יומן ארועים

Bookmark and Share
"מה אגיד לה, שאני נכנס ללבנון?" פורסם בתאריך 10.07.2011
תגיות: מלחמת לבנון השנייה
12 צל"שים ועיטור מופת אחד חולקו לחיילי חיל-האוויר ויחידותיו על פעולותיהם במלחמת לבנון השנייה. אתר חיל-האוויר מביא לכם את סיפורו של אחד מהם, סרן דני, מכונאי מוטס בטייסת מסוקי "ינשוף", שמשחזר את הרגעים ההם. חמש שנים למלחמת לבנון השנייה
יובל שוהם

"חמישה ימים לפני פרוץ המלחמה נולד לי בן". מספר סרן דני ומחייך. מאות קילומטרים מפרידים בינינו, אני בתל-אביב והוא בבסיס נבטים, אבל מבעד אפרכסת הטלפון אפשר ממש לשמוע את קצוות פיו נמתחות בגאווה. "כשהתרחש החילוץ, ב-26.7, הוא כבר היה בן חודש".
היום הוא כבר בן חמש. סיפרת לו על הצל"ש של אבא?
"לא, לא סיפרתי. הוא עוד לא מבין בדברים האלה, עוד לא יכול להבין את הדברים האלה. כמובן שמתישהו יגיע יום ואספר לו".

50 שניות על הקרקע
ב-26 ביולי 2006, שבועיים לאחר פרוץ מלחמת לבנון השנייה, התחולל הקרב הקשה על העיירה בינת-ג'בל בדרום לבנון. שמונה לוחמים נהרגו בקרב הזה, ביניהם גם רס"ן רועי קליין ז"ל, שקפץ על רימון והציל את חייליו. הקרב נהפך לחלק בלתי נפרד ממורשת הקרב של צה"ל, עם 16 צל"שים ועיטורים שחולקו ללוחמים ולטייסים שהשתתפו בו, ובהם גם סרן דני, שהיה מכונאי מוטס בטייסת הינשופים "החרב המתהפכת".
"היינו בכוננות והוזנקנו בסביבות 4:30 בבוקר", הוא משחזר. "דיברנו עם הכוח בקשר, אמרו לנו שיש פצועים והרוגים אבל עדיין לא אמרו לנו איפה. טסנו לאזור לבנון בשני מסוקים, אחד מהטייסת שלנו והשני מ"ציפורי המדבר", עם צוותים רפואיים של 669. בהתחלה לא נתנו לנו להיכנס, אמרו שמסוכן מדי כי הקרב עדיין לא הסתיים, אז נחתנו בשטח וחיכינו".
תסכל אתכם שמונעים מכם להיכנס?
"תשמע, כמובן שרצינו להיכנס אבל לא היה לנו מה לעשות, יש אנשים שיותר מבינים מאיתנו וחייבים להסתמך עליהם. מתישהו החזירו אותנו לתדלק ולאכול, כי שעות חיכינו בשטח בלי מזון. בסוף, ב-11:30, התקבלה החלטה ואישרו לנו להיכנס"
דני מתאר את הבלגן ששרר בשטח בשעה שנכנסו: "אני זוכר שראיתי טנקים ורכבים הפוכים, אש והרבה עשן. הגענו לבינת-ג'בל, ושם סימנו לנו איפה לנחות. זה היה איזור נחיתה בשדה ליד העיר, משטח יותר בטוח מהעיר עצמה, שפינו אליו את הפצועים שלנו".
בתיאור הרשמי של צה"ל על אירוע החילוץ נכתב כי באזור עוד התנהל קרב קשה, ושטח הנחיתה היה נמצא תחת איום ממשי של הפגזת מרגמות מתמשכת.
אתה זוכר אם ירו עליכם?
"האמת שלא, אני גם לא זוכר אם הקרב הסתיים או לא. היו מעלינו כל הזמן מסוקי קרב שחיפו עלינו. יכול להיות שירו עלינו, אבל גם אם כן קשה לשמוע אותם בגלל הרעש של המסוק. כשאתה בתוך הסיטואציה, אתה מתמלא באדרנלין, ולא מרגיש מאויים".
לאחר הנחיתה, העמיסו דני ולוחמי 669 שני פצועים בינוני ועוד שלושה פצועים קל על המסוק, כל זה ב-50 שניות בלבד בהן המסוק היה מורשה להיות על הקרקע. הם פינו את הפצועים לבית החולים רמב"ם בחיפה וחזרו עם המסוק לטייסת. לאחר כמה שעות הם הוזנקו שוב, וכשחזרו בלילה חיכתה להם הזנקה נוספת. חיים מהזנקה להזנקה.

"צוות המסוק התעקש לחלץ"
אחרי שנה, ב2007, קיבל דני הודעת מייל בה נודע לו שהוא נבחר לקבל את צל"ש מפקד חיל-האוויר. "כמובן שהתרגשתי קצת, וככל שהתקרב מועד הטקס התרגשתי יותר. כשאני הולך עם מדי א' והצל"ש עליהם, כל הזמן שואלים אותי מה זה, על מה קיבלתי את זה".
"צוות המסוק התעקש לחלץ את הכוח, חרף הסיכון הרב", נכתב בתיאור החילוץ. "היה זה החילוץ הראשון במלחמה שנערך בתוך שדה הקרב באור יום מלא. סרן דני פיקד על העבודה בתא המטען והיה שותף לקבלת החלטות הצוות, תוך סיכון גבוה מאוד".
כמה שעות לפני החילוץ, בזמן שהמסוק של דני עוד היה בשטח ישראל, מחכה להיכנס ללבנון, מצא דני את עצמו יושב, מחכה, וחושב. "אמרו לנו שיכול להיות שלא נחזור משם", הוא מגלה. "אז אתה יושב במסוק ויש לך זמן למחשבות. אתה חושב על האפשרות שלא תחזור משם. חושב על אשתך, על הבן, אבל מתישהו מתנתק מזה. חייבים. בזמן שחיכינו שם אשתי התקשרה אליי ושאלה איפה אני. לא אמרתי לה מה אני עושה, אמרתי רק שהכל בסדר. מה אני אגיד לה, שעוד רגע אני נכנס ללבנון?"

 

 

 
1 | 2 | 3 | 4