בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 117 (218) 01/10/97

כתבות

מבקרת המדינה

תגיות: יחידת בקרה אווירית , מערך הבקרה , לבנון

כך נראית תקיפה של מטוסי קרב בלבנון, מהזווית של מערך הבקרה: אפילה בחדרים, תאורה מלאכותית חלשה ושורת עמדות צבעוניות המשרות אווירה עתידנית. המתח והלחץ כל-כך אינטנסיביים, עד שאובדת לגמרי תחושת הזמן. כתבת בטאון חיל-האוויר ליוותה את יחידת הבקרה הצפונית במשך 24 שעות רצופות, שנפתחו בשיגור קטיושות לעבר צפון המדינה, והסתיימו בשלוש תקיפות של מטוסי קרב בלבנון

רונה תמיר צילום: גיורא נוימן


יום שלישי, עשר בבוקר. הרדיו מדווח על נפילת עשרות קטיושות בישובי גבול הצפון, אזרח אחד נפצע באורח קל. האוטובוס עושה את דרכו במעלה ההר הירוק, אל עבר יחידת הבקרה הצפונית של חיל-האוויר. הדרך עוצרת נשימה, מנוגדת כל-כך לדיווחים הקודרים מהרדיו.
הדימוי הראשון שקופץ לראש כשנכנסים ליחידת הבקרה האזורית (יב"א), הוא כוורת דבורים. הבונקר הגדול נראה כמו מבוך ענקי, מלא בחדרים אפלוליים, שבהם מוצבות עמדות רבות, המורכבות ממסך המציג את תמונת המכ"מים, לוח מקשים צבעוניים ומערכת קשר. בכל עמדה יושב בקר, שנמצא בקשר עם המטוסים מרגע שהם עוזבים את המרחב האווירי של בסיסם, ועד שהם חוזרים לנחיתה. מבקר את הפעילות האווירית, כפי שמגדירים זאת ביב"א.
לצידו של הבקר יושבת בת-דיווח, שתפקידה לעקוב אחר תנועת המטוסים ולוודא שכל הנקודות שגילה המכ"ם, והוכרו כמטוסים, אכן מזוהות. השילוב של האפילה בחדרים, התאורה המלאכותית החלשה ושורת העמדות הצבעוניות משרה אווירה עתידנית, ותחושת הזמן מתמסמסת לחלוטין. יום, לילה, מה זה משנה? בין החדרים רצים כל הזמן חיילים וחיילות, וכולם נראים נורא עסוקים.
למרות שבדרך כלל אני סומכת על חוש ההתמצאות שלי, בשלב מסוים כבר הפסקתי לספור את הפעמים שביקשתי להגיע לחדר התדריכים ומצאתי את עצמי מול שירותי הגברים. לשמחתי, הרגיע אותי אחד הבקרים ואמר שגם לו לקח בערך חודש כדי להבין איך הלבירינט הזה בנוי.
חוץ מהעבודה הרגילה של היחידה, יידרשו היום הבקרים לפקח גם על פעילות מבצעית: תקיפת בסיס אימונים של החיזבאללה בעומק לבנון.

בנות בקורס בקרים בחדר התדריכים נמצאים כבר כעשרה בקרים. מילון המושגים ביב"א מזכיר מאוד טייסת: לפני כל "פיריט" (חלון זמן) יש תדריך, אחרי הפיריט נערך תחקיר, ובחדר המורשת של היחידה יש אפילו לוח הפלות. מה שמוסיף לאווירה הכמעט-טייסתית היא העובדה שלהוציא מספר חריגים, כל הבקרים הם מודחי קורס-טיס בשלביו השונים.
נכון לעכשיו משרתים רק גברים כבקרים בחיל-האוויר, אך יתכן שבקרוב ישמעו הטייסים גם קולות נשיים במכשיר הקשר. לפני מספר חודשים נפתח קורס הבקרה לראשונה בפני בנות, אולם הבת היחידה שהשתתפה בו, פרשה לקראת סיום הקורס. ביחידת הבקרה הצפונית מתייחסים לנושא בזהירות. מאוד בזהירות.
"אם נתנו לבנות אישור להיות טייסות, אין סיבה שהן לא יבקרו מטוסים", אומר סגן ארז מרעננה, בן 21. "יקח לאנשים קצת זמן להתרגל, אבל אני לא חושב שיש כאן בעיה מיוחדת". בכל מקרה, גם בקורס הבקרים הנוכחי, משתתפת חניכה אחת, ונראה שבקרב הבקרים ביחידה אין התנגדות עקרונית לנוכחות נשית בעמדה שהיתה שמורה עד כה לגברים בלבד.
בחזרה לתדריך. הבקרים מעיינים בפקודת המבצע, ואני מתלווה לסגן זיפו (למעשה קוראים לו שגיא, אבל כולם כבר שכחו והצמידו לו את הכינוי הזה, שהוא עיוות של שם משפחתו), ולסא"ל מאיר בדרכם לעמדה. זיפו עומד לבקר את קרב-האוויר כחלק מתהליך ההסמכה שלו. כאן צריך לעצור ולהסביר קצת על עבודת הבקרים: לאחר קורס הבקרה הם מגיעים ליחידות השונות, שם הם עוברים קורס אימון מבצעי, שבסופו יוסמכו לפעילות מוגבלת בדרג מסוים. ככל שהוותק עולה, מתרחבות הסמכויות של הבקר ביחידה. אם זיפו יעבור היום את המבחן, הוא יהיה מוסמך לבקר לבדו תירגולי קרבות-אוויר. סא"ל מאיר, מפקד היחידה, מתיישב ליד זיפו, להשגיח עליו, ואנחנו מחכים להמראת המטוסים.

 

כתם אחד גדול, צהוב, ומהבהב

בליפ. ככה קוראים להבזק הנקודות על המסך, המופיע בכל פעם שקרן המכ"ם פוגעת בכלי טיס. התוצאה הסופית, כפי שהיא נראית על המסך, היא מפה של מדינת ישראל המכוסה כולה בנקודות כתומות מהבהבות, המון מספרים ואותיות, והכל זז לכל הכיוונים. ככל שעולים יותר מטוסים לאוויר, מתכסה המפה בנקודות, עד שבעיצומו של יום רגיל רואים רק כתם אחד גדול, צהוב, זרחני ומהבהב. אם זה נשמע מסובך ומבלבל, זה רק מפני שזה אכן מסובך ומבלבל. בעין בלתי מזוינת (כמו שלי, למשל), זה נראה כמו קשקוש אחד גדול, אבל מסתבר שאני לבד - כולם מסביב יודעים איזה מטוס מסתתר מאחורי כל נקודה.
המטוסים ממריאים, ואני משתדלת להתרכז בשתיים מן הנקודות שהן, כך מספרים לי, מטוסי F-16 שמתאמנים עכשיו בקרבות-אוויר. הטייס המוביל מזדהה באות הקריאה שלו, וזיפו יורה מיד נתונים שיעזרו למוביל לאתר את המטוס שעליו להפיל. מערכות המכ"ם של המטוסים, משוכללות ככל שיהיו, עדיין מוגבלות לטווחים מסוימים, ואי אפשר להשוות אותן לתמונה הכוללת שמתקבלת על המסך ביב"א. לכן, תפקידו של הבקר הוא לשמש עיניים לטייס, ולהנחות אותו צעד-צעד, עד שזה רואה את המטרה מולו ויכול ליירט אותה. זיפו ממשיך: "המטרה נמצאת שישה מייל לכיוון צפון גובה 25, נראית בודדה. תנמיך לגובה 10 לפיטרול". הטייס שואל את זיפו: "קשר עם משהו דרומית לנו, מה זה?". "לא רלוונטי, להמשיך בפיטרול", עונה זיפו, והמטוסים מתקרבים לפי הנחיותיו למטרה. "המטרה 22 מייל בגובה שש בכיוון צפון". הטייס מאתר את המטרה, וזהו: מטוס "האויב", המגולם בהצלחה על-ידי F-16 אחר, מופל. אבל אין לנו זמן לנוח על זרי הדפנה, מכיוון שמיד מגיח זוג מטוסי F-16 נוסף. מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי בוהה במסך מנוקד במשך ארבעים דקות, ועוד שאהיה מרותקת לתזוזת הנקודות. בשלב מסוים אני מאבדת את הקשר, הנקודות מתחילות לרצד מול עיני והכל מתערפל. מדי פעם אני שומעת את זיפו צועק משפטים סתומים כמו "תפנה שמאלה, מערב, מיד יחלוף מימינך לשמאל, מספר שתיים, תמשוך שמאלה, שלוש, שים לב, כולם מעסיקים מטרה ממזרח, מטרה נוספת מתקרבת ארבעה מייל מערבית אליכם. אתם מיד חולפים אותה, נמצאת מתחתיכם! מטרה חודרת מצפון, גובה 22...".
סא"ל מאיר שיושב לידו לא מתאפק, ומדי פעם מהסה את זיפו ומדבר בעצמו עם הטייסים. בכל זאת, לקראת סיום הקרב, הוא קם וטופח לזיפו על השכם. זיפו עבר את המבחן.
כאמור, מרבית הבקרים הם מודחי קורס-טיס, ולכן קורה לא פעם שיוצא להם לבקר טיסות של חבריהם לקורס, שסיימו אותו וקיבלו כנפיים. סגן ארז אומר שזה לא מפריע לו, לפעמים זה אפילו נחמד. "ואני", הוא אומר, "אני מאלה שיותר כאב להם לעזוב את הקורס. אחרי שנה וחודשיים, כשהייתי במגמת נווטי קרב, נפלתי בגלל רמת טיסה. עד אז כבר נקשרתי לחברים, לבית-הספר, אפילו לרס"ר. במהלך קורס הבקרים קפצתי לבקר את החברים שלי, שבדיוק הדריכו בגיבוש, וזה אחד הדברים שהכי רציתי לעשות ולא הספקתי. חשבתי שיהיה לי נורא קשה, אבל טעיתי. היה נחמד לבקר אותם, וזהו. במסדר הכנפיים של הקורס שלי פשוט שמחתי בשבילם, ולא הצטערתי על הבחירה שלי ללכת לבקרה". כשהוא מבקר קרב-אוויר ומזהה את אחד מחבריו לפי הקול, הוא משתדל, אם יש זמן, למסור ד"ש מוצפן.

שוב דחו את התקיפה ואיך היחסים עם הטייסים? "בקורס שמעתי שהסטיגמה של טייסים על בקרים זה 'בקר שתוק', והתעצבנתי. מי הטייס שיגיד לי לשתוק? אבל היום, אחרי יותר משנה שאני כאן, בסך-הכל אמר לי פעם אחת מוביל מבנה 'בקר שקט', וזה הגיע לי. כשטסים במבנה ויש קשר בין המטוסים, הבקר צריך לדעת מתי לדבר ומתי לא להפריע. בעצם אתה זה ששולט בשמיים, ואם תהיה מספיק טוב, בטוח וסמכותי בטון שלך, המטוסים יסמכו עליך. גם בפעילות מבצעית, כשהם טסים באיזור מוגן טילים, ויודעים שמתקרבים אליהם מיירטים, אבל הבקר אומר להם להמשיך כרגיל, הם לא יתווכחו וימשיכו לטוס. פשוט צריך להיות מספיק טוב כדי לא לפשל ולא להפר את האמון הזה".
שעת ה-ש' של התקיפה מתקרבת, ולאט לאט כולם נכנסים לחדר, כל אחד מתיישב בעמדה שלו, בודק מכשירים ומתכונן. עוזרי הבקר יושבים בצד החדר ותפקידם להיות בקשר עם הבסיסים ולהזניק את המטוסים.
רס"ן ירון, 27, בקר בכיר ביחידה, המשמש סגן מפקד גף מבצעים, יושב כעת בעמדה כמפקד תורן. מבחינתי אפשר להתחיל, אבל עכשיו מודיעים שהתקיפה נדחית. חוץ ממני, אף אחד בחדר לא מתרגש. הם רגילים שפקודות נדחות או מופעלות באופן בלתי צפוי, ועוזרי הבקר מודיעים על ביטול הפקודה לכל מי שהיה אמור להשתתף במבצע. אולם הבקרה מתרוקן.
ברדיו מודיעים כי שקט שורר בגבול הצפון. היחידה מתרוקנת מאנשים. בקיבוץ הסמוך יש הופעה של להקת חיל-האוויר ואחריה כולם מוזמנים לדיסקו. אבל מי שבתורנות לא זוכה ליהנות מכך. בחדר המרכזי יושבים עכשיו רס"ן שאול כמנהל, ולצידו סגן ליאור. מיכל מרגלית, בת 19, יושבת מימינם ואחראית על גילוי וזיהוי מטוסים שטסים ממזרח. משמאל יושבת הדסה גנות, בת 19, שאחראית על גילוי וזיהוי מטוסים ממערב. שתיהן צריכות להתבונן במסך ללא הפסקה, ואסור להן לפספס אף נקודה, שעלולה להתגלות כמטוס אויב. זה לא קל, כפי שגיליתי היום בצהריים, ולכן העבודה נעשית במשמרות קצרות יחסית. הדסה מודה ש"זה די משביז לשבת מול הצג כל-כך הרבה זמן", אבל מיכל טיפה יותר אופטימית: "מי שמשרת פה ביב"א יודע הכל לפני כולם. זה פתח לי את הראש ונתן לי לראות מה באמת קורה בארץ. זה תפקיד חשוב, ולא סתם אומרים עלינו 'העיניים של המדינה'".

 

ערן ושאול: אחים ובקרים

רס"ן שאול, 28, הוא בקר בכיר. אחיו, סגן ערן, 23 משרת גם הוא כבקר ביחידה, ויחד הם קובעים היסטוריה במערך הבקרה, בהיותם צמד האחים הבקרים הראשון המשרתים זה לצד זה באותה יחידה. שאול פנה למערך הבקרה לאחר כמעט שנה בקורס-טיס. לאחר חמש שנים, כשהתגייס גם ערן לקורס-טיס והודח, לא היו לו הרבה התלבטויות.
"אני עפתי בצ'קים של הפייפרים, אחרי חצי שנה", מספר ערן. "שאול כבר הרעיל אותי על בקרה. הלכתי לבה"ד-1 להשלים את הקצונה, והמשכתי לקורס בקרים". שני האחים, נראים שונים מאוד אחד מהשני, וברור מי הבכור ומי הצעיר יותר. חלוקת העבודה ביניהם פשוטה: ערן, בקול שקט ובנימה מעט מבוישת מתחיל את המשפטים, ושאול, בטון סמכותי, אחראי על השלמתם. גם התוכניות שלהם להמשך שונות.
ערן: "אני לא הולך להישאר בקבע כמו שאול".
שאול, צוחק: "לא הצלחתי להרעיל אותו עד כדי כך".
ערן: "אני רוצה לטייל במרכז אמריקה, ואחר-כך ללמוד, כנראה משהו שקשור בביולוגיה והנדסה גנטית".
שאול: "אני הולך ללמוד לפחות שלוש שנים מתמטיקה ומחשבים, אבל בהחלט רוצה להמשיך לשרת כבקר. גם אשתי שירתה במערך הבקרה, כעוזרת בקר".
ואם כבר מדברים על המשפחה, האחים נזכרים בסיטואציות לא רגילות שהן פריווילגיה של שני אחים המשרתים יחד באותה יחידה: "לפעמים", מספר שאול, "יוצא לנו לסגור עניינים משפחתיים בתוך היב"א בזמן ישיבה בעמדת הבקרה. ערן התבשר שהוא הולך להיות דוד באמצע קרב-אוויר שהוא ביקר, ואני השגחתי עליו".

תקיפות בלבנון, על המסך

יום רביעי, שבע בבוקר, חדר התדריכים. כל הבקרים, עוזרי הבקר ובנות-הדיווח עוברים תדריך יומי, כבכל בוקר. מירה שמיע, בת 19, המטאורולוגית של היב"א, מוסרת את תחזית מזג-האוויר הצפוי להיום. רס"ן שאול, שהיה מנהל תורן במשך הלילה, מוסר שהיה לילה שקט ומספר על הפעילות המתוכננת להיום.
סגן גיא, בן 23, מעביר תדריך קצר לגבי המשך היום. גיא הוא הבקר היחיד ביחידה שאינו מודח קורס-טיס. לאחר ששירת שנה וחצי כעוזר בקר ביחידת בקרה אחרת, יצא לקורס קצינים ואחריו לקורס בקרים. אם לא יחתום עוד, ישתחרר מהצבא בגיל 25, לאחר שבע שנות שירות. כמו טייס.
רס"ן רן, קצין המבצעים של היחידה, נכנס לחדר ומתיישב בעמדת המנהל. בפעילות כזאת משתתפים הכירים, וקצין המבצעים הוא סגנו של מפקד היחידה. סרן גיל, שמתיישב בעמדה אחרת, יבקר את המטוסים, כשלצידו שירלי פוקס, בת-דיווח בת 19.5 . המטוסים נמצאים בקשר עם עמדת עוזרי הבקר, ובחדר כולם מחכים. שירלי אומרת שתקיפות זה תמיד יותר מעניין, "כי אי אפשר לדעת איך זה יתפתח ואם הכל יהיה בסדר, לפי התיכנון".
המטוסים התניעו, והם מחכים בדת"קים לאישור להמריא, שיינתן בקרוב. סרן גיל מסביר לי שמבחינת הבקרים, התקיפה של היום נחשבת למשימה יחסית פשוטה. הכל ידוע מראש, והיה מספיק זמן להתכונן.
המטוסים מתיישרים בדת"ק לקראת המראה, וזמן קצר לאחר-מכן הם כבר באוויר. לפני שבוע, בתרגיל החילי, כששמי המדינה התמלאו במטוסים שניהלו אימונים, המראה בחדר הזה הזכיר את האולם המרכזי בבורסה: המון אנשים שמסתכלים במסכים גדולים, רצים מעמדה לעמדה ומחדר לחדר, וצועקים בקולי קולות עד שאי אפשר לשמוע כלום. אבל עכשיו המצב שונה לגמרי. שקט משתרר בחדר. חוץ ממשפטים מוצפנים קצרים וטרטור של כל מכשירי הקשר, אף אחד לא מדבר.
התמונה קצת מוזרה. עיני כולם נעוצות במסכים, וזאת לא תהיה קלישאה לומר שהם כוססים ציפורניים. אוסף הנקודות הצהובות על המסך הוא רביעיית מטוסי F-16, שנמצאת בדרכה ללבנון בגובה 20 אלף רגל. אני עוקבת בדריכות אחרי הנקודות שעולות צפונה. חיפה, נהריה, ראש הנקרה, והמטוסים חוצים את הגבול מעל הים.

אסור למצמץ, או שתפסיד הכל רביעיית ה-F-16 מתקרבת במהירות למטרה: בסיס אימונים של החיזבאללה. עכשיו הם כבר ממש מעליו. "שוחרר", מודיע המוביל, והנקודות מסתובבות וחוזרות לכיוון שממנו באו. התקיפה הושלמה. אבל אף אחד עוד לא צוהל, זאת רק התקיפה הראשונה מתוך שלוש. המטוסים חוזרים דרומה דרך הים, וכבר מופיעות על המסך שתי נקודות חדשות: מטוסי סקייהוק, בדרכם לתקיפה. סרן אורן, בן 24, מחליף את גיל ותופס את מקומו בעמדה. אסור למצמץ, או שתפסיד את הכל.
הסקייהוקים מגיעים לאיזור המטרה, ולאחר השתהות קלה משחררים את הפצצות על סוללת עפר למרגלות המחנה.
הסקייהוקים חוזרים, ועכשיו מחכים לזוג פאנטומים שעומדים לתקוף מטרה סמוך לעיר צידון. על המסך מתקרבות שתי הנקודות הצהובות למטרה. בחדר משתרר שקט מתוח. הפאנטומים, שנכנסו כבר ליעף, מעדיפים להמשיך צפונה ולהיכנס לתקיפה מכיוון אחר. לאחר שני יעפי דמה, העצבים בחדר כבר די מרוטים. ברקע שומעים את מספר אחד שואל את מספר שתיים: "נכנסים ליעף?", וזה משיב לו: "חיובי". מספר אחד נכנס ליעף, מתקרב למטרה ומודיע: "שוחרר".
מספר שתיים נכנס לתקיפה בעקבות מספר אחד, ולרגע מאבדים המטוסים קשר-עין ביניהם, ואורן מזדרז לתת להם תמונת מצב: "מספר שתיים, אחד נמצא צפונית לך, שמונה מייל". מספר שתיים נכנס ליעף, והמלה המוכרת "שוחרר" נשמעת שוב בקשר.
הפאנטומים חוזרים לבסיסם. התקיפות הסתיימו. החדר מתרוקן וכולם ממשיכים להחליף חוויות במסדרון. בחדר נשארים רק מי שבתורנות, ובחדר נוסף נערכת הבקרה אחר התעבורה האזרחית. ובחדר שליד, עוקבים אחר המטוסים שטסים ממזרח לנו. ובחדר שלידו, מכינים את הפעילות למחר. ורשימת החדרים והעיסוקים עוד ארוכה.
שבע בערב. מכונית הפיז'ו של זיפו נוסעת דרומה בכביש החוף. ברדיו מודיע הקריין, שהבוקר תקפו מטוסי חיל-האוויר יעדי מחבלים. כל המטוסים שבו לבסיסם בשלום, והטייסים דיווחו על פגיעות מדויקות במטרות. לא נורו קטיושות בתגובה. שקט שורר כעת בגבול הצפון.

 

עוד באותו מדור

חרדת נטישה

"לנטוש מטוס זה הדבר הכי קשה בעולם", אומר יוסי רוזנר, שכטייס כפיר צעיר נטש את מטוסו בגלל תקלה. מרבית הטייסים והנווטים שעברו את חוויית הנטישה, יסכימו עימו. הנטישה אכן נחשבת טראומטית, הן בגלל סכנת החיים שהטייס נקלע אליה, שבעקבותיה התרחשה הנטישה, הן בגלל ההחלטה הכבדה לנטוש את המטוס, והן בגלל השפעותיה המאוחרות. יוסי, אילן, כפיר, יובל, אודי ויורם מספרים כל אחד על הנטישה שלו, ועל המשקעים שהותירה בהם כטייסים וכבני-אדם

לבד

סדרת ניווטי הלילה בקורס-הטיס היא אחד משיאי שלב הבסיסי של הקורס. במשך שבוע יוצאים החניכים לניווטים ברחבי המדבר, בחושך, לבד, וללא מפה. כתבת בטאון חיל-האוויר הצטרפה לשלומית, אחת החניכות, לניווט בליל ירח, בין נחלים שנעלמו מהמפה, מאהלי בדואים וכלבי מדבר, שתבעו קורבנות מבין החניכים