יומן ארועים

Bookmark and Share
שיפתח עלי שיפתח פורסם בתאריך 21.10.2010
תגיות: קורס טיס
חניכי קורס-טיס קיבלו זוג כנפיים כבר באמצע השלב הבסיסי. עדיין לא כנפי טיס וזו רק תחנה אחת בדרך הארוכה שלהם למגרש המסדרים, אבל כנפי הצניחה על החזה מסמנות שהם בדרך לשם
יהונתן מרוז

כמו כל חייל בצה"ל שלומד לצנוח, גם פרחי הטיס לומדים את התורה כולה במרכז להטסה והכשרות מיוחדות (מרהו"ם), הסמוך לבסיס חיל-האוויר בתל-נוף. אבל בניגוד לחבריהם ליחידות הלוחמות, שעוברים קורס צניחה מבצעי, החניכים משתתפים בקורס צניחה בסיסי שנמשך שבוע בסך-הכל. קצר כמעט באותה המידה שהוא חשוב.


צוערי קורס-טיס הם החיילים היחידים בצה"ל שזקוקים לצניחה אחת בלבד, כדי להיות זכאים לענוד את הכנפיים הרחבות והנחשקות. "לפי דעתי, אם יגדילו את המספר לשתי צניחות, זה יעשה רק טוב", אומר מפקד קורס בסיסי בבית-הספר לטיסה, סרן ג', חצי שעה לפני שחניכיו עולים על מטוסי ההרקולס ("קרנף") מהם יזנקו. "הסבירות שחניך בקורס-טיס יזדקק לצניחה היא הגבוהה ביותר לעומת שאר הצונחים. אם הוא יצטרך לנטוש מטוס בשטח אויב, השלב השני בנטישה, אחרי שהוא ימשוך את הידית, יהיה כשהוא תלוי על מצנח בין שמיים לארץ. צריך לדעת איך לעשות את זה, איך לגעת בקרקע, כדי שהשהייה שלו בשטח אויב לא תעבור עם רגל שבורה".
בקורס הצניחה לומדים פרחי הטיס בין השאר איך עולים למטוס, איך מתנהגים כשאתה באוויר ואיך לנחות מבלי להיפצע ולספק יתרון לאויב, או במקרה של האימונים, מבלי לספק תעסוקה לחובשים. כך למשל לומד כל מי שרוצה לצנוח איך לבצע 'גלגול צנחנים', שמטרתו לחלק את עוצמת החבטה של הנפילה על פני כמה איברים בגוף, ולמנוע פגיעה במקום אחד.


"קורס הצניחה, גם אם לפעמים הוא נתפס כקורס שמשרת את רוח הלוחם ולא רק את נושא הכשירות המבצעית, הוא עדיין קורס שדורש ממך משאבים לא פשוטים, פיזית ובעיקר מנטאלית", אומר מפקד בית-הספר לצניחה, רס"ן יניב מור-יוסף. "היכולת לקפוץ ממטוס, לעשות פעולה כל-כך מנוגדת לדחף האנושי לשמור על עצמך, היא משהו שמצריך ממך הרבה כוחות כדי להתגבר. מה שמיוחד מאוד בהכשרה של חייל להיות צנחן, הוא שמביאים אותו למצב בו הוא נדרש לתפקד לגמרי לבד. אי אפשר להגיד לו לחזור אחורה, או לקפוץ עוד פעם. מהרגע שהוא יוצא מהמטוס, הצנחן לעצמו וכל הידע והמיומנות שהוא רכש באימונים הקרקעיים נדרשים לבוא לידי ביטוי".
נשמע כמו מתכון בטוח לדופק מואץ וזיעה קרה, ואפשר כמעט אפשר לראות את הפרפרים שמסתתרים בבטן. חלק מהחניכים דווקא מוצאים בחששות הזדמנות לאתגר את עצמם. "האמת היא שהיה לי פחד גבהים", מגלה החניך ב' לפני הצניחה. "זה לא כל-כך הפריע לי בטיסות, אבל לקפוץ כאן במקפצה מגובה תשעה מטרים היה יותר מפחיד. בוא נגיד שזה קצת נחמד, להתמודד עם זה. פחד גבהים אין, עכשיו אני מת מפחד לקראת הצניחה".
אבל גם לכל מי שמרגיש שהוא עומד לקבל רגליים קרות ברגע הגורלי יש דרכים להרגיש שליו יותר.


"יש מסורת בבית-הספר לצניחה, שאומרת שהצנחנים עוזרים למטוס להמריא באמצעות קריאות 'היי הופ!'", מספר רס"ן מור-יוסף. "לפני שהמטוס מריץ להמראה יש צלצולים ואז המדריך מכריז לכל הצנחנים 'היכון להמראה'. כשהמטוס מסיע על המסלול, המדריך מסמן לחניכים עם הידיים ואנחנו מלמדים שלקריאות 'היי-הופ' האלה המטוס ממריא. זה משהו שבהוויה הוא נחמד מאוד וגם עוזר לחיילים לשחרר קצת את הלחץ שנאגר בהכנות לצניחה, לראות את המטוס מגיע ולהבין שזה באמת הולך לקרות. זה קצת מפיג את המתח ומאפשר לחניכים להיות קצת יותר רגועים, עד כמה שאפשר להיות רגועים לפני שאתה קופץ ממטוס".
למרות שהוא מבין לחלוטין את החשש, חושב סרן ג' שההתמודדות אינה מורכבת כמו שעלולים לחשוב:
"אני מצפה מהאנשים שאני מכשיר להיות לוחמי צוות אוויר שיהיה להם גם האומץ לקפוץ מהמטוס. בסוף זו לא משימה מסובכת פיזית, הכל בראש. נותנים את הצעד הראשון וכשאחד עושה את זה, אחריו העסק קצת משתחרר וזה יותר קל. אני רואה את זה כהתמודדות לא קשה ובמיוחד לאור שאר ההתמודדויות שיש להם בקורס. אם בשלב הבסיסי הם רגילים לנווט ולעשות 70-80 קילומטר בכל שבוע, פה הם עושים בעיקר גלגולים ותרגולים על המתקנים ובסוף צונחים. לפי דעתי הם תופסים את הצניחה בתור משהו מהנה, חווייתי ושובר שגרה".


בסוף מגיע הרגע. הדלת נפתחת, מקבלים אור ירוק וקופצים למטה. החניכים צונחים ממטוסי ה"קרנף" אחד אחרי השני, במהירות רבה, כשיריעות המצנח נפרסות מעליהם כמו פטריות גדולות במיוחד. הם ממלאים את השמיים מעל אתר הצניחה בפלמחים ומי שעומד למטה אפילו יכול לשמוע אותם בקושי, צוחקים וצועקים. חלק מהם צונחים קרוב מאוד אחד לשני, מספיק קרוב כדי שיהיה אפשר לדמיין אותם מנהלים דו-שיח על איך ההרגשה, מה שלום החברה וכמה חם היום.


"היה מדהים. עכשיו חבל לי שאנחנו לא עושים יותר מצניחה אחת", אומר החניך נ' בהתרגשות אחרי שכולם כבר על הקרקע. "במטוס יש המון רעש ובלגאן, פתאום פותחים את הדלת. אתה רואה את הקרקע, והיא די רחוקה", הוא צוחק. "אבל זה כיף. מחליטים לקפוץ וכשאתה באוויר זה כבר לא מפחיד לשנייה. פשוט היה שקט כזה. זה קורס כייפי מאוד, גם מקצועי וגם נותן חוויה ממש מגניבה, שאני מקווה שלא תהיה רלוונטית".

 
1 | 2 | 3 | 4