בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 149 (250) 01/02/03

כתבות

אנפה, רות סוף

מאז שנת 75', שבה החלו את שירותם בחיל-האוויר, ביצעו מסוקי האנפה אלפי גיחות בכל המלחמות והמבצעים, נחתו במקומות מסוכנים, לעיתים תוך ירי עליהם, חילצו אלפי חיילים פצועים ומאות מטיילים שאיבדו את דרכם, פיזרו הפגנות, הטיסו אספקה ליחידות מבודדות, טסו בלילות ובמזג-אוויר סוער, סימנו גבולות, ספגו אבידות כואבות וזיכו כמה מטייסיהם בצל"שים. ביומה האחרון של שנת 2002, אחרי 28 שנות שירות אינטנסיביות שבהן צברו מעל ל-263 אלף שעות טיסה, כיבה אחרון מסוקי האנפה את מנועיו והועבר למחסני החירום של טייסת "ציפורי המדבר". אלבום פרידה

אור יעקב

ב-31 בדצמבר 2002 נערך טקס פרידה חגיגי בבסיס חיל-האוויר בדרום הארץ, אשר ציין את סוף דרכו של מסוק האנפה בחיל. יום לאחר-מכן קיבלה טייסת "ציפורי המדבר", הטייסת האחרונה בחיל-האוויר שהפעילה את מסוקי האנפה, כוננות מבצעית בהפעלת מסוק הבלק-הוק (ינשוף) - המחליף של האנפה. מסוק האנפה (בל-212) נקלט בחיל-האוויר בשנת 1975 בטייסת "החרב המתהפכת". אל טייסת "ציפורי המדבר" הגיעו ראשוני המסוקים ב-1978 ו-20 שנה לאחר-מכן, ב-1998, עברו כל מסוקי האנפה בחיל-האוויר לטייסת. לפני כחודשיים, נפרדה גם היא מהאנפה.

חילוץ מעל חופי סעודיה

בשנותיה הראשונות של האנפה בטייסת "ציפורי המדבר" ביצעו טייסי האנפה בין 150 ל-180 גיחות בשנה. אחד המבצעים הבולטים באותן שנים היה מבצע שזכה לכינוי "סטיליקון".
ב-12 בספטמבר 1981 הגיעה לטייסת ידיעה שסטי"ל של חיל-הים עלה על שרטון מול חופי סעודיה. חמישה מסוקי אנפה הוזנקו לחילוץ הנפגעים. "כשהגיעה הידיעה על האירוע הייתי בדיוק בסדנת חינוך", נזכר סא"ל י', אז קברניט בטייסת. "הקפיצו אותנו מהסדנה כדי לעלות לאוויר ולטוס לסייע. כשהגענו למקום, יחד עם לוחמים מיחידת החילוץ 669, גילינו שזה לא יהיה חילוץ שגרתי. קיבלנו הנחיה חד-משמעית שלא לנחות על החוף וחילוץ הפצועים היה חייב להיעשות מהאוויר".
המבצע כולו ארך כ-62 שעות. לוחמי יחידת 669 השתלשלו בעזרת חבלים מהמסוק וחילצו את הנפגעים. מסוקי האנפה טסו הלוך וחזור מספר רב של פעמים, כשהם עוזבים מדי פעם את זירת האירוע לצורך תדלוק. למרות תנאי השטח ותנאי מזג-האוויר, צוותי החילוץ עבדו ללא הפוגה. "החום באותו יום היה כבד, גורם שבהחלט לא הקל על העבודה", מספר סא"ל י'. "בסופו של דבר, הוכתר המבצע כהצלחה גדולה והסטי"ל נכנס בביטחה לתחום המים הטריטוריאליים של ישראל, מול חופי אילת".

האנפות מסמנות את גבול ישראל-מצרים

ב-26 במארס 1979, נחתם בבית-הלבן בוושינגטון הסכם השלום בין ישראל ומצרים. באפריל 1982 הסתיים פינויו של חבל ימית בחצי-האי סיני ובנקודה זו קם סופית הגבול הרשמי בין שתי המדינות. מסוקי האנפה לקחו חלק פעיל בסימון הגבול.
"אחרי ההסכם היה צורך בסימון גבול הקבע", מספר סא"ל י'. "יצאנו לסדרת טיסות כשאיתנו על המסוק יושבים נציג מצרי, נציג האו"ם ונציג ישראלי. טסנו כשבידינו תצלומי אוויר ישנים המסמנים את קו הגבול. בכל פעם שנחתנו, שלושת הנציגים היו בודקים את השטח ומאשרים את הקו הסופי בו יעבור הגבול. לפי הנחיותיהם ולפי תצלומי האוויר, הנחנו חביות שבעצם סימנו היכן ייבנה הגבול הפיסי, זה שקיים עד היום".

מלחמת לבנון: תאונת מסוק, פגיעת נ"מ קטלנית ותשעה צל"שים

בתחילת חודש יוני 1982 נכנסו כוחות צה"ל ללבנון והמלחמה החלה. "אני זוכר שהגענו לטייסת בשבת", משחזר סא"ל י'. "קיבלנו תדריך ובו סיפרו לנו שהופל מסוק קוברה ובו חבר'ה שהכרנו. מאוחר יותר שמענו שהופל גם מטוס עיט". בבוקר יום ראשון עלו צפונה הצוותים שנחשבו לחזקים ביותר בטייסת. "במסוק אחד היו מפקד הטייסת ובנצי בכר ז"ל, שהיה אז טייס המשנה הבכיר בטייסת", אמר סא"ל י', בראיון שהעניק לבטאון חיל-האוויר במלאות 20 שנה למלחמת לבנון. "במסוק השני היינו מיקי בר, שסיים את תפקידו כסמ"ט ב' ואני, קברניט סדיר בטייסת. במסוק השלישי טסו אליעזר שיאון ז"ל, שהיה מפקד קורס האימון המבצעי (קא"מ) וא', שמונה להחליף את שיאון כמפקד הקא"מ. יחד איתנו עלה גם ישראל שכטר ז"ל, טייס צעיר, ששימש כקצין מבצעים".
צוות החלוץ של טייסת האנפות הונחה לשמור על "רצף" באוויר ולבצע פיטרול לחילוץ אנשי צוות אוויר נוטשים. "טסנו בקו מחניים-קרית-שמונה הלוך וחזור, שוב ושוב, ובכל פעם, לפני שאזל הדלק, הודענו למסוק הבא להמריא כדי להתחלף", משחזר סא"ל י'. כך, במשך שש שעות, ביצעו שלושת המסוקים את הפיטרול ועמדו בכוננות לחילוץ מלבנון.
"בסבב השלישי שמענו לפתע בקשר שהמסוק של שיאון ממריא", ממשיך י'. "בדיעבד הסתבר שהם טסו לפינוי שני חיילים שנפצעו באיזור נבטייה". משימת פינוי הפצועים הסתיימה בטרגדיה נוראה. "המסוק הוזנק לנקודת-ציון שנקראה 'ציר אפליפסיה מתג 30'", נזכר סא"ל י'. "מעשה שטן ובמפת הקוד היו שתי נקודות שונות, שנקראו באותו השם". החיילים הפצועים המתינו למסוק האנפה בנקודה אחת ואילו המסוק שהוזנק לחלצם טס לנקודה השנייה, מעל נבטייה. "הטייסים לא מצאו את הפצועים והחלו להסתובב באיזור ולחפש", ממשיך סא"ל י'. "בנבטייה שרצה חוליית מחבלים שגילתה אותם. הם עלו בכוונת תותח הנ"מ של המחבלים והמסוק, שטס בגובה ובמהירות נמוכים, כדי לנסות ולזהות את הפצועים אותם היה צריך לחלץ, נפגע והופל".
צוות המסוק - רס"ן אליעזר שיאון ז"ל, סרן ד"ר סטפן לנדס ז"ל, סגן ישראל שכטר ז"ל, רס"ר הרצל קלעי ז"ל וסמל דיוויד-יעקב טורסטון ז"ל - נהרגו במקום.
טיסות הפיטרול של מסוקי האנפה הופסקו בגלל התאונה והאווירה בגף המאולתר של הטייסת היתה קודרת. "מדובר בסך-הכל בימי הלחימה הראשונים", משחזר סא"ל י'. "איבדנו קוברה, עיט ועכשיו גם אנפה. התחלנו להבין שזה לא הולך להיות מבצע קצר ושנכנסנו למלחמה של ממש".
"ישבנו בחוסר מעש וחיכינו שיתנו לנו לעלות לאוויר ולסייע בלחימה בבופור", מספר תא"ל (מיל') מיקי בר. "לקראת ערב קיבלנו אישור להמריא ולבצע פעולות באיזור הבופור, אבל לא מעל הבופור עצמו. מאוחר יותר, לקראת 11 בלילה, קיבלנו את האישור להיכנס והחלו ההזנקות הראשונות.
"בחצות הוקפצנו לפנות חיילי סיירת גולני שנפצעו בקרב על מבצר הבופור", מספר בר. "באותה תקופה לא היו אמצעים לראיית לילה או מכשירי ניווט מתוחכמים. למרות שהיה ליל-ירח, הראות היתה גרועה במיוחד".
שני מסוקי אנפה הוזנקו למבצע החילוץ. כשהיו באוויר נתגלתה לעיני הטייסים שמיכת עננים גדולה, שכיסתה את כל איזור הגליל ולבנון. הם ניסו לטוס ביחד, אך מהר מאוד נכנסו לתוך העננים, פיצלו את המבנה ונסוגו.
המסוק השני, שאותו הטיסו רס"ן אורי בן-שמואל ז"ל וסג"מ ר', ביצע מספר נסיונות חדירה אך כשל. "אורי ניסה לחדור את שכבת העננים", מספר בר. "אחרי שניים-שלושה נסיונות ניסיתי גם אני, אבל ללא הצלחה. ניסיתי שוב בטכניקה שונה, אך לשווא. החלטנו לשנות כיוון".
"התחלנו לטוס מעל כבישים בישוב הלבנוני א-טייבה", מספר סא"ל י'. "בנקודה מסוימת הסתכלנו קדימה וראינו 'קיר' שחור, שהיה ברור שאי אפשר לחצות אותו". הענן נשק לאדמה, הצוות לא היה מסוגל להמשיך והמסוק שוב חזר לאחור.
בניסיון השלישי החליטו י' ומיקי לטוס מעל משגב-עם בקו ישר ולנסות למצוא חור בענן, כדי לרדת מתחתיו. "קבענו שאם לא נמצא חור בענן, ננסה לרדת רק מעל המטרה, בבופור", מספר סא"ל י'. לאחר כמה דקות טיסה זיהה י', שהיה טייס המשנה, חור בענן. דרכו ראה פיתול קטן בנחל, שזיהה מיד על המפה שהחזיק. "צרחתי למיקי 'אני מזהה, תתחיל לפנות'", משחזר י'. "מיקי עשה פנייה לצד שמאל, שזה דבר מאוד לא טבעי לטייסי מסוקים, שיושבים בצד ימין. הוא פנה שמאלה, נגד הטבע, בלי לראות לאן הוא פונה, רק כי צעקתי שאני רואה מה קורה".
"כשהיינו בדרך לנחיתה במקום, זיהו אותנו והחלו לירות עלינו", משחזר בר. "נחתנו וחברנו לכוח. הבופור עוד לא היה בידינו באותו הזמן והחלו לירות עלינו פגזים. כשהגיע הפגז השלישי הוא כבר נחת כשלושה מטרים מקצה הרוטור, עשרה מטרים בלבד מתא הטייס. האדמה רעדה כשהתחלנו לגשת אל הפצועים", מספר בר. "אחד הפצועים היה משה קפלינסקי, היום אלוף פיקוד מרכז, אז מפקד סיירת גולני שהשתחרר וחזר ללחימה עם תחילת המבצע וחבר ילדות קרוב שלי.
"לפי חישוב יכלה האנפה להמריא רק עם ארבעה פצועים", מספר בר. "העמסנו פי שניים. מספר הפצועים היה גדול יותר מזה שהרופא על המסוק היה מסוגל לקלוט, אבל לא היתה לנו ברירה. היינו חייבים להוציא משם את כולם. למסוק של אורי היה לוקח זמן להגיע והסיכון בלהנחית מסוק שני היה גדול מדי. העמסנו חלק מהפצועים בשכיבה וחלק בישיבה והמראנו בקושי".
"טסנו אל תוך הענן שידענו שנמצא מעלינו, אך הפעם היה מושיענו", משחזר סא"ל י'. "הוא הוציא אותנו משדה הראייה של יורי הפגזים. סך-הכל שהינו על הקרקע פחות מחמש דקות. אני לא יודע היכן נפל הפגז הבא". כשעלו מעל העננים, עלה כבר אור היום הבא ומבעד לחלונות המסוק יכלו לראות את עמודי העשן הרבים, שעלו מעל לבנון, לאחר לילה ראשון של לחימה.
על חלקם בפעולת החילוץ של פצועי סיירת גולני ממבצר הבופור קיבלו שני צוותי המסוקים את צל"ש מפקד חיל-האוויר.
עשרה ימים לאחר מבצע החילוץ הנועז בבופור ספגה הטייסת אבידה נוספת. מסוקו של רס"ן אורי בן-שמואל ז"ל פגע בחוטי חשמל שנמתחו בין שתי גבעות.
"אני זוכר שישבתי במבצעים וקיבלתי שיחת טלפון", מספר סא"ל י'. "הקול מעברו השני של הקו שאל אותי אם יש לנו מסוק בצפון, כי יש מסוק שנפל ועוד לא יודעים פרטים. מאוחר יותר הגיעה הבשורה שמסוק שלנו פגע בחוטי חשמל באיזור שהיה מוכר לכולנו כמסוכן. זה היה כבר המסוק השני שאיבדנו".
"באותה תקופה טסנו נמוך", מספר תא"ל (מיל') מיקי בר. "היה חשש שאם לא נטוס מתחת לוואדיות, יגלו אותנו וניפגע. בנוסף לעובדה שהאיזור היה באמת מסוכן, הצטרפה שעת הטיסה, שעת צהריים, בה השמש נמצאת מול העיניים, מסנוורת ומקשה על הטיסה. אורי היה טייס מנוסה ולא איזה טירון ובשורת התאונה היתה קשה לעיכול".
המסוק נפל לקרקע ורס"ן אורי בן שמואל ז"ל, טייס המשנה סגן רון מסרר ז"ל ומכונאי המטוס סמל אריה וילדר ז"ל נהרגו במקום.

הערב בו נחטף רון ארד

"ב-16 באוקטובר 1986 החזקתי כוננות של הטסת שבעה חיילי נח"ל במקרה שיתפתח אירוע בלבנון", מספר סא"ל י'. "לקראת חמש בערב הגיעה ידיעה שמטוס פאנטום נפל. עליתי לאוויר יחד עם שבעת חיילי הנח"ל.
"קיבלנו הוראה לטוס אל מול חופי צידון", מספר י'. "נאמר לי ששם אקבל הוראות בקשר. חושך, יושבים ומקשיבים לקשר. פתאום שמענו טייס קוברה שדיווח 'חילצתי את הטייס, הוא יושב לי על המגלש'. לי יש על המסוק שבעה חיילים ואני חושש. בינתיים הירח עלה והשתקף בצורת פס כסוף על פני הים. על פס ההשתקפות אני מבחין בקוברה. דיווחתי בקשר שיש לי קשר עין עם הקוברה ואני מצטרף אל הטייס לליווי. קיבלתי אישור והמשכתי בטיסה לצידו.
"בשלב כלשהו אנחנו מזהים חוף נטוש", ממשיך י'. "אנחנו קובעים שנרד לחוף ושם נעביר את טייס הפאנטום אלי. טייס הקוברה הנחית את המסוק ובזמן שהתכוננתי לנחיתה שמעתי את קול היריות מהקרקע. הסתובבתי במהירות והתחלתי לטוס לכיוון שטחי ישראל כשטייס הקוברה, שבינתיים הספיק להמריא, מאחורי.
"המשכנו עד לראש הנקרה", מספר י'. "נחתנו וראינו את הטייס יושב על סלע. מסתבר שברגע שהבין שהגענו לשטח בטוח, כוחותיו אבדו והוא היה מותש. שלחתי את מכונאי המטוס להוביל את טייס הפאנטום אל המסוק שלנו. לעולם לא אשכח את הרגע שבו עלה הטייס למסוק. השאלה הראשונה ששאל היתה: 'איפה צ'וקו? חילצנו כבר את צ'וקו?'. אמרתי שאינני יודע".
צ'וקו היה כינויו בטייסת של הנווט רון ארד. מאוחר יותר התברר שהקשר עמו אבד.

יורים אבני חצץ לפיזור הפגנות

בתקופת האינתיפאדה הראשונה לקחו מסוקי האנפה חלק פעיל בפעילות המבצעית השוטפת של צה"ל. האנפות ביצעו פעולות לפיזור הפגנות, תוך שימוש באמצעי לחימה חדשים שפותחו במיוחד עבור המצב החדש שנוצר. כמו כן שימשו המסוקים למצוד אחר מבוקשים ופעולות חילוץ ופינוי פצועים.
"זמן קצר לפני פרוץ האינתיפאדה התמניתי לתפקיד ראש מדור מסוקים במחלקת מבצעים בחיל-האוויר", מספר תא"ל מיקי בר. "צורפתי לצוות בראשותו של האלוף אהוד ברק, לימים הרמטכ"ל וראש-הממשלה, שכלל גם נציגים ממחלקת פיתוח. היה עלינו לפתח אמצעי לחימה יעילים ואפקטיביים. המדיניות בצה"ל היתה לפעול ולהרתיע, אך לא להרוג", מספר בר. "הזמן היה מועט ונאלצנו להציג תוצאות במהירות. כל הרעיונות שהועלו אופיינו לאנפה - המסוק הזמין ביותר בחיל-האוויר באותה תקופה. מהר מאוד הגענו למסקנה שפשוט צריכים להשליך דברים מהמסוק. לפגוע באופן מוגבל. כך - פותחו מערכות ה'סגריר'".
מערכות ה'סגריר' היו אמצעי לחימה פשוטים למדי שהותאמו ללחימה מהאוויר. אחת מהמערכות היתה מערכת שיורה אבני חצץ. "ערכנו בדיקות קפדניות ומדדנו, בהתאם למהירות המסוק, מהם הגדלים של אבני החצץ בהם נשתמש כדי לא לגרום נזק בלתי הפיך", מספר בר. מסוקי האנפה טסו מעל אזורי ההפגנות והשליכו את האבנים כדי לפזר את ההפגנות. "ההנחה היתה שההפגנות מלבות את עצמן", אומר בר, "ולכן היינו מגיעים למקום עוד בהתחלה כדי למנוע הסלמה".
בנוסף, פותחו גם מערכות המשליכות מהמסוק רימוני עשן וגז מדמיע לפיזור המפגינים. מערכת נוספת שפותחה השליכה צבע על המתפרעים והמבוקשים הנמלטים. "הצבע בו השתמשנו לא היה רגיל", אומר בר. "הוא זהר בחושך ולהסיר אותו מהבגדים ומהגוף היה עניין של ימים. העניין הפך מאוד יעיל בעת החיפושים הקרקעיים בבתים. היה פשוט מאוד לזהות את המתפרעים אחרי ההפגנות, כי הם היו מכוסים בצבע".
פיגוע קטלני בקו 405 ת"א-ירושלים
בתחילת חודש יולי 1989, השתלט מחבל על אוטובוס בקו 405, שנסע בין תל-אביב לירושלים. המחבל חטף מהנהג את ההגה ודירדר את האוטובוס, על כל נוסעיו, לוואדי הסמוך. מסוקי אנפה מטייסות "ציפורי המדבר" ו"החרב המתהפכת" חברו למסוק יסעור במשימת חילוץ הנפגעים.
תפקידן של האנפות היה להעלות את הפצועים מהוואדי ולהעבירם אל היסעור שהעביר אותם לבתי-החולים. המסוקים טסו הלוך וחזור, מתדלקים ושבים לזירת האירוע. האנפות היו גם אלו שפינו מזירת הפיגוע את 14 גופות ההרוגים.

הגזרה הצפונית מתחממת

ב-25 ביולי 1993 החל מבצע "דין וחשבון". בשעות הבוקר תקפו מטוסי חיל-האוויר יעדי חיזבאללה. בתגובה, עד חצות באותו הלילה, נורו 40 טילי קטיושה לעבר שטחי מדינת ישראל. בתחילת המבצע פרסה הטייסת לחיפה ולמחרת התקדמה למחניים.
במהלך המבצע ביצעו מסוקי האנפה כ-52 גיחות ב-68 שעות טיסה, למשימות פינוי נפגעים, הנחתה, הספקה לכוחות, פיטרול וחילוץ.
במהלך המבצע נהרגו כ-50 מחבלים ועוד כ-40 נפצעו. בקרב כוחותינו היו הרוג אחד ותשעה פצועים. המבצע הסתיים לאחר ששה ימי לחימה, ב-31 ביולי.

חילוץ ימי בטלפון שבור

"השנה היא 1995. הייתי בכוננות בחיפה כשהגיעה הידיעה", מספר סא"ל (מיל') מוטי בארי. "הוזנקנו לחלץ פצוע שנפל באונייה שמניחה את כבל התקשורת התת-ימי בין ישראל לאירופה. כשהגענו לאיזור גילינו שזה בלתי אפשרי לתקשר עם אנשי הספינה, מפני שהם אינם דוברים עברית או אנגלית ואנחנו לא יודעים מלה בצרפתית. מעבר לכך, המכשור שהיה במסוק ובספינה לא איפשר תקשורת בין השניים. כשנוצר קשר עין עם הספינה, גילינו שאין לנו איך לנחות עליה. היו עליה תרנים גבוהים ומנופים ומכשור צפוף.
"היינו מוכרחים ליצור קשר עם צוות הספינה כדי לחלץ את הפצוע", משחזר בארי. "יצרנו קשר עם מטה חיל-האוויר שיצר קשר עם סטי"ל של חיל-הים שהפליג בסמוך לספינה. הסטי"ל יצר קשר עם הספינה וכך, בטלפון שבור, תקשרנו בעקיפין והתחלנו במבצע החילוץ. אחרי 20 דקות הצלחנו להבהיר לאנשי הספינה שישנן שתי מכולות בסמוך לירכתי הספינה, שאליהן אנו רוצים להגיע.
"הריחוף מעל הספינה היה מסוכן בגלל קירבת התרנים והמנופים לרוטור", מספר בארי. "הצלחנו להוריד לספינה רופא ולוחם 669 שהיו איתי על המסוק, כדי להעריך את מצב הפצוע. התברר שהפצוע נפל מגובה של שתי קומות, סובל מפגיעות חמורות בגב ואסור להזיזו. לא די בכך, אלא שהפצוע שכב בבטן האנייה והיה עלינו להביאו לסיפון העליון שגובהו היה כ-35 מטרים מעל פני הים.
"בינתיים הדלק במסוק הלך ואזל. קבעתי עם הצוות שירד לטפל בפצוע שינסו להעלותו בזמן שאני חוזר לתדלוק", משחזר בארי. "45 דקות לאחר-מכן, כשחזרתי, התברר לי שלוחם ה-669 והרופא קיבעו את הפצוע באלונקת צי וכעת נותרו עם בעיית המיקום שלו על הספינה. כאמור, כדי להעלותו למסוק היה עליהם להעלותו לסיפון העליון. להעלותו במדרגות היה בלתי אפשרי והיה חייב להימצא פיתרון אחר.
"לפתע הבחין לוחם ה-669 במנוף שניצב במחסן בבטן האנייה ושימש להעלאת כבלים לסיפון האנייה", ממשיך בארי. "לוחם ה-669 בדק את המנוף ואף עלה בו בעצמו כדי לוודא את בטיחותו. לאחר שתרגיל המנוף הוכח כבטיחותי, הועלה הפצוע לסיפון העליון.
"למרות המכשולים והסכנה הכרוכה בריחוף בגובה רב, הועלו לבסוף השלושה אל המסוק", מסכם בארי. "מיהרתי לבית-החולים רמב"ם להוריד את הפצוע. המבצע הסתיים בשלום אחרי שעתיים וחצי שהיו מורטות עצבים.
"לאחר-מכן ביררנו מה שלום הפצוע והרופאים דיווחו לנו שהוא יחלים החלמה מלאה וכי לא נגרם לו נזק בלתי הפיך. בסופו של דבר המבצע היה מוצלח, כזה שאני לא אשכח".

ושוב, מתח בגבול הצפון

בסוף 1995 התחממה שוב הגיזרה הצפונית. לבנון הפרה את הבנות "דין וחשבון" וישובי הצפון הותקפו במטח כבד של טילי קטיושה. בבוקרו של ה-11 באפריל נפתח מבצע "ענבי זעם" שמטרתו היתה הפסקת ירי הקטיושות והחזרת השקט לישובי הצפון.
גם הפעם הצטרפו למבצע מסוקי האנפה שביצעו 56 גיחות בעלות אופי דומה לאלו שבוצעו שלוש שנים קודם-לכן, במבצע "דין וחשבון".
בין ישראל, סוריה ולבנון גובש מסמך הבנות חדש ובבוקר ה-27 באפריל הוכרזה הפסקת אש.

חומת מגן

ב-28 בספטמבר 2000 החלו אירועי "גאות ושפל". בתפילות הבוקר בהר הבית החלו מתפללים לרגום באבנים מתפללים יהודים. לאחר אירוע זה החלה שרשרת של אירועים אלימים ברחבי יהודה, שומרון וחבל עזה ובתחומי הקו הירוק.
בעקבות רצף פעולות הטרור ברחבי המדינה, החל ב-28 במארס 2002 מבצע "חומת מגן" שמטרתו פגיעה ברשת הטרור הפלשתינאית.
במהלך המבצע ביצעה הטייסת 128 גיחות ב-266 שעות טיסה, ללא תקלות חמורות או אבידות.
ב-14 באפריל 2002 נסוגו כוחות צה"ל אל מחוץ לשטחי הרשות הפלשתינאית והמבצע הגיע לסופו.

אנפה - הסוף

ב-15 ביולי 1998 הפכה טייסת "ציפורי המדבר" לטייסת היחידה בחיל-האוויר המפעילה מסוקי אנפה. מסוקי הבלק-הוק (ינשוף), שהחלו להיקלט בטייסת "החרב המתהפכת" כבר ב-1996, הוכרזו רשמית כמחליפי מסוקי האנפה.
ביומה האחרון של שנת 2002, אחרי 28 שנות שירות, נפרד חיל-האוויר סופית מהאנפה. "ההסבה מבל-205 לאנפה (בל-212) היתה טבעית ביותר", נזכר סא"ל (מיל') מוטי בארי. "את רוב הטייסים הסבו לאנפות. לא היו טייסים שהפסיקו טיסות בגלל המעבר. לעומת זאת היום לא מעט טייסים הפסיקו טיסה בגלל המעבר לינשוף. אני באופן אישי רואה במעבר לינשוף סגירת פרק בחיי הטייסת והתחלתו של פרק חדש.
"מאז שהגעתי לטייסת, לפני 33 שנים, היו בה מסוקי בל", מספר בארי. "היה רצף של היסטוריה ושל אנשים, שהמעבר לינשוף ישבור עתה. עם זאת מתחיל פרק חדש. נקווה שהוא יהיה טוב לפחות כמו הקודם".

סייע בתחקיר: מוטי חבקוק, סטטיסטיקה: גיל שני

עוד באותו מדור

להציל את המציל

בתרגיל משותף לחילות הים של ישראל, תורכיה וארה"ב, נקבע תפקיד מיוחד למטוסי ההרקולס של חיל-האוויר: סירות גומי הושלכו מתוכם, כדי לסייע באיסוף ניצולים מספינה שנטרפה בלב ים. חשיבות התרגיל לחיל-האוויר - ברורה. בנסיבות אחרות יכולים אותם ניצולים להיות גם טייסים שנטשו את מטוסם מעל הים

מהלומה מהכתף

ב-28 בנובמבר שוגרו שני טילי כתף SA-7 לעבר מטוס "ארקיע" שהמריא משדה-התעופה של מומבסה. למרבה המזל, שני הטילים החטיאו. טיל הכתף, שהחל את דרכו במירוץ החימוש של ימי המלחמה הקרה ונועד במקורו לספק הגנה לכוחות קרקע ידידותיים, כבש לעצמו מעמד של כוכב עם שורה של הפלות במלחמת המפרץ. מאז, זמינותו וקלות הפעלתו הפכו אותו לחביבם של טרוריסטים ולאימתם של שירותי הביטחון והנוסעים