יומן ארועים

Bookmark and Share
ישנן בנות פורסם בתאריך 02.01.2011
תגיות: קורס-טיס , נשים בחיל
סגן סתיו, טייסת קרב, סגן נועה, נווטת קרב וסגן דניאל, טייסת תובלה. נשות צוות האוויר הצעירות, שסיימו בשבוע שעבר את קורס-הטיס אחרי יותר משנתיים ללא נציגות של המין הנשי על מגרש המסדרים, מספרות לאתר חיל-האוויר על הקשיים שבדרך ואיך להגיע לקו הסיום, גם כשהוא נראה רחוק
יהונתן מרוז

זו אינה הפעם הראשונה ששלוש נשים עומדות יחד, כתף אל כתף, על מגרש המסדרים. סגן סתיו היא האישה הרביעית המסיימת את הקורס כטייסת קרב. את הכנפיים היא מקבלת אחרי כמעט עשור מאז סיימה רוני, טייסת הקרב הראשונה בחיל-האוויר, את הקורס. לפני הגיוס היא התנדבה לשנת שירות בכפר המיועד לילדים חסרי בית.

סגן נועה מסיימת את הקורס כנווטת קרב. היא עלתה לארץ מפרגוואי בגיל חצי שנה וסגן דניאל היא טייסת תובלה טריה, שעלתה מדרום אפריקה בגיל חמש. יחד הן מראות ש"הטובות לטיס" זו מציאות שקורמת עור וגידים.
הדרך שלהן למסדר הכנפיים התחילה, כמו אצל כל חייל, במעטפת המנילה. סגן דניאל, למשל, לא חלמה אף פעם להיות טייסת ולא קראה את 'בטאון חיל-האוויר' לפני השינה, אלא בסך-הכל נתנה צ'אנס לזימונים שהגיע בדואר. "פשוט התגלגלתי ככה עם המיונים עד שהגעתי לקורס ותוך כדי הבנתי שאני רוצה להישאר בו", היא מספרת. "אני חושבת שהסולו הראשון שלי היה הרגע שבו הבנתי שזה משהו שאני רוצה להמשיך ולעשות. זו בעצם טיסה ראשונה שאת לגמרי לבד באוויר. הכל מונח על הכתפיים שלך, מה שתעשי הוא מה שיקרה ואין מי שישגיח עליך. שם את באמת מבינה את גודל האחריות ומה שהמקצוע הזה דורש".
סגן נועה, מצידה, קיבלה את ההצעה להתגייס לקורס-הטיס דווקא מאביה. "למרות שאף פעם לא חשבתי על טיס לפני זה, אמרתי 'יאללה, ננסה'. ישר עם המבחנים הראשונים זה מתחיל למשוך. זה עולם שלגמרי לא הכרתי".
הפתיחות והסקרנות הפכו להחלטה וודאית ולא קלה בכלל, להתגייס לקורס-טיס. הסיכוי לסיים את הקורס הארוך ביותר בצה"ל ואחד מהקשים ביותר, הוא סיכוי של כעשרה אחוזים, כך שהסטטיסטיקה בהחלט היתה נגדן. הסביבה, לעומת זאת, תמכה. "המשפחה והחברים אמרו לי 'מה שטוב לך, תעשי', לא הרגשתי מצידם התנגדות לקורס", אומרת דניאל. אצל נועה המצב היה מעט שונה: "היו כאלה שבהתחלה לא לקחו את זה ברצינות. הם חשבו שבנות בקורס-טיס זה לא דבר קל ואמרו לי שיהיה לי קשה מאוד, לא במובן של 'את לא תצליחי' אלא במובן התומך. בסופו של דבר, ככל שהקורס הלך והתקדם, קיבלתי רק תמיכה ועידוד. לא נתקלתי באף אחד שאמר משהו אחר".

בקורס עצמו אף אחד לא מלקק דבש והבנות לא היו יוצאות מן הכלל. " הרגע הכי קשה היה בטיסות המיון", מספרת דניאל. "גם הרגשתי מאוד לא טוב מבחינה פיזית וגם היתה כל האווירה הזו של המיון. את מרגישה שבוחנים אותך, אין לך מושג מה המצב שלך ולא נותנים לך שום פידבק. הדברים האלה מביאים אותך למצב מלחיץ של אי-ידיעה".
הדרך הטובה ביותר לשרוד את הקורס, ניתן להסיק מדברי הבנות, היא "פרה, פרה". "פשוט אמרתי לעצמי כל פעם שאני צריכה לעבור את השלב הבא, בלי להסתכל עכשיו שלוש שנים קדימה, כי זו נקודת זמן שאת לא רואה, זה כל-כך רחוק", אומרת דניאל. "צריך כל פעם להסתכל על הצעד הקטן הבא, לעבור אותו, להיות מבסוטה ממה שעשית עד עכשיו ולהסתכל עוד שלב אחד קדימה".
היחס אליהן היה זהה ליחס שקיבלו הבנים. בשום שלב הן לא הרגישו שבוחנים אותן בעין אחרת. נועה: "אף אחת מאיתנו לא הרגישה שמסתכלים עלינו בצורה שונה או שהדרישות מאיתנו שונות". דניאל מוסיפה: "התחושה שנוצרת היא שכולנו פה יחד ושאין הבדלים או פרמטרים שונים בין בנים לבנות. זה לא רלוונטי במקצוע הזה".

ובכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה שכיום משרת בחיל מספר קטן יחסית של נשות צוות אוויר. איך הן מסבירות את המצב, למרות החתירה המתמשכת לשוויון?
"קודם כל, השנה הראשונה של הקורס היא פיזית יחסית וזה גורם לאנשים לחשוש קצת", מציעה נועה הסבר אפשרי. "מעבר לזה, שלוש שנים של קורס ותשע שנים בקבע זה בעצם כל החיים. זה לא מתאים לכולם וגם לא תמיד מתאים לכל הבנות. הצד השלישי של העניין הוא באמת חוסר מודעות. יש בנות שלא יודעות מה זה אומר ולהתגייס לקורס-טיס נשמע להן כל-כך קשה שהן אפילו לא מנסות. זה באמת משהו שיכול להשתנות עם השנים. זה דבר שמחלחל לאט לאט, אי אפשר לעשות שינוי כזה כל-כך מהר. שולחים בכל פעם את הזימונים, ומי שעובר - עובר. בעיקר אנחנו חושבות שלא צריך להיות שום הבדל בין בנות לבנים, לא בגיוס ולא במיונים".
כשהן נשאלות אם ידעו שיגיעו עד לקו הסיום של הקורס, פורצות הבנות בצחוק. למרות כל האופטימיות והנחישות, כנראה שאפילו הן לא יכולות היו לדעת. "אי אפשר לדעת", מחייכת נועה. "אתה לא יודע אם יש בך את זה או לא, עד שאתה עושה את זה".