לא ידעתי למה לצפות בפגישות הארוכות שקיימתי ברחבי הארץ עם נשים שהמכנה המשותף שלהן היא העובדה שהן נשואות לאנשי צוות אוויר. גיליתי קבוצה חזקה, צעירה ואופטימית שלמרות המעברים, האריזות וההתמודדות עם הלבד, חשות שליחות וגאווה אמיתית. משפחת חיל–האוויר בלי סיסמאות.
החיים הם לא טלנובלה
יום רביעי בבוקר, השיכון בבסיס רמת דוד שקט ומבחוץ הוא נראה כמו קיבוץ קטן: בתים קטנים, נדנדות וערסלים תלויים בין הבתים וצמוד לשיכון עובר כביש לידו ניצב שלט "כניסה לאזור המבצעי".
את שגית אני פוגשת בבית שלה ושל סא"ל ישי, מפקד טייסת "העמק". הם יחד מגיל 18, למדו באותה כיתה והיא כתבה לו מכתבים שהיה בקורס–טיס בלי לדעת איך יראו החיים איתו. הם גרו כבר בנבטים, חצור, קצת תל אביב, תל נוף ועכשיו ברמת דוד. יש להם שלוש בנות בגילאים שמונה, חמש ושלוש שנולדו לתוך חיים בהם לאמא יש אישור כניסה עם תמונה למקום המגורים.
את דנה, אשתו של סא"ל דני, מפקד טייסת ה"חרב המתהפכת", אני פוגשת בשיכון בפלמחים. הם זוג עוד מימי בית–ספר, כבר 20 שנה יחד. אחרי קורס–טיס התחילו לנדוד בארץ. חצרים, רמת דוד, שוב חצרים ושוב רמת דוד ועכשיו הם בפלמחים. לדנה יש תואר ראשון בתקשורת וניהול ובדרך נולדו, כל אחד במקום אחר, שלושה ילדים בני תשע, שש ושנה ושבעה חודשים. אחרי שנים לא פשוטות, היום היא מאושרת.
מורן היא אשתו של סא"ל נטע, מפקד טייסת "מגיני הדרום" בנבטים, שהכירה את חיל–האוויר ואת נטע עוד בשירות החובה. היא שירתה כחיילת בחצור והכירה מעט את השיכון. הם גרו כבר בחצור, חצרים ועכשיו בנבטים. יש להם בת ובן וכלבה העונה לשם צמר. תפסתי אותה בזמן טוב, בדיוק בשנה השקטה, אחרי שכבר הסתגלה לנבטים ובאופק עוד אין דיון איוש שיחליט לאן הם עוברים.
שירלי, היא אשתו של סא"ל צחי, מפקד טייסת "ציפורי המדבר" והם זוג ותיק. גם הם הכירו בגיל צעיר, למדו ביחד בבית–ספר, גרו באותו המקום והפכו לזוג עם סיום השירות הצבאי של שירלי שהייתה מש"קית הוראה דווקא לא בחיל–האוויר. הם גרים בשיכון בחצרים עם שלושה ילדים בגילאים 10, שש ותשעה חודשים, כלב וכלבה. היא מסיימת בקרוב את הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה ואחרי שיחה ארוכה איתה, אני יוצאת עם מסר חד וברור: כל אחד יכול להשפיע על החיים שלו ואיך שהם נראים, גם כשהמציאות נראית אחרת.
לעבור את המעברים
"זה כלוב של זהב", מחייכת שגית בביתה ברמת דוד. במידה רבה זו חובה לגור כאן, חובה שבצידה זכויות, יתרונות וחסרונות.
שגית שהיא עורכת דין בהשכלתה, בחרה ביחד עם ישי את החיים האלה. היא ידעה למה היא נכנסת והיה ברור לה שאי אפשר להיות עורכת דין ולעבור כל שנתיים דירה ברחבי הארץ. היא שלמה עם החיים שלה ורואה בהם אתגר ושליחות, בלי מרכאות.
"לדעתי, אי אפשר לעשות תפקיד כמו מפקד טייסת בלי תמיכה מהבית", היא אומרת. "אישה של מפקד טייסת היא שותפה מלאה והיא נודדת איתו ממקום למקום. הבעיה בנדודים, שאין לך באמת בית והפרידות קשות. כל מקום שאתה מגיע אליו, הוא רק תחנה לפני המקום הבא". מתרגלים? אני שואלת. "לא מתרגלים" היא עונה חד משמעית. הפרידות נעשות מורכבות והמעבר האחרון היה לשגית קשה יותר מהראשון והשני. "את מתבגרת ויש עליך את האחריות של ילדות שצריך לדאוג להסתגלות שלהן, תפקיד חדש של הבעל והאישה נדרשת להכיל את כולם".
מורן קוראת לזה תחושת "ארעיות", כפי שהיא מסבירה: "יש קושי באי–הוודאות, המעברים והפרידות. קשה לעזוב וכל פעם להיקשר ולהיפרד. בשנה הראשונה את מגיעה, מסתגלת, מכירה ומתחברת לאנשים ובקיץ יש כבר דיוני איוש ואת מתחילה תהליך ארוך של פרידה ומעבר למקום הבא".
דנה שבהתחלה לקחה את הנדודים כהרפתקה, הבינה עם הזמן שמדובר ביצר הישרדות: "יש הרבה יתרונות. היום אני חושבת שהתפתחתי בעקבות המעברים וקרו לי הרבה דברים טובים, אבל הייתה תקופה שהרגשתי תלושה. הייתי מתוסכלת שלא מצאתי את המקום שלי כי בכל פעם הייתה תחושה חזקה של אי ודאות. לא ידעתי איפה אהיה בעוד שנתיים. מעברי הדירות מעייפים ובכל מקום רציתי להרגיש בבית, לפרוק מהר את כל הארגזים וצריך לחפש מחדש איפה קונים, איפה אפשר לשתות קפה. דברים קטנים שמרכיבים את החיים". "את מקבלת את מה שיש", אומרת שגית, "כמעט בכל הבסיסים, הבתים ישנים מאוד, בני 40–60 שנה ואין בידוד וקר או חם, אבל יש משהו מיוחד בחיים כאן, כמו בקומונה או חממה ואם את יודעת להציב גבולות, אז יש בזה גם יתרונות: עזרה הדדית, שותפות והזדהות עם הקשיים כי כולם עוברים את אותו הדבר. את לבד, אבל אף פעם לא לבד".
גם בלילות שדנה לבד היא חשה שיש סביבה מי שיעזור אם יקרה משהו: "גיבוש שמבחינתי הוא כח, בבית שלי יש לי את הפרטיות", היא מאזנת בין הביחד והלבד.
מבצעיות ודאגה
אני שואלת אותן על ההבנה המבצעית שלהן. שגית מעידה על עצמה כמעורבת מאוד בדילמות האנושיות והפיקודיות בטייסת ורחוקה ומנותקת מאוד מהצד המבצעי והמקצועי. מורן מעורבת במידה מסויימת בטייסת, אך גם היא פחות בהיבט המקצועי ויותר באישי ופיקודי. היא מבקרת בטייסות של נטע עם הילדים ומשתתפת עם נטע בדילמות פיקודיות שהוא חולק איתה. לרוב היא נוטה, לדבריה, להיות לצידם של הפקודים. דנה בוחרת כמוה להיות פחות מעורבת. לעיתים, כשחילוץ מתנהל מתוך חדר השינה שלה באמצע הלילה, היא מתעדכנת מה התרחש בסוף הארוע.
"אנחנו לא חיים את העולם המבצעי, אנחנו גרים בשיכון", מנסה שירלי לעשות את ההפרדה. מתוך בחירה לא מודעת היא לא מעורבת, אבל היא מכירה היטב את המושגים והשפה ומחוברת יותר בהבטים החברתיים בטייסת. "מין שמירה על שפיות בין שתי המערכות" ותמיד, בתוך השפיות מרחפת עננת הדאגה. טיסה זה מקצוע מסוכן ומלחמת לבנון השנייה הייתה המלחמה הראשונה עבור המשפחות.
במלחמה, מספרת דנה, דני היה בטייסת "מגיני המערב" ברמת דוד והיה על אוניית חיל–הים "חנית". "הוא אמר לי שזה המקום הכי בטוח", היא נזכרת. "אני הייתי בדרום עם הילדים וערב אחד הופיעה כתובית בטלוויזיה: 'אחת מספינות חיל–הים נפגעה ועולה באש'. הרמתי טלפון לטייסת ושאלתי מה קורה עם דני. ענו לי: 'אל תדאגי זה לא אצלנו'".
דנה חיפשה באתרי האינטרנט מידע ומצאה כי יש ארבעה נעדרים. בטייסת אמרו לה שזה כנראה נכון וזו האונייה שדני עליה ואין קשר כרגע עם האונייה. "באיזה שהוא מקום הייתה לי אינטואיציה שדני בסדר, אבל הזמן עובר ולא מצליחים להגיד שזה לא דני. באחת בלילה התקשרו להגיד שדני בסדר אבל נהרגו אחרים מהטייסת. זה היה ארוע קשה מאוד". יש לה הסכם עם דני, שהוא מסמס שהוא נוחת מטיסות לילה ורק אז היא נרדמת.
"אני באופן אישי, לא רוצה לדעת שום דבר מבצעי, אני לא יכולה לתרום בזה וכמה שאני יודעת פחות, אני דואגת פחות. אין לי כלי קיבול להכיל את זה ואני לא רוצה לדאוג כל הזמן", אומרת שגית שלא הפסיקה לדאוג, אבל התרגלה לחיות עם הדאגה: "אתה מתרגל לדאגה. אני לא דואגת מכל טיסה, אני דואגת מהדברים הגדולים ואי אפשר להתרגל לזה".
שירלי ומורן מדחיקות. מורן מעדיפה לא לדעת מתי נטע ממריא או נוחת. במבצע "עופרת יצוקה" היא הרגישה בעיקר לבד ושירלי אומרת שלא מדברים על זה ביום יום, אבל מלחמת לבנון השנייה טלטלה אותה מאוד, בעיקר כשנפגעו מסוקים ונהרגו אנשים שהכירה.
מעורבות ומציאות
כל הנשים עימן שוחחתי, מספרות על מעורבות גדולה של הבעל בבית ובתהליכי גידול הילדים. הקירבה הפיזית שלעיתים היא בעיקר תחושת הבטחון שהם נמצאים קרוב, מאפשרת קפיצות קטנות הביתה בשעות הערב ואחר כך חזרה לטייסת.
"למרות שבשגרה אני אחראית לפתרון הבעיות, נטע מעורב הרבה יותר ממה שחשבתי שיהיה", אומרת מורן. שירלי אומרת שצחי למד שיכולים גם לפקד על טייסת וגם לשמור על ההורות. "הרבה פעמים הוא מגיע בשתיים בלילה, אבל כשהוא יכול, הוא בא לזמן קצר וחוזר לטייסת. הילדים התרגלו שאבא לא תמיד מגיע למסיבות בגן, אבל מהלכים בין הטיפות ומוצאים את האיזונים".
גם שגית מעידה כי למרות העבודה האינטנסיבית, אם זה חשוב לך, זה מצליח: "ישי מעורב מאוד בבית. הנוכחות שלו ברורה מאוד גם אם לא כנוכחות פיזית כל הזמן. הוא שותף מלא בגידול וחינוך של הבנות. הוא שותף מלא ללבטים, לפחדים ולשמחות. היתרון בשיכון זו הקירבה. כי הוא כאן קרוב ויש בזה משהו שנוסך בטחון שאם יקרה משהו הוא יוכל לבוא". "זה יתרון רגשי בעיקר", אומרת שגית,"יש משהו בשיכון שמעודד משפחתיות דווקא בגלל הקירבה הפיזית של השיכון והטייסת".
דנה מספרת על ארוחות ערב משותפות מדי פעם ועל האיזון העדין בין מעורבות למציאות. שירלי מספרת על אחד התפקידים שהזמינות בו היא כמעט אפסית, כאשר הם גרו בשיכון אבל צחי דוקא שירת בקרייה, בתפקיד רל"ש מפקד חיל–האוויר. לפני קבלת התפקיד היא הרגישה שהוא צריך לקבל את ברכתה לתפקיד המורכב והיא נתנה אותה. "היו לנו שנתיים קשות מאוד מבחינה משפחתית, אבל צחי פרח בתפקיד ולחיות ליד בן זוג מתוסכל זה קשה לא פחות. אם לבן זוג טוב, אז זה משפיע. התגעגענו אליו אבל זה היה אפשרי כי היה לו טוב. הקושי העיקרי היה חוסר הזמינות והתחושה שאם אני זקוקה לו אני לא יכולה להרים טלפון והמרחק הגדול בין הבית בחצרים לקרייה בתל אביב".
הבת של ישי שואלת אותו בערב כשהוא בא: "באת לתמיד או שאתה חוזר שוב לטייסת?" וכך, כשהבית נמצא במרחק חמש דקות מהטייסת, זה אפשרי.
הגשמה עצמית וקושי
ואיפה אתן, בין המעברים והילדים, הבעל והטייסת?
"אני מוצאת את עצמי בשנים האחרונות", אומרת שירלי. "למדתי ועבדתי תמיד במינונים נוחים, צריך שיהיה בבית הורה אחד לפחות", היא אומרת בחיוך. "בחרתי להיות עזר כנגדו ומצד שני, צחי איפשר ופירגן מאוד שאתקדם ואתפתח ולעיתים גם דחף. ברור לו מאוד שאני לא בנויה להיות עקרת בית. היום שנינו מאפשרים אחד לשני, בעבודה קשה, להגשים בתוך הבית גם את עצמך וגם לפרגן לבן זוג, מין הורות הדדית. היו נפילות אבל זה מחזק".
לדנה לקח זמן למצוא את עצמה. עד שגילתה את העולם של האימון האישי: "בכל מקום עבדתי, אבל אלה היו סתם עבודות, כאלה שאפשר לעזוב. עד שמצאתי את הייעוד שלי, כשנחשפתי לאימון האישי והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לעזור לאחרים. זו עבודה שאינה תלויה במקום ובזמן. בשנתיים האחרונות הדברים התיישבו בתוכי, בצורה הנכונה לי, מצאתי את המקום שלי ואני מאושרת. כיום אני מאמנת את הנשים למקום הזה, נשות אנשי הקבע, נשים אלו רגילות שהזרקור הוא על הבעלים ולכן שמתי לי כיעד למצוא את הדרך להאיר על אותן הנשים".
מורן למדה עיצוב ובכל מקום שגרו נפתחו לה הזדמנויות חדשות לעבודה ולימודים. השיכון איפשר לה לשלב בין המשפחה, לעבודה וללימודים והיא מאושרת ושלמה עם הבחירה הזו. "התפקיד של נטע מחייב התגייסות משפחתית, בשנים הקרובות אנחנו מגוייסים לחלום שלו ואחר כך יהיה תורי להגשים גם את השאיפות שלי, בינתיים אני עוסקת בדברים שמעניינים אותי ובמינונים שמתאימים לי".
שגית מודה שהמעברים מגבילים במציאת עבודה. "לא לכולם מתאים סגנון החיים הזה. להחליף בית כל שנתיים שלוש ולבנות קריירה זה בעייתי מאוד, כי בתפקיד של ישי קשה מאוד לשלב קריירה רצינית, אבל זו בחירה שלי. אני לא מאשימה אף אחד בזה. החיים שלי כל הזמן זזים. אני מוצאת את עצמי בכל מקום למרות הקושי".
ויש הרבה קשיים: בזמן מבצע "עופרת יצוקה", גרו מורן ונטע בחצרים. למורן זו הייתה תקופה קשה מאוד. "הפכנו לסוג של חזית. הייתי לבד עם הילדים ללא מיגון ובמצב כזה את לבד. ברגעים מסוימים את מרגישה שהשיכון הופך להיות נטל על הבסיס בחירום, כי למי יש זמן להתעסק במשפחות בזמן שנלחמים. זה היה מתסכל מאוד".
לשגית, המעבר האחרון היה הקשה ביותר. הייתה להם תינוקת יונקת, ילדה שעולה לכיתה א' ומקום חדש בו לא מכירים אף אחד. "הנפש רוצה שקט. אנחנו שבעים מהנדודים ומהמעברים האין סופיים, יש בנו משהו צמא למקום משלנו". זו הפעם הראשונה שהם נטעו עצים בחצר שלהם, כדי להרגיש בית ואולי הם יזכו לראות אותם נותנים פרי לפני שיעזבו. בדרך כלל, אף אחד לא נוטע בשיכון כי תפיסת החיים בו היא זמנית.
צוות לעניין
עם שליחות לא הולכים למכולת וגם לא עם גאווה, אבל בכל זאת מצאתי שבתוך השגרה השוחקת, זה נמצא שם תמיד אצל כולן.
שגית וישי עברו תהליך של חזרה בתשובה בשנים האחרונות. החיבור לארץ היה שם תמיד, אבל עכשיו קיבל משמעות נוספת. "יש לי תחושה של גאווה שאני אשתו של ישי, לא כי הוא טייס אלא כי הוא ישי ואני חשה תחושה עצומה של שליחות, שאני חלק ממשהו חשוב", היא אומרת. "כדי לחיות את החיים האלה אתה צריך שותפה מלאה. בגיל 32 עשינו הפסקה מהחיים, עשינו חושבים והחלטנו שהולכים על זה ביחד. הרגשנו שאנחנו בוחרים. אם אתה בא לחיים האלה מתוך בחירה אז ההתמודדות קלה יותר. זה לא אומר שאין רגעים קשים, יש הרבה. אבל הבחירה עמוק בפנים מחזיקה אותך. זה נותן לנו את הכח לעבור הכל".
דנה חושבת שהשליחות מוסיפה משמעות לבחירה לחיות כך ונותנת את הכח להתמודד איתה גם כשקשה, למרות שלא הולכים עם התחושה הזו כל יום.
שירלי מספרת על צחי שגדל לתוך השליחות הזו, למשפחה של מקימי חיל–האוויר ולכן הוא רואה בזה שליחות שהמשפחה חלק ממנה. "אני חושבת שהוא עושה דברים חשובים ושזו טייסת חשובה". מורן גאה בנטע ואומרת בחיוך: "אנחנו צוות, אני שותפה בעשייה שלו והוא שותף בשלי".
מביטות אל האופק
שירלי צוחקת ואומרת שהראיון אופטימי מדי והחיים בדרך לא היו כה פשוטים.
"היום אנחנו במקום מפויס עם החיים", היא אומרת. "עברנו תהליכים, כל אחד עם עצמו וגם ביחד, היום מצאנו את השקט ואני מקווה ויודעת שהעתיד ניתן להתמודדות, גם אם נתקע יתד במקום אחד וגם אם נצטרך לעבור. הבית כבר בתוכנו ולא בהכרח במקום פיזי".
דנה מסיימת את השיחה איתי בציטוט מהספר "דוקטור סוס": "אם יוצאים, מגיעים למקומות נפלאים". המסר שלה, כמו באימון האישי שלה, הוא שאי אפשר לשלוט במציאות, אבל אפשר לבחור את הגישה ואת דרך ההתמודדות איתה, לראות במציאות הזדמנות גם כשקשה. "כשהגישה שלי השתנתה, אז הפכתי להיות מאושרת", היא אומרת בחיוך, אבל גם חושבת הלאה: "אני כבר רוצה לשבת במקום שלי. אני חושבת שזה יעלה על סדר היום המשפחתי שלנו ואולי דני יצטרך לנסוע. המקום יהיה דומה אבל מקום אחד, בלי נדודים. לתקוע יתד. מורן מרגישה שזה בעיקר עניין של גישה. "בתקופות שאני עסוקה ומסופקת טוב לי, זה לא קשור רק לתפקידים של נטע אלא בעיקר אלי. מצד שני ברור שאם הייתי חיה עם בן זוג שנעדר לגמרי מהבית בגלל תפקיד הייתי מרגישה אחרת, ואני לא מאחלת לעצמי להתנסות בזה. אני יודעת שיש לי את המקום שלי ושגם תורי יגיע. זה נשמע אופטימי ולא תמיד אני נשמעת כך, אבל נטע אופטימי ואני משתדלת ללמוד ממנו את התכונה הזו" . "אני לא רוצה לקלקל לו את החלומות שלו אבל בהחלט יגיע הרגע שהחלומות שלי יתגשמו, אולי גם על חשבון דברים שלו". אבל היא משדרת אופטימיות: "נטע הוא איש אופטימי ואני מושפעת ממנו".