בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 192
גליון 192 01/04/10

כתבות | המכשפות 
באו בלילה

המכשפות 
באו בלילה

תגיות: תעופה עולמית , היסטוריה , שואה

בשנים בהן נטבחו מיליוני יהודים בידי הנאצים, היו נשים יהודיות שהמטירו אש ומוות מהשמיים על כוחות הצבא הגרמני, הפילו טייסי לופטוואפה והיו חלק מקבוצת נשים מיוחדת. הצצה נדירה אל שלוש טייסות קרב שהורכבו כולן על טהרת המין הנשי 
בחיל–האוויר הסובייטי ועל המיתוס שבמרכזו עמדו

עדן בר–נוי

65 שנים חלפו מאז תום מלחמת העולם השנייה. בשנים שחלפו מאז סופרו סיפורי המרידות בגטאות, התארגנויות הפרטיזנים ביערות, הצנחנים שנשלחו לאירופה הכבושה ולוחמי היישוב במסגרת הצבא הבריטי. אבל היו גם של מאות אלפי חיילים יהודים בצבאות בעלות הברית ובמיוחד ב"צבא האדום" של ברית המועצות .
מלחמת הקיום הנואשת של בריה"מ שהחלה עם הפלישה הגרמנית, הביאה לכמה תופעות ייחודיות, ביניהן פתיחת טייסות קרב לנשים שעשרות מהן לקחו חלק בקרבות אוויר, הפצצות ומשימות סיוע. המחסור בהכשרה ובציוד לא מנע מהן הגעה להישגים ונצחונות רבים מול האויב הנאצי המנוסה והמצויד, תוך פיתוח טקטיקות חדשניות וזכייה בהכרה מהמשטר השוביניסטי של סטלין.

 לפחות שתיים מהן נאלצו להתגבר גם על הדעות הקדומות הקשורות למוצאן, מפני שהיו יהודיות. טייסות קרב אלה אולי לא שינו את פני המערכה, אבל בכך הן לא יוצאות דופן בהקשר של מעורבות היהודים בלחימה. אז מדוע אם כך ובניגוד לשאר המעורבים, הן לא הפכו לסמל? למרבה האירוניה, הנסיבות שהביאו אותן למעמדן, לקחו חלק גם בהשכחת הסיפור שלהן.

 ההיסטוריה, גורסת הקלישאה, נכתבת על ידי המנצחים. במקרה שלנו דווקא ההיסטריה של המנוצחים, היא שקיבעה בסופו של דבר את השם שדבק בהן עד היום. הגרמנים שנפגעו מורלית על ידי הטיסות הנמוכות וההפצצות הליליות של טייסת הנשים, הם אלה שכינו אותן "מכשפות הלילה" (Nachthexen), שם שאומץ מאז בגאווה על ידי הטייסות עצמן.

מיעוט בתוך מיעוט

 כדי להבין את התופעה יוצאת הדופן, צריך לחזור לחלון ההזדמנויות החד– פעמי שאיפשר אותה ואת הלך הרוח לתוכו נולדו "המכשפות". לכאורה, בישר המשטר הקומוניסטי שהתיימר לקדש את ערך השוויון, הבטחה גדולה לעשרות מיליוני הנשים שחיו במסגרתו ואכן, בשנים הראשונות לקיומו הושגו תקדימים רבים: הפלות וגירושים למשל, הפכו חוקיים. "באופן מסורתי, מעמד האישה בחברה הרוסית אמביוולנטי מאוד. מבחינה חברתית היא נחותה ומצד שני היא נתפסת כיצור חזק, משתתפת בשוק העבודה ומככבת בסרטי התעמולה של המשטר", מסביר ד"ר מתי מייזל, מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל–אביב. עד שנות השלושים כבר הספיקו נשים להתברג במשרות בכירות (גם אם בשכר מפלה), במנגנוני המפלגה והמדינה, במדע ובמערכת ההשכלה הגבוהה.

 בדיוק בנקודה זו, חלה נסיגה במעמדן החוקי של הנשים ונוצר פער בין הפרקטיקה לאידיאולוגיה. התחום היחידי בו לא ניתן היה לראות את ההתקדמות הוא הצבא. "בכל העימותים הקודמים לא השתתפו נשים בתפקידי לחימה והן הוגבלו לתפקידי מזכירות או אחיות רחמניות, כמו נסיכות בית המלוכה שנסעו לחזית. הייצוג שלהן היה מינימלי ולא קיים בתפקידי ניהול ופיקוד".

 עם הפלישה הגרמנית, היה חיל– האוויר הסובייטי אחד הגדולים בעולם, אך התפיסה שלו הייתה הגנתית ו–95 אחוזים מהכלים שלו מיושנים מאוד, חלקם במצב התפרקות. אמנם לקראת סוף שנות ה–30 נעשה מאמץ אדיר לפתח שורה של מטוסים למטרות יירוט, קרב– הפצצה ומטוסי לילה שלא נפלו בהשגיהם האוירודינמיים ממקביליהם הגרמניים, אך אלה סבלו מאיטיות ומצריכה עודפת של דלק. "מקצוע הטיס לא היה התנדבותי בצבא האדום. מי שנמצא מתאים נשלח אליו", מתאר ד"ר מייזל. "הוא גם נתפס כהרבה יותר יוקרתי מול קצונת השדה בהשוואה לצבא הנאצי או הבריטי. בסיטואציה הזו, חדירה של נשים לתחומי הלחימה לא הייתה מובנת מאליה. לא ציפו מהן להתגייס". אבל אז הגיעה המלחמה.

לנצח את השיטה

 המתקפה הנאצית  שנפתחה ב–22 ביוני 1941, במסגרת "מבצע ברברוסה", תפסה את בריה"מ "עם המכנסיים למטה". סטלין לא התכונן כראוי, שתק במשך שלושה ימים ורק אז הורה על תגובה, אך לצבא האדום היו משאבים מועטים וחוסר יכולת למלא את השורות. "צריך להבין שהמציאות שהיכתה בבריה"מ עם פתיחת המתקפה הגרמנית הייתה פשוט איומה. בתוך חצי שנה נלקחו שני מיליון שבויים, חצי מיליון חיילים סובייטים נהרגו והגרמנים התקדמו עד פאתי מוסקבה וסטלינגרד. עד היום, זו החזית הצבאית הגדולה ביותר אי–פעם. ברור שהמצב הזה יצר מחסור עצום בסגל לוחם, פיקודי וטכני וחיל– האוויר לא היה שונה. החל מאמץ עילאי להעצים את חיל–האוויר הסובייטי, מפני שהתפיסה כי חיל–האוויר הוא המפתח לנצחון במלחמה הייתה ברורה לכולם, מה שבא לידי ביטוי גם בהקמת מערך נ"מ רציני ופתיחת תפקידים כאלה בפני נשים".

 וכך, בקיץ 1942 נפתחו קורסי–הטיס הנשיים, שנדחסו לתקופה של שלושה חודשים בעיירה אנגלס צפונית לסטלינגרד. מעבר לקורסים אלה, התנדבו קשריות ואחיות לעבור לשרת בחזית, תחת אש ולראשונה הוכשרו לוחמות טנקים.
נתונים מדויקים לגבי מספר הנשים בשלוש הטייסות נדירים. מבין הסיפורים המעטים החוזרים ועולים, מתבלטות שתי יהודיות שנולדו בתקופת מלחמת האזרחים והולדת בריה"מ. סגן לידיה "לילי" ליטבק, מוסקבאית, החלה ללמוד לטוס עוד בגיל 14 ולאחר סיום לימודיה אף הדריכה בבית–ספר אזרחי לטיסה. עם כניסת בריה"מ למלחמה, פיעם בה רצון עז להילחם כטייסת. היא נדחתה בטענה כי היא חסרת נסיון מספק. ברמת המדיניות, הסביר הצבא האדום כי מצבה של אמא רוסיה "לא גרוע עד כדי כך". ליטבק לא אמרה נואש. היא השלימה באופן עצמאי 100 שעות טיסה לפני הלחימה והצטרפה לטייסת 586 שנפתחה בדיוק באותם ימים על טהרת הנשים.

 פולינה גלמן הייתה מבוגרת ממנה בשנתיים ואין רקע מתאים משלה כדי לייצג פטריוטיות סובייטית: בת למשפחת פועלים אוקראינית, אמה לקחה חלק במהפכת אוקטובר ואביה שלחם נגד המלוכנים נהרג במלחמת האזרחים. לגלמן היו חסרים שמונה סנטימטרים כדי להתקבל לקורס–טיס אזרחי. רגליה פשוט היו קצרות מדי מכדי להגיע לפדלים ולשמור על מרחב ראייה סביר. עם פרוץ המלחמה היא הפסיקה את לימודי ההיסטוריה שלה במוסקבה והתחילה קורס אחיות, שאבה מנות דם וחפרה שוחות. כאשר שמעה שהמועצה המרכזית של הנוער הקומוניסטי (קומסומול) קוראת להתנדב לקורס–טיס, היא נרשמת והופכת לנווטת.

שורפות גשרים

 בשל היוזמה הנשית והתנגדות גברית עזה, הוקמה טייסות הנשים כמסגרת נפרדות, מרמת הטכנאית ועד מפקדת הטייסת. כמפקדת 586 שהפעילה מטוסי קרב מדגם יאק 1, מונתה תמרה קזרינובה ועל 587 שהפעילה מפציצי צלילה דו–מנועיים מדגם פטליאקוב, הופקדה מרינה רסקובה. טייסת 588 שהייתה היחידה שהופעלה על–ידי נשים בלבד עד סוף המלחמה, צוידה במטוסי פוליקרפוב דו–כנפיים מיושנים ששימשו עד אז כמטוסי אימון, שעל כנפיהם נתלו רק צמד פצצות. ב–8 ביוני 1942 הן המריאו בפעם הראשונה.

 המשימות בהן עסקו הטייסות היו בדרך כלל הפצצות ליליות של אזורי כינוס, מחנות עורפיים ובסיסי אספקה של הצבא הנאצי. משימות ההפצצה היו קשות לביצוע בשל מהירותו הנמוכה של מטוס הפטליאקוב שהיה עשוי מעץ, מצד שני, עובדה זו הקנתה לו יתרון כשהעניקה לו יכולת חמקנות גבוהה ממטוסי המסרשמידט המתקדמים. כמו כן העניקה לו האיטיות את יכולת הטיסה בגובה מטרים ספורים מעל הקרקע ואף כושר "הסתתרות" מאחורי צמחייה גבוהה. הטייסות היו מנצלות את משקלו הקל של המטוס, מכבות את המנוע ודואות אל מטרתן בדממה. כאשר נשמעה השריקה של המטוס המסתלק, כבר היו הפצצות בדרך ליעדן. גם "רכותו" של הפוליקרפוב התגלתה כיתרון: הבד, העץ והמנוע בן 110 כוחות הסוס השאירו חתימה מזערית במכשירי המכ"ם של הלופטוואפה.
לבעיית הסנוור שיצרו הזרקורים הגרמניים, לקח ל"מכשפות" זמן רב יותר להסתגל. בקרב על סטלינגרד פיתחו הגרמנים שיטה שנקראה "מעגל תותחים" ובה הוצבו במעגלים תותחי נ"מ סביב מטרות חשובות, יחד עם זרקורים שנועדו לסנוור טייסים תוקפים.
 "המכשפות", שטסו בדרך כלל בטור וכזכור לא זכו לאימון הדרוש, ספגו אבדות רבות כתוצאה מהשימוש הגרמני בשיטה זו. עם הזמן הן פיתחו שיטה מסוכנת אך יעילה של פעולה בשלשות, כאשר צמד מטוסים נכנס אל המעגל ופונה בכיוונים מנוגדים במטרה להסיט את אלומות האור זו מזו, כך שהמפציצה השלישית יכולה לעבור בחלק החשוך ולהטיל את מטענה. לאחר מכן התחלפו הטייסות בתפקיד ההסחה עד אשר כל הפצצות הוטלו. סגן גלמן מתוארת כמי שלפחות בטיסה אחת כזו, הצליחה "על הדרך" גם להרוס גשר, את תותחי הנ"מ עצמם, את הזרקורים המסוככים עליהם וגם את כלי–הרכב הגרמניים בדרכם לאזור.

טסות למרחקים ארוכים

השיטות שפיתחו "המכשפות" תוך כדי טיסה הביאו לתוצאות בשטח. ההערכות השמרניות ביותר מעידות על 32 מקרים וודאיים בהם הפילו טייסים גרמניים. ליטבק, החתומה על כמה מהם, השיגה את ההפלה הראשונה שלה עוד באותו הקיץ בו סיימה את הכשרתה. לאחר כמה הפלות נוספות היא זכתה באות הכוכב האדום. בשנת 1943 היא נאלצה לנחות פעמיים כתוצאה מפגיעה במטוסה ואף נפצעה פעמיים. השגיה הפכו אותה למפורסמת בצבא הסובייטי ולכך הצטרפו השמועות על יופייה החיצוני שעשה לו שם. היא אימצה את פרח השושנה כסימן ההיכר שלה וכנראה שגם ציירה אותו על מטוסה ותלתה אותו על מדיה וכך קיבלה את כינוי החיבה "לילי" ואת התואר "שושנת סטלינגרד". הפציעות והמלחמה הנוראה לא הפריעו לה לממש גם את אהבתה לטייס הקרב אלכסיי סולומטין, אך הקשר נמשך רק חודשים בודדים: אחרי שעבר קרבות אוויר רבים בשלום, השיג הגורל את אלכסיי שהתרסק עם מטוסו בעת נסיון נחיתה. האובדן החמיר את מצבה הנפשי ואת פציעותיה הפיזיות.

 לליטבק, כמו לרבות מה"מכשפות", היתה חיבה להוסיף לעצמה משימות כראות עיניה, תרתי משמע. כך, בדרכה חזרה מהפצצת בסיס גרמני גדול, היא החריבה ביוזמתה עשרות טונות של דלק בסמוך לפסי הרכבת.
לזכותה רשומות 869 טיסות מבצעיות, 1,300 שעות טיסה, 113 טונות של פצצות ששחררה ו–142 פגיעות וודאיות. אבל לא לכולן המזל שיחק לאורך כל הדרך. הסיפורים על ליטבק הגיעו גם לאוזני הגרמנים, שהתקשו להאמין שנשים הצליחו להפיל טייסים גרמניים והפכו אותן למטרה מיוחדת. ב–1 באוגוסט 1943 היא הותקפה על ידי לא פחות משמונה מטוסי מסרשמידט. הפרחים שאהבה כל–כך היו כנראה בעוכריה והקלו על זיהוי מטוסה והפלתו. עד מותה הספיקה ליטבק להפיל 12 מטוסי אויב לבדה, בנוסף לשלוש הפלות משותפות והפלה של בלון תצפית.

גיבורות

מעורבותן של הטייסות הסובייטיות בהפלת טייסים גרמניים עוררה הדים רבים משני צידי החזית. מפני שלאורך כל המלחמה לא נפלה אף "מכשפה" חיה או מתה בידי הנאצים, נוצר דימוי מיתי סביבן.
"עצם ההתמודדות עם 'המכשפות' היווה עלבון גדול לכבוד הנאצים", מספר ד"ר מייזל. "על פי תפיסת עולמם, הן מהוות את הישות הנחותה האולטימטיבית: הן גם נשים המיועדות לשבת בבית, גם משתייכות לעמים הסלאביים, שנועדו לעבדות ובנוסף לכל חלקן יהודיות ואינן ראויות בכלל לזכות קיום".

 בזמן המלחמה היו הרוסים גאים מאוד בטייסות שלהם. סטלין העריץ את מרינה רסקובה נאת המראה ואהב להשתמש ב"מכשפות" בסרטי התעמולה. על מעלליהן היה יכול הציבור לקרוא ב"פראבדה", בטאונה הרשמי של המפלגה. רבות מה"מכשפות" הגיעו עד הקרב האחרון על ברלין. סיום המלחמה סימן את שיאה של ההכרה בהן. בשנת 1946 הן זכו בסך הכל ב–23 עיטורי "גיבור ברית המועצות" (העיטור הגבוה ביותר) ובתריסר אותות הצטיינות אחרים. טייסת 588 לבדה, יצאה ליותר מ–24,000 גיחות והטילה 23,000 טונות של פצצות.

הקרב על הזכרון

 כאשר דממו תרועות הנצחון, נעלם במידת מה, גם מקומן של "המכשפות" בהיסטוריה הסובייטית הרשמית. חיל–האוויר לא חזר לקבל לשורותיו נשים והסתבר כי המעורבות של הנשים במלחמה לא הביאה להן זכויות פוליטיות, שכן גברים רבים שחזרו מהמלחמה, שבו לתפוס את העמדות בהן החליפו אותם נשים במהלכה.
"רק בשנות ה–70 התמודד השלטון באופן רשמי עם התקופה הזו וכלל אותה בשלושת הכרכים של 'מלחמת המולדת הגדולה' בה הועלמו קטעים רבים, חלקם במכוון ובכך חלקן של 'המכשפות' לא שונה מאחרים", מסביר ד"ר מייזל.

 בזכרון החזותי, לעומת זאת, הן קיימות. באותן השנים הוקמו אנדרטאות ענק לנשים שלחמו במלחמת העולם השנייה, בדרך כלל כסמל סמוי ל"אמא רוסיה". הן מעוצבות באופן סכמטי וניצבות, בדרך כלל, לצד הגבר בפנים חתומות. ליטבק זכתה לאחת כזו, המעוטרת ב–12 כוכבים מוזהבים, המסמלים את המטוסים אותם הפילה.

 מאז נפילת בריה"מ נעלם מושג "הזכרון הרשמי" וה"מכשפות" זוכות להכרה מחודשת. גל מסוים של התעניינות התעורר בשנת 1979, אז נמצאה גופתה של ליטבק מתחת לשרידי מטוס יאק–1. כעבור עשר שנים ולאחר זיהויה הסופי, היא זכתה באות "גיבורת ברית המועצות", מידי נשיא בריה"מ לשעבר, מיכאל גורבאצ'וב.

 רובם המוחלט של הישראלים, המתגאים פעמים רבות בהישגי יהודים בעולם, לא שמעו מעולם את הסיפור הזה. חיפוש שמה של ליטבק ב"גוגל", לדוגמא, מעלה שמונה תוצאות רלוונטיות בלבד. בעשור האחרון היא זכתה לעדנה מסוימת כשסיפורה הוצג בתערוכה "פנים להתנגדות–נשים בשואה" בקיבוץ לוחמי הגטאות וכשהוזכרה על ידי ראש הממשלה אריאל שרון, בנאומו בעצרת המרכזית לציון 60 שנים לנצחון על גרמניה הנאצית.

 "אצלנו המלחמה נתפסת כעסק של מדינות המערב והמושגים של מעורבות היהודים בה מתמקדים או מתערבבים תמיד בסיפורי השואה. לצד זאת, בבריה"מ אפשר לראות מעורבות אדירה של יהודים בצבא: מתוך שני מיליון מגויסים רבע מיליון היו יהודים, שיעור חסר פרופורציה יחסית לגודלם באוכלוסייה. הם בלטו יותר בתפקידים המקצועיים והאינטלקטואלים, אבל במספרים כאלה טבעי למצוא יהודים בכל מקום שניגע בו. לפיכך, שתי יהודיות מעוטרות מתוך קבוצה של 23 הוא לא נתון יוצא דופן". כך, גם 65 שנים אחרי, זה אחד מסיפורים רבים המחכים להתגלות. נקודה למחשבה בנוגע למלחמה ההיא.

עוד באותו מדור

לומדים לראות

חצי שנה הם התכוננו ושבוע לפני טקס הסיום שלהם זה קרה: חניכי קורס מפעיל של בית–הספר לכטב"ם (כלי–טיס בלתי מאוייש) תרגלו במסגרת יום אימונים מסכם את כל מה שלמדו בקורס. הם הספיקו להתגבש, לטפל בפצועים, לתרגל נפילת קסאמים וכן, גם להטיס כטב"מים

בשבילי ההיסטוריה

ברגל, באופניים או במכונית, ימי האביב מביאים עמם רוח חדשה של טיולים ואת הרצון לצאת לטבע. מי מכם שחיפש מסלול לטיול של יום עם המשפחה, מוזמן להכניס את הבטאון לתיק, יחד עם קרם הגנה וצידה לדרך ולצאת לגלות עוד נדבך במורשת הישראלית. לכבוד יום העצמאות החלטנו לקחת אתכם לטיול באזור המחבר בין מורשת התנ"ך, ראשית הציונות וניצניו הראשונים של חיל–האוויר הישראלי
Feedback Form