בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 125 (226) 01/02/99

כתבות

מוסקיטו במצולות

תגיות: מוסקיטו , מורשת , התרסקויות

לפני למעלה מ-45 שנים אבדו בים שני מטוסי מוסקיטו, בזה אחר זה. לאחרונה נמצאו שרידיו של אחד המטוסים, יחד עם חפצים אישיים של שני אנשי הצוות - אליעזר רייזנר ויהודה כץ ז"ל. מאיר ברעם, ראש צוות החיפושים של יחידת אית"ן, יחידת איתור הנעדרים של חיל-האוויר, עוסק בתעלומת המוסקיטו כבר 15 שנים. בעקשנות ובעקביות ליקט ברעם פרט אחרי פרט, עד שהגיע למקום המדויק בו נמצא המטוס. "אני חש כלפי שני אנשי הצוות הללו חוב מוסרי", הוא אומר. גם הוגו מרום, אז מפקד טייסת המוסקיטו, חש כמוהו. "הכי חשוב הוא שחיל-האוויר לא מוותר", הוא אומר. "זה לקח 45 שנים, אבל מהרגע הראשון האמנתי שהמטוס יימצא"

ליעד ברקת | צילום: גיורא נוימן

בליל ה-6 באוגוסט 1953 יצא מבנה של מטוסי מוסקיטו מבסיס חיל-האוויר בחצור לאימון הפצצה בשדה-אברהם שבנגב. לאימון קדמה טיסת אימון לילית ארוכת-טווח מעל הים-התיכון, שבסיומה, באור ראשון, אמורים היו המטוסים לפנות דרומה ולטוס לשדה-אברהם.
"מול חיפה ביצענו הקפה מעל לים, כשלפתע הנווט שלי הבחין שאחד המטוסים נעלם. זה היה מטוסם של הטייס סגן אוריאל אשל והנווט סג"מ עודד שתיל", מספר הוגו מרום, שהיה אז מפקד הטייסת והוביל את הגיחה. "אף אחד מאיתנו לא ראה או שמע דבר. הם פשוט נעלמו. מכיוון שדממת אלחוט היתה חלק מהמשימה, תיארנו לעצמנו שאשל ושתיל איבדו אותנו, החליטו לא לשבור את דממת האלחוט ויצאו למשימת ההפצצה לבד".
משחזרו מטוסי המבנה לטייסת ואשל ושתיל בוששו להגיע, התחילו לחשוב על הגרוע מכל. "ההשערה שלנו היתה שאשל ושתיל נכנסו לוורטיגו. הערכנו שהם איבדו את המטוס המוביל בו אני טסתי והתבייתו על אחד הכוכבים שנראה להם כמו אחד המטוסים במבנה. במצב כזה, תוך שניות אפשר להיכנס לסחרור בלי שליטה על המטוס. שלחנו צוות לחפש אותם במקום האחרון בו נראו מעל הים".
עם בוא הבוקר, נשלחו שני מטוסי מוסקיטו לחפש את אשל ושתיל במקום האחרון בו נראו, מעל הים, ליד חיפה. במטוס המוביל היו הטייס סגן אליעזר רייזנר והנווט סגן יהודה כץ, שלמרות גילם הצעיר, 23, נחשבו לאנשי צוות-אוויר מעולים. הם הגיעו לאיזור בו נראו הנעדרים לאחרונה והחלו לחפש.
אותו היום היה יום חם במיוחד. הים נראה כמו מראה גדולה. לא היה אפילו גל אחד קטן, דבר שהיקשה מאוד על שמירת גובה הטיסה מעל לים, שהתמזג באופן מושלם עם השמיים הכחולים. שעות ספורות בלבד לאחר שנעלם המוסקיטו של אשל ושתיל, התרסק אל תוך המים מטוס החיפוש המוביל ובו רייזנר וכץ. שוב נשלחו למקום צוותי חיפוש ושוב העלו חרס בידם. במשך שנים נותרו שני המקרים בלתי פתורים.
בימים אלה, 45 שנים אחרי, הצליחה יחידת איתור הנעדרים של חיל-האוויר (אית"ן) לאתר את המטוס של רייזנר וכץ ז"ל, והתגליות, בהתחשב בעובדה שעברו שנים כה רבות מאז שנעלם המטוס, מדהימות. במטוס נמצאו פריטים אישיים של אנשי הצוות: המצנח, אקדח מסוג פרבלום שהיה שייך כנראה לאליעזר רייזנר, אבזמי חגורה ושרידים נוספים שנמצאים כרגע בתהליכי זיהוי ובדיקה.
"אם היו שואלים אותי בתחילת החיפושים, לפני 15 שנים, אם נגיע לכאלו מימצאים, לא הייתי מאמין", אומר מאיר ברעם. ברעם, 59, חבר קיבוץ מזרע, הופקד מטעם אית"ן על איתור מטוס המוסקיטו. הוא משרת ביחידת אית"ן כמעט מאז הקמתה. "אבשלום בן אלקנה ז"ל, שהקים את היחידה, הציע לי מיד אחרי מלחמת יום הכיפורים להצטרף ליחידה. הוא חיפש אנשים בעלי כישורים שונים ומשונים, שיכולים להועיל במשימות הנדרשות באית"ן. מכיוון שהייתי צוללן חובב והשתתפתי במשלחות ארכיאולוגיות בים ובנוסף גם הייתי החשמלאי של הקיבוץ, התאמתי לצרכים של היחידה".
במשך שנים, מאז שנכשלו החיפושים בשנת 1953, לא נעשו מאמצים לאתר את שני מטוסי המוסקיטו האבודים. ליחידת איתור הנעדרים, שהוקמה בתחילת שנות ה-70, היו, למרבה הצער, מקרים "טריים" יותר לפתור. אבל כתבה קטנה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" באחד מימי החורף של שנת 1984 עוררה את כל העניין מחדש. בכתבה דווח, כי התגלו בים שרידי מטוס מוסקיטו ובו גופותיהם של שני אנשי צוות: סגן אוריאל אשל וסג"מ עודד שתיל, שנעלמו בשנת 1953.
"זו היתה כתבה שהביכה מאוד את חיל-האוויר ואותנו", אומר מאיר ברעם. "איך יכול להיות שהתגלה בים מטוס ואנחנו לא יודעים את מיקומו? זה היה נראה כמו פאשלה".
מפקד היחידה ביקש מברעם לעבוד על המקרה בדחיפות. ברעם לקח על עצמו את החקירה והחליט להתחיל לפעול כבר באותו היום. הוא הכיר את המקרה לפרטיו מהרגע הראשון. סגן אוריאל אשל ז"ל, בדיוק כמוהו, היה בן קיבוץ מזרע.
"התחלתי מקצה החוט היחיד שהיה לי. באמצעות העיתון הגעתי לדייג צעיר מנהריה בשם אורי, שמצא את שרידי המטוס באחת הפעמים שיצא אל הים. קבעתי איתו שיקח אותי למחרת לשרידי המטוס".
היום הראשון לחיפושים היה רב-התרחשויות וטראומתי ביותר עבור ברעם. "הגעתי למפגש עם אורי והבחור איננו. חצי שעה לאחר-מכן הופיע טנדר עם נהג ושני בחורים צעירים. היה להם ציוד צלילה מלא ואפשר היה לראות שהם צוללנים מקצועיים. שאלתי אותם אם הם יודעים במקרה על מטוס מוסקיטו, שאמור להימצא במצולות הים. אחד הצוללנים, מיקי, אמר שהוא יודע דווקא על מטוס ווטור, ששקוע במעמקי הים. ווטור, כמו מוסקיטו, הוא מטוס דו-מנועי, ולמרות שאחד מהם סילוני והשני מטוס בוכנה, חשבתי שאולי הוא מתכוון לאותו מטוס".
בצהריים הגיע סוף סוף אורי הדייג ואסף את ברעם בסירתו. "ראיתי שהוא מפליג בדיוק לכיוון המשוער של מטוס הווטור, שמיקי, הצוללן, הצביע עליו. כשהגענו, אורי אמר לי 'זה בערך פה', ועשה תנועת סימון מעגלית עם היד. הוא לא ידע להצביע על המיקום המדויק של המטוס ורק אמר שראה חלקים שנראו לו כמו חלקי מטוס". ברעם, שהבין שהישועה לא תגיע מאורי הדייג, החליט לחכות לשני הצוללנים שיחזרו מן הים, בתקווה שהם יידעו קצת יותר.
בעודו מפליג בסירתו של אורי, הבחין ברעם לפתע בסירה של מיקי, שהתקרבה לעברם. בסירה ישב רק הצוללן השני. "שאלתי אותו איפה מיקי והוא אמר שהוא לא יודע. הוא סיפר שעלה למעלה כשנגמר לו האוויר ומיקי המשיך לצלול. הבנתי שהמצב רע. כמה זמן כבר יכול להחזיק מיכל? נחרדתי. הנה אני, מחפש שני נעדרים משנת 1953 ויש לי עוד נעדר שראיתי רק לפני כמה שעות. הוריתי לאורי לזרוק עוגן ויצאתי לחוף לשאול אם במקרה מישהו ראה את מיקי יוצא מהים".
מאיר ברעם חיפש על החוף בקדחתנות, אך לא מצא דבר. הוא חזר לאורי הדייג ולצוללן השני, שחיכו לו בים. כשהגיעו למקום הצלילה המשוער בו נראה מיקי לאחרונה, החלו בחיפושים. "עברו 20 דקות בערך ואז ראיתי אותו מתחת למים, שוכב, עם כל הציוד, ללא רוח חיים. זה היה שוק רציני. הצלחנו להעלות אותו לסירה, ניסינו לבצע בו הנשמה, אך ללא הועיל. זה היה אירוע מאוד טראומתי. אחר-כך התברר שכנראה היה לו התקף לב בזמן הצלילה. כך נראה יום החיפושים הראשון של מטוס המוסקיטו".
דווקא בעקבות היום הקשה הזה, נעשה ברעם נחוש יותר להמשיך בחיפושים. מספר ימים לאחר-מכן חזר למקום, צלל והתחיל לחפש. המטוס שסיפר לו עליו מיקי ז"ל, התגלה כמטאור, אשר טייסו נטש בשלום כמה שנים קודם-לכן. חשוב לציין, שגם איתור מקרי של מטוסים תורם מאוד לחקירה. כיום מצויים בקרקעית הים עשרות שלדי מטוסים. מיקומם המדויק ידוע רק בחלק מהמקרים. עקרונית, עוסק חיל-האוויר בחיפוש אחר מטוסים, שידוע כי מצויות בהם גופות אנשי הצוות. אם ידוע שאנשי הצוות נטשו את המטוס, בדרך כלל לא מושקעים מאמצים באיתור המטוס. בימים אלה עוסקת יחידת אית"ן בכעשרה מקרים של מטוסים שאבדו ואיתם אנשי הצוות.
ברעם ידע, כי קצה החוט הראשון בדרך לאיתור המוסקיטו, הם הדייגים. לאורך כל הדרך, שנמשכה 15 שנים, המשיך ברעם להסתייע בהם.
"הדבר החשוב ביותר בחקירה הוא איסוף אינפורמציה והדייגים הם מקור מאוד חשוב לכך", מעיד ברעם, "יש שלושה סוגים של דייגים. דייגי הרשתות, שגורפים את הרשת על קרקע הים ומחפשים תמיד קרקע שטוחה כדי שלא תיקרע להם הרשת. דייגים כאלה מהווים מקור אינפורמציה חשוב, כי חלקי מטוסים עולים ברשתות ואף קורעים אותן. יש גם את הדייגים הצוללים. מטוס או ספינה שטבעה, הם מקום מצוין לדוג בקרבתו, כיוון שכל כלי טבוע כזה הופך להיות למעין בית גידול למאות דגים. גם ניסיונם של דייגים אלה יכול להפוך למקור מידע חשוב. ולבסוף, יש גם את סוחרי הגרוטאות, שמוכרים את החלקים שהדייגים מוציאים מהים.
"צריך ללמוד להכיר את החבר'ה האלה ולהיות איתם בקשר", אומר ברעם. "זה חשוב מאוד לחקירה".
מקור חשוב נוסף בו נעזר מאיר ברעם הוא המכון לחקר תת-ימי. כאשר גוף כזה עורך מחקר על עומקים למשל, הוא מצלם סונאר של הקרקעית. "נהגתי ללכת למכון, לעבור על המימצאים ולחפש גופים ששקעו במים ואפשר לראות אותם בסונאר", מספר ברעם. "חלק מהגופים האלה היו שרידי מטוסים".
בסביבות נהריה איתר מאיר ברעם עוד שלושה שלדי מטוסים, אך למוסקיטו לא היה כל זכר. אחד הדייגים סיפר לו על שלדי מטוסים טבועים באיזור חיפה. הסתבר, כי אלו שני מטוסים בריטיים שהתרסקו במלחמת-העולם השנייה. המטוס השלישי היה סוף סוף מטוס מוסקיטו. ברעם צלל סביב שרידי המוסקיטו וגילה, כי למרות שחיפש מטוס אחד, מצא מטוס אחר, מטוס החיפוש שנעלם שעות ספורות לאחר-מכן, בבוקר ה-7 לאוגוסט 1953. חלקי המטוס של רייזנר וכץ ז"ל אותרו מול חוף בת-גלים שבחיפה.
באותו שלב לא העלה ברעם בדעתו כי מדובר במטוס המוסקיטו השני. רק בשלב מאוחר יותר, לאחר שנבדקו חלקי המטוס, התברר כי הם תואמים את מספרי המטוס של רייזנר וכץ ולא של אשל ושתיל.
שרידי המטוס נמצאו בעומק 29 מטרים, עומק אידיאלי לצלילה ולחיפוש. ברעם צלל ומיד הבחין בשני המנועים, המצבר ותותח 20 המ"מ, החלקים הכבדים של המטוס.
"כדי לערוך חיפושים בים צריך אמצעים מיוחדים רבים", מסביר ברעם. "צריך ציוד צלילה מיוחד, מצלמות מיוחדות לעומק, ציוד סריקה כגון סונאר, ועוד". בתקופה האחרונה, עובדים ביחידת אית"ן על פיתוח "גרדיומטר", מכשיר חדש לאיתור נעדרים בים, שאמור להבחין במתכות עד 20 מטר בעומק הים. מכשיר זה יחליף את ה"מגנומטר", שיעיל לעומק של חצי מטר בלבד.
בתחילת החיפושים נעזר ברעם גם בילת"ם, היחידה לעבודות תת-מימיות של חיל-הים. כשהתברר מעל לכל ספק, שאכן מדובר במטוס המוסקיטו של רייזנר וכץ, החליט מאיר לערב את המכון לחקר תת-ימי. "אנשי היחידה לחקר תת-ימי עובדים בצורה מאוד יסודית", הוא אומר. "לפני מספר שנים השתתפתי במשלחת ארכיאולוגית שעסקה בגילוי הכפרים הניאוליטיים מול חופי עתלית. במהלך החפירות שם למדתי לא מעט. לכן, החלטתי להיעזר במכון לחקר תת-ימי ובעצם להתייחס לאתר ההתרסקות של המוסקיטו כאתר ארכיאולוגי לכל דבר".
ברעם ואנשי המכון לחקר תת-ימי שלו מהים חלקי מתכת שונים, כדי לזהות את המטוס באופן ודאי. אחד האנשים שעזרו במיוחד בזיהוי החלקים היה פרדי איש-שלום ז"ל, מכונאי המטוסים הראשון של חיל-האוויר. "לפעמים הייתי בא אליו עם סליל נחושת קטן והוא ישר היה אומר לי 'זה של מוסקיטו'", מעיד ברעם.
מי שעזר רבות במלאכת הפיענוח היה הוגו מרום, שבזמן התאונה היהה מפקד טייסת המוסקיטו. אצל מרום מצא ברעם ספר מטוס של המוסקיטו, שבו פורטו כל חלקי המטוס. ספר זה, שכבר אינו קיים בחיל-האוויר, היה לעזר רב במיפוי החלקים.
"אליעזר רייזנר היה טייס רציני", קובע הוגו מרום. "הוא היה מהדור החדש, שעברו את ההדרכה על מטוס המוסקיטו בארץ. יהודה כץ היה קודם כל בן-אדם מקסים. היתה לו אישיות יוצאת מהכלל. הוא גם היה חייל מצוין. שניהם היו צעירים מאוד ומותם הותיר בטייסת תחושה מאוד כבדה".
"במשך הזמן, אחרי שנפגשתי מספר פעמים עם המשפחות, התחלתי להיכנס לכל העניין גם מבחינה רגשית", אומר ברעם. "אני תמיד חושב על רייזנר וכץ כעל מבוגרים. קשה לי לתפוס שהם היו רק בני 23. ממש ילדים".
בנעוריו היה יהודה כץ ז"ל חבר באצ"ל. כשהיה בן 17, נדון על-ידי בית-הדין הצבאי הבריטי למאסר עולם באשמת ביצוע שוד בבנק עותמאן בירושלים. במהלך המשפט סירב לפצות את פיו, סירב לענות לשאלות התביעה וגם כאשר נשאל אם שמו הוא יהודה כץ, לא הפר את שתיקתו. לבסוף, שוחרר יהודה כץ בפריצה של אנשי הלח"י לכלא עכו. זמן קצר לאחר-מכן התנדב לקורס-טיס והפך לנווט. בנו של כץ, דובי אדר-כץ ז"ל, שהיה בן שלוש כשנהרג אביו, נהרג בפברואר 1971, בפשיטה של צה"ל על בסיסי מחבלים בלבנון.
כאשר העריך ברעם את גבולות השטח בו פוזרו חלקי המטוס, החל שלב המיפוי. "מתחנו חבלים בצורת מלבן על שטח של 100 על 50 מטר. כל מטר סומן על-ידי חבלים באורך וברוחב, עד שנוצרו מין ריבועים קטנים של שטחי חיפוש. מנועי המטוס הוצבו במרכז המלבן, משום שאלו היו החלקים שהכי פחות נסחפו במשך השנים. לצערנו, חלקים רבים נסחפו בים ולעולם לא יימצאו. מה שנמצא הם או החלקים הכבדים של המטוס, או חלקים קלים שנאחזו בנקיקי סלע".
כל מימצא שנתקלו בו המחפשים, קטן כגדול, סומן במספר סידורי. המימצא הראשון שהוצא מן הים היה תותח 20 מ"מ. "הוצאנו את התותח ביום הזיכרון לחללי צה"ל", מספר מאיר ברעם. "הגענו לנמל בדיוק כאשר נשמעה הצפירה. עמדנו עם התותח, כמו עם דגל וזה היה רגע מאוד סמלי ומרגש". באותה שנה, 1984, הוצאו מן הים גם המנוע, המצבר ועוד חלקים ראשונים. עתה, כשהכל היה ברור, קיוו אנשי הצוות למצוא גם מימצאים אישיים השייכים לאנשי הצוות.
"חיפוש המטוס הוא רק שלב אחד לקראת המשימה המרכזית - איתור הנעדרים", אומר ברעם. "אם אני מרגיש איזושהי שליחות בעבודתי, היא מצויה בדיוק בנקודה הזו. אני לא משלה את עצמי. אחרי כל-כך הרבה שנים אי אפשר למצוא גופה, אבל יש סיכוי קטן למצוא שרידים. כדי למצוא אותם, פניתי למשפחות הנעדרים לגבי פריטים אישיים, שרק הם יכולים לדעת. אולי היה לאנשי הצוות שעון מסוים, אולי שרשרת, או דברים ספציפיים אחרים". מלבד זאת, נעזר ברעם גם בתמונות אותנטיות מאותן שנים. הוא מצא למשל בגליונות ישנים של בטאון חיל-האוויר תמונות, שבהן נראו אנשי צוות-האוויר לבושים בחליפות הטיסה של אותה התקופה. ברעם סימן לעצמו בצבע זוהר את כל מה שעשוי מחומר לא מתכלה ושיש אפשרות למצוא אותו בקרקעית הים: אקדח אישי, סכין קומנדו, אבזמים ועוד חלקי מתכת.
"באותו שלב התחלתי למצוא דברים, שהחלו באמת לרגש אותי", הוא אומר. "פאנל המכשירים של הקוקפיט היה הדבר הראשון שממש קירב אותנו לאנשי הצוות. מהחלק הזה, ממש לפני 45 שנים, ישב רייזנר במרחק של סנטימטרים. זה נתן לי תקווה, שאנחנו קרובים לפתרון".
המימצא הבא, שהתגלה לפני חודשים ספורים בלבד, היה אישי ביותר. בתוך אחד הסלעים הבחין ברעם בחתיכת פח קטנה ומרובעת. בעודו בתוך המים הוא שיפשף בעדינות את ציפוי האבן שהתעבה במשך השנים וחשף את הכתובת: GQ PARACHUTE. "קראתי את זה בים וישר הבנתי מה יש לי בידיים. זה החלק שהודף את המצנח. המצנח הזה היה צמוד לגבו של הטייס. היינו ממש-ממש קרובים".
עוד מימצא חשוב התגלה במקרה לפני שלושה חודשים. אחד מאנשי צוות החיפוש איבד לרגע את החוט שהגדיר את איזור החיפוש בו עבד. הקרקעית באותו יום היתה חולית במיוחד והראות גרועה. הוא מצא חוט ואחז בו, משוכנע שזהו חוט הסימון. אולם מה שנראה לו כחוט הסימון, התגלה כמיתר המצנח שנשמר באופן שלם, מקופל ומוסווה היטב מתחת למים. "כאן כבר היינו ממש בטוחים שאיזור המצנח הוא האיזור בו אמור להימצא הטייס", משחזר ברעם. הוא וחבריו ידעו, כי המצנח שייך לרייזנר, הטייס, משום שבאותם ימים הנווטים היו זקוקים לכמה שיותר מרחב עבודה בקוקפיט. לכן, הם הניחו את המצנח לידם ולא עליהם והיו אמורים לחגור אותו רק במצב חירום. במקרה הזה, לא רייזנר ולא כץ הספיקו לנטוש. הכל קרה מהר מדי.
השלב הבא היה שימוש במגלה-מתכות תת-ימי, בתקווה למצוא אבזמים וחלקי מתכת אחרים הקשורים לחגור שלבש הטייס. ואכן, נמצאו אבזמים של חליפת הטיסה והחגורה וידית המשיכה של רתמת המצנח. המימצא המעניין ביותר היה אקדח מסוג פרבלום, אקדחו האישי של אליעזר רייזנר ז"ל.
האקדח נראה כמו שונית שצורתה האות ר', עשויה מחול ומקונכיות קטנות. מי שהיה פוגש במימצא כזה בקרקעית הים, לא היה מעלה בדעתו שמדובר באקדח, אלא באבן רגילה. על-מנת לוודא שאין באקדח כדורים, בוצע לאבן הכבדה, ובתוכה האקדח, צילום רנטגן. בצילום התגלה בבירור האקדח, שלם לגמרי, ריק ממחסנית וכדורים.
לאחר שנמצאו המצנח והאקדח, לא היה כל ספק שחלקי גופת הטייס נמצאים באותו מקום בדיוק. בעזרת משאבת לחץ-אוויר מיוחדת, שאב צוות החיפוש את שכבת החול והאבנים העליונה של קרקעית הים.
"התקדמנו בחודשים האחרונים מעבר לכל הציפיות", אומר ברעם, "אבל יש לנו עוד איש צוות למצוא, את הנווט, יהודה כץ ז"ל. אני לא יודע אם נצליח למצוא אותו אחרי 45 שנים, אבל נעשה את כל המאמצים. נבנה תוכנית עבודה חדשה, נתחיל לעבוד בכיוונים אחרים, נמצה את הכל עד פיסת המידע האחרונה.
"המשאלה הכי גדולה שלי היא להגיע לעוד תוצאות. אני חש כלפי שני אנשי הצוות הללו חוב מוסרי, כמו שכל אחד מתושבי המדינה צריך לחוש. אנחנו חייבים להם להמשיך לחפש אותם, לא לשכוח אותם. לפני כמה שנים הגעתי לאחד מבסיסי חיל-האוויר כאשר בתא המטען של הטנדר שלי היו חלקים של המוסקיטו, שהוצאנו מהמים באותו יום. חייל צעיר ששמר בשער ראה אותי, ככה, מלוכלך אחרי חיפושים בים ושאל אותי מה יש לי בתא המטען. הסברתי לו בקצרה והוא היה ממש המום. הוא שאל אותי: 'אתה רוצה להגיד לי שחיל-האוויר עדיין מחפש שני חיילים שנעלמו בשנת 1953?' אני בטוח, שמאותו רגע הוא פשוט הפך חייל אחר לחלוטין. הוא הבין שהוא לא רק בורג קטן במערכת והכל קיבל אצלו משמעות אחרת". ברעם ממשיך לחפש, בתקווה להגיע לעוד מקורות מידע ולעוד תוצאות. רק לפני מספר שבועות התקשר אליו דייג, שטען שמצא באחת מהצלילות שלו פרופלורים של מטוס. הפרופלורים, שנמצאים בעומק 35 מטרים הם, כנראה, הפרופלורים של מטוס המוסקיטו של רייזנר וכץ.
"מה שהכי חשוב הוא שחיל-האוויר לא מוותר", אומר הוגו מרום. "זה לקח 45 שנים, אבל מהרגע הראשון האמנתי שהמטוס יימצא. אם את הטיטניק מצאו, לא היתה שום סיבה שלא ימצאו גם את המוסקיטו".
ומה אחרי שיסתיימו החיפושים? "חשבתי להפוך את האיזור לאתר הנצחה תת-ימי לשני אנשי הצוות", אומר מאיר ברעם. "שצוללנים יגיעו לחלוק לרייזנר וכץ ז"ל כבוד. אתר של מטוס שהתרסק בים זה דבר מיוחד ומעניין, שימשוך הרבה צוללנים. מלבד זאת, כך תהיה גם המשכיות לחיפושים, גם אחרי שהם יופסקו רשמית. יתכן שצוללנים נוספים יצליחו למצוא פריטים שאנחנו לא הצלחנו למצוא, כמו סכין הקומנדו למשל. מי יודע, יכול להיות שצוללן כזה יוביל לפתרון תעלומת הנווט. אולי אפילו נעשה טקס צנוע באותו מקום מתחת לים. אחרי 45 שנים, אחרי שעשינו את כל מה שניתן לעשות, הגיע הזמן לאקורד הסיום".

עוד באותו מדור

30 באוויר

לפני שנה, אחרי 30 שנות טיסה, נפצע אל"מ דדי רוזנטל בתאונת צניחה, שאחריה קורקע והפסיק לטוס במטוסי קרב. מגיל 15 הוא באוויר וברקורד שלו טיסה על עשרות סוגי מטוסים - בארץ ובעולם. בין היתר, הוא הטייס הרשמי של הספיט השחור, מטוס הדגל של מוזיאון חיל-האוויר. בתור אחד שבילה שבוע בכלא בגלל טיסה פרועה מעל קיבוצו, הוא לא מתלהב מסגנון הטיסה העכשווי, המרובע והבטיחותי. "אותנו אימנו להיות דוברמנים", הוא אומר בסגנונו הייחודי

טייס מלידה

"אני לא מכיר עוד הרבה מקצועות שמאפשרים לטעום את אוויר הפסגות הזה", מסכם סא"ל (מיל') יורם פלד את שנותיו כטייס קרב. הקריירה שלו בחיל-האוויר החלה ברגל שמאל, לאחר שהודח מקורס-טיס. כדרכו, התעקש, חזר לקורס, הפך לטייס קרב ואף נמנה על ראשוני טייסי ה-F-15. אף פעם לא הסתיר את מה שהוא חושב, אף פעם לא היה "יס מן", אף פעם לא התפשר - גם אם נאלץ לשלם על כך מחיר אישי. טיפוס לא שיגרתי, וכן, הוא הבן של בני פלד