מהם כלואים בישראל, בתמורה לשיחרור נוסעי המטוס. על סיפונו של המטוס היו 228 נוסעים ו-12 אנשי צוות, מתוכם כמאה יהודים, חלקם ישראלים

החוטפים הורו לקברניט המטוס להנחית את המטוס בבנגאזי שבלוב, לצורך תידלוק. בשדה-התעופה שוחררה אחת מנוסעות המטוס, פטרישיה היימן, תושבת פתח-תקווה, שהיתה בחודש השישי להריונה, וחשה ברע. לאחר שיחרורה המריא המטוס החטוף דרומה. בבוקר 28 ביוני, בשעה 6:00, אושר למטוס לנחות בנמל-התעופה של אנטבה שבאוגנדה, עיירה קטנה המרוחקת כ-50 ק"מ מעיר הבירה קמפלה.

שש שעות לאחר הנחיתה באנטבה, לאחר התערבותו של שגריר צרפת בקמפלה ובתיווכו של נשיא אוגנדה, אידי אמין דאדא, הסכימו המחבלים לרכז את הנוסעים החטופים בטרמינל האזרחי הישן של נמל-התעופה, שנבנה בעבר על-ידי "סולל-בונה".

הטרמינל האזרחי הישן היה מבנה נטוש בן שלוש קומות, רעוע ומוזנח, ששימש מחסן למטעני תה שנועדו לייצוא לבריטניה. הנוסעים שוכנו באולם הנוסעים שבקומת הקרקע. החוטפים שהו כל אותה עת במקום, כשהם חמושים בנשק אוטומטי, רימונים וחומרי חבלה, ואליהם הצטרפו עד מהרה עוד כעשרה מחבלים, רובם חמושים ומיעוטם שימשו כאנשי קשר.

נשיא אוגנדה, אידי אמין, לא הסתיר את אהדתו למחבלים מרגע נחיתת המטוס. הוא שיתף עימם פעולה ופעל לניצול הפרשה כדי להפגין את תמיכתו בערבים. בגלל אהדת שלטונות אוגנדה לחוטפים, לא הצליחה הפעילות הבינלאומית, שנועדה להביא לסיום הפרשה בדרכי שלום.

ביום השלישי לחטיפה נערכה סלקציה בין הנוסעים, ונוסעיו הלא-יהודים של המטוס שוחררו. כל הנוסעים היהודים הושארו בטרמינל באנטבה, כדי לשמש כקלף מיקוח בידי החוטפים. אחרי הסלקציה הכריזו המחבלים על תביעותיהם וקבעו אולטימטום: שיחרור מחבלים ותשלום דמי כופר עד יום חמישי, 1 ביולי, בשעה 14:00. אם לא ייענו תביעותיהם עד אז, נאמר בהודעה, יוצאו להורג כל בני הערובה.

הידיעה על חטיפת המטוס הגיעה עד מהרה לישראל, והתקבלה בזמן ישיבתה השבועית של הממשלה בירושלים. מיד עם תום הישיבה כינס ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, צוות של חמישה שרים, ביניהם שר הביטחון שמעון פרס ושר החוץ יגאל אלון, שעליהם הוטל לטפל בכל הנוגע לפרשת החטיפה. באותה שעה כבר נכנסה לכוננות סיירת מטכ"ל, והוכרזה כוננות עליונה בשדה-התעופה בן-גוריון, מחשש שהמחבלים ינסו לבצע במקום פיגוע התרסקות.

כבר מלכתחילה היה ברור שלחיל-האוויר יהיה תפקיד מרכזי בחילוץ הנוסעים החטופים. מספר תוכניות חילוץ תוכננו אז במקביל: הצנחת כוח קטן של השייטת, מצוייד בסירות גומי, לאגם ויקטוריה, שישתלט בחשאי על המחבלים; הנחתת לוחמי קומנדו באנטבה מתוך מטוס המוסווה כמטוס אזרחי; הצנחת צנחנים סמוך לשדה לצורך השתלטות עליו, או הנחתת מטוסי הרקולס עמוסי חיילים לצורך כיבוש השדה.

ביום חמישי, 1 ביולי 1976, שעות ספורות לפני פקיעת האולטימטום שהציבו המחבלים, קיבל ראש הממשלה החלטה לשאת ולתת עם המחבלים. הדבר נעשה מפני שטרם נתקבלה בצה"ל תוכנית מגובשת לחילוץ החטופים במבצע צבאי, בעיקר עקב היעדר מודיעין מעודכן. המחבלים הסכימו לדחות את מועד האולטימטום ליום ראשון, 4 ביולי, בשעות הצהריים.

מידע מודיעיני נאסף, לבסוף, מאזרחי צרפת ששוחררו מהמטוס החטוף. אלו סיפקו מידע מעודכן לגבי ריכוזם המדוייק של החטופים, הכניסות והיציאות מהטרמינל, נוהלי השמירה של המחבלים ועמדותיהם. תוכנית הפעולה החלה להתגבש. ארבעה מטוסי הרקולס תוכננו להמריא לאנטבה, כשהם נושאים כלי-רכב, ציוד לחימה רב, לוחמים מסיירת מטכ"ל, כוחות צנחנים וחיילים מחטיבת גולני. משימת הלוחמים היתה להשתלט על הטרמינל הישן, על הטרמינל החדש ועל מגדל הפיקוח, לאבטח את מטוסי ההרקולס ולשחרר את הנוסעים החטופים.

48 שעות מרגע תיכנונו יצא לדרך מבצע "כדור הרעם", שנודע מאוחר יותר כמבצע "אנטבה" או מבצע "יונתן", על-שמו של סא"ל יונתן נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, שנהרג במהלך המבצע. מפקד המבצע היה קצין חי"ר וצנחנים ראשי דאז, תא"ל דן שומרון.

ב-3 ביולי 1976 המריאו מבסיס חיל-האוויר לוד ארבעת מטוסי ההרקולס שתוכננו להשתתף במבצע. שלושה מטוסים נחתו בשדה-התעופה אופיר שבסיני בשעה 14:30 בצהריים, כשהם עמוסים בלוחמים, דלק וציוד. המטוס הרביעי נחת ריק, כשייעודו לאסוף לתא המטען את נוסעי המטוס החטוף. שדה-התעופה באופיר נבחר בשל היותו שדה-התעופה הדרומי בתחומי הארץ, ולפיכך הקרוב ביותר לנקודת היעד של מטוסי ההרקולס.

האישור הסופי לביצוע המבצע התעכב, שכן בשעה שהמטוסים נחתו באופיר, הממשלה היתה עדיין בעיצומה של ישיבה בה אמורים היו השרים להחליט על הביצוע. למרות זאת, המשיכו הצוותים להתכונן למבצע, מטוסי ההרקולס תודלקו בשנית, ועמדו מוכנים להמראה דרומה כשהם עמוסים עד קצה גבול יכולתם.

ארבעת מטוסי ההרקולס המריאו משדה אופיר בשעה 15:30 והחלו לטוס לכיוון אפריקה. מוביל מבנה המטוסים היה סא"ל יהושע (שיקי) שני, מפקד טייסת הרקולס. אל ארבעת המטוסים הצטרפו גם שני מטוסי בואינג-707 של חיל-האוויר. האחד נשא ציוד בית-חולים שדה ורופאים רבים ובשני התמקם חדר הפיקוד המוטס.

בהנחה שהמבצע אכן יאושר, ועל-מנת לעמוד בלוח-הזמנים, המריאו המטוסים לאנטבה עוד בטרם החליטה הממשלה על היציאה למבצע. זמן קצר אחרי ההמראה, התקבלה ההודעה במטוסים ששרי הממשלה אישרו את קיום המבצע.

בסביבות השעה 23:00 הגיעו ארבעת מטוסי ההרקולס לתחום האווירי של שדה-התעופה באנטבה. מטוס ההרקולס המוביל נכנס לנחיתה, ללא אורות ובדממת אלחוט, כשהוא טס אחרי מטוס מטען בריטי שנחת באותו הזמן בשדה-התעופה. ההרקולס נחת על המסלול, ונעצר לאחר כמה מאות מטרים. לוחמי סיירת מטכ"ל ירדו בחשאי מהמטוס ופיזרו מספר פנסים לאורך המסלול, למקרה שהאוגנדים יכבו את אורותיו. לאחר-מכן עלו הלוחמים בחזרה על המטוס, שהמשיך בהסעה לאורך המסלול.

המטוס נעצר בקצה המסלול, והלוחמים וכלי-הרכב החלו לרדת ממנו. שיירת הרכבים כללה מכונית מרצדס שחורה, שנועדה לדמות את מכוניתו של אידי אמין, שנהג לבוא ולבקר במקום, ושני לנדרוברים, דומים לאלה הנוסעים מאחורי מכוניתו של אמין דרך קבע.

נחיתת המטוסים עברה ללא בעיות מיוחדות, למעט כיבוי פתאומי של תאורת המסלול, שאירע בזמן שמטוס מספר שלוש נחת בשדה. תאורות החירום שהניחו לוחמי הסיירת סייעו למטוס ההרקולס לסיים את הנחיתה בשלום.

לאחר שנחתו שלושת המטוסים הראשונים הם פנו לרחבת החנייה, הסמוכה למסלול הנחיתה, וחנו ליד מטוס ההרקולס הפרטי של אידי אמין. במשך זמן שהותם על הרחבה נאסר על הטייסים לכבות את המנועים, כדי למנוע אפשרות שמנוע לא יותנע לפני ההמראה חזרה לארץ. ההרקולס הרביעי, שנועד לאסוף את הנוסעים החטופים, הסיע על המסלול עד לפתח הטרמינל הישן.

כוח סיירת מטכ"ל, בפיקודו של סא"ל יוני נתניהו, נע לכיוון הטרמינל הישן בשלושה כלי-רכב. הכוונה, כאמור, היתה להטעות את השומרים האוגנדים ולגרום להם לחשוב שמדובר בשיירתו של אידי אמין, שבא לבקר את החטופים. כוח הסיירת נתקל במחסום ובו שני חיילים אוגנדים, וכשאלו החלו לחשוד שמשהו לא כשורה התפתח קרב יריות, שבמהלכו חוסלו השומרים.

אולם, רעש היריות העיר את החטופים, והסב את תשומת ליבם של המחבלים לכוח הסיירת. רעש היריות מנע את יתרון ההפתעה שהיה ללוחמי הכוח. לכן, החלו הכוחות לנסוע במהירות רבה לעבר בניין הטרמינל כשהם יורים בדרכם לעבר החיילים האוגנדים שהיו במקום.

הלוחמים חדרו לבניין הטרמינל מארבעה כיוונים. כוח אחד חדר לאולם הנוסעים בקומת הקרקע, בו שוכנו בני הערובה, וחיסל במהירות את ארבעת המחבלים ששהו שם. בחילופי היריות נפצעו מספר בני ערובה שלא נצמדו לרצפה, ואחד מהם נהרג במקום. הכוחות האחרים המשיכו לתוך חדריו האחרים של בניין הטרמינל הישן, כשהם מטהרים אותו ממחבלים. בסך-הכל, נורו ונהרגו כל 12 המחבלים ששהו בבניין.

עם סיום הקרב הקצר, שנמשך בין 20 ל-30 שניות, החלו לוחמי הכוח לפנות את הנוסעים המשוחררים למטוסי ההרקולס. דורה בלוך, נוסעת קשישה, חשה ברע זמן קצר לפני מבצע השחרור, ובאישור חוטפיה התאשפזה בבית-חולים בקמפלה. ימים ספורים לאחר המבצע היא נרצחה על-ידי אנשי צבא אוגנדים.

במקביל לפריצה לבניין בו שהו החטופים, פנתה חוליית לוחמים לשתק את הכוחות האוגנדים ששהו במגדל הפיקוח הישן שבשדה. החולייה פתחה באש, שכללה אש מקלעים, תת-מקלעים ופצצות אר.פי.ג'י., לכיוון חלונות המגדל. במהלך חילופי היריות, שהתנהלו מחוץ לבניין הטרמינל ומגדל הפיקוח, נפגע מפקד הסיירת, סא"ל יוני נתניהו, מאש חיילים אוגנדים. נתניהו נפצע קשה ומאוחר יותר נפטר מפצעיו.

סמוך לטרמינל הישן חנו שמונה מטוסי מיג של חיל-האוויר האוגנדי. לאחר חיסול המחבלים שהיו בטרמינל ובמהלך פינוי הנוסעים אל מטוס ההרקולס, השמידו הלוחמים את מטוסי הקרב בירי מקלעים. בכך מנעו אפשרות שמטוסים אלו יוזנקו מאוחר יותר לאוויר ויפילו את ההרקולסים בדרכם לארץ.

אתר חשוב נוסף, שחיילי הכוח נדרשו להשתלט עליו, היה אולם טרמינל הנוסעים החדש בנמל-התעופה. על חלק זה של המבצע הופקד סגן מפקד המבצע, אל"מ מתן וילנאי. הכוח של וילנאי, שהתחלק למספר חוליות קטנות, פרץ למבנה, השתלט עליו ואיבטח אותו. רק לאחר ההשתלטות על בניין הטרמינל החדש ניתן היה להבטיח את המראתם הבטוחה של המטוסים בדרכם חזרה.

בתחילה נשקלה האפשרות לתדלק את מטוסי ההרקולס בעזרת משאבות הדלק התת-קרקעיות שנמצאו בקרבת הטרמינל, אולם אפשרות זו נדחתה והוחלט שהמטוסים יתדלקו בנמל-התעופה בניירובי, שבקניה. מטוס ההרקולס הרביעי במבנה, שהיה עמוס בנוסעי המטוס החטוף, נחת ראשון בניירובי כדי לתדלק, ואליו הצטרפו שאר המטוסים. הרעיון לתדלק את המטוסים בקניה בדרכם חזרה לישראל עלה עוד בשלב תיכנון המבצע. באותו שלב לא היה ברור אם ממשלת קניה אכן תאשר את נחיתתם של המטוסים בשטחה, אבל ההערכה היתה שלא תהיה לה ברירה אלא להסכים לתדלק את המטוסים.

ציוד התידלוק ובית-חולים שדה מצוייד היטב הוכנו מבעוד מועד בשדה-התעופה של ניירובי, ובשעה 1:12 נחת בשדה ראשון מטוסי ההרקולס, שעליו היו החטופים המשוחררים. שלושה מביניהם, שנפצעו במהלך הקרב הקצר שנערך בבניין הטרמינל, הורדו מהמטוס וקיבלו טיפול רפואי. עד שעה 2:00 נחתו בשדה כל מטוסי ההרקולס, והחלו לתדלק. בשל בעיות בתידלוקו של מטוס מספר שלוש התעכב כל התהליך בחצי שעה, ורק בשעה 3:00 לפנות בוקר, אור ליום ראשון, 4 ביולי, המריאו כל המטוסים בדרכם חזרה לישראל.

לאחר ההמראה מניירובי פנו המטוסים לטיסה הארוכה בת שבע וחצי השעות לישראל. בעת שהמטוסים היו בדרכם ארצה, שודרה הודעה ברדיו הבי.בי.סי. על המבצע, ועל כך שהמטוסים עושים את דרכם לישראל. ארבעת מטוסי ההרקולס נאלצו להנמיך, מחשש שמדינות האזור יזניקו מטוסי יירוט כדי לעצור אותם בדרכם לארץ. כשהתקרבו המטוסים לגבולות הארץ, הוזנקו לעברם ארבעה מטוסי פאנטום שהיו בכוננות בשדה-התעופה אופיר, כדי ללוות אותם בביטחה.

בשעה 9:43 נחת בבסיס חיל-האוויר תל-נוף ההרקולס ובו הנוסעים המשוחררים, אחרי טיסה שנמשכה שבע שעות ו-39 דקות. הנוסעים עברו תידרוך בטחון-שדה באשר למבצע, במהלכו התבקשו שלא למסור פרטים על שלבי המבצע ועל הכוחות שהשתתפו בו. בסיום התדריך המריאו הנוסעים לנתב"ג, שם חיכו להם ראש הממשלה, שר הביטחון, שרים, חברי כנסת, קצינים בכירים, קרובי משפחה וקהל רב, שבא לחגוג את שיחרור החטופים ואת סיומו המוצלח של המבצע

כוח החילוץ ומכונית המרצדס השחורה יורדים ממטוס ההרקולס
כוח החילוץ ומכונית המרצדס השחורה יורדים ממטוס ההרקולס
Feedback Form