בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 117 (218) 01/10/97

כתבות

לבד

תגיות: קורס טיס

סדרת ניווטי הלילה בקורס-הטיס היא אחד משיאי שלב הבסיסי של הקורס. במשך שבוע יוצאים החניכים לניווטים ברחבי המדבר, בחושך, לבד, וללא מפה. כתבת בטאון חיל-האוויר הצטרפה לשלומית, אחת החניכות, לניווט בליל ירח, בין נחלים שנעלמו מהמפה, מאהלי בדואים וכלבי מדבר, שתבעו קורבנות מבין החניכים

ליעד ברקת צילום: יעל חביליו

אפשר להסתכל על זה בצורה מאוד רומנטית. ללכת לבד, בלילה, באמצע המדבר. אור ירח קלוש מאיר את הארץ, וכל שנותר לעשות הוא פשוט לנווט. רק אתה והטבע. זה אפילו די אופנתי עכשיו לצאת ולנווט בליל ירח מלא, אז מה רע בלעשות את זה במסגרת הצבא? קיימת גם אסכולה אחרת, שאצלה הירח מאיר באור קצת שונה. שולחים אותך לבד, ללכת כל הלילה, כדי לנסות ולנווט במדבר, בשטח צחיח. חוץ מהיללות המפחידות של בעלי-החיים הבלתי מזוהים, יש המון אפשרויות לסוף רע. אפשר ליפול לבור, אפשר ללכת לאיבוד, אפשר להיות מותקף על-ידי נווד צמא דם. לבד, כבר אמרנו?
כך או כך, לפרחי-הטיס שנמצאים בשלב הבסיסי של קורס-טיס, אין הרבה זמן לחשוב על העניין. הם צריכים לעבור שבוע שלם של "סדרת ניווטי בדד". רק לפי המושג, "ניווט בדד", אפשר להבין היטב במה מדובר. פשוט מנווטים לבד, בלילה. כל חניך נדרש לשנן היטב את המפה לפני שהוא יוצא לנווט לבדו, כדי שיוכל להגיע לכל נקודות-הציון במסלול ולסיים את הניווט בזמן המינימלי. לכל ניווט נקבע זמן גג, אותו אסור לעבור בשום אופן. מי שמגיע אחרי הזמן, נענש. אגב, רק בשלוש יחידות עילית בצה"ל עושים ניווטי בדד, עובדה שמדברת בעד עצמה.
"ניווטי הבדד ממחישים את האופי של השלב הבסיסי", אומר רס"ן צביקה, מפקד טייסת הבסיסי בבית-הספר לטיסה. "הקושי הפיזי והמנטאלי שהחניך נמצא בו במהלך הניווט, הוא בהחלט חלק מהעניין. כך אנחנו יכולים לבחון כיצד כל אחד מהחניכים מתמודד עם הקשיים הפיזיים והמנטאלים לבד, ולומד לסמוך על עצמו".
ניווטי הבדד נמשכים שבוע שלם, מתוך 19 השבועות שאורך שלב הבסיסי. הבסיסי, השלב השני מתוך ארבעת השלבים של קורס-הטיס, הוא בעצם קורס הקצינים של קורס-הטיס. בסוף השלב מקבלים החניכים את סיכת המ"מ, ומסיימים בכך את שנת היסודות בקורס, שכוללת רק אימונים קרקעיים. בשנת היסודות, מושם דגש רב על מיון החניכים בהיבט האופי והאישיות, ונבחנת התאמתם להיות לוחמים, קצינים ואנשי צוות-אוויר, לפי סדר זה. השנה הבאה היא שנת הטיסה, בה, פשוט, לומדים לטוס.
"את תצטרפי לניווט עם שלומית", מורה לי רס"ן צביקה. "אגב, איך הכושר שלך? תדעי שאת לא הולכת לקראת משהו כל-כך קל. צריך לנוע מהר, יש בדרך כלבים, ואת לא מיומנת ומוכשרת לדברים כאלה כמו החניכים". שיכנעתי אותו שיהיה בסדר, שאני אשתדל לעמוד בקצב של שלומית, וכל הדרך לשטח תהיתי על איזה כלבים הוא מדבר.
שבוע ניווט בדד, כמו כל השלב הבסיסי, בנוי בצורה מדורגת. אתמול בלילה ערכו החניכים ניווט של 15 ק"מ, ויומיים קודם-לכן השתתפו במסע של 25 ק"מ, שהתנהל בקצב רצחני. בהמשך השבוע מצפים להם עוד ארבעה ניווטי בדד ליליים, כאשר כל ניווט ארוך יותר מקודמו. עכשיו הם יושבים עם מפה ביד אחת, סנדוויץ עם ממרח שוקולד ביד השנייה, ולומדים את הניווט של הלילה.
גם שלומית, החניכה אליה אצטרף לניווט, משננת טוב-טוב את הציר של הלילה. "ציר הניווט שלנו יהיה באורך כ-16 ק"מ, וננווט מצפון לדרום", היא מסבירה, ועוברת איתי על הציר ועל נקודות-הציון שבהן נצטרך לעבור. "השבוע הזה מאוד מתיש. זאת, בעצם, אחת המטרות בניווט - להקשות, להכניס ללחץ, כי המטרה אינה להגביר את כושר הניווט שלנו, אלא ללמד אותנו, כאנשי צוות-אוויר, להשלים את המשימה למרות הקשיים. לדעת שזה קשה, אבל לא בלתי אפשרי".
נוה, חניך נוסף בשלב הבסיסי, משתף אותי בתחושות שלו בשבוע הניווטים: "זה אחד מהשבועות האלה, שאתה אומר לעצמך: 'אם אני אעבור את זה, אז הכל יהיה בסדר'. העייפות מצטברת, יש הרבה מאוד מאמצים פיסיים, ודי מהר אתה מוצא את עצמך במירוץ נגד הזמן. אתה צריך להגיע כמה שיותר מהר מהניווט, לישון את השלוש-ארבע שעות שלך, ולקום מוקדם בבוקר, כדי ללמוד את הניווט הבא. ככל שתישן יותר, תלמד פחות. הדילמה הזאת מלווה אותך לאורך כל השבוע. אבל יש גם רגעים טובים. ניווטתי אתמול לבד בלילה, ופתאום ראיתי מולי את בסיס חיל-האוויר בנבטים. המסלולים דלקו בכל מיני צבעים יפהפיים, הירח היה מלא, ואני עמדתי שם על הגבעה והרגשתי סיפוק עצום. זאת היתה זריקת מוטיבציה אדירה".
נוה הוא אחד מהוותק"צים (ותיקי צה"ל) הרבים שמגיעים לאחרונה לקורס-טיס. הוא הגיע לקורס בגיל 22 וחצי, בדרגת סגן, לאחר ששירת כמ"מ בסיירת אגוז. בספטמבר שעבר נתקל הכוח של נוה בחוליית מחבלים, בעת פעילות מבצעית בלבנון. נוה נפצע מרסיסי רימון שנזרק לעברו. "נתקענו שם עם שני הרוגים, מפקד הצוות נפצע קשה, ואז הגיעו מסוקי קרב כדי לסייע לנו, יחד עם מסוקי החילוץ. בסופו של דבר, חולצנו על-ידי בלק-הוק.
"הרעיון לצאת לקורס-טיס התבשל אצלי עוד קודם-לכן, אבל התחזק מאוד בעקבות הפציעה. שכבתי קצת בבית, חזרתי ללבנון, ואז החלטתי לעשות את מה שתמיד רציתי לעשות. כשהודעתי שאני הולך לקורס-טיס, אמא שלי כמעט חטפה שבץ, אבל שמחה שלפחות אני יוצא מלבנון".
נוה שייך למגמה חדשה, שמתחילה לבלוט בבית-הספר לטיסה - חניכים שמעדיפים להיות טייסי מסוקים, ולא טייסי קרב. בחלוקה הפנימית בין המסוקים, הוא מעדיף להגיע למערך מסוקי הסער. "לא הגעתי לכאן רק בגלל שבלק-הוק חילץ אותי", הוא אומר. "שיתוף הפעולה עם כוחות החי"ר, הגשת הסיוע והעבודה עם היחידות בלבנון, נותנים סיפוק אדיר. זה נראה לי נהדר לתת מעצמך, להגיש עזרה, להיות מחובר לכל מה שקורה, ולהיות יותר קרוב לקרקע".
הערב כבר ירד, וכולם כבר יודעים את הציר שלהם, פחות-או-יותר. שעה לפני היציאה לניווט, מגיע הבלת"ם של היום. לפני כל ניווט מקבלים החניכים בלת"ם, כלומר אירוע בלתי מתוכנן. הפעם מודיעים להם שיש אזורים מוכי טילים, שבהם אסור לעבור. איזור מוכה טילים, הוא מונח טיסתי מובהק. מסתבר, שגם על הקרקע פועלים החניכים לפי החוקים והמושגים של האוויר. כל אחד מהם ניגש למפקד הצוות שלו במהירות המירבית, כדי לדעת היכן נמצא האיזור מוכה הטילים שלו. בפנים עגומות הם מסתכלים כיצד מסמן המפקד את האיזור האסור למעבר בדיוק במרכזו של מסלול הניווט. אין ברירה, אלא לתכנן את המסלול מחדש.
"שעה לפני הניווט פתאום משנים להם את הציר, והם צריכים להתארגן על זה, ומהר", מסביר רס"ן צביקה. "מחר בלילה, ניקח להם את המצפנים והם יצטרכו להסתדר בעזרת הכוכבים בלבד. אומנם בערכת המילוט של טייסים נוטשים יש מצפן, אבל צריך לדעת מה לעשות במקרה שהוא לא יפעל. הם חייבים לדעת מה זה להיות לוחם בודד בשטח".
השעה שמונה בערב. לאחר תדריך קצר, שמעבירים החניכים בעצמם, הם לובשים את האפוד ועולים על כלי-הרכב שמפזרים אותם בשטח. מעכשיו, כל אחד צועד לבד אל תוך הלילה. אני נפרדת משלומית, ומסכמת איתה שאצטרף אליה בנקודת הביניים, באמצע הניווט. יש גבול למידת ההזדהות שלי עם הכתבה.
סגן ליאור, טייס F-16, ואחד ממפקדי הצוות של החניכים, לוקח אותי ואת עומרי, אחד החניכים, לנקודת הפגישה העתידית עם פרחי-הטיס. החלטתי שזה הזמן המתאים לברר את עניין הכלבים. מתברר, שבאיזור נמצאים מאהלים רבים של בדואים. למעשה, זהו האיזור היחיד בארץ בו מותר להם להקים מאהלים באופן חופשי. לכל בדואי שמכבד את עצמו יש עדת כלבים מפחידים, שנועדה לשמור על העדרים ולהגן על יושבי המאהל.
הכלבים, מסביר עומרי, עושים את עבודתם נאמנה. "באופן כללי, זה לא מפחיד להיות לבד, כי אתה עסוק בניווט ולא ממש חושב על זה", אומר עומרי, "אבל ברגע שמגיעים הכלבים, זה מתחיל להיות באמת מפחיד. אתמול הלכתי בשקט, מבסוט, יודע בדיוק היכן אני נמצא ולאן אני הולך, ופתאום הופיע משום מקום כלב, והתחיל לנבוח כמו מטורף. כשהוא התחיל להתקרב, ממש קפץ לי הלב. ברגע האחרון שלפתי פנס והוא ברח, כי כלבים לא רגילים לעוצמת אור כזאת.
"רועי, אחד החניכים, הלך אתמול לבד, ופתאום הקיפה אותו חבורה של כלבים. אחד הכלבים עמד לתקוף אותו והשמיע חרחורים כאלה של נשיכה, אז רועי פשוט הוריד בטבעיות את הנשק מעליו, החזיק אותו בידית האחיזה, והגן על עצמו עם הקת. כל הכלבים ברחו. היום בבוקר לקחו אותו למרפאה, כי היתה לו שריטה קטנה מאחד מהכלבים והיו צריכים לבדוק אם זו לא כלבת. שיחק אותה, נכון? שמעתי שאת מצטרפת לשלומית לניווט. אין לך מה לדאוג. היא ממש בסדר, את תראי שהיא תדאג ששום דבר לא יקרה".
מה שרק מוכיח עד כמה העניין לא פשוט. מלבד היתקלות בכלבים, אפשר תמיד ללכת לאיבוד, או בשפת הניווטים, להתברבר. "אם העניינים הולכים כמו שצריך, ניווט בדד יכול להיות הדבר הכי מגניב בעולם", קובע עומרי. "אתה מרוכז כולך בניווט, שליו מאוד, אין לך מפקד שיושב לך על הראש, אפשר לעצור, לשבת, להסתכל קצת מסביב, לשמוע מרחוק את היללות של הכלבים, זה ממש להיט. העניינים מתחילים להסתבך, ברגע שאתה מבין שמשהו לא בסדר.
"אתמול בניווט, הלכתי קצת לאיבוד. הגעתי לשטח, וזה היה שונה לגמרי ממה שהיה במפה. התחלתי לחשוד שאולי זה לא המקום. ברגעים כאלה פתאום הכל מתחיל להיות קצת מפחיד. הכל שחור מסביב, וזאת הרגשה מאוד לא נעימה. במקרה הכי גרוע, אפשר לפתוח מפה, להודיע בקשר שפתחת מפה, ולחזור למקום האחרון שזיהית. אבל הדבר הכי חשוב הוא להאמין בעצמך שכל בעיה שתיווצר, תוכל לפתור לבד. אם אתה מאמין בזה, הכל יהיה בסדר".
את השיחה קוטע קול בקשר. "מדבר 212, האם שומע?", "שומע", עונה לו עומרי. "איזה כלב נתן לי ביס", אומר 212. עומרי הולך לדווח לסגן ליאור. "זה דיוויד, כלב נשך אותו". סגן ליאור עולה על הקשר ושואל את דיוויד מה מצבו. דיוויד אומר שדי בסדר. "הוא נתן לך ביס גדול, או שזו רק שריטה?" שואל סגן ליאור. "הוא לא הוריד לי שום חלק, אבל זה די חודרני, כמו סכין", עונה דיוויד. "אתה יכול להמשיך?" שואל ליאור. "אני חושב שכן", עונה דיוויד בקול קצת חנוק. שעה מאוחר יותר הוא מגיע לנקודת הביניים. "פשוט לקחתי אזימוט עם המצפן, והוא בא מאחור בלי שהרגשתי, תקע בי ביס וברח". הניווט של דיוויד הסתיים. מחר יקחו אותו למרפאה לקבל קצת זריקות.
אחרי כל הבלגן הזה, מסביר סגן ליאור, מי בכלל צריך את ניווטי הבדד. "יכול להיות שבתור טייס תנטוש בשטח אויב, ותצטרך לנווט לבד בשטח. לכן, חייבים לתרגל את הסיטואציה האפשרית הזו כמה שיותר. אז יש בניווט התברברויות, יש כלבים, אין עם מי להתייעץ, אפילו להכניס את המימייה למקום שלה באפוד זה קשה, מכיוון שאין מישהו שישים אותה בשבילך במקום שלה, מאחור. ההתמודדות הזאת עם הלילה והלבד, מחזקת אצל החניכים את הביטחון שהם יכולים להתמודד עם מצבים לא צפויים, לא רק בצבא, אלא בכלל בחיים. אני בטוח, שאחרי שבוע כזה הם יהיו הרבה יותר מחושלים, בוגרים, ועם ראייה אחרת של החיים. בכלל, שלב הבסיסי זאת התקופה שבה חל השינוי הכי גדול בחניכים. הם הופכים מחיילים לקצינים, מילדים לגברים".
"הבסיסי בא לבחון מיהם האנשים שהיינו מוכנים לראות אותם איתנו בטייסת", אומר רס"ן צביקה. "אתה יודע איך הטייסת שלך נראית, ואתה יכול לדעת אם החניך הזה מסוגל להיות איש צוות-אוויר".
החובש עוד לא הספיק לחטא את פצעי הנשיכה של דיוויד, ושלומית מופיעה מתוך החושך. לבשתי את האפוד, החזקתי חזק-חזק את הפנס, מוכנה לסנוור כל חיית טרף מבעיתה שתנסה לתקוף, ורצתי אחרי שלומית.
מסתבר שזה לא כל-כך קל לזכור את כל ציר הניווט בעל-פה. צריך לזכור כל פנייה, לדעת איזה מרחק לעבור, מתי צריכה להיות גבעה באיזור ומתי צריך להיות ערוץ נחל. חוץ מזה, צריך לדעת טוב-טוב לספור. "68 צעדים שלי הם מאה מטר", אומרת שלומית. "תספרי איתי כדי לדעת כמה צעדים שלך הם מאה מטר". אני שמחה לבשר למי שמתעניין, ש-65 צעדים שלי הם מאה מטר. "עכשיו אנחנו צריכים לעבור על השביל הזה 700 מטר", פוקדת שלומית. "תספרי את המאה הראשון".
שלומית מרחמת עלי ומנווטת בקצב הליכה מהיר, לא ממש בריצה. בסך-הכל נעשה ביחד קצת יותר משבעה ק"מ. אני רק התחלתי את הניווט, והיא כבר הספיקה לעבור כמה שעות של ניווט לילי, ובכל זאת אני מתאמצת לא מעט כדי להתאים את עצמי לקצב שלה. שלומית, טיפוס מסודר ומאורגן, זוכרת הכל באופן מושלם. "בעוד 500 מטר בערך צריך להיות צומת דרכים", היא אומרת. אנחנו סופרות צעדים, וזה עובד. וזה עבד גם לגבי כל שאר ערוצי הנחלים, העצים, השבילים ומאהלי הבדואים באיזור.
גם שלומית, כמו נוה, היא ותקצי"ת. לפני שהתנדבה לקורס-טיס, שירתה כמדריכת שריון, בבית-הספר לשריון. את הגיבוש עברה שלושה חודשים לפני שהשתחררה מהצבא, ואת הקורס עצמו החלה חודש וחצי אחרי השחרור. שלומית, שנמצאת בקורס-טיס כבר עשרה חודשים, היא אחת מתוך ארבע הבנות היחידות שנמצאות כעת בקורס. לפני מספר חודשים הוסבה למגמת נווטים, ובסוף השלב הבסיסי תיגש לצ'ק נווטים. אם תעבור אותו, תחל את השנה השנייה של הקורס, שנת הטיסה.
"הגישה שלי היא שכרגע אני בקורס, וזה יופי", היא אומרת בלאקוניות. "אם ידיחו אותי, תהיה לי הרגשה של פספוס, אבל אני לא אצטער שניסיתי".
שלומית שולפת את המצפן ומסבירה לי בשלווה איך מנווטים. "נגיד שאת עומדת על גבעה וצריכה להגיע לגבעה אחרת. אז את לוקחת אזימוט וטווח. האזימוט זה כיוון הגבעה במעלות, שאותו מודדים בעזרת המצפן. אבל יכולות להיות עוד שלוש גבעות באזימוט שלך, אז איך את יודעת לאיזו מהן להגיע? את יודעת שהמרחק בין הגבעה שאת נמצאת בה לגבעה שאליה את רוצה להגיע אליה, הוא 600 מטר. לכן, את סופרת 600 מטר בצעדים ומגיעה לגבעה".
ברגע שמבינים את העניין, זה די נחמד לנווט. ליל ירח מלא, מדבר, מה רע? הגענו לנ"צ הראשון, שלומית העתיקה לפנקס שלה את כל הכתובות שרוססו על האבן, כדי לאמת שבאמת היתה שם, והמשכנו הלאה. ברגע שהגענו למאהל הבדואי הראשון, שיניתי את דעתי לגבי הכיף שבניווט. לפתתי את הפנס שזנחתי קודם בחוזקה, וכיוונתי אותו לעבר קבוצת הכלבים הגדולה שניצבה בפתח המאהל. הכלבים התגלו כעדר כבשים. שני כלבים אמיתיים שהתקרבו לעברנו, בלי שום כוונות זדון, סונוורו קשות, לכל מקרה. שלומית לא נכנסה לפאניקה, ומדי פעם כיוונה את הפנס שלה על אחד הכלבים. כשהיינו צריכות לעבור בין שני מאהלים, והכלבים ממש ארבו, היא הרימה אבן. שיהיה.
ספרנו 300 מטר, שאחריהם היינו אמורות להגיע לערוץ נחל. לא רחוק משם אמור להימצא הנ"צ השני והאחרון שלנו לניווט הלילה. "זהו, כאן זה 300 מטר", אמרתי. אבל אין ערוץ ואין נחל, אפילו לא חריץ קטן באדמה. אנחנו נמצאות במרכזו של שדה חרוש. "זה חייב להיות פה, אני בטוחה", אומרת שלומית. אחרי חיפושים קצרים היא מגיעה למסקנה פשוטה למדי. "הבדואים פשוט חרשו לנו את הנחל, ועשו מהאיזור שדה", היא אומרת בביטחון.
בסמוך לנו חולפים כמה חניכים, חלקם מחפשים נ"צ שאיבדו, וחלקם פשוט רצים כדי להגיע יותר מהר. אני שואלת אותה אם בתור בחורה, זה לא מפחיד ללכת ככה לבד בחושך. "אני לא בטוחה שהבנים יודעים להגן על עצמם יותר טוב ממני", היא אומרת. "יש לי נשק, עברתי את אותה הכשרה כמו הבנים, ואם יבוא מישהו עם סכין, מקל או נשק חם, אני אדע להתגונן. יריתי המון בנשק הזה, ויש לי בו ביטחון מלא".
הגענו לנ"צ השני, שנמצא בתוך ערוץ נחל גדול. שלומית העתיקה מפח מקומט, שהיה בימים טובים יותר גג של מכונית, את הסימונים, והמשכנו הלאה. "את רואה את האור שם, מרחוק? זו נקודת הסיום". אין גבול לשמחה שלי. הגענו לנקודת הסוף שעתיים ועשר דקות אחרי שהתחלנו את הניווט. מכיוון ששלומית נאלצה לסחוב אחריה, מלבד פק"ל רגיל גם כתבת תשושה, לקח לה הפעם קצת יותר זמן מהרגיל. "לא נורא, היית בסדר גמור", היא מנחמת אותי. "לא עשיתי את זה הרבה יותר לאט מכרגיל".
כשהגענו לנקודת הסיום, כבר היו שם חניכים לא מעטים, מתנפלים על פרוסות הלחם עם השוקולד או הלוף. אחרים המשיכו להגיע בשעה שלאחר-מכן, לאחר שהתברברו בדרך. "את יודעת מה?" אומר לי עומרי, "אתמול בניווט, כשחשבתי על כל העניין הזה של הלבד, הבנתי פתאום שאם אמא שלי היתה יודעת איפה אני נמצא באמצע הלילה, היא היתה נבהלת נורא. ואז נזכרתי שלא הייתי בבית כבר שלושה שבועות. בסופו של דבר, הכי קשה זה לא לראות את הבית".

עוד באותו מדור

חייו הכפולים של הטאו

אותו טיל משמש גם את מסוקי הקוברה של חיל-האוויר וגם את חטיבות החי"ר של צה"ל: טיל הטאו, עורב בשמו העברי. סגן תומר, טייס קוברה, וסג"מ מתן, מפקד צוות בצנחנים, מתארים - כל אחד מנקודת התצפית שלו - את השימוש השונה בטיל הזהה

אדון עולם

אפילו מושג חדש הומצא עבור ה-F-22A ראפטור, מטוס הקרב המתקדם והיקר ביותר בעולם, שערך לאחרונה את טיסת הבכורה: מטוס אדנות אווירית. כלומר, דרגה אחת מעל עליונות אווירית. חמקנות ללא פגיעה בביצועים, שיוט על-קולי ללא מבער, ניהוג וקטורי ומערכת חדשנית להצגת נתונים לטיייס - הן פריצות הדרך הבולטות ביותר של מטוס הקרב החדש של חיל-האוויר האמריקאי, שיחליף ב-2005 את ה-F-15. תכונותיו של ה-F-22 כה מתקדמות, עד שמתנגדי הפרויקט טוענים כי ארה"ב כלל אינה זקוקה למטוס כל-כך מתקדם, כיוון שיחלפו עוד שנים רבות עד שהיה לו יריב אמיתי