יומן ארועים

Bookmark and Share
סוללת נתיבי השמיים פורסם בתאריך 06.08.2017
תגיות: היסטוריה , מורשת , שילוב נשים , נשים בחיל
היא הייתה הטייסת העברית הראשונה ופעלה בשירות "ההגנה" וחברת "אווירון", כיהנה כיו"ר קלוב התעופה לישראל וייסדה את עמותת "אחים בוגרים" למען יתומי צה"ל. ד"ר רחל לנדאו-מרקובסקי ז"ל שנפטרה לפני שש שנים, העידה שטסה לשם ההגנה על המולדת ולא לשם ההנאה והאמינה שכל אישה יכולה. מה היה מקומה בהיסטוריה התעופתית?
אילון טוהר וטל גלעדי

שנת 1940, מלחמת העולם השנייה. חיל-האוויר האיטלקי מפציץ את תל-אביב והורג 117 איש, אישה וילד. במקום להסתתר, יוצאת האם הצעירה רחל מרקובסקי-לנדאו למרפסת כדי לנסות לזהות את המטוסים.
חיים, בעלה, חזר הביתה בבהלה ומצא את אשתו בחיים, למרות שאחת הפצצות נפלה לא רחוק ממנה. "הוא אמר לעצמו 'נו, מי עוד יכולה לצאת במצב כזה כדי לראות איזה מטוס טס?'", סיפרה לימים בתה תמי וייסמן בחיוך.



רחל לנדאו מרקובסקי. "בתוכי התנהלה מלחמה פנימית בין 'זה מסוכן, זה קשה, זה לא בשביל בחורות' לבין 'אני רוצה לעשות את זה'" | צילום: ארכיון השמפחה

היהודייה החדשה
ארבע שנים לפני מותה, נפגשה ד"ר רחל מרקובסקי-לנדאו ז"ל לראיון עם אבי משה-סגל, אוצר מוזיאון חיל-האוויר, כחלק פרויקט "אבירי הרוח" לתיעוד דמויות מרכזיות בהיסטוריית התעופה העברית. בראיון היא בת 97, דבריה רהוטים וזכרונה צלול, משקיפה אחורה על השנים שחלפו מאז הייתה לטייסת הראשונה שהשלימה את הכשרתה בארץ ישראל.
"אני מרגישה שיש לי הרבה שנים, אך אינני זקנה", אמרה. "אני פחות רצה, פחות טסה, אבל ברוחי, בנפשי, יש לי את אותם הרעיונות שהיו לי בימים ההם".

ד"ר רחל לנדאו-מרקובסקי ז"ל נולדה בלודז' בשנת 1910, להורים שהיא מתארת כ"פולנים רגילים". המשפחה עלתה לפלסטינה-ארץ-ישראל ובגיל 14 שמעה רחל כי בקיבוץ בית-אלפא בעמק יזראעל מחפשים ילדים לחברת הילדים והחליטה להצטרף. בגיל 16 התגייסה לארגון "ההגנה" ועסקה בעבודה פקידותית בקורס-הטיס מבלי לחלום על הצטרפות לשורותיו. בגיל 18 החליטה לפנות ללימודי ביולוגיה ומשם לסמינר לוינסקי להכשרת מורות. החל משנת 1937 החלה לעבוד בבית-הספר "אחד העם" בתל-אביב.

בחורה טייסת
בסמוך לסיום לימודיה עזבה את הקיבוץ ויצרה קשרי חברות חזקים עם נשות מועצת הפועלות בתל אביב, עת עלתה על הפרק שאלת שילובן של נשים כטייסות בקורס-הטיס של חברת "אווירון".
לדברי רחל, הבעיה העיקרית הייתה סוגיית המימון ומועצת הפועלות נרתמה והציעה לשלם. "זו הייתה הצעה שאי אפשר לסרב לה", סיפרה. "זה היה יוצא-דופן. לא שמעתי שיש עוד בחורה טייסת בעולם. בתוכי התנהלה מלחמה פנימית בין 'זה מסוכן, זה קשה, זה לא בשביל בחורות' לבין 'אני רוצה לעשות את זה'".
20 נשים החלו את קורס-הטיס של חברת "אווירון" בשדה-התעופה בלוד, בהדרכתו של עמנואל צור (צוקרברג) ז"ל. לדבריה הוא לא דגל בשוויון בין המינים ושלח את הבנות לבשל במטבח ולנגן בפסנתר, עד שרחל נותרה אישה יחידה בקורס.
"אין לי מושג", היא השיבה כשנשאלה על הצלחתה. "הייתי ספורטאית. בחברת הילדים הייתי ממנהיגות החבורה".
תוך כדי קורס-הטיס היא המשיכה ללמד בתל-אביב במשרה מלאה, מראשון עד שישי. שיעורי הטיס התקיימו בהתאם לזמנים של חברת "אווירון", לעיתים אחת לשבועיים ולעיתים אף אחת לחודש, תמיד מוקדם בבוקר.


"הייתה לי אמביציה. הייתי טובה בנחיתות, הערכתי נכון את המרחק בין הקרקע והגלגלים, הייתי עושה נחיתות שהבחורים היו מקנאים בי" | צילום: טל גלעדי

האדם המאושר בעולם
באותו ראיון היא נזכרה גם בטיסת הסולו הראשונה שלה וברגע בו עלתה על "פייפר" יחד עם צור, מדריך הקורס, ששאל אותה: "אם היית לבדך, היית טסה?" והיא השיבה בבטחון "בשמחה".
"הייתה לי אמביציה. הייתי טובה בנחיתות, הערכתי נכון את המרחק בין הקרקע והגלגלים, הייתי עושה נחיתות שהבחורים היו מקנאים בי".
בתום טיסת הסולו שפכו עליה דלי מים כמיטב המסורת. "הייתי האדם המאושר בעולם". ביולי 1940, תוך פרק זמן מהיר יחסית, היא קיבלה את רישיון טיס 66 והיא בת 29. שום טקס לא היה, רק התכנסות צנועה.
לנדאו-מרקובסקי הדגישה כי לא עברה קורס-טיס מתוך פמיניזם אלא מתוך ציונות. "לא עשיתי את זה בשביל שוויון לנשים. אומנם עבור מועצות הפועלות זו הייתה סוגיה, אבל אני רציתי להגן על המדינה. ידעתי שאני שווה לא יותר ולא פחות מאף אחד מהבנים".
בן זוגה היה חיים מרקובסקי מקיבוץ עין-שמר ולימים נולדו להם בן, יצחק (לו קראה על שם יצחק בן יעקב) ובת, תמי. גם בנה "השתתף" במאבק הציוני, עת תפרה מסמך סודי למכנסיו כדי להעביר מסרים בין אנשי "ההגנה" בהיחבא מהבריטים.


בגיל 16 התגייסה ל"הגנה", בשנת 1937 החלה לעבוד בבית ספר "אחד העם" בתל אביב וביולי 1940 קיבלה את רישיון הטיס | צילום: ארכיון המשפחה

עתידו של חיל-האוויר
בנוסף לטיס היא עסקה גם בדאייה ושימשה כמזכירת איגוד הטייסים ולאחר מכן מונתה לעמוד בראש קלוב התעופה לישראל שהיווה מסגרת שגידלה את דור העתיד של טייסי החיל. "בינינו לחיל-האוויר היו יחסי שכנות טובה שכללו הזמנות הדדיות לאירועים חברתיים. קלוב התעופה היה מצע טוב מאוד לחיל-האוויר ונערים שרצו להיות טייסים צבאיים, קיבלו הכנה לא רעה".
במלחמת השחרור היווה הקלוב מסגרת עבור ילדי ההורים המשרתים בחזית, רבים מהם כטייסים. "הקלוב היה תמיד פתוח בשעות הקבועות והם מצאו בו מקום לבוא ולשתף. הם הרגישו את עצמם כאליטה, כעתידו של חיל-האוויר".

בזכות מעמדו של הקלוב, היא הצליחה לגייס כסף לרכישת 11 מטוסים וחלקי חילוף עבור חיל-האוויר. "עשיתי מה שיכולתי בגבולות היכולות הצרות שלי", אמרה בראיון.
אולי בניגוד למצופה מהטייסת הראשונה שהשלימה את הכשרתה בפלסטינה-ארץ ישראל, היא לא מתארת את הטיס כמושא תשוקה. הייתה זו ההגנה על המדינה שעמדה בראש מעייניה והטיסה הייתה רק אמצעי.
לאחר סיום הקדנציה שלה כיו"ר קלוב התעופה לישראל, הלכה והתרחקה מהתחום: "המשכתי לטוס לעיתים רחוקות ורק לתקופה מסוימת. חשבתי לעצמי שכל טיסה שלי מיותרת ומבזבזת כסף כאשר היא אינה מועילה עוד למדינה ולימים המטוסים השתנו ולא הכרתי אותם".


לנדאו מרקובסקי נואמת בעצרת התעופה בחדרה לציון יובל של תעופה ממוכנת בעולם, שנת 1954 | צילום: באדיבות המשפחה

צו השעה
רחל פנתה ללימודי משפטים, קיבלה רשיון לעריכת דין וניהלה בית חרושת לחומרי נפץ. בנוסף השלימה תואר שני בקרימינולוגיה ועסקה בהרצאה ובמחקר ולאחר-מכן השלימה דוקטורט בנושא עבריינות נשים ושיפוטן.
חייה הצטלבו שוב עם מערכת הבטחון בשנת 1970, בעת מלחמת ההתשה בה נהרגו בקרבות אבות רבים לילדים. היא החליטה להקים את עמותת "אחים בוגרים" שהצמידה חונך ליתומי צה"ל שליווה אותם מהילדות ועד לגיוס לצבא, פעילות אותה ביצעה בהתנדבות מלאה. בהשראת פעילותה החברתית כתבה את הספר "רועי" במרכזו ילד שאביו הטייס נפל בקרב. על פרויקט זה קיבלה את אות הנשיא למתנדב.
בביתה של בתה, תמי וייסמן, ניתן למצוא צילומים ישנים שלה עם חניכי הקלוב, חליפת מכתבים בינה לבין אישים נודעים מהיישוב העברי וכתבות שפורסמו עליה לאורך השנים, בעיקר סביב פעילות העמותה שייסדה. "היו שנים ארוכות בחייה שלא דיברה עליהן. גם כשהייתי אמא בעצמי והיא בשנותיה האחרונות, היא סירבה לדבר על דברים שעשתה בשנים עלומות", מספרת תמי.


הבת תמי וייסמן בביתה. "אמא תמיד אמרה: 'אף אחד לא מפריע לאף אישה, מי שרוצה - שתלך ותשיג'" | צילום: טל גלעדי


כאם וכאישה, הייתה רחל לנדאו-מרקובסקי מוקפת באנשים שהתארחו בביתה ונתפסה כרחבת לב, צנועה ושכלתנית.
"היא לא הרבתה לדבר אבל כשהתכוונה להגיד משהו, תמיד השתרר שקט של כבוד", נזכרת תמי. "כאמא היא הייתה נוסעת פעמים רבות לחו"ל למשלחות ולכנסים, גם כשהייתי תינוקת. כששאלתי לימים איך יכלה להיות רחוקה כל כך מילדיה, ענתה כי זה היה 'צו השעה'".
עוד מספרת תמי שאמה תמיד אמרה: "אף אחד לא מפריע לאף אישה, מי שרוצה - שתלך ותשיג".
מה את מאחלת לחיל-האוויר הישראלי, נשאלה בשנת 2007. "אני מאחלת לחיל-האוויר שהטיס יהפוך להיות לכם לתענוג ולא למלחמה, ואם צריך, אז לצרכי הגנה". היא הלכה לעולמה בשנת 2011 והיא בת 101, צלולה עד יומה האחרון.

מיתוס השיוויון: רחל לנדאו-מרקובסקי בראי ההיסטוריה
כמה מיוחדת נראית לנו היום תמונתה של רחל מרקובסקי-לנדאו בכובע טייסים, בתמונת נצחון בשחור-לבן. על-אף שיש המציינים את תחילת שילובן של נשים בקורס-הטיס עם בג"צ אליס מילר, תמונה זו מעידה על הנוכחות הנשית בתחום התעופה העברית ועל התמורות שחלו לאורך השנים במעמדן.
בין שתי מלחמות העולם נתפסה התעופה כנושא משותף לשני המינים כשאחת הדמויות הזכורות היא הטייסת האמריקאית אמיליה ארהרט. לדברי אבי משה-סגל: "התעופה הייתה במהותה תחום פחות צבאי אלא כזה שסימל שגשוג כלכלי, שלום, הנאה ורומנטיקה".
יוצא דופן בכך היה היישוב העברי בארץ ישראל. "כאן לוחמת פלמ"ח שהוכשרה לטיס בצבא הבריטי קורקעה על-ידי מפקד טייסת 'הראשונה', שעל-אף שהיה בעצמו יוצא הצבא הבריטי, הציב אותה כמדריכת טיסה ולא כטייסת קרבית", ממשיך משה-סגל.


בין שתי מלחמות העולם נתפסה התעופה כנושא משותף לשני המינים כשאחת הדמויות הזכורות היא הטייסת האמריקאית אמיליה ארהרט | צילום: ארכיון המשפחה

בשנות החמישים היה רנסנס של השתלבות נשים בקורס-טיס מסיבות שמשה-סגל מגדיר כ"מקריות". "הראשונה שענדה כנפי-טיס ישראליות הייתה יעל רום ז"ל, שהגיעה מגדנ"ע אוויר ונשארה לטוס על מטוסי 'דקוטה' ולא על 'ספיטפיירים' בגלל שהייתה אישה על-אף יכולותיה הגבוהות. מאוחר יותר, בעת מבצע 'קדש', הייתה לקברניטה הבכירה בטייסת שלה אך הוצבה בטיסות רק כטייסת משנה".
עם חקיקת החוק שאסר על נשים לחצות קווי אויב, הופסקו טיסותיהן של הטייסות הבודדות בחיל-האוויר. בשנות השבעים נערך ניסוי לשילוב נשים שנחל כשלון והתפנית אירעה רק בשנות התשעים, כשאליס מילר עתרה לבג"צ והביאה לפתיחת קורס-הטיס לנשים.
"ניתן להסתכל על 40 השנים שחלפו בין לבין כנסיגה לאחור", מאבחן משה-סגל. "אפשר להגיד שלאליס מילר בשנות התשעים היה קשה יותר מאשר לרחל מרקובסקי-לנדאו בשנות השלושים המאוחרות. בעצם נוכחותה וראשוניותה, הייתה רחל לסוללת דרך ולבעלת משמעות בהיסטוריה התעופתית".

"בשנות היישוב העברי בארץ היה פער בין הרטוריקה של שוויון לנשים לבין מצבן בפועל", גורסת ד"ר שרון גבע, מרצה להיסטוריה בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטת תל אביב, אשר יזמה את פרויקט "מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה" המבקש להחזיר לתודעה נשים שלא דיברו די בפועלן. היא מודה שאפילו היא, ששירתה ככתבת בבטאון חיל-האוויר, לא הכירה את סיפורה של רחל מרקובסקי-לנדאו עד לשנים האחרונות.
"נשים לא עסקו במקצועות חופשיים ולא יכלו לבחור או להיבחר לאספת הנבחרים", היא מתארת. "היה זה עידן בו הן חוו אפליה, אך דווקא השתלבו בארגונים הצבאיים-למחצה כמו הפלמ"ח, 'ההגנה' והלח"י. אחרי קום המדינה נבנה מיתוס השוויון. הנשים אמנם היו דומיננטיות בפועלן, אך אף אחד לא תפס אותן ככאלה.
"מכך אפשר להסיק שרחל חיה במציאות מפלה והנשים גויסו מפני שהייתה זו שעת חירום והיו זקוקים להן ככוח עבודה. כאשר תמה שעת החירום, כל אחד שב למקומו 'הטבעי' לכאורה", מסכמת ד"ר גבע.