יומן ארועים

Bookmark and Share
העצב פנים רבות לו: יום הזיכרון תשע"ז פורסם בתאריך 30.04.2017
תגיות: אנשים , זיכרון
לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, משפחות שאהוביהם שירתו בחיל-האוויר ונהרגו בעת מילוי תפקידם, מספרות לאתר חיל-האוויר על מי שהיו יקיריהן, על החיים בצל השכול ועל מקורות האור בעולמן כיום
טל גלעדי

לציון יום הזיכרון התשע"ז, יצא צוות של אתר חיל-האוויר לפגוש אנשים שעולמם חרב עליהם ביום אחד. כשנגדעו חייהם של בנם, ביתה או בן-זוגה ואבי ילדיה, פתאום היה צריך ללמוד כיצד להמשיך לצעוד בלעדיהם. אלו פתחו בפנינו את הדלת לביתם ולליבם.

ביקשנו מהם לספר על המחנק בימים הראשונים לאחר שקיבלו את הבשורה הנוראה ועל החיים שחוזרים רק כמעט לסדרם. שאלנו אותם על המקום שהם נותנים ליום הזיכרון בשגרת אבלם, זאת שתמיד מתקיימת במקביל לחיי השגרה, ועל הדברים הקטנים שגילו על אהוביהם רק לאחר מותם. סיפורים ופיסות מידע אקראיות המאפשרות לחוש קרובים אליהם שוב, הפתרונות היצירתיים בהם היו ידועים, התחביבים שטיפחו והערכים האיתנים שבהם התאפיינו. לבסוף רצינו לדעת מה מחזיק אותם, מניין הם שואבים את מקורות כוחם. כך הם ענו.

סא"ל נעם רון ז"ל מאורנית, היה טייס במילואים בטייסת "המסק"ר הראשונה". בחודש מרץ 2013 התרסק באזור רבדים מסוק ה"צפע" (קוברה) אותו הטיס יחד עם הטייס רס"ן ארז פלקסר ז"ל. סא"ל נעם ז"ל, בן 49 במותו, השאיר אחריו אישה ושלוש בנות, ששתיים מהן התגייסו להיות מדריכות סימולטור בחיל-האוויר.


סא"ל נעם רון ז"ל, שימש טייס במילואים בטייסת "המסק"ר הראשונה" | צילום: באדיבות המשפחה

"בזמנו חשבתי שיום הזיכרון הוא עוד יום של עצב וגעגועים כי הרי בכל יום אנחנו זוכרים וכואבים, אבל אני שמחה שבמידת מה זה לא נכון עבורי ועבור בנותיי. יום הזיכרון והתקופה הקודמת אליו הם קשים אבל הם תחומים בזמן ואינם כאב מתמשך. אני רוצה שהחיים שלנו יהיו שמחים, שיהיה לנו טוב. נעם היה בן אדם דומיננטי מאוד בהחלטות שקיבל ובקשרים שלו עם כל אחד מבני המשפחה וכשהלך היינו צריכות ללמוד לחיות מחדש בלעדיו, ממש כמו ללמוד ללכת בפעם הראשונה", מספרת אלה, אלמנתו של נעם ז"ל. 

"נעם היה בשירות מילואים אינטנסיבי, מגיע מהעבודה ישר לטיסות לילה. הוא היה יוזם טיסות בעצמו, מתקשר לטייסת כשהיו אירועים ביטחוניים או מתיחות ושואל אם צריכים שיגיע. מאחת מטיסות הלילה שלו הוא לא חזר. ישנתי וכשנשמעו דפיקות בדלת הייתי בטוחה שזה הוא, חוזר מהבסיס. לא הבנתי מדוע הוא לא נכנס בעצמו, אולי שכחתי את המפתח בדלת? ירדתי לפתוח וראיתי אותם. בשעות אחר הצהריים באותו היום חלפתי על פני המשרד שלו, עבדנו יחד שנים רבות בחברה שהקים והתלבטתי אם להיכנס לחדרו, להגיד לו שלום ולתת לו נשיקה לפני שיצא לטייסת, אבל הוא היה נראה מרוכז ואני לא רציתי להפריע, אז המשכתי לדרכי. 

כמשפחה היו לנו תמיד הרגלים קבועים כמו ארוחות שישי משפחתיות וטיולים בטבע. אחרי שנעם נהרג שאלתי את עצמי האם נשב ארבעתנו לשולחן בלעדיו. זה הפחיד אותי מאוד ובשנה הראשונה בכל שבוע הזמנתי אלינו אורחים, דאגתי שנהיה מוקפים בחברים ובמשפחה כדי שלא נרגיש לבד. עכשיו אנחנו כבר לא במקום הזה, אנחנו לחלוטין יכולות להיות רק אנחנו ולהרגיש כמו משפחה חסרה אבל שלמה. החודשים הראשונים ללכתו של נעם היו גם תקופת הבגרויות של הבנות ולי היה חשוב שנצליח לחיות ולתפקד ביום-יום, בשבילן. ההתמודדות שלי מושפעת מאיך שהבנות שלי מתמודדות, שלומי קשור לשלומן. אני חושבת הרבה על איך צריך להנציח אותו, הוא היה איש עם הרבה מאוד יכולות, שאותן הוא ניצל לטובת הכלל. החברה שלנו בהרבה מובנים מרוכזת בעצמה והוא היה מאוד רחוק מזה". 


אלה רון, אלמנתו של נעם ז"ל: "הוא היה איש עם הרבה מאוד יכולות, שאותן הוא ניצל לטובת הכלל" | צילום: מור צידון

רס"ן אליאב גלמן ז"ל מקרית ארבע, היה קצין הדרכה ביחידה לשיתוף פעולה. זה היה התפקיד הראשון שמילא בחיל-האוויר שכן התגייס ושירת בחטיבת הצנחנים. בחודש פברואר בשנה שעברה נהרג בפיגוע בצומת גוש עציון כששב מאימון מילואים. אליאב גלמן ז"ל, בן 30 במותו, התגורר עם אשתו רינת ושני בניו בישוב כרמי צור. חודשיים אחרי מותו נולד בנו השלישי, איתם. 


רס"ן אליאב גלמן ז"ל, קצין הדרכה ביחידה לשיתוף פעולה | צילום: הגר עמיבר

דוד, אביו של אליאב ז"ל משתף: "הוא היה מתבונן באנשים ולומד מהם. אם זה ללמוד איך לעשות סנפלינג רק מלהסתכל על אחרים עושים זאת ואם באימוץ מידות טובות. כשהיה נער הוא היה עוזר לי לבנות את הסוכה בביתנו. הוא היה מגיש לי את הכלי הבא שאני צריך מבלי שאדבר, כאילו ידע איך הדברים אמורים להיראות ומהם הצרכים של סביבתו. הוא תמיד אמר שחיל-האוויר מאוד מתאים לו, הוא אהב שהמסגרת יודעת מה היא עושה ושהוא יודע איזה תרגיל יבצעו בעוד חצי שנה. לא שמענו ממנו על דברים שעשה. כשמפקד חיל-האוויר הגיע לבקר בביתנו אחרי שאליאב נהרג, הוא סיפר על חילוץ ב'צוק איתן' של קצין במסוק שהוא יזם אפילו כשכולם חשבו שזה מסובך מדי. הוא ישב וחישב את המיקומים המדויקים ואת נתיבי הטיסה והתעקש שאפשר לעשות את זה. הקצין ניצל בזכותו".

"היכולת שלו לקבל עליו החלטה ולעמוד בה באה לידי ביטוי בין היתר בהחלטה שקיבל כשהיה בכיתה י"א, לקום בכל יום לפני הזריחה לתפילת ותיקין", מתאר אחיו הגדול, אייל. "הרבה אנשים היו אולי מתמידים בימים הראשונים, מפספסים יום, יומיים, שבוע, ואז זה היה נגמר. הוא התמיד בזה מהרגע בו לקח את ההחלטה ועד יומו האחרון, גם כשהיה מ"מ בצנחנים בתקופת 'עופרת יצוקה' ונכנס עם המחלקה לעזה. תמיד אומרים דברים טובים על אנשים אחרי לכתם, אבל הוא היה ידוע ככזה גם בחייו. בקרב החברים שלו והמשפחה היה נהוג להגיד 'תהיה אליאב' כשמתכוונים לעשיית המעבר למצופה". "כשהוא היה בצבא הוא היה בצבא וכשהוא היה מגיע הביתה, הוא היה מתנתק מהכל ומקדיש את כל כולו לבית, יושב עם הילדים על הרצפה ומלמד אותם לצייר מטוסים ואוניות. לא בחרנו להיות משפחה שכולה, אבל אם נבחרנו אנו משתדלים לעשות זאת עם כמה שיותר כוחות. בעיני הבחירה שכל אחד עושה בארץ הזאת היא להיות יהודי שהוא חלק משרשרת הדורות. יחד עם זה מגיעה הבחירה לשלם מחיר קולקטיבי ואישי, עם כל המורכבות שבדבר. צה"ל ועם ישראל כולו נותן לנו חיבוק גדול מאוד וביום הזיכרון אני מרגיש גאווה, גם כשהמחיר הלאומי הוא פרטי".

"יום הזיכרון הוא לא בשבילי כי אני חווה את הזיכרון שלו בכל יום, אני חיה אותו", מוסיפה אמו, שרה. "זה יום בו אנחנו מזמינים את כל מי שרוצה להתחבר לאליאב ולערכים שלו, לעלות לקברו ולכבד אותו. אחרי שנהרג נודע לנו שהוא חיבר בין עולמות ובשבעה היו אצלנו צנחנים ושריונרים לצד טייסים ורבנים, סטודנטים מהמכללה בה למד וחברי ילדות. על המצבה כלתי רינת כתבה, 'עולמות נשזרו במגע אצבעותייך, אהבה גבורה ויצירה בנימי נפשך', ואין מדויק מזה כדי לתאר את אליאב".

"בשבילי הוא לא היה בן אדם מיוחד אלא פשוט אחי, שמסדר לי דברים במחשב אבל מבקש שאלמד אותו איך משתמשים בפייסבוק. אם הוא היה יכול לראות כיצד אנחנו זוכרים ומנציחים אותו, אני חושבת שהוא היה צוחק כי גם הוא לא ראה בעצמו משהו מיוחד", מעידה אחותו הקטנה, מוריה. "היום אני חברה בעמותה למשפחות נפגעות טרור וכשאני אומרת בקבוצה שאני מרגישה בסדר, כולם יודעים שזה בסדר קצת אחר מזה שחשתי לפני שאחי נהרג".


אמו של אליאב ז"ל, שרה: "יום הזיכרון הוא לא בשבילי כי אני חווה את הזיכרון שלו בכל יום, אני חיה אותו" | צילום: מור צידון

רב"ט ענבל טווסי ז"ל מפתח תקווה הייתה צלמת בבסיס תל-נוף. במרץ 1996 עלתה על מסוק "יסעור" (CH-53) כדי לצלם תרגיל בו השתתף. המסוק התרסק מערבית למצפה שלם, באזור מדבר יהודה ובו תשעה אנשי צוות וחיילים. שעות ספורות לאחר שהובלה לבית החולים נקבע מותה של ענבל והיא בת 20 בלבד, בת יחידה להוריה. 


רב"ט ענבל טווסי ז"ל, צלמת בבסיס תל-נוף | צילום: באדיבות המשפחה

"היא הייתה ג'ינג'ית עם עיניים צוחקות שנלחמת על מה שחשוב לה. כולם בבסיס זכרו אותה תמיד עם השיער פזור, שיער ערמוני שופע. היא הייתה בת יחידה ואני מעולם לא דאגתי, מתוך החלטה מודעת אפשרתי לה את החופש שלה", מגלה שלומית, אמה של ענבל ז"ל. "היא הייתה יוצאת לטיולים בארץ ולפני שהתגייסה טסה לאוסטרליה. רוב שירותה הצבאי היה פיתוח תצלומי אוויר ובין לבין היא צילמה אירועים של הבסיס וביקורים חשובים דוגמת זה של שמעון פרס ז"ל בתל-נוף ושל גנרלים זרים, מאחד מביקוריהם נשארה תמונה שלה בה היא נראית עם כובע צבאי של קצין אוזבקי. 

הם התקשרו בצהרי היום, כשהייתי בעבודה. הגעתי מהר לבית החולים שם החזיקו אותה בהכרה כדי שאספיק להיפרד. נישקתי אותה וליטפתי אותה ושם הרגשתי שהתרסקו גם חיי. לא היו לי ילדים מלבדה ולא חייתי יחד עם אביה, נותרתי לבד כי היא הייתה המשפחה עבורי. ליוותה אותי התחושה שיש גבול עד כמה אוכל להעמיס על החברות, על המשפחה ועל הסביבה את האבל שלי, כי אנשים מחפשים שמחה ומתרחקים מכאב ומעצב. בפגישות קבוצתיות של הורי ההרוגים באסון הייתי מתפרקת ומרגישה שיש מי שמבין לליבי. כשנה אחרי מותה אימצתי את עידו, שהיה בן 12 יום, כדי שמישהו יקרא לי שוב אמא. כשש שנים אחר כך פגשתי את שאול, בן זוגי כיום. אני אימצתי את משפחתו ומשפחתו ונכדיו אימצו אותי. 

גם לעידו אני לא אומרת לא כשהוא מבקש לצאת לטיולים, אני משתדלת לא להטיל עליו את העומס של נסיבות החיים שלי עד כמה שאפשר, שלא יספוג את המתח שחוויתי. לפני כמה שבועות הלכתי לבר המצווה של בן של החברה הכי טובה של ענבל והיה רגע בו הבנתי שאירוע כזה לא יהיה לה, ולא אלווה אותה בלידה ולא בחתונתה".

שאול, בן הזוג של שלומית כעשור: "אחרי חודשיים שיצאנו עידו כבר קרא לי אבא. אני לא הכרתי את ענבל, אבל אני מגלה את האימהות של שלומית דרך הקשר שלה עם הנכדים שלי, והם קרובים אליה יותר משהם קרובים אלי, הם קוראים לה סבתא".


אמה של ענבל ז"ל ובן זוגה. "נישקתי אותה וליטפתי אותה ושם הרגשתי שהתרסקו גם חיי" | צילום: מור צידון