בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 120 (221) 01/04/98

עסקי אוויר

כעבור דקה צלל מסוק הקוברה לים

תגיות: צפע (קוברה) , תאונות , חללים , בסיס פלמחים

תא"ל שמואל אלדר ז"ל, שנהרג בתאונת מסוק הקוברה ב-15 במרס, היה טייס מעולה, מפקד קפדן, אבל גם טיפוס חם ואבהי. תאונה אחת, ב-1979, גרמה לו לבחור בקריירה צבאית, ותאונה אחרת, ב-1988, ליוותה אותו עד מותו. השנה האחרונה לחייו עמדה בצילו הכבד של אסון היסעורים, שאלדר היה אחד מחברי הוועדה שחקרה את נסיבותיו. אלדר עצמו היה ציני מאוד ביחסו לתאונות, מעידה אלמנתו אהובה. "בגלל הביטחון שהוא שידר לא דאגתי", היא אומרת, "אבל כעסתי על הציניות שלו"

אודי עציון

ביוני 1978 סיים שמואל אלדר את תקופת החתימה הראשונה שלו, והשתחרר מחיל-האוויר. הוא הקים חממה במשק של הוריו, במושב סתריה שליד רחובות, והחל לגדל פרחים. זאת היתה תקופה קשה לחקלאות, אבל אלדר, למרות שהיה טירון בעסקי הפרחים, הצליח לרשום בסוף השנה רווח. ואז נהרג שלמה שליט, חברו מטייסת היסעורים, בתאונה. "ידעתי ששמוליק יחזור מהלוויה ויודיע שהוא חוזר לחיל-האוויר", אומרת אהובה אלדר, אלמנתו. "וכך היה. כמה שהוא אהב חקלאות, הוא אהב יותר את הטיסה".
אלדר חזר לטייסת היסעורים, שבה שירת לפני שהשתחרר, ומאוחר יותר אף פיקד עליה. אלדר, שנחשב כל השנים לטייס טבעי, אחד שבטיסה הכל בא לו בקלות, שבכל פעם שהיו צריכים לבצע טיסה מורכבת במיוחד, מיד העלו את שמו, היה ציני מאוד ביחס שלו לתאונות. "מה את דואגת, אשתי", היה אומר לאהובה, בביטחון של טייס ותיק ומנוסה. "גם אם יקרה לי משהו, ידאגו לכם". גם הוריו נתקלו בתגובות דומות. "מה אתה דואג, אדון אדלר", היה אומר לאביו, שלא עיברת את שמו, כאשר התלונן שבנו נמצא שעות רבות בצבא. "לא דפקו לך בדלת, סימן שהכל בסדר. אם יקרה משהו, כבר ידפקו לך בדלת".
"כעסתי על הציניות שלו", אומרת אהובה, מחנכת ומורה להיסטוריה ולאזרחות בחטיבת הביניים של תיכון "קציר" ברחובות. "אולי הכעס ביטא את הפחד שלי, שרציתי להדחיק. לא דאגתי, דווקא בגלל הביטחון שהוא שידר. הוא מאוד בטח ביכולת שלו להתמודד בכל מצב. היו לו אלפי שעות באוויר, והוא הכיר את הצד הטכני על בוריו. היה ברור שהוא תמיד שולט, תמיד יודע מה לעשות".
ב-15 במרס נהרגו תא"ל שמואל אלדר ז"ל, מפקד בסיס פלמחים, וסגן אילן גור ז"ל, כשמסוק הקוברה שלהם התרסק לים, מול נתניה. אלדר, טייס המסוקים הוותיק, הדריך את גור, שסיים את קורס-הטיס רק חודשיים קודם-לכן. במהלך הטיסה דיווח אלדר על רעידות באיזור הזנב, הודיע כי הוא שולט במצב וכי ינסה לבצע נחיתת אונס. כעבור דקה התפרק זנב הקוברה, והמסוק צלל לים. אלפי אנשים הגיעו למחרת לבית-הקברות ברחובות, ללוות אותו בדרכו האחרונה. ביניהם היו נשיא המדינה, שר הביטחון והרמטכ"ל, לצד חברים מקורס-הטיס, מרחובות ומחיל-האוויר.
"כל מפקד מייחל לאנשים כמוך בצוות שלו", הספיד אותו מפקד חיל-האוויר, האלוף איתן בן-אליהו. "בעבודתנו המשותפת ידעתי שיש על מי לסמוך, שלהמלצותיך ולדעותיך יש להקשיב. הייתי בר-מזל שהיית איתי".
אלדר היה הקצין הבכיר ביותר בחיל-האוויר שנהרג בתאונת טיסה. במהלך 27 שנות שירותו בחיל שירת כמדריך ומפקד טייסת בבית-הספר לטיסה, כמפקד טייסות אנפה ויסעור, כסגן מפקד בסיס תל-נוף וכמפקד בסיס פלמחים. לפני כשנה הוטלה עליו אחת המשימות הקשות ביותר שהוטלו על קצין בחיל-האוויר, כאשר שימש חבר בוועדת עברי, שחקרה את אסון התרסקות היסעורים בשאר-ישוב. הטייסת שבה אירע האסון, היתה הטייסת שבה גדל אלדר ועליה פיקד. עם ישיש עדן ז"ל, קברניט אחד המסוקים, גדל יחד במושב ושירת עימו בטייסת במשך שנים ארוכות.
על פעילותו בוועדה - שבחנה לעומק את חיל-האוויר, את עבודתם של עמיתיו בחיל, את ביצועיהם של מפקדים וטייסים שגידל - זכה אלדר להערכה רבה מעמיתיו בחיל-האוויר ובוועדה עצמה. אבל התמונות שלו מאותה תקופה מספרות את הסיפור האמיתי. אלדר, שתמיד נראה מחייך ושמח, נראה באותן תמונות קודר ומתוח, נושא נטל כבד.
אלדר היה טייס מעולה, שאהב מאוד לטוס, ונהג להתקשר בימי חמישי, בסוף שבוע העבודה, לטייסות הבסיס, לבדוק אם במקרה מחפשים טייס למשימה ביום שישי. מפקד ומוביל, שחתום על כמה ממבצעי היסעור המורכבים ביותר שביצע חיל-האוויר, מבצעים מהסוג ששתיקה מלאת הערכה עוטפת אותם. מפקד קפדן, אבל גם חם ואבהי, שמדבר עם הכפופים לו בגובה העיניים. מפקד בסיס, שנהג לדבר בעצמו עם כל חייל ששלח לו מכתב, ואכל מדי פעם בחדר-האוכל של חיילי החובה, כדי לשמוע מה מטריד אותם.
הוא נולד ב-1953, כשמואל אדלר, בן שני לזוג ניצולי שואה, שעלו ממזרח-אירופה. את שמו עיברת לאחר שכבר שירת בחיל-האוויר כטייס יסעור. ב-1971 סיים את לימודיו בתיכון, במגמה ביולוגית, והתגייס לקורס-טיס. לקראת תום הקורס, פרצה מלחמת יום הכיפורים. אלדר נמנה על קבוצת פרחי-טיס שהחלה להתקשר לטייסות חיל-האוויר, ולהציע את עזרתה. טייסת "האחת", טייסת הפאנטום הראשונה, נזקקה לארבעה.
"היינו בודקים פקודות מבצע, מחפשים טעויות של המתכננים, וממלאים דו"חות מודיעין לאחר שתיחקרנו את הצוותים", מספר רס"ן (מיל') זאב ז'בוטינסקי, שהגיע עם אלדר לטייסת. "העבודה שלנו איפשרה לנווטים לישון בלילה. אנחנו היינו מקבלים את פקודות המבצע שהגיעו לפנות-בוקר, ובודקים אותן. מדי פעם מצאנו חישובי דלק מוטעים, או נושאים אחרים שדרשו התייחסות. מאוד העריכו את התרומה שלנו, בגלל המחסור בנווטים".
בטייסת הפאנטומים פגש אלדר את אהובה. שנה לפני-כן השתחררה, אך עם פרוץ המלחמה התייצבה בטייסת. הקשר נוצר כמעט מיד. את המלחמה הם סיימו כזוג, ובפברואר 1975 נישאו. שנה מאוחר יותר נולד רותם, הבן הבכור, היום בן 22, קצין בדרגת סגן, בוגר פרויקט תלפיות, איש פיתוח במשרד הביטחון. אחריו נולדו שלוש בנות: טלי בת 20, פקידת מבצעים בטייסת אנפות, נטע בת 12 ובר בת 9.
פחות מחודש לאחר שהסתיימה מלחמת יום הכיפורים, ניצבו בוגרי קורס-טיס מספר 72 על מגרש המסדרים. את הכנפיים העניקו לבוגרים הרמטכ"ל, דוד אלעזר, ומפקד חיל-האוויר, בני פלד. שר הביטחון, משה דיין, נאם. זה היה טקס עצוב. רבים מבוגרי קורס-הטיס איבדו חברים במלחמה. גם אלדר. אלדר היה הבוגר הבכיר ביותר של קורס 72, והאחרון ששירת עדיין בחיל-האוויר עד יום מותו. רק בוגרים מעטים של הקורס עדיין טסים בשירות מילואים. החניך המצטיין של הקורס, רם קולר ז"ל, שכבר במסדר הכנפיים הוכתר למפקד חיל-האוויר העתידי, נהרג ב-1988 בהתנגשות אווירית, כאשר פיקד על טייסת F-15 .
לאחר המלחמה הוצב אלדר בטייסת מסוקים קלים, שהפעילה אז מסוקי אלואט וסייפן. "מהר מאוד הוא התגלה כטייס מצוין וכמנהיג", מעיד רס"ן (מיל') רון, גם הוא בוגר קורס 72, שהגיע עם אלדר לטייסת. "היה לו כושר מנהיגות טבעי וסוחף. הוא גם היה ידען גדול, שתמיד חקר ולמד כל דבר, ולא קיבל שום דבר כפשוטו".
בקיץ 1975 עבר אלדר לטייסת היסעורים, "דורסי הלילה". זו היתה טייסת המסוקים הבכירה של חיל-האוויר, טייסת ששירתו בה טייסי המסוקים הטובים והמנוסים ביותר. בגיל צעיר יחסית הוסמך אלדר כקברניט, ומונה לקצין הדרכה, תפקיד נחשב מאוד בטייסות היסעור. לאחר שנתיים עבר לשרת כמדריך בבית-הספר לטיסה, והשתחרר.
"התאונה ב-1979 היתה רק הטריגר לחזרה לחיל-האוויר", אומרת אהובה. "נראה לי, שבמוקדם או במאוחר הוא היה חוזר לחיל. העבודה החקלאית התגלתה לו מאוד מונוטונית ולא יצירתית. הוא אהב את האדמה ואת העשייה, הצליח יפה, אבל לא מצא את עצמו שם". ב-1980 חזר אלדר לחיל-האוויר, והתמנה לסמ"ט ב' בטייסת "דורסי הלילה". לאחר שנה הפך לסמ"ט א'.
"מהרגע שאלדר חזר לחיל-האוויר הוא התחיל להתבלט", אומר רס"ן (מיל') אבינועם ממנוב, ששירת אז כטייס מילואים בטייסת. "הוא התגלה במלוא כוחו. הוא היה מבצע נחיתות מסובכות, גם כשאחרים הודיעו שאי אפשר וחזרו לבסיס. אלדר פשוט היה מגיע, ונוחת. ביסעור נתקלים במיגבלות הטייס עוד לפני שנתקלים במיגבלות המסוק, ולכן קל יותר לראות מי באמת טייס טוב. ואלדר היה טייס כזה".
זאת היתה אחת התקופות הסוערות של הטייסת. הנחתות ופינויים מלבנון, מלחמת לבנון עצמה, ובמקביל מבצעים מורכבים אחרים. "זאת היתה התקופה הסוערת ביותר של הטייסת, ואלדר, כסמ"ט, ניצח עליה", אומר תא"ל (מיל') מוטי רגב, שמונה למפקד הטייסת ביוני 1980. "הוא ענה לכל האיפיונים של סמ"ט מוצלח: יציב, מלא יוזמה ויצירתיות. כמפקד הטייסת, יכולתי לסמוך עליו ולחשוף בפניו חולשות. תמיד פעל בשקט, ביסודיות ובמקצוענות. כל דבר בדק לעומק. הוא השתתף בכל המבצעים המורכבים והמסובכים".
ביוני 1982 פרצה מלחמת לבנון. אלדר ביצע עשרות גיחות במלחמה: פינוי פצועים, הספקה לכוחות הלוחמים והנחתת כוחות. גיחה אחת, שביצע ב-10 ביוני, ביום החמישי למלחמה, הותירה עליו רושם קשה במיוחד.
הוא הוביל במתלה-המטען של היסעור אספקה לכוח שריון, שחנה דרומית לאגם קרעון. כשהתקרב, הבין מהשיחות הבהולות בקשר שמשהו השתבש. בגלל טעות בזיהוי, הותקף הכוח על-ידי מטוסי קרב של חיל-האוויר. מהקריאות בקשר הבין אלדר שהמצב חמור. עוד לפני שמישהו ידע בדיוק מה קרה, ביקש אלדר רשות להיכנס לאיזור ולפנות נפגעים. המסוק שלו היה הראשון שהגיע לשם. המראות היו קשים. עשרות פצועים והרוגים המתינו על הקרקע. הנפגעים הועמסו למסוק, עד קצה גבול הקיבולת, והיסעור המריא לישראל.
אחרי שנחת בבית-החולים, ירד אלדר לעשן סיגריה, עד לפינוי המסוק. התמונה של תא המטען מלא הדם היכתה בו. "היתה לו המון רגישות לסבל ולכאב, והמראה הזה מאוד השפיע עליו", אומרת אהובה. אלדר, מוביל שקול, אדם שקט ורגוע, שכבר היו מאחוריו עשרות גיחות מעבר לגבול, כמה מהן מסמרות שיער, הביט בתא המטען באלם. הוא הודיע שזו היתה הגיחה האחרונה שלו באותו יום, וחזר לבסיס. שנים אחר-כך סיפר שזו היתה אחת הגיחות הקשות בחייו.
בסוף 1984, מונה אלדר למפקד טייסת אנפות. כשהגיע לטייסת, החליט לשנות את דימויה ולהפוך אותה לטייסת שמוטלות עליה משימות מבצעיות רציניות. ואכן, כשעזב אותה ב-1987, נחשבה הטייסת לטייסת מבצעית ושוות-ערך למקבילותיה, טייסת שניתן להטיל עליה כל משימה.
סא"ל (מיל') שמואל פורת היה סמ"ט א' בטייסת האנפות. "אלדר היה מאוד תחרותי", הוא מספר. "הוא החליט לשנות את מעמדה של הטייסת ולהכניס בה גאוות יחידה. הוא השקיע המון שעות בטייסת ודרש מאחרים לעשות כמוהו. בתקופתו, זכינו בשתי התחרויות החיליות של מערך המסוקים, והדימוי של הטייסת בחיל התחיל להשתנות. הוא דרש הרבה מאוד מהאנשים סביבו, כמו גם מעצמו. הוא דחף קדימה את הפעילות המבצעית של הטייסת, ושיכנע את המטה שהטייסת לא פחות טובה מכל טייסת אנפות אחרת".
השיא היה כשהוחלט שהטייסת של אלדר תבצע יחד עם טייסת-אחות אימון נדיר וייחודי. אלדר הוביל את המבנה של הטייסת שלו, ואת מבנה האנפות של הטייסת השנייה הוביל מפקד הטייסת דאז, סא"ל ציון בר-אור ז"ל, שנהרג שנתיים מאוחר יותר בתאונת קוברה, תאונת הקוברה הקטלנית היחידה שאירעה בחיל-האוויר, עד לתאונה בה נהרג אלדר.
"אלדר כבש את הטייסת בצורת הפיקוד שלו", אומר תא"ל (מיל') דן פסח, שהיה אז מפקד הבסיס. "הוא היה אחד המפקדים הטובים ביותר שהכרתי בחיל-האוויר. הוא היה חרוץ ומקצועי, קפדן ורציני, אבל לא העמיד את עצמו מעל אנשי הטייסת, מהטייסים ועד המכונאים. הוא הרגיש אחראי לכל מה שקורה בטייסת, מקטן ועד גדול. הוא ידע תמיד מה קורה במוסך, בגינה, במחסן החלפים, כמו שידע את פרטי המשימה המבצעית האחרונה שביצעה הטייסת".
ביולי 1987 חזר אלדר בפעם השנייה לטייסת היסעורים, הפעם כמפקד הטייסת. כמפקד, אף העניק לה את שמה - "דורסי הלילה". הוא הביא איתו סגנון פיקוד חדש, פתוח יותר. "רוב מפקדי הטייסת היו מאוד ריכוזיים", אומר אבינועם ממנוב, שהיה כבר מילואימניק ותיק. "זו טייסת עם הרבה מאוד משימות וכשירויות, והם חששו לאבד שליטה. מאותה סיבה, הם חינכו את שאר הטייסים לטוס בדיוק כמוהם. זה פגע בכושר של הטייסת, ובגמישות. אלדר נתן חופש לטייסים, מלווה בהרבה אחריות. 'אני לא אגביל אותכם בנהלים והוראות', הוא נהג לומר. 'תבחרו את הדרך שלכם. תפעילו שיקול דעת. כשאתם בקוקפיט, הסמכות שלכם, אבל גם האחריות'".
סא"ל רונן, היום מפקד טייסת מסוקי בלק-הוק, היה אז סמ"ט ב' בטייסת. "יצאנו למבצע בלבנון", הוא מספר. "אלדר החליט שאני אוביל, והוא ישמש כגיבוי. המחבלים גילו אותנו, ונכנסתי ללבנון תחת אש חזקה מאוד. נחתתי ויצאתי שוב, תחת מסך אש. אלדר ריחף מעל הים וצפה בי כל הזמן. אחרי שיצאתי, שמעתי ממנו בקשר שתי מלים: 'ביצוע ברמה'. קצר, קולע ומחמם את הלב".
בדצמבר 1988 התרסק אחד ממסוקי היסעור של הטייסת. זאת היתה התאונה היחידה שאירעה בטייסת בתקופה בה פיקד עליה אלדר. מסוק היסעור התרסק בזמן שהניח אבן-סימון בגבול ישראל-מצרים. קברניט המסוק, סרן מוטי שרון ז"ל, נהרג. טייס המשנה ושני המכונאים המוטסים נפצעו.
"אלדר התעשת מהר וטיפל נכון באירוע", אומר סא"ל רונן. "הוא הפגין כוח נפשי אדיר. הוא טיפל בנפגעים, והחזיר את הטייסת לטיסה, תוך שהוא שומר על קשר הדוק עם רותי, אלמנתו של מוטי, ועם הוריו".
הקשר המיוחד הזה, בין מפקד הטייסת לבין משפחת שרון, נמשך עד יומו האחרון של אלדר. לאחר התאונה סייע למשפחה להקים אנדרטה לזכרו של מוטי, וביחד עם הוריו של מוטי, מיסד טיול קבוע בקיץ, אליו המשיכו להגיע מדי שנה אנשי הטייסת מאותה תקופה. הטיול הבא יהיה הראשון בו לא ישתתף.
"במשך שנים הפכנו להיות כמו משפחה, שותפים לכאב ולשמחה", אומרת אהובה אלדר. "זה נורא איך עכשיו הקשר הזה סוגר מעגל. כל השיחות שהייתי עדה להן, בין שמוליק ורותי, אלמנתו של מוטי, חוזרות שוב, כשהפעם תומכים בי. רותי אמרה לי בזמן השבעה: 'אני חושבת שאת יודעת מה אני אגיד לך. הרי יש לך בלב את כל מה ששמוליק אמר לי אז'".
ביוני 1990 סיים אלדר את הפיקוד על טייסת היסעורים ויצא ללימודים באלבאמה. זאת היתה שנה רגועה יותר, שבה הצליח לבלות עם אהובה והילדים, ולא רק בסופי שבוע. "הוא היה אבא שתמיד הרגשנו בנוכחותו, שתמיד דאג לנו והתעניין בנו", אומר רותם אלדר, הבן הבכור, שבנה איתו טיסנים ויצא איתו לניווטים תחרותיים. "אבא תמיד היה שם כדי לכוון אותי וכדי לגרום לי לדרוש מעצמי יותר. בכל ההחלטות החשובות בחיים, תמיד נעזרתי בעצות שלו".
"הוא היה אבא איכותי ביותר", אומרת אהובה. "תמיד חשבנו, בגלל שעות העבודה הרבות שלו, בגלל שהוא לא נמצא הרבה בבית, שהוא לא יודע בדיוק מה קורה עם הילדים. תמיד התברר שהוא שולט בכל, מצליח לעקוב אחרי הילדים בבית-הספר, מצליח למצוא זמן להגיע לחוגים שלהם, לתחרות סוסים עם בר, או לתחרות כדורסל עם נטע".
באוגוסט 1991 שבה המשפחה לארץ, ואלדר מונה לראש ענף במחלקת מבצעים. פחות משנה אחר-כך מונה לסגן מפקד בסיס תל-נוף, והועלה לדרגת אל"מ. באופן מסורתי, מפקד תל-נוף הוא טייס קרב וסגנו הוא טייס מסוקים. חלוקת העבודה המתבקשת היא שמפקד הבסיס ישאיר את הטיפול בטייסות המסוקים לסגנו. אלדר פעל אחרת. "מעל הכל, הוא סייע לי לפתח סמכותיות כלפי מסוקי הבסיס", אומר תא"ל עוזי, שמונה למפקד תל-נוף מספר חודשים אחרי שאלדר הגיע לבסיס. "זה היה כמעט מתבקש, שכטייס מסוקים, הוא ישים את עצמו ביני ובין המסוקים. אבל הוא לא עשה את זה. הוא לקח אותי לטוס איתו, לטיסות שנתנו לי אחר-כך את הכלים לעבוד עם טייסות המסוקים. בזכותו, לא עשיתי עם המסוקים יותר טעויות משעשיתי עם טייסות הקרב".
כסגן מפקד הבסיס עסק אלדר גם בניהול הכלכלי שלו, וחולל מהפכה. באותה תקופה החל מטה חיל-האוויר להעניק לבסיסים חופש גדול יותר בניהול התקציב. "ניהול התקציב שיקף את אישיותו של אלדר", אומר תא"ל עוזי. "הוא עשה עבודה קשה ויצירתית כדי להגיע לניצול הטוב ביותר. הוא לא חשש לקבל החלטות לא פופולריות, וזה נדיר בחיל שמתבסס על שאלונים סוציומטריים. אלדר היה אדם ישר וישיר, בלי פוליטיקות. הוא החליט, למשל, לבטל הסעות לאנשי קבע שגרים רחוק, ולהוסיף הסעות למי שגרו קרוב. מי שהתאמצו ועברו לאיזור הבסיס, תוגמלו בהתאם. כך הוא חסך כסף, שהופנה לשיפור התנאים של חיילי החובה. עד אז, לא היה נהוג שהבסיס עוסק בזה".
ב-1994 יצא אלדר ללימודים במכללה לביטחון לאומי. על הפרק עמד אז פיקוד על בסיס פלמחים, שהיה אז התפקיד הבכיר בחיל-האוויר לטייסי מסוקים. שלושה אלופי-משנה התמודדו על התפקיד. אלדר לא היה בטוח שיזכה. הוא אפילו התערב עם מיקי, חברו הקרוב, שלא יקבל את המינוי. אחרי שנמסרה ההודעה, יצאו שתי המשפחות לארוחה סינית על חשבון האלדרים. לאחר מותו של אלדר, מונה מיקי למחליפו בפיקוד על פלמחים.
"אלדר היה היועץ הבכיר שלי לענייני מסוקים", אומר הרצל בודינגר, לשעבר מפקד חיל-האוויר. "ידעתי, שאם הוא אומר שאי-אפשר לבצע מבצע מסוים, אז באמת אי-אפשר". "אלדר התגלה בפלמחים כמפקד בעל חושים חדים, שיודע לזהות היכן יצוץ קושי עוד לפני שנוצר", אומר סא"ל רונן. "גם כאן בלט מאוד היחס שלו לחיילים. הוא ירד לחיינו, מפקדי הטייסות, להקטין את עומס התורנויות והשמירות של החיילים, ונתן לחיילים טיפול אישי. אי אפשר היה להדיח חייל מהטייסת בלי לשכנע את אלדר שזה הכרחי, שכל האפשרויות האחרות מוצו".
אחד התחומים החדשים שגילה אלדר בפלמחים היה הטיסה במסוקי הקרב. אלדר, שבמשך כל השנים שירת כטייס מסוקי סער, עבר הסבה לקוברה והחל לטוס על המסוק. הוא טס בקביעות עם מסוקי הסער והקרב של הבסיס, באימונים ובגיחות מבצעיות. במבצע "ענבי זעם" הוביל את אחת הגיחות המורכבות שביצעה טייסת הבלק-הוק. סרן אורן היה הנווט שלו באותה גיחה. "זאת היתה גיחה מסובכת, שנערכה במזג-אוויר קשה מאוד", מספר אורן. "תוך כדי הטיסה התלבטנו אם אפשר בכלל לבצע את המשימה. הצלחנו להתגבר על מזג-האוויר, אילתרנו נתיב, והצלחנו לבצע את המשימה. כשנחתנו בבסיס, בשלוש לפנות-בוקר, הרגשתי שגם אלדר, עם כל הגיחות שביצע עד אז, מרוצה מהביצוע. אני חושב, שגם הוא התאמץ באותו לילה".
ב-6 בפברואר 1997 אירע אסון היסעורים מעל שאר-ישוב. עוד באותו לילה מונה אלדר לחבר בוועדת החקירה. החודשים הבאים היו זמנים קשים עבורו. "בימים הראשונים הוא התלבט אם הוא יכול להיות חבר בוועדה, בתפקיד שיחייב אותו לחקור את מפקדיו ואת עמיתיו. אחר-כך הוא השלים עם המצב", אומר דוד עברי, שהיה יו"ר ועדת החקירה. "היה לנו סיכום, שבחלק מהדיונים, כאשר העידו לפנינו בעלי תפקידים בחיל-האוויר, הוא לא יהיה פעיל. היה ברור שקשה לו".
"אלדר מצא את עצמו במצב שאף אחד לפניו לא היה בו", אומר תא"ל עוזי. "כקצין בכיר בחיל-האוויר, הוא נאלץ לחקור את החיל. זה מצב כמעט בלתי אפשרי. הוא היה צריך לשבת כל הבוקר בדיוני הוועדה, ואז לפגוש את האנשים שחקר - את מפקד חיל-האוויר ואת תת-האלופים - בפורום מפקדים. בזכות אישיותו, הוא התמודד עם זה בצורה מכובדת".
"היו לנו הרבה שיחות בזמן שאלדר היה חבר בוועדת עברי", אומר מוטי רגב. "זאת היתה תקופה מאוד קשה עבורו. האינטגריטי שלו עמד במבחן, ומהצד היה נראה כאילו הוא עומד מול עמיתיו ומול חיל-האוויר כולו".
דוד עברי: "נעזרתי הרבה באלדר, כאיש מקצוע שהיה בקי מאוד בנוהלי חיל-האוויר. הוא הכיר מקרוב את הקשיים של מפקדי הטייסות במערך המסוקים ואת העומס הרב המוטל עליהם. הוא לקח על עצמו משימה, לשנות את הגישה למערך המסוקים. היו לו הרבה מחשבות בנושא, שדנו עליהן בוועדה. לא את כולן קיבלנו. אחת ההצעות שלא התקבלו, היתה לקבוע מיכסה קבועה לטייסי מסוקים במטה חיל-האוויר. אני ואחרים חשבנו, שעדיף שטייסי המסוקים יתמנו הודות לכישוריהם, ולא בגלל מיכסה".
כדי להמחיש לחברי הוועדה את הדילמות והקשיים שבטיסת מבנה בלילה, יזם אלדר טיסה של חברי הוועדה ביסעור. הוא הכין את הטיסה ביסודיות וכלל בה מיתארים שונים, שהאמין שחברי הוועדה צריכים לחוות ממקור ראשון. "הטיסה תרמה מאוד לכל חברי הוועדה", אומר עברי. "היא עזרה בגיבוש ההחלטה לבצע סימולאציה של האסון בחו"ל, כדי לכסות את כל האפשרויות.
"אחת ההמלצות של הוועדה היתה מינוי קצין בכיר לענייני מסוקים במטה חיל-האוויר. חלק מחברי הוועדה ביקשו לקבוע מראש שהקצין יהיה בדרגת תא"ל. אלדר חשש, שהמלצה כזאת תיתפס כאילו הוא תופר לעצמו תפקיד. בסוף התקבלה המלצה כזאת. סיכמנו שאין קשר בין הדברים. מאוחר יותר הוצע לו התפקיד הזה, והוא סירב".
"החברות בוועדה היתה משימה אכזרית עבור אלדר", אומר תא"ל דן חלוץ, ראש מטה חיל-האוויר. "אבל הוא הצליח ללכת בדיוק בנתיב בנכון, ששילב את האינטגריטי המקצועי והאישי שלו, עם הצורך לפתור את הבעיות. הוא התעסק עם פצע שכאב להרבה אנשים, והיה ברור לו שכדי שהפצע יגליד, יתכן ויהיה צורך להכאיב עוד יותר. העדתי בפני הוועדה פעמיים, וראיתי אותו יושב עם משא כבד על הכתפיים".
לפני כמה חודשים ביקש אלדר ממפקד חיל-האוויר לשרת שנה רביעית כמפקד פלמחים. הבקשה אושרה, והוא היה אמור לסיים את הפיקוד על הבסיס בספטמבר 1999. "דווקא בחודש האחרון מצאנו זמן ללכת לרקוד", אומרת אהובה אלדר. "הוא פינה לעצמו ערב אחד בשבוע, והלכנו לרקוד ריקודי קאנטרי, שאליהם התוודענו כשהיינו בארה"ב".
ב-4 במרס חגג אלדר יום הולדת 45. טלי, הבת הגדולה, שמשרתת כפקידת מבצעים בטייסת אנפות, התקשרה לאחל לו מזל טוב ולספר שקיבלה ריתוק. "לא נורא, עכשיו תלמדי", הוא אמר לה. "רציתי לשרת בטייסת מסוקים בגלל אבא", אומרת טלי. "תמיד סיפרתי לו מה קורה בטייסת, והיינו משווים בין הטייסת שלי לבין הטייסת המקבילה לה בפלמחים. הוא תמיד אמר שהטייסת בפלמחים טובה יותר, וירד עלינו".
יומיים לפני מותו, ביום שישי, נסעו שמוליק ואהובה לסוכנות נסיעות, כדי להכין את טיול בת-המצווה של נטע, שתוכנן לפסח. "עברנו ליד חנות תכשיטים והוא סחב אותי פנימה", מספרת אהובה. "הוא שלף עגילים שחורים-כסופים. 'דווקא בשחור?' התפלאתי. 'זה יפה, אני רוצה שתלכי איתם', הוא ענה לי. הוא הציע שאני אקח גם עגילים כתומים, העיקר שאקנה גם את השחורים. אלה היו העגילים שענדתי ביום ראשון, כשהודיעו לי על מותו".
"זאת היתה תאונה נדירה", אומר הרצל בודינגר. "תקלות טכניות כאלה הן נדירות מאוד, ולכן אני מעריך שהוא הודיע בקשר שהוא מסתדר. זה האינסטינקט הראשוני של כל טייס. אלדר לא נהרג בגלל ששגה. טייס יכול להתמודד עם תקלות טכניות רק עד רמה מסוימת. השבר הפיסי של המסוק מסמל את עוצמת התקלה. כשכלי טיס מתפרק כך, הוא מפסיק להיות כלי טיס. שום ניסיון לא יכול להתגבר על דבר כזה".
בימים שחלפו מאז מותו, התמלא בית משפחת אלדר במנחמים. "כמה שחיל-האוויר גדל, הוא עדיין משפחה", אומרת אהובה. "אני יושבת עם אנשים שלא ראיתי תקופה ארוכה ומרגישים את הקשר העמוק שנוצר מהעבודה המשותפת, מהחוויות המשותפות של שמחה וכאב".
הבית בפלמחים היה הבית ה-16 בו גרו אהובה ושמוליק מאז שנישאו. רק שנתיים, בתקופה שהיה מחוץ לחיל-האוויר גרו בעיר, ברחובות. בשאר השנים גרו בבסיסי חיל-האוויר.
שבועיים לאחר התאונה מונה תא"ל מיקי למפקד פלמחים. מיקי, חבר קרוב של אלדר, שירת עד לאחרונה כעוזר ראש להק אוויר למסוקים. הוא היה הקצין הראשון שמילא את התפקיד, שנגזר מהמלצות ועדת עברי, שאלדר היה אחד מאנשיה. במהלך שירותם בחיל-האוויר, הצטלבו דרכיהם של אלדר ומיקי פעמים רבות. תחילה בטייסת היסעורים ובטייסת האנפות, אחר-כך החליף מיקי את אלדר כסגן מפקד תל-נוף, ועתה החליף אותו בנסיבות טראגיות כמפקד פלמחים.
"אתה אף פעם לא מתרגל לתאונות", אומר תא"ל מיקי. "אתה לומד להתמודד איתן מבחינה ריגשית ופיקודית, אבל אף פעם לא מפתח חסינות. בחיל-האוויר, בשונה מכל העולם, הבכירים טסים באותם מקומות שבהם טסים הזוטרים. אתה לא יכול להיות חלק מהמערכת אם אתה נשאר במשרד. אי אפשר לפקד דרך הטלפון או דרך מסוף מחשב".
"עצוב לסיים קריירה כל-כך ארוכה בצורה כזאת", אומר תא"ל דן חלוץ. "היה שלב שבו הפסקתי ללוות לקבורה חברים מקבוצת הגיל שלי. זה השלב בו אתה נוטה לחשוב שהגעת לגיל בטוח. התאונה החריגה הזו מעידה, שאין גיל שיש בו חסינות מוחלטת". תא"ל עוזי: "כטייס צעיר אתה משתתף בלוויות של חברים שלך. ככל שעוברות השנים, הלוויות הופכות להיות לוויות של פקודים שלך. אתה מתקרב לגיל של ההורים השכולים, לא של ההרוגים. אתה מכיר את המשפחה בעקבות האסון, לא לפניו. התאונה של אלדר שוב פגעה קרוב. כבר חשבנו שזה עבר אותנו".

"כטייס צעיר, מאוד חששתי ממנו"

"אלדר היה כמו אבא בשבילי, אבא שידע ללטף וגם להעניש", אומר רס"ן ירון רוזן, שהיה סמ"ט ב' בטייסת היסעורים, שבה התרחשה לפני למעלה משנה התאונה בה נספו 73 לוחמים. בעקבות מסקנות ועדת עברי, שקבעה כי במשך שנתיים לא יוכל לשרת בתפקיד פיקודי, הודח רוזן מתפקידו.
במהלך השנים התפתחו בין אלדר לירון יחסים מיוחדים, שוועדת החקירה היתה השיא שלהם. "בוועדה, כל אחד היה מכונס בהתמודדות שלו", אומר ירון, "אבל כשפגשתי אותו מחוץ לחדר הדיונים, הוא סיפר שהוא נקרע, ושהוא מנסה לעשות את הכי טוב שהוא יודע".
"אלדר היה מפקד הטייסת הראשון שלי בחיל-האוויר", ממשיך ירון. "הוא זה שהסמיך אותי כקברניט יסעור. כטייס צעיר, מאוד חששתי ממנו. הוא היה יושב בתחקירים בשורה הראשונה, עובר על הדואר, אבל שומע כל מילה. ואז, כשהיה רוצה להעיר משהו, הוא היה מרים ראש, מסתובב אחורה, וכולם היו מתכווצים ומתפללים שהוא לא עומד להעיר להם.
"כמה ימים לאחר פירסום מסקנות ועדת החקירה, נפגשנו לשיחה. שנינו דיברנו מהלב. הוא הסביר לי את הקושי שהיה לו כחבר ועדה, והסביר לי את הרקע להחלטות. היה לו מאוד חשוב שאני אבין מה הביא להחלטה, כדי שאהיה שלם איתה עד כמה שאפשר. כבר באותה שיחה הוא הציע לי לשרת בפלמחים. הרגשתי שהוא לוקח אותי תחת כנפיו.
"יש לי את כל הלגיטימציה לשנוא אותו, כי הוא שינה את חיי. אבל הכבוד שאני רוכש לו חזק יותר. לאיכפתיות שלו, למקצוענות וליסודיות שהפגין, יחד עם החברות והתמיכה, היה משקל גדול יותר. רק עכשיו, כשהוא איננו, הבנתי שהוא היה האבא, לטוב ולרע".

עוד באותו מדור

הטיסה האחרונה של "קרן אור"

ב-1 למרס, בסביבות השעה עשר בבוקר, אבד הקשר עם "קרן אור", מטוס F-15 דו-מושבי, שביצע אימון תקיפה באיזור שכם. במהלך הטיסה הנמיך המטוס והתנגש באנטנה, שהוצבה על פסגת הר עיבל. הטייס, רס"ן אורי קולטון ז"ל, והנווט, סרן אורי מנור ז"ל, נהרגו במקום. "זה לא הגורם האנושי, זה מעשה כשפים", כתב סרן אסף, חברם לטייסת, בשיר שנקרא ביום השלושים למותם

"אני בטוח, שבעוד כמה שנים הייתי מספר בגאווה שאילן גור היה חניך שלי"

סגן אילן גור ז"ל, חניך קורס האימון המבצעי שנהרג בהתרסקות הקוברה, עבר במהלך קורס-הטיס ממגמת מסוקי סער למגמת מסוקי קרב. הוא השקיע מאמצים כדי להדביק את הפער בינו לבין החניכים הוותיקים