יומן ארועים

Bookmark and Share
עדיין עובד פורסם בתאריך 31.10.2010
תגיות: משפח"א , מתנדבים בחיל
גם בגיל 81 ממשיך אורי עובד להתנדב בחיל-האוויר בלי לאבד טיפת מרץ ועכשיו הוא מספר לאתר חיל-האוויר כמה סיפורים מ-58 שנות שירות, הזדמנות להכיר ולהוקיר את אחד המתנדבים הוותיקים ביותר בחיל-האוויר
יהונתן מרוז

בוקר יום שלישי. בקומה ה-11 באחד ממגדלי מטה חיל-האוויר הכל שקט. מהמשרדים הקטנים של מפקדת יחידות הבקרה בקושי בוקע צליל. יש סיכוי לא קטן שאתמול בלילה נחשפו חלק מהאנשים היושבים כאן, בזמן הצבת החירום השבועית, לפקודות ויכולות מבצעיות שעליהן אסור לאיש לדעת. אבל עכשיו עלה בוקר חדש והם טרודים בעבודת יומם, איש איש ושגרתו הוא. במשרד שבסוף המסדרון ("מדור תעבורה" כתוב ליד הדלת) עמלים חיילים וקצינים על סדרה של מפות מסובכות למראה, מורכבות כפי שרק מפות של מדינת ישראל יכולות להיות. הקווים הרבים שמחלקים וחותכים את המפות האלה יכולים לגרום למטיילים המנוסים ביותר ולמדינאים הסבלניים ביותר לאבד את שלוותם תוך דקות.

בחדר קופץ לעין אדם אחד, ללא מדים. שם: אורי עובד. הוא שקוע בהררי דפים של מידע תעופתי חיוני, סינית טהורה למי שאינו עוסק בתחום התעבורה האווירית. הוא מעלעל וכותב באיטיות, בבטחון, כמעט בלי לדבר. מדי פעם הוא מתייעץ בשקט עם אחד החיילים. כשהאחרון מבקש הפסקה, לצאת לרגע לאכול, אורי מעיר: "גם לאכול? לא מספיק לכם שאתם משרתים בצבא?".

כזה הוא אורי עובד (81). צלול, קפדן, מלא תשומת לב, בלי לשכוח חיוך דק בצד. כבר שש שנים שהוא מגיע למדור כדי לעדכן ולהכין דפיות של טיסת מכשירים, מתעלם מהעובדה שאת הפטור ממילואים הוא קיבל מזמן. עכשיו הוא פשוט עושה את זה בהתנדבות. "הכסף לא משחק כאן", הוא אומר בפשטות. "ברור שאני לא חייב, אבל אני אוהב את זה. מה שאנחנו עושים כאן זו עבודת קודש, מתעסקים בתהליכים ארוכים ובבטיחות טיסה. אנשים צריכים לעבוד שנים כדי להתמצא בנושא. יש לי ידע רב בתחום וחבל לבזבז אותו".

אורי, יליד בגדד, עבר דרך ארוכה לפני שבחר לשוב לכאן. לראיון הוא מופיע עם תיק שחור, שבו אסף מכתבים, תמונות ומסמכים שמזכירים לו רגעים ותקופות מהשירות הצבאי והקריירה. הוא פותח אותו, מניח את הכל על השולחן ומפליג בזכרונות. על התיק מודבק סמל בסיס רמת-דוד, שם כל הסיפור מתחיל.

לחתום או לא לחתום?

אולי כדאי לדייק יותר: הכל התחיל בגיוסו של אורי לקורס-טיס מספר 13 בשנת 1952. "רציתי להתגייס לקורס-טיס כי התעופה משכה אותי", הוא נזכר. "היו פרסומים שאמרו להתנדב לקורס ולפני הגיוס הלכתי למבדקים ונמצאתי כשיר. אחרי הטירונות עברתי לבית-הספר לטיסה בסירקין, עוד לפני שהיה ממוקם בתל-נוף ולמעשה השתתפתי במסדר כנפיים של קורס מספר שמונה שסיים.

היו אז שלושה שלבים בקורס: מכין, ראשוני ומתקדם. את המכין סיימתי בהצלחה ובראשוני הגעתי עד הסולו וזהו. הדיחו אותי על התקדמות לא מספקת. למרות ההדחה, התגלו מחוץ לשערי בית-הספר לטיסה אופציות חדשות, לא פחות טובות. "הציעו לי לעבור קורס פיקוח טיסה. הקורס שלי היה גדול והיו בו, בפעם הראשונה, בנים ובנות יחד. ארבעה מאיתנו הגיעו לבסיס רמת דוד, ואני ביניהם. שלושה חיילים וחיילת אחת".

גם המשפחה הייתה קרובה. "אחי ואחותי גם היו בחיל-האוויר ושלושתנו שירתנו באותו הזמן. אחי היה מכונאי בטייסת "מוסטנגים", אחותי שירתה כחיילת בספריה הטכנית ואני הייתי במגדל".

בין כותלי המגדל גילה אורי שהוא פשוט נהנה מזה. "הפיקוח כל-כך משך אותי ורציתי ללמוד. בסוף הקורס קיבלנו דרגת סמל, אבל לא ידענו לעבוד, כמו נהג חדש שלא באמת יודע לנהוג. ביקשתי מקצין המגדל להישאר משמרות, לא ללכת הביתה, לבוא כל יום בשביל ללמוד את העבודה. כך התקדמתי מקצועית לעומת הפקחים האחרים. פיקוח טיסה הוא המקצוע שהכי אהבתי, יותר מאשר בקרה. בבקרה אתה רואה 'בליפ' על המסך וזה המטוס. במגדל אתה רואה אותו חי, אתה רואה אותו מקפץ, הלב שלך מקפץ. אתה גם רואה אותו מתהפך והיו לא מעט מטוסים שהיו מתהפכים".

ב-1958 ביקש מפקד הכנף דאז, אל"ם גדעון אלרום, שאורי ייצא לקורס קצינים. "לא רציתי ללכת, כי הייתי צמחוני, כמו שאני היום. פחדתי שבגלל זה יהיה לי קשה מאוד באימוני השדה והחי"ר, עם מנות הקרב. ערב אחד התקיים תרגיל של הצנחנים ומפקד בית-הספר לקצינים בא לבקר בבסיס. אלרום הסביר לו את הבעיה שלי, והוא אמר: שיבוא לקורס, אני אדאג לו. קדחת. לא דאגו לי", הוא מחייך. "היה לי קשה מבחינת האוכל, אבל הייתי ספורטאי, אז התגברתי".

איש צנוע מכפר יהושע

רבים מהזכרונות החזקים של אורי מהתקופה סובבים סביב האנשים שפיקדו על רמת-דוד בעת שירותו במקום. על עזר ויצמן ז"ל ומנחם בר ז"ל, שתי אגדות חיל-אוויריות בפני עצמן, הוא מדבר בגעגוע גדול.

"אני גדלתי בצילו של עזר", מצהיר אורי. "הוא היה עורך בכל חודש 'ערב מפקד' בבית הקולנוע של הבסיס. היינו יושבים על הספסלים והוא היה נותן לנו הרצאה על ציונות ומדבר איתנו על כל דבר בעולם. כמו אבא לבן, לא כמו מפקד מתנשא. זה היה מדהים".

אורי מספר שהיכולת של ויצמן לאחד חיילים תחת פיקודו לא הסתכמה בהווי ושעשועים. התקופה שלפני מבצע "קדש" אופיינה בפעילות רבה של אנשי פדאיון וגרמה לעירנות מוגברת תמידית ברמת-דוד. "כל שני וחמישי היה מצב כוננות ג' בכנף. היו מפזרים את המטוסים בבסיס ובתחילת המסלולים ומגבירים שמירה. זו היתה תקופה קשה מאוד. אבל מה? עזר החזיק אותנו".

ממנחם בר ז"ל, שפיקד על הבסיס והיה גם מפקד טייסת המטאורים "הסילון הראשונה", אורי זוכר בעיקר צניעות ונימוס. "הוא גר בכפר יהושע והיה בא לבסיס ברגל. מהמגדל היינו רואים אותו ושולחים אמבולנס לקחת אותו. תמיד היה שואל אותנו: בשביל מה אתם באים? בחג פסח אחד אני זוכר שנסעתי על אופניים לטייסת "הסילון הראשונה". ראיתי מישהו עם כובע טמבל וסולם, מסייד את הקירות. הסתכלתי וראיתי שזה מפקד הטייסת. הוא לא בחל בשום דבר. מנחם הקים קלוב דאייה בבסיס ובנה דאון לתפארת. בשישי-שבת היינו דואים הרבה בכנף, גם רפול ז"ל בא לדאות".

מישהו לסמוך עליו

בסוף קורס הקצינים, חזר אורי למגדל הפיקוח של רמת-דוד כקצין מגדל טרי. כבר אז ניסה להיות מקצוען אמיתי בתחומו, גם אם בדרך היה צורך להיכנס לחיכוכים עם בעלי דרגות גבוהות. "חלק מהטייסים, כשהיו באים לנחיתה, היו שוכחים להוריד את כן הנסע. אצלי היה חוק שהמצאתי: מי ששוכח להוריד את כן הנסע, הולך סביב ולא נוחת מיד. אפילו אם הוא הוריד אותם אחרי שהערתי לו, הוא היה הולך סביב, כדי שיתחנך, כמו שאומרים", מחייך אורי. "מפקד הבסיס, גדעון אלרום, היה טייס שבא ממטוס דו-מושבי ובדו-מושבי מי שהיה מקפל את כן הנסע היה הנווט. כשהתחיל לטוס על ספיטפייר, הוא שכח באחת הפעמים להוריד את הגלגלים. לא עשיתי חשבון והערתי לו, שלחתי אותו סביב והוא הלך".

בשנת 1961 נשלח אורי לצרפת, יחד עם שמונה טייסים שלמדו לטוס על מטוס המיראז' (שחק). הוא שירת במגדל הפיקוח של בסיס חיל-האוויר הצרפתי במון-דה-מרסן, כדי שיוכל להעניק סיוע לכל טייס ישראלי שלא ידע לדבר צרפתית. שם קיבל שיעור מאלף בהיררכיה של הצבא הצרפתי. "היה שם חדר אוכל מיוחד לטוראים, חדר אוכל לסמלים, חדר אוכל לנגדים טייסים, חדר אוכל לקצינים, חדר אוכל לקצינים שהיו טייסים והיתה גם פינה לשלושה או ארבעה קצינים בכירים, כמו מפקד הבסיס שלהם ומפקד טייסת תעופה", הוא נזכר, משועשע.

מחר מלחמה

כשהגיע זמנו לקבל דרגת סרן, נאלץ אורי להיפרד מהמגדל שאהב בבסיס הצפוני ביותר של החיל ועבר ליחידות הבקרה. "לא היה חסר לי כלום ולא רציתי לעזוב את הבסיס. אם לא היו מקדמים אותי בדרגה הייתי נשאר שם". אחרי מעבר ב"בור" של החיל הגיע ליחידת הבקרה הצפונית דאז, שמוקמה בסטלה-מאריס. באותה תקופה גר בחיפה, מרחק של עשר דקות מהיחידה. הוא נשאר בה כקצין מבצעים עד אחרי מלחמת ששת הימים.

"הכרנו את פקודת מבצע 'מוקד' בעל-פה, למדנו אותה כל הזמן והתכוננו. ערב המלחמה קראו למפקד היחידה ולי למטה החיל. נתנו לנו מעטפות שבהן היה כתוב שהמלחמה תתחיל למחרת. הגענו ליחידה שהיתה מלאה אנשי מילואים וכולם חיכו. רצינו לפזר אותם, כדי שילכו לישון מוקדם, שיוכלו לקום לתדריך בוקר לפני המלחמה. בקושי הצלחנו לגרש אותם בכל מיני תואנות שונות ולא גילינו כמובן מה קרה. באותו לילה לא יכולתי לישון, חשבתי כל הזמן על התדריך למחרת.

בשעה ארבע לפנות בוקר הערנו את כולם והכנו כל מה שצריך. הפקודה היתה מוכנה. כל אחד ידע באיזו עמדה הוא עומד וכך התחילה המלחמה בדממת אלחוט. היו יירוטים, קרבות אוויר, תקיפות, טייסים שנטשו, חילוצים וכל מה שאתה רק רוצה".
אחרי המלחמה פורקה היחידה בסטלה-מאריס לצורך הקמת היב"א הצפונית במיקומה הנוכחי ואילו אורי עבר לקצה השני של הארץ, ליחידת הבקרה הדרומית במצפה רמון, כקצין מבצעים.

"תוהו ובוהו"

בשנת 1968 הפך אורי לאחד המפקדים הראשונים של יחידת השליטה המרכזית לקרב (ישמ"ק) ב"בור" של חיל-האוויר. את פניו קיבלה מלחמת ההתשה.

"בממוצע עבדתי 16-18 שעות ביממה", הוא מספר. "קרבות אוויר, תדריכים, תחקירים, כל המבצעים המיוחדים שגם עד היום לא מדברים עליהם. על חלק מהאירועים אפילו אני לא יודע מה קרה, רק משמועות".

מלחמת יום כיפור תפסה את אורי מחוץ לצבא. הוא נסע אז לחיפה, להוריו, טייל בחוץ ופתאום שמע רעש מטוסים. מיד התקשר ליחידה ב"בור", שממנה השתחרר לפני זמן קצר. " אנחנו עוד לא צריכים אותך, הם אמרו לי, אבל נקרא לך. הם לא יכלו לדבר. זה קרה בבוקר. בשעה שתיים בצהריים התחילה המלחמה, התקשרתי, ואמרו לי בוא מיד. הסתבר שלילה לפני כן חיפשו אותי בבית ברמת-השרון, כי רצו לקחת אותי לרמת הגולן כקצין קישור אוויר-קרקע (כיום קצין סיוע אווירי). רק אחרי המלחמה השכנים אמרו לי שבאו מהצבא וחיפשו אותי".

נדמה שדווקא המלחמה שהותירה באורי את הרושם העז ביותר, היתה זו שבה שירת אחרי שכבר היה פטור ממילואים. במלחמת לבנון הראשונה התנדב לחזור לשליטה המרכזית ושימש כמפקד מכלול תמונה אווירית. מהמלחמה הוא זוכר "בלאגן אימים, תוהו ובוהו לא נורמלי. לא רק במלחמה עצמה. התחילו ויכוחים בין אנשי המילואים, בעד ונגד המלחמה. כל אחד אמר מה דעתו. זה היה מעל לבינתי. אנחנו עסוקים במלחמה, מה לכם ולזה? בואו נגמור את המלחמה, אחר-כך נתווכח".

עד מתי?

אורי, כאמור, לא נותן לשום דבר להפריע לו לעסוק במה שהוא אוהב. מיד כשהשתחרר התחיל לעבוד במנהל התעופה האזרחי (כיום פועל כשני גופים שונים: רשות שדות התעופה ורשות התעופה האזרחית). מאוחר יותר, עם הקמת רשות שדות התעופה ב-1977, הפך לראש אגף תעבורה אווירית, ובהמשך שימש כסמנכ"ל למבצעים ברשות במשך 12 שנים - פרק הזמן הארוך ביותר שאדם החזיק בתפקיד.

בשנה שעברה הפתיעו את אורי אנשי מדור תעבורה במפקדת יחידות הבקרה, וחגגו לו יום הולדת 80 במגדל הפיקוח ברמת-דוד, יחד עם מפקד הבסיס. "היה מרגש מאוד. הבת שלי שתקה, לא גילתה לי כלום. אני לא אוהב מסיבות ולא אוהב הפתעות. נועם, ראש מדור תעבורה, יודע את זה, אבל הוא לא שאל אותי", מחייך אורי.

עד מתי הוא מתכנן להמשיך להתנדב? "עד 120", עונה סא"ל נועם, ראש המדור, שבדיוק נכנס לחדר ושמע את השאלה. אורי עצמו משלים: " אם אתה שואל האם נמאס לי פה, התשובה היא לא. לא נמאס לי וגם לא יימאס".

 
1 | 2 | 3 | 4