בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 117 (218) 01/10/97

כתבות

עולם הולך ונעלם

תגיות: מטוסי תקיפה , חילות אוויר זרים , מלחמת וייטנאם , מלחמת המפרץ הראשונה

מטוסי הסיוע הקרוב אף פעם לא זכו לתהילה של מטוסי הקרב והיירוט. הם הופיעו לראשונה במלחמת-העולם השנייה, כדי לסייע לכוחות הקרקע. השטוקה של חיל-האוויר הגרמני הפך לאחד הסמלים של מכונת המלחמה הנאצית, והסקייריידר של חיל-האוויר האמריקאי היה אחד מאמצעי הלחימה החשובים ביותר במלחמת וייטנאם. אבל במלחמת המפרץ נותר ה-A-10 , יורשו של הסקייריידר, בצילו של האפאצ'י, למרות שהצלחתו לא נפלה מזו של מסוק הקרב

נועם אופיר


כבר ממבט ראשון הם נראים מוזר, כמעט תלושים מהמציאות. העידן שבו השאיפה היתה לטוס מהר יותר, גבוה יותר, רחוק יותר, פסח עליהם. הם איטיים, מסורבלים ורחוקים מאוד מלהיות חלומו של טייס קרב. למעשה, מאז הופיעו בשדה הקרב, לפני יותר מ-50 שנה, כמעט ולא השתנו. הטכנולוגיה אומנם השתכללה בינתיים, והפכה אותם למכונות לחימה קטלניות ביותר, אולם מבחינת התיכנון הבסיסי, מטוסי הסיוע הקרוב נותרו מאחור.
מטוסי הסיוע הראשונים הופיעו לראשונה עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה. המשימה שלהם לא השתנתה מאז: ליווי צמוד לכוחות הקרקע, תוך כדי תקיפת כוחות אויב המסכנים אותם. הגרמנים, שאימצו את דוקטרינת ה"בליצקריג", מלחמת הבזק, הכניסו לשירות הלופטוואפה, חיל-האוויר הגרמני, מספר דגמים של מטוסים לליווי כוחות הצבא הפורצים. מטוסים אלה, שהמפורסם שבהם היה ה-JU-87 שטוקה, מתוצרת "יונקרס", היו איטיים יחסית למטוסי הקרב של אותה תקופה, ומטוסי הקרב של בעלות-הברית לא התקשו ליירטם. ולמרות זאת, היה להם תפקיד מכריע בשלביה הראשונים של המלחמה.
מטוסי הסיוע הקרוב חומשו בתותחים וברקטות, שאיפשרו להם לתקוף מטרות קרקעיות כמו טנקים, רכבות, שיירות אספקה וריכוזי חיילים. במבצעים כאלה היוותה מהירותם הנמוכה יחסית של המטוסים יתרון. בשל איטיותם, נעו מטוסי הסיוע בתיאום עם כוחות הקרקע ואיתרו מטרות מזדמנות. משימת הסיוע הקרוב היתה תובענית, שכן דרשה מהמטוסים לטוס נמוך ולאט. מיתאר פעולה כזה חשף את המטוסים לאש נ"מ כבדה, דבר שחייב לציידם בשריון במטרה להגן על אנשי הצוות.
בהמשך מלחמת-העולם החלו חילות-אוויר נוספים להפעיל מטוסים יעודיים לסיוע קרוב, אולם תדמיתם של מטוסים אלה נשארה נמוכה. באופן טבעי, מי שזכו לתהילה היו ה"אייסים", שזכו להפיל מטוסי קרב רבים ככל האפשר. עובדה זו לא הפחיתה מחשיבותם של מטוסי הסיוע הקרוב: בכל זירת פעולה שהופעלו, התגלו מטוסים אלה כאמצעי לחימה חשוב, שהפחית בצורה משמעותית את אבידות הכוחות הקרקעיים. אולם, ראשי חילות-האוויר באותה תקופה העדיפו להשקיע את מרבית התקציב ברכישת מטוסי קרב ומפציצים, דבר שגרם לכך שפיתוח דורות חדשים של מטוסי סיוע לא זכה לעדיפות גדולה.
לאחר מלחמת-העולם השנייה נראה היה שחלף עידן מטוסי הסיוע הקרוב. בעולם החלו להופיע מטוסי תקיפה ומפציצים קלים ומהירים, שנשאו כמות גדולה של חימוש, ובמקביל היו בעלי יכולת להתמודד בקרבות-אוויר. בעידן טילי הנ"מ וטילי האוויר-אוויר ארוכי הטווח, נראה היה שאין עוד מקום למטוסים איטיים וכבדים.
המפנה חל במלחמת וייטנאם, ששינתה את הגישה למטוסי הסיוע הקרוב. זמן קצר לאחר שהחלו להפעיל כוח אווירי לתקיפת מטרות בווייטנאם ובלאוס, התברר לראשי חיל-האוויר האמריקאי שהם נתונים בבעיה קשה. מטוסים רב-משימתיים כמו הפאנטום, ששימשו לתקיפת מטרות קרקע, טסו מהר מדי וגבוה מדי מכדי לגלות מטרות קטנות שהסתתרו בתוך סבך הג'ונגלים. כוחות קרקע אמריקאיים שנקלעו לקרבות קשים עם כוחות הווייטקונג המקומיים, היססו להזעיק סיוע מהאוויר בשל החשש שמטוסי התקיפה המהירים, שיתקשו להבחין מי הוא אויב ומי הוא ידיד, יפגעו דווקא בהם. למפקדים בשטח היה ברור שצריך פיתרון, ופיתרון מהיר.
לאחר שניסו פתרונות שונים לבעיה, הגיעו האמריקאים למסקנה שהם זקוקים למטוס תקיפה מסוג חדש, שיוכל לשאת כמות גדולה של חימוש ולטוס לאט ובגבהים נמוכים. בשל איום הנ"מ בווייטנאם, הוחלט כי על המטוס להיות משוריין, כך שגם אם ייפגע, יבטיח את שרידות הטייס ויוכל להמשיך במשימתו או לבצע נחיתת חירום.
במרס 1964 מצאו ראשי חיל-האוויר האמריקאי את הפיתרון המיוחל - ה-A-1 סקייריידר של חברת "דאגלס". הסקייריידר לא היה מטוס חדש, וסיפורו התחיל למעשה עוד בשלהי מלחמת-העולם השנייה. צי ארה"ב, שהיה זקוק למפציץ קל חדש, שיוכל לשמש הן כמפציץ צלילה והן כמפציץ טורפדו, פנה לאד היינמן, המתכנן המפורסם של חברת "דאגלס", וביקש ממנו לתכנן מטוס כזה. במרס 1945, זמן קצר לפני סיום המלחמה, ערך אב-הטיפוס הראשון של המפציץ, שסומן כ-XBT2D-1 , את טיסת הבכורה שלו. עד להשלמת טיסות הניסוי של המטוס המשוכלל, הסתיימה מלחמת-העולם, ונראה היה שייצורו של המטוס החדש יבוטל. אולם, המטוס החד-מנועי התגלה כבעל יכולת לשאת כמות מטען מרשימה, דבר שהביא לכך שהוא נרכש בכמויות גדולות על-ידי ארה"ב, בריטניה וצרפת.
הסקייריידר הפך בהדרגה למטוס רב-משימתי, והחל לבצע משימות לחימה בצוללות, התראה מוקדמת, תקיפה ועוד. אולם, חרף הצלחתו הגדולה לא זכה הסקייריידר לתהילה, שכן הוא נראה מיושן, במיוחד בשל העובדה שחיל-האוויר האמריקאי נכנס לעידן מטוסי הסילון המהירים, שוברי מהירות הקול. מהירותו של הסקייריידר, שצויד במנוע בוכנה, לא עלתה על 510 קמ"ש.
על רקע התחושה שסופו קרב, נקלע הסקייריידר לזירה הווייטנאמית. מטוסי הסקייריידר הראשונים הגיעו לווייטנאם בקיץ 1964, ועד מהרה הוכיחו את יכולתם הרבה. הסקייריידרים ביצעו אלפי גיחות מבסיסים שונים בווייטנאם ובתאילנד, כשמשימתם העיקרית היתה לנוע נמוך ולאט מאוד, מטרים ספורים מעל צמרות הג'ונגל, ולצוד את המשאיות הצפון-וייטנאמיות, ששימשו להעברת אספקה.
יתרונם הגדול של מטוסי הסקייריידר היה נעוץ דווקא במהירותם הנמוכה, שכן טייסיהם לא התקשו לזהות את המשאיות שהוסוו היטב בג'ונגל. עם הזמן נוספה למטוסי הסקייריידר משימה חשובה נוספת - סיוע ליחידות החיפוש וההצלה של חיל-האוויר. מטוסי הסקייריידר ליוו את מסוקי החילוץ האיטיים בשעה שאלה יצאו לאתר טייסים שנטשו את מטוסיהם בעומק שטח האויב וסייעו להם באיתור הטייס ובתקיפת מטרות אויב שהיו בקרבתו. משימות אלה היו מורכבות מאוד וחשפו את המטוסים לאש נ"מ כבדה מאוד. אולם המבנה החזק של הסקייריידרים איפשר להם לטוס גם לאחר שנפגעו פעמים רבות. היה זה מחזה של שיגרה לראות מטוס סקייריידר שב ממשימה, כשחורים גדולים פעורים בכנפיו ובחלקים שונים במרכבו. עד מהרה הפך הסקייריידר לאחד מכלי הנשק החשובים ביותר של האמריקאים בווייטנאם, וזכה להערכה רבה מצד ראשי חיל-האוויר האמריקאי ומאנשי צבא היבשה, שלראשונה קיבלו סיוע קרוב, ובזמן.
אחת העדויות הבולטות לתעוזתם של טייסי הסקייריידר היא העובדה, ששניים מהם קיבלו את עיטור הגבורה הגבוה ביותר בארה"ב - מדליית הכבוד של הקונגרס. למעשה, איש חיל-האוויר הראשון בווייטנאם שקיבל את העיטור על פעולתו בווייטנאם היה טייס סקייריידר.
מרס 1966 היה אחד החודשים הקשים במלחמת וייטנאם. עד לאותו חודש, נחל הצבא האמריקאי מספר לא מבוטל של הצלחות, בעיקר בלחימה בשטח פתוח. אולם ב-10 במרס, דווקא כוחות הווייטקונג היו אלה שהצליחו להנחיל לאמריקאים מפלה באותם תנאים. זמן קצר אחרי חצות, פתחה חטיבה של הצבא הצפון-וייטנאמי בהרעשה ארטילרית כבדה על בסיס צבא ארה"ב בעמק א-שאו. הבסיס, בו הוצבו לוחמים מהכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב וצבא דרום-ווייטנאם, מוקם קילומטרים ספורים מהגבול עם לאוס, איזור ששימש כנתיב תחבורה ידוע של הווייטקונג.
ההתקפה הצפון-וייטנאמית תוכננה היטב, ובתוך זמן קצר החלו החיילים ששהו במיתחם הבסיס לספוג אבידות רבות. שני מסוקי תובלה של חיל-הנחתים שבאו לעזרת הלוחמים, ספגו אש נ"מ כבדה, ואחד מהם הופל והתרסק. במסגרת מאמצי הסיוע הנואשים נשלח לאיזור מטוס AC-47 , גירסה חמושה היטב של מטוס הדקוטה, במטרה לעצור את התקדמות האויב. מזג-האוויר הקשה ששרר באותו יום היקשה על טייס ה-AC-47 לאתר את כוחות האויב, ולאחר שביצע יעף אחד, נפגעו שני מנועיו מאש נ"מ, ואחת מכנפיו נתלשה. המטוס נחת נחיתת ריסוק על הר סמוך, ולמרבה המזל אף אחד מאנשי הצוות לא נפגע. תוך זמן קצר איתר האויב את צוות המטוס, ובחילופי הירי נהרג אחד מאנשי הצוות. תחת אש כבדה הצליח מסוק חילוץ של חיל-האוויר האמריקאי לנחות לצד אנשי הצוות ולחלצם.
המצב במיתחם הבסיס היה קשה מאוד. החיילים שהתבצרו בתוכו נזקקו בדחיפות לתחמושת ולציוד רפואי. שני מטוסי תובלה מסוג C-123 , שהשתייכו לכוחות המיוחדים של חיל-האוויר האמריקאי, קיבלו את המשימה לנחות בבסיס ולהביא את האספקה החיונית. אולם, כאשר מטוסי התובלה האיטיים הגיעו לאיזור המיתחם, שהיה נתון תחת אש כבדה באותה עת, הם התקשו לנחות בשל העננות הכבדה ששררה באיזור.
מייג'ור ברנרד פישר, טייס מטוס סקייריידר שהוזעק לאיזור במטרה לבלום את ההתקפה הווייטנאמית, דיווח בקשר לטייסי ה-C-123 , שהוא מכיר מקום שבו יש פירצה מבעד למעטה העננים. שני מטוסי התובלה מיהרו לטוס אחרי פישר, שצלל במהירות דרך העננים. שלושת המטוסים, הסקייריידר מוביל בראש ושני ה-C-123 מאחוריו, צללו במהירות לעבר הקרקע. בהגיעם לגובה של עשרה מטרים מעל לעצים, יצאו המטוסים מהצלילה והחלו להנמיך לעבר מסלול הנחיתה של הבסיס. כאשר יצאו מבעד לעננים, הפכו המטוסים למטרה קלה עבור אנשי הווייטקונג, שהחלו להמטיר לעברם אש כבדה מכל הכיוונים. למרות שספגו פגיעות רבות, הצליחו שני מטוסי התובלה להטיל את המטען ולהסתלק מהמקום.
למרות האספקה שהגיעה אליו, מצבו של הכוח המבוצר היה קשה מאוד, כיוון שכוחות הווייטקונג הגיעו ממש עד לפאתי המיתחם. כוח מטוסי הסקייריידר שהוזעק למקום ניסה לבלום את הכוח הווייטנאמי, אך ללא הועיל. פעם נוספת הציל מייג'ור פישר את המצב והוביל את ארבעת מטוסי התקיפה מבעד לעננים. המטוס הראשון שחדר את מעטה העננים, ספג אש נ"מ כבדה, ולאחר שחופתו התרסקה, נאלץ לבצע נחיתת חירום בבסיס סמוך. פישר הוביל את שני מטוסי הסקייריידר הנותרים דרך העננים, אולם גם לעברם נפתחה אש מכל הכיוונים.
אחד המטוסים, שהוטס על-ידי מייג'ור ויין מיירס, מפקד טייסת הסקייריידר, ספג פגיעה ישירה במנוע, ונאלץ לבצע נחיתת ריסוק בשטח. מיירס מיהר לברוח מהמטוס המרוסק, בשעה שפישר תקף שוב ושוב את הכוחות הווייטנאמיים שהחלו לסגור עליו. לפישר היה ברור, שעד שיגיעו מסוקי החילוץ, יפול מיירס בשבי, ולכן קיבל החלטה נועזת - לנחות על המסלול של הבסיס המותקף ולחלץ את מיירס בעצמו. תחת אש כבדה נחת פישר ליד מיירס, שמיהר להיכנס לתוך הסקייריידר. פישר מיהר להמריא מהמסלול וטס חזרה לבסיס ממנו יצא זמן רב קודם-לכן.
הקרבות במיתחם א-שאו נמשכו עוד מספר שעות, ועם גמר התחמושת של הכוחות הנצורים, הם פונו מהאיזור במסוקים. עם סיום הקרב, למעלה מ-248 מהלוחמים שהיו במיתחם נחשבו לחללים או נעדרים, מתוכם חמישה חיילים אמריקאים, וכל השאר חיילי צבא דרום-וייטנאם. מייג'ור פישר קיבל את עיטור הקונגרס בזכות פעילותו בקרב, והיה בכך לטייס חיל-האוויר האמריקאי הראשון שקיבל את העיטור על חלקו במלחמת וייטנאם. אגב, מטוס הסקייריידר של פישר שמור עד היום במוזיאון חיל-האוויר האמריקאי בדייטון, אוהיו.
עד לסיום המלחמה ביצעו מטוסי הסקייריידר גיחות נועזות רבות, במהלכן הצליחו המטוסים להפיל מספר מטוסי קרב מסוג מיג-17, שהיו מהירים מהם בהרבה. בהמשך המלחמה זכה טייס סקייריידר נוסף בעיטור הכבוד של הקונגרס, לאחר שהיה מעורב בחילוץ טייס שנטש את מטוסו.
בתום מלחמת וייטנאם הוצאו מטוסי הסקייריידר משירות מבצעי בחיל-האוויר האמריקאי, אך הניסיון הרב שנצבר בווייטנאם הביא להחלטה לפתח יורש מתאים למטוס. הדרישות מהמטוס החדש לא היו שונות בהרבה מתכונותיו של הסקייריידר, אולם המטוס החדש היה צריך לשלב טכנולוגיה מתקדמת יותר.
מטרתו של מכרז ה-AX, כך נקרא המטוס החדש, היתה פיתוח מטוס סיוע קרוב סילוני, שמשימתו העיקרית תהיה לבלום את טורי השריון של ברית וארשה במקרה שתפרוץ מלחמת-עולם שלישית באירופה. בדומה לקודמיו בתפקיד, המטוס החדש לא אמור היה להיות מהיר או לטוס בגובה רב. עם זאת, היה עליו להיות מסוגל לשאת כמות גדולה מאוד של חימוש אוויר-קרקע ולהיות מספיק עמיד כדי לספוג פגיעות נ"מ רבות ולהמשיך לטוס. לאחר תחרות ממושכת עם ה-A-9 של חברת "נורת'רופ", הודיע חיל-האוויר בשנת 1973, כי ה-A-10 של "פיירצ'ילד ריפבליק" זכה במכרז.
ה-A-10 , או בשמו הרשמי "ת'נדרבולט-2", הינו מטוס הסיוע הקרוב המתקדם ביותר שנבנה אי פעם. המטוס, המכונה על-ידי טייסיו "חזיר היבלות" בשל צורתו הלא-אלגנטית בלשון המעטה, הינו מערכת יעודית להשמדת טנקים. חלקו הקדמי של המטוס המכוער נבנה סביב תותח 30 מ"מ GAU-8 אבנג'ר של חברת "ג'נרל אלקטריק". תותח שבעה-קני זה, מהגדולים שהותקנו אי פעם במטוס קרב, מסוגל לירות 4,200 פגזים חודרי שריון בדקה. פגזים אלה מסוגלים לחדור טנק כבד ממרחק של מספר קילומטרים, ובמלחמת המפרץ התגלו גם כיעילים מאוד נגד מסוקים הטסים בגובה נמוך. עוצמת הרתע של התותח הענק הינה רבה כל-כך עד שבעת ירי נבלמת תנועת המטוס קדימה, והוא מאבד הרבה ממהירותו. מלבד התותח, מסוגל ה-A-10 לשאת 7,258 ק"ג של פצצות, טילי אוויר-אוויר ואוויר-קרקע, על 11 תחנות נשיאת חימוש.
הרוסים, שעקבו באופן מתמיד אחרי הנעשה במגרש האמריקאי, מיהרו לפתח מטוס מקביל ל-A-10 . הסוחוי-25 "פרוגפוט", שהופעל לראשונה ב-1982, במלחמת אפגניסטן, מזכיר מאוד בתכונותיו את המטוס האמריקאי, אם כי בצורתו החיצונית הוא דומה יותר ל-A-9 של "נורת'רופ". הסוחוי-25 הוא דו-מנועי, חד-מושבי בדרך כלל, ומסוגל לשאת עד ארבעה טון חימוש. חיל-האוויר הרוסי הפעיל 250 מטוסים כאלה.
בניגוד ל-A-10 , נרכש הסוחוי-25 גם על-ידי לקוחות זרים. עיראק רכשה 25 מטוסים, הונגריה וצ'כוסלובקיה רכשו 50 מטוסים כל אחת, וצפון-קוריאה רכשה 20 מטוסי סוחוי-25. במהלך השנים פותחו דגמים משופרים של המטוס, ביניהם דגם המסוגל להמריא ולנחות על מסלולים קצרים, והופעל על גבי סיפונן של נושאות-מטוסים של הצי הרוסי.
במשך השנים נמתחה ביקורת רבה על ה-A-10 , ונטען כי מהירותו התת-קולית תגרום לכך שלא יוכל לשרוד בשדה הקרב המודרני רווי אמצעי הנ"מ. זמן קצר לפני מלחמת המפרץ פורסם כי מטוסי ה-A-10 עתידים לצאת משירות מבצעי בתוך זמן קצר, אולם בדומה לסקייריידר, 30 שנה קודם-לכן, המלחמה עשתה רק טוב למטוס.
במהלך מלחמת המפרץ ביצעו מטוסי ה-A-10 הרבים שנפרסו במזרח-התיכון למעלה מ-8,755 גיחות מבצעיות. רשימת המטרות שהשמידו מטוסי ה-A-10 ארוכה מאוד, וכוללת בין השאר 1,601 משאיות, 987 טנקים, 926 תותחים, 501 נגמ"שים, 96 מיתקני מכ"ם, 50 עמדות נ"מ, עשרה מטוסים חונים, ואף רשמו לזכותם שתי הפלות של מסוקים.
ל-A-10 היה תפקיד חשוב במשימת ציד הסקאדים והמטוסים פיטרלו שעות רבות באיזור ממנו שוגרו הטילים לעבר ישראל וערב-הסעודית. על-פי הנתונים הרשמיים, השמידו מטוסי ה-A-10 כ-51 משגרי סקאדים, אולם נתון זה נתון לוויכוחים רבים.
בדומה לסקייריידר, גם ה-A-10 הוכיח שהוא יודע לבצע את משימתו בצורה טובה מאוד. המטוסים הצליחו לפגוע במספר עצום של מטרות, באחוזים גבוהים מאוד. בעידן של מטוסי קרב מתקדמים, מדובר בהישג לא מבוטל. אולם, בדומה לקודמו, לא זכה ה-A-10 לתהילה שמגיעה לו. באופן טבעי, התהילה הלכה למטוסים מתקדמים ומשוכללים כמו ה-F-16 , וה-F-15 וה-F-117. למרות שהמשימה של ה-A-10 לא היתה שונה בהרבה מזו של מסוק האפאצ'י, הפך דווקא האחרון לאחד הכוכבים הגדולים של מבצע "סופה במדבר". וזה בדיוק הסיפור. בשנים האחרונות הפכה משימת הסיוע הקרוב לנחלתם של מסוקי התקיפה. ביצועיהם של המסוקים התאימו בצורה מושלמת למשימת הסיוע הקרוב, בעיקר בשל יכולתם לנוע יחד עם הכוחות הקרקעיים. בעידן של האפאצ'י, הקומאנצ'י והטייגר, אין מקום למטוסים מוגבלים כמו ה-A-10 , שכן חרף כל השיפורים שנעשו בו במהלך השנים, מבחינה טכנולוגית ה-A-10 קרוב יותר לסקייריידר הבוכנתי מאשר ל-F-16 .
על-פי התוכניות ייצאו מטוסי ה-A-10 משירות מבצעי בעוד שנים ספורות ויותירו את משימת הסיוע הקרוב למסוקי התקיפה. לפי שעה, האמריקאים לא מתכננים מחליף ל-A-10 . האפאצ'י ירש למעשה את מקומו של המטוס בשדה הקרב, ואם יוחלט לפתח לו מחליף, הוא יהיה מסוק תקיפה ולא מטוס, על אף היתרונות המסורתיים של מטוסי הסיוע על-פני המסק"רים בכושר נשיאה, טווח טיסה ושרידות בשדה הקרב.

עוד באותו מדור

בעקבות החץ

בינ"ט, יחידת ניסויי הטילים של חיל-האוויר, הספיקו כבר למשות מהים את שרידי טיל החץ, שכשל בניסוי האחרון. תקלה שאירעה בעת ייצור הטיל, גרמה לכך ששניות ספורות לאחר השיגור, איבד החץ שליטה, והיה צורך להשמידו. צוות הבטאון ליווה את ההכנות לניסוי החמישי של החץ, שלב אחרי שלב, עד השיגור שהסתיים בכשלון. "עדיף שזה יקרה במהלך ניסוי", אומר סא"ל רוני, מפקד גף הניסויים של ינ"ט. "תארו לעצמכם שהטיל היה משוגר בזמן-אמת לעבר סקאד, ודווקא אז היה יוצא מכלל שליטה"

"לפעמים אני שואל את עצמי אם באמת הייתי שם"

רגע לפני שהטיל פילח את זנב המטוס, השתרר בקוקפיט שקט חודר עצמות. אולי אינסטינקט משותף לטייס ולנווט, אולי תחושה מוקדמת שהנה זה בא. סרן גיל פוגל, טייס הפאנטום, שלח את ידו לידית שחרור המוץ, אך הספיק רק לגעת בה. הטיל הקדים אותו בשבריר שנייה. פוגל והנווט, רס"ן אהרון כץ, נטשו את המטוס בשטח סוריה. כץ נהרג בנחיתה, ופוגל נפל בשבי. במשך שנתיים נכלא פוגל, הטייס היחיד שנפל בשבי הסורי במלחמת לבנון, במרתפי הכלא עד ששב לישראל, ביוני 1984. שנתיים ארוכות של בדידות, טלטלה בין ייאוש לתקווה, מעברים חדים בין אופוריה לבין דיכאון וחרדה. מאז שחזר מהשבי, מילא פוגל תפקידים שונים במטה חיל-האוויר, ולאחרונה השתחרר בדרגת סא"ל. זו הפעם הראשונה שהוא מספר את סיפור השבי