בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 149 (250) 01/02/03

כתבות

מהלומה מהכתף

ב-28 בנובמבר שוגרו שני טילי כתף SA-7 לעבר מטוס "ארקיע" שהמריא משדה-התעופה של מומבסה. למרבה המזל, שני הטילים החטיאו. טיל הכתף, שהחל את דרכו במירוץ החימוש של ימי המלחמה הקרה ונועד במקורו לספק הגנה לכוחות קרקע ידידותיים, כבש לעצמו מעמד של כוכב עם שורה של הפלות במלחמת המפרץ. מאז, זמינותו וקלות הפעלתו הפכו אותו לחביבם של טרוריסטים ולאימתם של שירותי הביטחון והנוסעים

נועם אופיר

מהו האיום הגדול ביותר על כלי-טיס? אם נעשה סקר בין טייסים צבאיים ונשאל את השאלה הזו, נצפה לקבל אחת משתי התשובות הבאות - מטוסי קרב של האויב או מערכות הנ"מ המתקדמות שלו. המציאות בשטח, לכאורה, מחזקת את ההנחה הזו. אם נבחן את ההתפתחויות הטכנולוגיות בשנים האחרונות נראה שבכל הקשור להגדלת שרידותם של כלי טיס צבאיים, עיקר המאמץ מושקע בהגנה מפני שני סוגים עיקריים של איומים - מטוסי קרב וטילי נ"מ ארוכי טווח מונחי מכ"ם. בואו וניקח את ארה"ב לדוגמה.
נכון להיום משקיעה ארה"ב מיליארדי דולרים בפיתוח מטוס קרב מתקדם שישלב שתי תכונות - היכולת לגבור בקרב אוויר על כל מטוס קרב אחר הקיים כיום או נמצא על שולחן השרטוטים ולבצע כל זאת במרחב לחימה עתיר איומי נ"מ מתקדמים. למרות קיצוצי תקציב וביקורת רבה, הן פוליטית והן ציבורית, ממשיך חיל-האוויר האמריקאי להאמין ב-F/A-22 ולראות בו אמצעי מפתח בכל עימות עתידי.
בתחום מטוסי התקיפה המצב אינו שונה בהרבה. ה- F-117A וה-B-ZA, שבפיתוחם הושקעו סכומים חסרי תקדים, לא נועדו להוות קפיצת דרך מבחינת ביצועי טיסה או יכולת תקיפה, אלא להבטיח דבר אחד - סיכויים גדולים יותר לחדור לעומק שטח האויב, לפרוץ מבעד למערכת ההגנה האווירית שלו, למצוא את יעד התקיפה, להטיל חימוש ולשוב הביתה בשלום. מה זה אומר לחדור מבעד להגנה האווירית? בפועל, פירושו עיצוב המטוס כך ששטח חתך המכ"ם (שח"מ) שלו יהיה כה קטן עד שמערכות המכ"ם של האויב המשמשות לאיתור מטרות ולהנחיית חימוש נ"מ יתקשו לאתרו. הניסיון המבצעי במפרץ וביוגוסלביה הוכיח את הישימות של הרעיון.
אחרי מלחמת וייטנאם ובמיוחד אחרי מלחמת יום הכיפורים הדעה הרווחת בעיני מומחי תעופה רבים היתה כי מטוס התקיפה המודרני מתקשה להתמודד עם מערכות נ"מ ניידות דוגמת ה-SA-3 וה-SA-6. המשותף לשתי מערכות נ"מ סובייטיות אלה הוא שהן מונחות מכ"ם, מה שמעניק להן יכולת פעולה בטווחים רחוקים יחסית. מערכות אלה, לצד תותחי נ"מ מוכווני מכ"ם, דוגמת ה-ZSU-23-4, גבו מחיר כבד ממטוסי התקיפה והעלו את שיעור השחיקה של הכוח האווירי לממדים בלתי מתקבלים על הדעת.

קפיצת דרך משנת 73'

אולם מאז 1973 ובמיוחד לאחר המאמצים האדירים שהשקיע בנושא חיל-האוויר הישראלי, התרחשה קפיצת דרך ביכולת להתמודד עם איום הנ"מ המכ"מי. הפתרון התבסס על מספר רבדים - טכנולוגיים, דוקטרינריים ותפיסתיים - שפעלו בצורה משולבת והוכיחו עצמם בצורה מעוררת השתאות במלחמת לבנון. בתוך פרק זמן קצר הצליח חיל-האוויר הישראלי להשמיד את כל מערך הנ"מ הסורי בבקעת הלבנון, מבלי לאבד ולו מטוס אחד...
במלחמת המפרץ התרחיש חזר על עצמו. כוחות האוויר של הקואליציה חיסלו בצורה שיטתית את מערך ההגנה האווירית המאסיבי של עיראק. באמצעות מערכות מודיעין מתקדמות שאיפשרו איתור וזיהוי נקודתי של מערכות קורנות, חימוש נורה מנגד (STAND OFF) שאיפשר תקיפת מטרות מחוץ לטווח האיומים, חמקנות ואמצעים אחרים, הצליחו האמריקאים ובעלי בריתם לבצע את משימותיהם השונות במחיר שחיקה נמוך יחסית, בוודאי בהשוואה למלחמות קודמות בהן נלחמו.
אבל, וכאן אנחנו מגיעים לנושא העומד בבסיסה של כתבה זו, מלחמת המפרץ היוותה תמרור אזהרה בנוגע לאיום שנחשב זניח יחסית. בשפע נתוני ההצלחה של המלחמה זכה אחד הנתונים לפרסום מועט ביותר. על-פי נתונים רשמיים של חיל-האוויר האמריקאי הופלו 38 מטוסים ידידותיים במהלך המלחמה ועוד 48 ניזוקו. מדובר בשיעור שחיקה של מטוס אחד על כל 1,800 גיחות, או בשיעור הנמוך פי 14 משיעור השחיקה בשלביה הסופיים של המלחמה בווייטנאם.
אם נבחן את התפלגות הגורמים לאובדן כלי-הטיס תתגלה התמונה הבאה. לכאורה, ניתן לצפות, לאור הדאגה הרבה מנושא הטק"א מונחי המכ"ם כי הוא יהיה גורם השחיקה העיקרי, אבל בפועל כ-26 אחוזים (10 מטוסים) מהמטוסים שהופלו במפרץ נפלו כתוצאה מפגיעת טילי נ"מ מונחי מכ"ם, כ-24 אחוזים (9 מטוסים) הופלו מאש תותחי נ"מ, מרביתם מוכווני מכ"ם וכ-16 אחוזים (6 מטוסים) נוספים של המטוסים נפלו קורבן לסיבות לא ידועות או כאלה המוגדרות כ"אחר". בקטגוריה זו מופיע, למשל, מטוס ה-F/A-18 שהופל, כנראה, על-ידי מטוס מיג-25 בפתיחת המלחמה. וכאן אנחנו מגיעים לגורם המרכזי - 34 אחוזים (13 מטוסים) מהמטוסים נפגעו מאש טילים מתבייתי חום, מרביתם טילי כתף אישיים. אם מוסיפים לכך את שיעור השחיקה של המסוקים מתקבל אחוז גדול יותר של קורבנות של טילים מתבייתי חום. האם נתון זה מפתיע? התשובה לכך שלילית.
על-פי חישובים שונים מאז 1973, כ-49 אחוזים מכלל כלי-הטיס שאבדו בפעילות מבצעית ברחבי העולם נפלו קורבן לטילים מתבייתי חום, מרביתם טילי כתף. בפועל נתון זה גדול יותר שכן שמונה אחוזים נוספים אבדו כתוצאה מפגיעת נ"מ לא מזוהה, שבחלקו הגדול כולל כנראה גם טילי נ"מ מתבייתי חום. לפי חישוב אחר, מאז אמצע שנות ה-80 יותר מ-90 אחוז מכלל כלי-הטיס שאבדו בפעילות מבצעית הופלו על-ידי טילי נ"מ מתבייתי חום.
כמו כל נתון סטטיסטי, גם במקרה זה יש להוסיף אזהרה מסוימת. אחד הגורמים שהופכים את הטילים מתבייתי החום לגורם מספר אחד מבחינת שיעור השחיקה של כלי טיס בשנים האחרונות, הוא העובדה שחלק גדול מכלי-הטיס שאבדו היו מסוקים סובייטיים ורוסיים שהופלו במהלך המלחמות באפגניסטן ובצ'צ'ניה. מדובר באובדן של מאות כלי-טיס, שלמעט כמה יוצאי-דופן, מרביתם הופלו מאש טילים מתבייתי חום.
למרות כל זאת, אם נחזור לרגע למלחמת המפרץ, הרי שהצבא האמריקאי, הצבא המתקדם בעולם מבחינת יכולות הכוח האווירי שלו, סבל מאבידות רבות דווקא כתוצאה ממערכת הנ"מ הפשוטה והזולה ביותר. בעוד אמצעים טכנולוגיים, דוגמת החמקנות, איפשרו התמודדות מוצלחת עם איומים מורכבים כטילי נ"מ מונחי מכ"ם, התקשתה ארה"ב להתמודד בהצלחה עם טילים מתבייתי חום. קשה להאמין שמדובר במערכת נשק שפותחה במקור לא כדי להוות איום על כלי-הטיס של האויב, אלא לספק הגנה בסיסית לכוחות הקרקע הפגיעים לתקיפות מהאוויר.
המחשבות הראשונות על הצורך באמצעי נ"מ נייד חדש, שיוכל להגן על כוחות חי"ר קטנים מפני איומים אוויריים, התעורר בארה"ב בשלהי שנות ה-40. מערכות הנ"מ הקיימות באותה עת, שהתבססו על מקלעים, נחשבו כלא יעילות בעידן שבו החלו להופיע מטוסי תקיפה סילוניים. מקלעים אלה התמודדו בהצלחה יחסית עם מטוסי תקיפה בוכנתיים, אך מול מטרות מהירות הם היו חסרי תועלת.
אחרי כמה שנים שבהן נבחנו חלופות שונות, מרביתן מתבססות על מקלעים מהירים או רקטות לא מונחות, הוחלט לנסות ולפתח טיל נ"מ אישי מתביית חום. הבחירה בשיטת הנחיה המתבססת על איתור החום הנפלט ממנוע כלי הטיס ולא על הנחיה מכ"מית, למשל, נבעה מכך שמדובר בשיטת ביות פאסיבית ופשוטה יחסית. לכאורה, כל מה שצריך כדי להפעיל את המערכת הוא לכוון את ראש הביות של הטיל לעבר המטרה, או ליתר דיוק חלקה האחורי, לחכות לחיווי נעילה המעיד על כך שראש הביות איתר מקור חום ואז, לשגר את הטיל. ההנחיה הפשוטה אמורה היתה הן להוזיל את עלות המערכת ולאפשר את רכישתה בכמויות גדולות והן לאפשר את הפעלתה על-ידי לוחמי חי"ר בעלי רמת אימון בסיסית.
באפריל 1958 קיבלה חברת "קונוויר" האמריקאית חוזה ראשוני לפיתוח טיל נ"מ אישי מתביית חום. הטיל זכה לכינוי "רדאיי" (REDEYE) "עין אדומה", כרמז לראש הביות שלו. למרות קושי טכנולוגי לא מבוטל שנבע מהצורך לפתח מערכת שתהיה ניידת, כלומר בעלת ממדים ומשקל קטנים ככל האפשר, הצליחה חברת "קונוויר" במשימה. בחודש מארס 1960 נערכו ניסויי שיגור ראשונים של טילים נעדרי ראש ביות. קצת יותר משנה אחר-כך נערך שיגור ראשון של טיל "רדאיי" מונחה מהמשגר הנייד שפותח במיוחד עבורו.
למרות ההתחלה המבטיחה, ביצועי ה"רדאיי" איכזבו. הטיל היה איטי יחסית, סבל מבעיות תימרון קשות וראש הביות שלו לא היה רגיש דיו.
התוצאה היתה שהטיל התקשה במקרים רבים להשיג נעילה על המטרה וגם אם הצליח - סיכויי הפגיעה שלו לא היו גבוהים במיוחד. אבל, למרות כל הבעיות הללו והעובדה שהטיל היה יעיל רק לירי מגיזרה אחורית, כלומר רק לעבר חלקו האחורי של המטוס בו נמצא המפלט החם של המנוע, החלט הצבא האמריקאי לרכוש אותו, שכן הוא היה טוב מאמצעים זמינים אחרים באותה עת. באמצע שנות ה-60 נכנס ה"רדאיי", שקיבל את הסימון FIM-43, לשירות מבצעי. לראשונה בהיסטוריה ניתן היה לצייד אנשי חי"ר בטיל נ"מ אישי.
עד לחודש ספטמבר 1969, מועד הפסקת ייצור הטיל, יוצרו קרוב ל-85 אלף טילי "רדאיי" מכמה דגמים. הטיל לא נחשב להצלחה גדולה, הגם שבמהלך מלחמת לבנון הצליח טיל "רדאיי" שהופעל על-ידי לוחמי נ"מ ישראלים להשיג את הפלת הבכורה שלו - מטוס מיג-23 סורי. תרומתו הגדולה של ה"רדאיי" להיסטוריה לא מסתכמת בהיותו טיל הנ"מ האישי הראשון, אלא דווקא בעובדה מפוקפקת יותר: הוא שימש השראה (ואולי אף יותר מזה) לטיל הכתף הפופולרי ביותר בכל הזמנים - ה-SA-7 הרוסי, המוכר גם כ"סטרלה".
המודיעין הסובייטי ידע על המאמצים האמריקאיים לפתח טיל כתף נגד מטוסים מראשיתם. לידי המודיעין הרוסי הגיעו פרטים על מאפייני הטיל האמריקאי המהפכני כבר ב-1958. כתוצאה ישירה מכך הורתה הממשלה הסובייטית בקיץ 1960 להתחיל בפיתוח מערכת דומה בבריה"מ. הסובייטים עשו צעד נוסף והחליטו לפתח שתי נגזרות של המערכת - מערכת אחת שתותקן על כלי רכב ותסומל "סטרלה-1" ומערכת ניידת לשימוש אישי שתיקרא "סטרלה-2". פירוש השם "סטרלה", אגב, הוא חץ. נאט"ו העניקה לטיל החדש את הסימון SA-7 "גראיל" (GRAIL).
כמו במקרים אחרים, גם הפעם השיגו הסובייטים קיצור דרך בפיתוח הטיל החדש על-ידי השגה, בדרכים כאלה ואחרות, של מידע טכני אמריקאי. אין לראות ב-SA-7 העתקה מדויקת של ה"רדאיי" האמריקאי, אך הסובייטים שאבו רעיונות רבים מהטיל האמריקאי בנוגע למיזעור המערכות ובייחוד לעיצוב ראש הביות.

430 מטר לשנייה לעבר המטרה

המאפיינים הטכניים של ה-SA-7, כמו גם שיטת התפעול שלו, היו כמעט זהים ל"רדאיי". עם איתור חזותי של המטרה היה על המפעיל להניח את משגר הטיל על הכתף ולהפעיל את המערכת. נדרשו כמה שניות בין הפעלת המערכת ועד למוכנותה לשיגור. כעת, היה על המפעיל לכוון את המשגר שעל כתפו לכיוון המטרה, כך שראש הביות המציץ מחלקו הקדמי יצליח להביט על המטרה ולרכוש אותה. כאשר ראש הביות הצליח לנעול על המטרה קיבל המפעיל חיווי קולי באמצעות זמזום והן חזותי בדמות נורת פעולה שנדלקה. כעת, היה עליו ללחוץ על ההדק עד לאמצע הדרך, כדי שהג'ירו שבטיל יוכל לבצע את החישובים הנדרשים. עם השלמת פעולה זו, שגם היא אורכת שניות ספורות, קיבל המפעיל, בשנית, חיווי קולי וחזותי.
כעת, כל שעליו לעשות הוא ללחוץ על ההדק עד הסוף. בנקודה זו הטיל היה נפלט מהמשגר באמצעות מטען מיוחד שנועד להבטיח שהטיל יתרחק דיו מהמפעיל קודם להצתת מנועו. כאשר הטיל היה מגיע למהירות מסוימת, כ-30 מטר לשנייה במקרה של ה-SA-7, מנועו היה ניצת וראש הנפץ נדרך. הטיל טס לעבר המטרה במהירות של 430 מטר לשנייה וכאשר פגע במטרה, היה מופעל מרעום המגע שלו ויוזם את פיצוץ ראש הנפץ. במידה שהטיל החטיא את המטרה הוא היה משמיד את עצמו לאחר מעוף של 11 עד 14 שניות.
הניסויים של ה-SA-7 התנהלו במקביל לאלה של ה"רדאיי". בסוף 1962 נערכו ניסויים ראשונים בטילים לא-מונחים. ניסויים מלאים של המערכת בוצעו החל מסוף שנת 1965. טילים ראשונים נכנסו לשירות בצבא בריה"מ בינואר 1968.
בתוך פרק זמן קצר הפך ה-SA-7 לאחד מ"להיטי הייצוא" של בריה"מ. הסובייטים לא היססו למכור את הטיל בכמויות גדולות לבעלי בריתם השונים. עד מהרה החל הטיל להשיג הישגים ראשונים בשדה הקרב. לפי מקורות זרים, שיגרו המצרים בין יוני 1968 ליוני 1970 קרוב ל-99 טילי SA-7 לעבר מטוסים ישראליים. על-פי מקורות אלה, כ-36 מטוסים ישראליים הופלו או נפגעו כתוצאה מכך. במהלך מלחמת וייטנאם, בתקופה שבין 1972 ל-1975, שוגרו כ-589 טילים לעבר כלי-טיס אמריקאיים. טילים אלה פגעו או השמידו 204 מטוסים ומסוקים. שיעור הפגיעה המקובל של ה-SA-7 הסתכם ב-35 אחוזים בלבד.
אבל, לצד הדיוק הבעייתי שלו, סבל ה-SA-7 מבעיות רבות נוספות שהיו גם נחלתו של ה"רדאיי" האמריקאי. ה-SA-7 היה יעיל רק לירי בגיזרה אחורית וראש הנפץ שלו היה קטן מדי. כתוצאה מכך מטוסים רבים שנפגעו מהטיל חזרו בשלום לבסיסם. בדומה לאמריקאים, גם הסובייטים פיתחו נגזרות משופרות של טילי הכתף שלהם, אך עדיין היה מדובר במערכת מוגבלת מאוד. הפתרון, כך נראה, היה פיתוח מערכת חדשה לגמרי.
ואכן, כבר ב-1967 התחילה בארה"ב עבודה על פיתוח מערכת נ"מ חדשה שנקראה בתחילה "רדאיי 2". השיפור המרכזי במערכת הראשונה היה החלפת ראש הביות בראש ביות חדש לגמרי. הראש החדש אמור היה להיות רב-גזרתי (ALL-ASPECT), כלומר, בפעם הראשונה לא יהיה צורך לנעול את הטיל רק על חלקו האחורי של המטוס אלא ניתן יהיה לשגר אותו מכל כיוון. המפתח להשגת יכולת זו היה פיתוח ראש ביות רגיש במיוחד.
פיתוחו המסודר של הטיל החדש החל ב-1971 ובמארס 1972 הוא קיבל את הסימון FIM-92 ואת השם "סטינגר" (STINGER) שבו הוא מוכר עד היום.
פיתוח הטיל החדש התנהל באיטיות והיה צורך לעצור את הפרויקט כמה פעמים בשל קשיים טכניים. רק ביולי 1975 ניתן היה לבצע ניסוי שיגור ראשון של הטיל החדש. באפריל 1978 זכתה חברת "ג'נרל דיינמיקס" במכרז לייצור סדרתי של טילי סטינגר עבור הצבא האמריקאי וב-1981 השיג הטיל כשירות מבצעית ראשונית.
הסטינגר, הדור השני של טילי כתף, הציג מספר שיפורים בולטים ביחס לדור הראשון. השיפור המשמעותי ביותר היה כאמור ראש הביות החדש. כעת לא היה צורך להמתין עד שמטוס האויב יחלוף מעל המפעיל, אלא ניתן היה לפתוח באש מייד עם גילוי המטרה. מצב זה פתר את הבעיה של הרדאיי, שכן במקרים רבים ניתן היה לנעול על חלקו האחורי של המטוס רק לאחר שזה כבר הטיל את החימוש שלו וגרם נזק.
אבל הסטינגר כלל שיפורים נוספים. ראשית, הוא צויד במערכת זיהוי עמית-טורף (זע"ט) שאיפשרה לבדוק באופן אלקטרוני האם המטרה היא אכן מטוס אויב. יכולת זו חשובה במיוחד שכן לעיתים קרובות מופעל הטיל בזירת לחימה שבה פועלים במקביל מטוסי אויב ומטוסים ידידותיים.
פטנט נוסף נועד לפתור את הבעיה הנובעת מהעובדה שהטיל מצויד בראש נפץ קטן יחסית. הסטינגר צויד במערכת הנחיה שהבטיחה שכאשר הטיל יתקרב למטרה, הוא יוסט ממסלולו ויפגע בנקודה פגיעה במטוס, למשל, באיזור תא הטייס. הדבר מנע התבייתות על הנקודה החמה ביותר של המטוס, מפלט המנוע, שפגיעה בה לא הבטיחה תמיד גם את השמדת כלי הטיס.
לסטינגר לא נדרש זמן רב בטרם השיג את הפלת הבכורה שלו. בניגוד למה שניתן היה אולי לצפות, ההפלה לא הושגה בשמי המזרח התיכון אלא דווקא באיי פוקלנד. לוחמי ה-SAS, "שירות האוויר המיוחד", של הצבא הבריטי הצטיידו בחופזה עם פרוץ העימות עם ארגנטינה בכמה טילי סטינגר. למרות שלא היה להם ניסיון של ממש בהפעלת הטיל, הצליחו לוחמי הקומנדו הבריטים להפיל מטוס תקיפה ארגנטינאי.

הצלחה גדולה באפגניסטן

הסטינגר זכה למקום של כבוד בהיסטוריה הצבאית רק במהלך המלחמה באפגניסטן שבה היווה במידה רבה גורם חשוב ביותר, ויש מומחים האומרים, החשוב ביותר, לנסיגת הכוחות הרוסיים. ה-CIA האמריקאי, בשילוב מקבילו הבריטי, ה-MI6, הגיעו למסקנה כי החולשה הגדולה ביותר של לוחמי המוג'הידין שלחמו ברוסים היתה פגיעותם לתקיפות של מסוקי התקיפה הסובייטיים. הפתרון שהוחלט לבחור בו היה הספקת טילי כתף מתקדמים מתוצרת אמריקאית ובריטית. עד מהרה זנחו המורדים האפגאנים את הטילים הבריטיים, שסבלו ממגבלות שונות והסטינגר הפך לנשק החביב עליהם. הנתון המדויק בדבר הפלות הסטינגר באפגניסטן אינו ידוע, אך הערכה מקובלת אומדת את המספר בכ-250 מטוסים ומסוקים שהופלו. שיעור שחיקה כה גבוה, הפך את הפעלת המסוקים באפגניסטן למשימת התאבדות. לאור העובדה שתחליפים אחרים, כמו תנועה קרקעית בשיירות, היו מסוכנים לא פחות, תרמה הצלחת הסטינגר להחלטה הרוסית לסגת מהאיזור.
הסטינגר הוא ללא ספק הנשק המערבי השנוא ביותר על הרוסים. אבל, כמו במקרה של הרדאיי, גם הפעם תרם הטיל האמריקאי להחלטה רוסית לפתח מערכת דומה. מירוץ החימוש נמשך.
כבר בנובמבר 1972, לפני פיתוח הסטינגר, החלו הסובייטים בניסויים ראשונים בטיל נ"מ אישי חדש. הטיל, שנכנס לשירות מבצעי בצבא בריה"מ בינואר 1973, קיבל את הכינוי "סטרלה-3". נאט"ו העניקה לו את השם SA-14 "גרמלין" (GREMLIN). ההבדל המרכזי בין ה-SA-7 וה- SA-14 היה בראש הביות. ה-SA-14 צויד בראש חדש שהיה רגיש פי שניים מראש הביות הקודם. תכונה זו אמורה היתה לשפר הן את יכולתו לתקוף מטרה מגיזרה שאינה אחורית והן את עמידותו בפני אמצעי לוחמה אלקטרונית דוגמת נורים. בנוסף, צויד הטיל החדש בראש נפץ גדול יותר שנועד לשפר את סיכוייו להשמיד את המטרה במקרה שפגע בה. ה-SA-14 היה אמור להחליף את ה-SA-7 בשירות, אולם עד שהושלם פיתוחו הגיעו הסובייטים, בדומה לאמריקאים למסקנה, כי אין די בפיתוח טיל משופר, אלא יש צורך במערכת חדשה לגמרי.
בפברואר 1971, עוד בטרם הושלם פיתוח ה-SA-14, החלו הרוסים לפתח את הדור השני של טילי הכתף שלהם. הטיל החדש קיבל את השם "איגלה", או מחט ברוסית. בדומה למקבילו האמריקאי, הסטינגר, גם ה"איגלה" אמור היה לשלב יכולת רב-גזרתית, במקביל למערכת זע"ט וליכולת הרג משופרת.
התוכנית הסובייטית היתה אמורה להתחיל בניסויי המערכת החדשה כבר ב-1973, אך הקושי הטכני בפיתוח מערכת בעלת ביצועים היה רב מהצפוי והניסויים עצמם החלו רק ב-1978.
כדי לקצר את הפיתוח, החליטו הרוסים שלא להמתין עד השלמת הפרויקט ולרכוש מערכת ביניים שתשלב את מרבית הרכיבים שפותחו במיוחד עבור הטיל החדש, למעט ראש הביות שפיתוחו לא הושלם. במקום זאת הוחלט להשתמש בראש הביות של ה-SA-14. מערכת הביניים, שסומנה "איגלה-1" נכנסה לשירות מבצעי בבריה"מ במארס 1981, במקביל לקליטת הסטינגר בארה"ב. נאט"ו העניקה לה את הציון SA-16 "גימלט" (GIMLET).
למרות שנועד להיות רק דגם ביניים, זכה ה-SA-16 להצלחה רבה והוא יוצא למדינות רבות. למעשה ה-SA-16 היה אחראי למרבית, אם לא לכל ההפלות של כלי טיס מערביים על-ידי טילים מתבייתי חום במהלך מלחמת המפרץ. לפי אחד הדיווחים היה זה טיל SA-16 שהפיל את מטוס ה-F-16CTJ במהלך מבצע "כוח מאוחד" ביוגוסלביה ב-2 במאי 1999. טיל דומה הפיל ב-1995 מטוס מיראז'-2000 צרפתי, גם בשמי הבלקן.
בשעה שהרוסים עבדו על התשובה שלהם לסטינגר האמריקאי, המשיכו האחרונים בשיפור הטיל שלהם. מרבית השיפורים התמקדו בראש הביות וביכולתו להבחין בין מטרת אמת לבין אמצעי הטעיה. כך לדוגמה, ב-1984 נכנס לייצור ה-FIM-92B המוכר גם כסטינגר-POST. בטיל זה הותקן ראש ביות משופר המסוגל להתמודד גם עם אמצעי הטעיה מודרניים. הדגם המתקדם ביותר של הטיל כיום הוא ה-FIM-92E המסוגל להתמודד גם עם מטרות בעלות חתימה נמוכה.
המקבילה הסובייטית לדורות האחרונים של הסטינגר הוא טיל ה"איגלה" המלא שנכנס לשירות מבצעי בספטמבר 1983. הטיל, שקיבל את הסימון של נאט"ו SA-18 "גרוס" (GROUSE) מקביל בביצועיו לסטינגר-POST האמריקאי.
טיל זה יוצא רק בכמויות קטנות ללקוחות נבחרים. מאז הספיקו הרוסים לפתח גרסאות מתקדמות יותר של הטיל, שחלקן עולות בביצועיהן, לפחות על הנייר, גם על דגמי הסטינגר המתקדמים ביותר.

חלומו של טרוריסט

הניסיון הראשון להשתמש בטיל כתף לצורכי טרור התרחש כבר ב-1973. חמישה טרוריסטים, חמושים בטילי SA-7, נעצרו בדירה בקירבת שדה-התעופה של רומא. על-פי ההערכות החמישה תיכננו להפיל מטוס נוסעים של "אל-על". ב-1976 נעשה ניסיון דומה, הפעם בניירובי שבקניה. גם הפעם נעצרו הטרוריסטים קודם להתקפה. ארבע שנים אחר-כך נעצר טרוריסט אחר ברומא כשברשותו טילי SA-7. היעד, כמו בפעמים הקודמות, היה מטוס נוסעים ישראלי.
ב-3 בספטמבר 1978 זכה מטוס של חברת "איר-רודזיה" לכבוד המפוקפק של להיות מטוס הנוסעים הראשון שהופל מפגיעת טיל כתף. "הצבא העממי המהפכני של זימבבווה" שיגר לפחות טיל SA-7 אחד לעבר המטוס שנפגע והתרסק. עשרה נוסעים נהרגו ועוד 18 נפצעו.
בכנס שנערך ב-1993, הוצג הנתון המדאיג הבא - עד לאותה השנה בוצעו 23 התקפות של טילי כתף על מטוסי נוסעים ולפחות מחציתן הצליחו. וכאן אנחנו מגיעים לתקרית האחרונה שהחזירה את הנושא לכותרות. ב-28 בנובמבר 2002 שוגרו שני טילי SA-7 לעבר מטוס בואינג-757 של חברת "ארקיע" הישראלית שהמריא משדה-התעופה של מומבסה שבקניה. למרבה המזל, שני הטילים החטיאו והמטוס ניצל.
המצב כיום מעורר דאגה. בשוק הנשק הבינלאומי ניתן להשיג היום כמעט כל סוג של טיל כתף. טילי הסטינגר האמריקאיים שנמסרו בעבר למורדים האפגאנים מצאו עצמם מאוחר יותר בידי גופים כמו משמרות המהפכה האיראניים, אל-קעידה וכנראה גם חיזבאללה. טילים רוסיים, דוגמת ה-SA-7 וה-SA-14 זמינים כיום לכל דורש - מחירם הוא כ-25 אלף דולר בלבד ליחידה. מה שחמור יותר הוא שגורמים עוינים הצליחו, כנראה, לשים את ידיהם גם על הדורות המתקדמים ביותר של טילי הכתף. לא ידוע על הימצאות טילי סטינגר מהדגמים החדשים בידי ידיים עוינות, אך ידוע כי המורדים הצ'צ'נים הצליחו להשיג טילי SA-16 ואולי אף SA-18.
לכך יש להוסיף גם גירסאות מקומיות של הטילים הסובייטיים שיוצרו, בין השאר, במצרים, בסין ובפקיסטן. על-פי אחת ההערכות, יוצרו עד כה יותר מחצי מיליון טילי כתף, מרביתם מהדגמים הסובייטיים והחיקויים שלהם.
ובכן, איך להגיב? התשובה מתחלקת לשניים. במקרה של כלי טיס צבאיים, בשנים האחרונות חלה הכרה בעובדה שאין לזלזל עוד בטילי כתף. ואכן, אם בעבר הושקעו מרבית תקציבי הפיתוח של מערכות לוחמה אלקטרונית במציאת תשובה לאיום של טילים מונחי מכ"ם, הרי שכיום יש גידול בתקציבים המופנים לפיתוח מערכות להתמודד עם טילים מתבייתי חום. עד לא מזמן האמצעים העיקריים ששימשו לצורך כך היו נורים או אמצעי שיבוש שאמורים היו להסיט את הטיל מהמטרה על-ידי יצירת מקור חום אלטרנטיבי מפתה יותר. אבל, כאמור, הדור המתקדם של הטילים מסוגל להבחין בצורה טובה בין אמצעי הטעיה למטרות אמת.
הגישה המקובלת כיום היא לפנות לאמצעי לוחמה אלקטרונית אקטיביים. אם במקרה של מערכות נגד מכ"ם, הניסיון הוא לשבש את מכ"ם האויב על-ידי שידור אות מתאים, הרי שבמקרה של טילים מתבייתי חום הכוונה היא להסיט את הטיל על-ידי כיוון אלומת אור או לייזר לעבר ראש הביות. הרעיון הוא להתקין מספר צריחים מסביב לכלי הטיס. כל צריח כזה יכיל מיתקן שיבוש אלקטרו-אופטי. עם איתור שיגור הטיל, מופנה אוטומטית הצריח הקרוב ביותר לעברו ומשגר אלומה לעברו.
הבעיה הגדולה היא שמערכות אלה מצויות עדיין בשלבי פיתוח וניסוי וטרם הבשילו לייצור מבצעי. שנית, מדובר במערכות יקרות מאוד הדורשות גם ידע כדי להפעילן. נכון להיום הכוונה האמריקאית והבריטית היא להתקין את המערכות רק על פלטפורמות פגיעות במיוחד כמו מטוסי תובלה ומסוקים ורק על חלק קטן מצי כלי הטיס.
במקרה של מטוסים אזרחיים הפתרון בעייתי יותר. בעבר נעשה ניסיון להתקין מערכות להטעיית טילים על מטוסי נוסעים, אך הוא נזנח שכן מדובר היה במערכות בעלות מגבלות רבות שהפריעו לתיפקוד השוטף של המטוסים.
הטכנולוגיה הקיימת מאפשרת, באופן תיאורטי, לספק הגנה טובה למטוסי נוסעים. מערכות הלוחמה האלקטרונית האקטיביות שהוצגו קודם-לכן ניתנות להתאמה גם למטוסים אזרחיים. הבעיה היא העלות. מחירה של חליפת לוחמה אלקטרונית למטוס נוסעים אזרחי נעה בין מיליון לשלושה מיליון דולר למטוס.
במקרה של מטוס "ארקיע" נכשלה פעולת הטרור והטילים החטיאו. אבל, בעידן שאחרי ה-11 בספטמבר, הגישה המקובלת היא שהאיום על מטוסי נוסעים אזרחיים צפוי רק לגדול. באופן אירוני, דווקא השיפור במערכי האבטחה בשדות-התעופה עשוי לעודד את השימוש בטילי כתף. עד היום נשק זה הופעל רק בצורה מוגבלת לצורכי טרור, אבל ככל שחטיפת מטוסים לצורכי מיקוח או שימוש כ"פצצה מעופפת" יהפוך לקשה יותר בשל אמצעי האבטחה הקפדניים הננקטים במדינות רבות, סביר יותר להניח שטרוריסטים יפנו לאמצעים חלופיים. במקרה כזה, טיל הכתף עשוי להיחשב לאמצעי המפתח. מטוסי הנוסעים היו ויישארו מטרה מפתה.
נכון להיום הקולות הקוראים להשקיע מאמצים להגנה על מטוסי נוסעים באמצעות מערכות לוחמה אלקטרונית, דוגמת אלו המפותחות לכלי טיס צבאיים, רק מתחזקים. השאלה היא האם כאשר יגיע השלב בו צריך גם לשלם, קולות אלה לא יידמו. למרבה הצער, סביר להניח, שמה שיידרש כדי להניע את התהליך הוא פגיעה קטלנית של טיל כתף במטוס נוסעים. מה שהתגלה כאמצעי יעיל נגד כלי-טיס מתקדמים במלחמת המפרץ לא יתקשה, בידיים מיומנות מספיק, להפיל מטוס עם מאות נוסעים. שלא בכוונה הפך טיל הכתף מנשק שנועד לספק הגנה לכוחות קרקע ידידותיים, לכלי משחית בידיו של טרוריסט.

עוד באותו מדור

הערכת מודיעין זעירה

טכנולוגיות המיזעור המתקדמות מסייעות כיום לצבא ארה"ב לפתח כלי-טיס זעירים, שיותר משהם דומים למטוסים או למל"טים, הם דומים לציפורים ואפילו לחרקים. אלה יהיו מסוגלים לצלם ולזהות כוח אויב הנמצא "מעבר לגבעה" ואפילו לשוטט באין-רואה בתוך בניינים. קבלו את המיקרו-מל"ט: העתיד של טיסות הביון

הרבה סימנים, מרביתם סימני שאלה

מלחמת המפרץ השנייה טרם החלה וייתכן גם שלא תתחיל, אם כי ספק אם יימצא מי שיהמר על כך עוד בטרם נורתה ירייה אחת ועוד לפני שנודע שמה של המלחמה החדשה, מספרים כבר נזרקים. מספרים של מה? של מה לא? יש האומרים שהמלחמה תימשך שבעה ימים, אחרים אומרים ארבעה שבועות ויש גם כאלה המוכנים להמר שבתוך 24 שעות - העסק גמור הכתבה הבאה מרכזת, על סמך הערכות ופרסומים רשמיים, את השינויים העיקריים הצפויים בהפעלת הכוח האווירי האמריקאי, יחסית למלחמה הקודמת החידושים מעטים, אך משמעותיים