יומן ארועים

Bookmark and Share
"הקשר שלי לאסון יוותר לעד" פורסם בתאריך 04.02.2016
תגיות: אסון המסוקים , זיכרון
אסון המסוקים, בו נהרגו 73 חיילים והיה לאסון התעופה הקטלני ביותר בישראל, נצרב בתודעתם של רבים. אל"ם ש', אז טייס צעיר והיום ראש מחלקת התקשוב של חיל-האוויר, היה במטוס הראשון שהוזנק לזירת ההתרסקות בניסיון לסייע. 19 שנים אחרי הוא מספר על החוויה ששינתה את חייו כטייס קרב
אל"ם ש', ראש מחלקת התקשוב בחיל-האוויר
מאי שנת 2011, אנו יושבים לבדנו באנדרטה לנופלי אסון המסוקים הצמודה לשאר ישוב, על שפת הבריכה השקטה שבמרכזה. רז, בני הבכור, ואני מתחילים את מסע בר המצווה באנדרטה ובחלק הראשון של שביל ישראל. דממה. קולות טבע בלבד - הציפורים, הרוח המנשבת בינות העצים וזרם המים החלש יוצא מהבריכה וחוזר אליה במשאבה. מעגל החיים. 73 סלעים זקופים וקפואים מקיפים אותנו וצופים עלינו. הם עומדים שם סביב, מתבוננים בנו בכמיהה. קשה לדמיין את צווחת הברזלים הנקרעים מהמסוקים, את פיצוצי התחמושת ואת זעקות המוות הרגעיות שהתרחשו כאן מספר שנים קודם לכן.

ה-4 בפברואר 1997, שלישי בערב, אני עובד בחדרי שבטייסת "אבירי הזנב הכתום" בבסיס חצרים. טייסת מטוסי "קורנס" (פאנטום) וותיקה. בבוקר טסנו גיחת צילום מבצעית לאיסוף מודיעין בבקעת הלבנון, וכעת אני מתכנן את גיחות הצילום הבאות. כבר ערב, הטייסת נטושה ונותרנו רק אני ומעוז, טייס סדיר בטייסת, בכוננות למשימת הנרה. בדת"ק הכוננות הצמוד למבנה הטייסת מוכנים שלושה מטוסים חמושים בכוורות הנרה - עשרות פצצות תאורה בכל מטוס. פצצות שמשוגרות בגובה רב, פותחות מצנח, גולשות לאט אל הקרקע ונדלקות באופן שמקרין תאורה חזקה מאוד כלפי מטה. מטוס הקורנס היה מטוס רב משימתי שביצע משימות תקיפה, מודיעין, סיוע ובין היתר הנרה.

פברואר, שיא החורף, עוד שבוע חורפי קשה, הארץ מכוסה עננים וגשמים עזים ניתכים לכל אורכה. הסבירות להזנקה הלילה קלושה, חשבתי לעצמי, אוכל לישון בשלווה ללא הדריכות המאפיינת שינה בכוננות קצרה עם חליפת לחץ (חליפת ג'י). 19:05, פעמון הסירנה החזק מצלצל ומפתיע אותי מאוד. מעוז ואני רצים לחדר ההלבשה, לובשים את ציוד הטיסה והקסדה ורצים למטוס. המכונאים קושרים אותנו, אנחנו מניעים את המטוס ומתחילים לקבל פרטים בקשר. למשימת הנרה נדרש בסך הכל נ״צ (נקודת ציון) וזמן הנרה צפוי. הצוות מחשב את נתוני השיגור של פצצות התאורה ואת הכמויות. אנו ממריאים כעבור מספר דקות מההזנקה. בקר הטיסה מכווין אותנו צפונה, עוד מעט יעביר לנו נ״צ ובינתיים אומר לנו שנטוס לכינרת. מיד אחרי ההמראה אנחנו נכנסים לענן כבד ומטפסים בתוכו צפונה עד גובה עשרת אלפים רגל בו יוצאים מהענן. הבקר מעביר לנו נ״צ שנמצא באצבע הגליל ומציין שנעלמו שני מסוקים ושקיים חשש להתרסקותם. רצה הגורל ומאזור הכינרת וצפונה לתוך אצבע הגליל, האזור נמצא נקי לגמרי מעננים. אנחנו טסים כעת בגובה שנים עשר אלף רגל לקראת הנקודה. גובה מספיק נמוך כדי לראות פרטים מוארים על הקרקע, למרות החשיכה. בשלב זה לא ברור לנו מה מתרחש על הקרקע ומה המשימה המדויקת. כשאנו מעל הנקודה, אנחנו מבחינים במספר קטן של מוקדי אש שנראים כמו מדורות קטנות שכבר ראיתי פעם בטיסה בערב ל״ג בעומר. אנחנו משגרים מספר פצצות תאורה מעל הנ״צ ונכנסים למעגל טיסה שיאפשר לנו לשמור רציפות הנרה כל מספר דקות.

הבקר מעביר אותנו לערוץ הקשר שבו מנוהל האירוע. בעוד אנו חגים במעגלים מעל הנקודה, מגיע לאזור מסוק החילוץ הראשון וקורא על הקשר. מהקרקע אומרים לו את הדברים הבאים - "תנחת בצד, יש פה למטה שבעים ושלושה גפרורים שנהרגו, אין ניצולים". גפרורים הוא כינוי בקשר לחיילים. המשפט הזה צורם. הוא נאמר שוב ושוב לחמשת המסוקים שהוזנקו לחילוץ. "73 גפרורים נהרגו", "73 גפרורים נהרגו", "73 גפרורים נהרגו".

מכה בנו תדהמה משתקת. הצער והכאב בלתי נתפסים. אנחנו בקוקפיט אמורים להמשיך ולבצע את המשימה למרות הבשורה המרה. אנחנו משגרים עוד ועוד פצצות הנרה ויודעים כבר שהכל לשווא. לאחר כארבעים דקות של טיסה מעל אתר ההתרסקות מחזירים אותנו לנחיתה. בטיסה דרומה לכיוון הבסיס, משתררת דממה בקוקפיט. אין בנו מילים שמתארות את האסון הזה ותחושת חוסר האונים אוספת אותנו. מתחילות המחשבות מי היו טייסי המסוקים, בטח איבדנו חברים. קשה להיות מרוכז בטיסה. הנחיתה בחצרים בתוך עננים ובגשם כבד תופסת אותנו לא בשיאנו. שנינו מדווחים על וורטיגו כבד ומנסים לייצב את המטוס לנחיתת מכשירים. בהגעה לטייסת אנחנו נכנסים יחד למועדון לצפות בחדשות. הארץ רועשת, אסון תעופה בממדים שמדינת ישראל לא ידעה מעולם.

מאי שנת 2011, רז ואני יושבים באנדרטה לאסון המסוקים. מפנימים יחד את ההבנה שהמאבק על ביטחונה של המדינה גובה את היקרים לנו מכל. הקשר שלי לאסון המסוקים מקשר אותו לאדמה, למדינה, לעם. הקשר שלי ושל מעוז לאסון יוותר אצלנו לעד. המטוס הראשון שהגיע לזירת ההתרסקות בניסיון לסייע. אלפי גיחות לאחר מכן לא מטשטשות את התחושה הקשה שליוותה אותי באותו לילה. תחושה שיוצקת בתוכי את החמלה ביחד עם הצורך להמשיך לעמוד איתן על המשמרת.


אל"ם ש' ובנו