בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 189 01/10/09
לגליון זה מצורף לוח שנה.

כתבות

אתגר הטילים

תגיות: מערך הנ"מ

מאז מלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1990, מותקפת מדינת ישראל בנשק תלול מסלול כמעט בכל עימות בו היא מעורבת. הקסאם, הסקאד, הגראד, הפאג’ר ועוד אורחים לא רצויים, ביקרו כאן כבר יותר מפעם אחת והביאו להיווצרות תפיסת הגנה אקטיבית ייחודית בשני העשורים אחרונים. לפניכם סקירת האיומים המרכזיים בתחום הבליסטי והתפתחות ההגנה האקטיבית אותה מפעיל חיל–האוויר מולם

קליה בן–עמרם וליאור אסטליין

“תפיסת הגנה רב שכבתית“. זה הוא המושג המרכזי, דרכו רואים משרד הבטחון, מפא"ת (המנהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית) וחיל-האוויר את הפתרון לאיומים המופנים כלפי ישראל. תפיסה אחת המכילה את אמצעי ההגנה מפני כל סוגי האיומים. על כל שכבה אמונה, או תהיה אמונה בעתיד, מערכת הגנה המחוברת לאחרות ופועלת בשילוב עמן. השכבה הנמוכה ביותר מגיעה עד לגובה של עשרות קילומטרים, השניה לגובה של כמאה קילומטרים, נוגעת בגבהים על סף האטמוספרה ומעבר לה והשכבה השלישית בגובה מאות קילומטרים.

חיבור המערכות מוביל לניצול המשאבים של המכ"ם והיירוט בצורה הטובה ביותר, להגדלת אפשרויות ההגנה על ידי תכנון וירי מוקדמים. כך למשל יוכל מרכז שליטה ובקרה (שו"ב) מרכזי לראות גם את מה שרואה החץ וגם את מה שרואה שרביט קסמים ולהעדיף להפעיל את טיל השרביט על פני טיל החץ, שהוא המתאים ביותר ליירוט מסוים.

כיום נמצאים ברשות חיל-האוויר מערכת הפטריוט, האחראית על יירוט בשכבת הביניים ומערכת חץ-2, המיירטת בשכבה העליונה. שלוש המערכות שיצוינו בהמשך הנן מערכות עתידיות המאושרות על-ידי משרד הבטחון והמטכ"ל בתוכנית התקציב הצה"לית לשנים הקרובות.

קסאם

רקטת הקסאם הקרויה על שמו של השייך עז אל דין אל קסאם, מייצגת במידה רבה את אחת השאיפות הגדולות של ארגוני טרור ברחבי העולם: נשק פשוט, כזה שניתן להכנה בחצר האחורית של כל בית, המעניק אמצעי תקיפה שאינו דורש הכנות או הכשרה ארוכה של מפעיליו.

בשל מימדיהן הצנועים והכמות הקטנה של חומר נפץ המותקן בהן, הרי שהנזק הפיזי אותו גורמות רקטות הקסאם, אינו בר השוואה לאמצעי לחימה תקניים וגדולים יותר, אך דווקא כאן טמון היתרון שהקסאם מקנה: הייצור ההמוני והפשוט גורם לכך כי הרקטות זמינות ביותר והשיגור התכוף שלהן, מביא עימו אפקט פסיכולוגי ויכולת שיבוש החיים התקינים במרחב אליו משוגרות הרקטות.

מאז החודשים הראשונים של שנת 2001 בהם נורו רקטות הקסאם הראשונות אל עבר שדרות, עברה הרקטה הפלסטינאית מספר גלגולים ושדרוגים. הרקטות הבסיסיות שהורכבו מגוף של תמרורי דרך והונעו בעזרת תערובת ביתית של סוכר מותך וחנקת אשלגן הפכו במרוצת השנים לרקטות בעלות טווח גדול יותר, ראש נפץ חזק יותר ואת מקומן של הסדנאות הביתיות תפסו קווי ייצור מסודרים. ההתפתחות המהירה של אופן הייצור הביאה לכך כי כיום נקראים כמה סוגי רקטות שונים בשם קסאם. תחת שם זה נכללות גם רקטות "אל-נאסר" ו"סג'יל" של וועדות ההתנגדות העממיות, כמו גם "אל-קודס" של הג'יהאד האסלאמי וגם לתנזים-פת"ח יש את "אל-קפאח".

רקטת הקסאם בנויה במתכונת רקטות תקניות, דהיינו מורכבת ממנוע וראש קרב. בראש הקרב מותקן המרעום המביא לפיצוץ בעת פגיעת הקסאם במטרתו. השיפור שחל במרכיבי הייצור הביא לכך כי מהרקטה הראשונית שהגיעה לטווח של כשלושה קילומטר ועליה הורכב ראש קרב בעל קילוגרמים בודדים של חומר נפץ, התפתחו כמה דורות של רקטות, כאשר בפיתוחים האחרונים כבר מורכב ראש קרב שיכול להגיע גם ל-20 קילוגרמים של חומר נפץ.  גם הטווח עלה והוא מוערך כיום כמעט ב-20 קילומטר מנקודת השיגור.

כיפת ברזל

האמצעי שאמור להוות את שכבת ההגנה הנמוכה הוא כיפת הברזל האמורה ליירט רקטות קצרות טווח, כמו סוגים שונים של קטיושות וכמובן קסאמים.

לצורך מבצעי זה נבחנו חלופות כגון יירוט באמצעות לייזר, טילים ותותחים, אולם לבסוף נבחרה שיטת הפעולה של הכיפה כמועדפת מבחינת הביצועים. אחד מיתרונותיה הבולטים הוא שמדובר במערכת כחול-לבן המיוצרת כולה בישראל ומאפשרת מרחב תמרון רב בפיתוח ובהאצת התהליך כולו.

פיתוח מערכות בצה"ל בסדר גודל כזה נמשך זמן רב, אולם עקב המציאות הדוחקת בגבול עזה, טרם מבצע "עופרת יצוקה", הוחלט על פיתוח מואץ בנוהל חירום. אם אכן תעמוד המערכת בתאריך הסיום המקורי שלה (2010), מרגע התנעת התוכנית ועד למוכנותה לקרב יחלפו ארבע שנים בלבד.

רוב מרכיבי כיפת ברזל מפותחים על ידי חברת רפאל וחלקים נוספים בידי חברת אלתא. המערכת מורכבת ממכ"ם הקולט את השיגורים, משגרים הפרוסים סביב ומיירטים את האיומים וממרכז שליטה ובקרה (שו"ב) השולט ומבקר את פעילות המערכת.

החלק המעניין במערכת הוא טיל היירוט, בעיקר משום שמדובר בפריצת דרך טכנולוגית. הטיל מורכב ממנוע, מערכת אוויונית המנחה את הטיל, "עין" פנימית המסוגלת לזהות את התקרבות הגורם הזר וראש קרב. עם ההתקרבות לרקטת האויב, "יודע" ראש הקרב להתפוצץ כמה שיותר קרוב לרקטה על-מנת להבטיח פגיעה במטרה מכל זווית בה יפגוש את המטרה. התהליך כולו, החל מאיתור הגורם במכ"ם המערכת ועד יירוט, נמשך מספר שניות בלבד.

יתרונותיה העיקריים של המערכת הם יכולתה לפעול בכל תנאי מזג-אוויר ולהתמודד עם מטחים של רקטות, משמע ליירט מספר עצמים עוינים במקביל. יכולת נוספת, שהודגשה בזמן פיתוח המערכת, היא היכולת לחשב את הנקודה הטובה ביותר באוויר לפגיעה ברקטה, כך שהשמדת הגורם לא תתבצע מעל מקומות מאוכלסים בהם יכול להגרם נזק מרסיסי הפיצוץ הגדול.

כמו כן המערכת מתניידת בקלות ומסוגלת לעבור במהירות להגן על אזור אחר בשעת הצורך. היבט חשוב לא פחות, הוא היכולת לפקח על פעילות המערכת. במקרה של זיהוי לא נכון והתבייתות על גורמים שאינם עוינים כגון מטוסים מנמיכי טוס, קיים במערכת מנגנון להשמדה עצמית המופעל ידנית.

סביב המערכת הועלו תהיות רבות שליוו את ההחלטה לבחור דווקא בה מבין כל החלופות האפשריות. העובדה כי מערכת שעלותה גבוהה מופעלת כנגד רקטות בעלות של מאות שקלים בודדים, הדגישה את שאלת התועלת אל מול החסכון. שאלה נוספת נגעה ליכולתה של המערכת להספיק לפגוע ברקטה בטווח הקצר שעומד לרשותה, אולם בחודשים האחרונים הוכיחו הניסויים כי לא בכדי נבחרה המערכת. במהלך חודש יולי בוצע ניסוי מוצלח מאוד בו נוסה לראשונה תהליך השיגור מתחילתו ועד סופו כנגד רקטת גראד. בהמשך מתוכננים ניסויים נוספים לבחינת יכולות מתוחכמות יותר של המערכת שטרם ניתן לחשוף.

זלזאל

הזלזאל (רעידת אדמה) על גלגוליו השונים, מסמל את תחילת יישומה של ההחלטה האיראנית ליצור מערך בליסטי אשר יוכל לפעול בטווחים משתנים ומול מטרות מגוונות.

הזלזאל הוא טיל לטווח קצר אשר פותח באיראן בתחילת שנות התשעים, אין לו כל מערכת הנחייה והטווח המבצעי שלו נע בין 160-120 קילומטר ותלוי במשקלו של ראש הנפץ, שיכול להגיע גם ל-600 ק"ג. מערך הזלזאל נועד להחליף את מערך הסקאד בו עשו האיראנים שימוש במהלך שמונה שנות המלחמה עם עיראק.

היעדרה של מערכת הנחייה וכתוצאה מכך חוסר היכולת לפגיעה מדויקת, מביא למעשה למצב כי הזלזאל מתפקד יותר כמערכת ארטילריה כבדה המיועדת לפעול מול גזרה רחבה ולאו דווקא כמערך טילים המיועד לפגוע במטרות נקודתיות. ככל הידוע, לזלזאל יש רדיוס פגיעה של יותר מ-1,000 מטר, כלומר לא בלתי סביר שזלזאל יפול יותר מקילומטר מהמטרה אליה שוגר.

הזלזאל הוא הקלף אותו ביקש חסן נסראללה לשלוף מול ישראל במלחמת לבנון השנייה ועליו ביסס את הרצון של חזבאללה לפגוע ביעדים בעומק ישראל, אולם מערך הזלזאל של חזבאללה ספג פגיעה כבדה במבצע "משקל סגולי" במסגרתו השמיד חיל-האוויר משגרים וטילים שהיו שייכים למערך. במהלך כל ימי מלחמת לבנון השנייה לא שוגרו טילי זלזאל לעבר ישראל.

פאתח

פאתח-110A הוא טיל קרקע-קרקע טקטי לטווחים קצרים ומהווה גרסה איראנית לטיל הקרקע-קרקע הסיני DF-11A. ככל הידוע, הגרסה הסינית המקורית תוכננה כך שהטיל יוכל לשאת ראש נפץ גרעיני. בשנת 2006 קבע משרד האוצר האמריקאי כי בפיתוח הטיל האיראני השתתפו מומחים סינים וכי בטיל נמצאים רכיבים מתוצרת סין, כך שאין מדובר בהעתקה או בגניבה, אלא בשיתוף פעולה מאורגן ומסודר.

הפאתח-110A מייצג שורה של פיתוחים איראניים בתחום טילי הקרקע הטקטיים. אמנם הטווח של הטיל אינו גדול מספיק כדי להגיע מאיראן לישראל, אולם תרחיש סביר מצביע על כך כי טילים מסוג זה יכולים להופיע הן בחזית דרומית אצל ארגון החמא"ס והן בחזית צפונית אצל ארגון החזבאללה. שני הארגונים נהנים מתמיכה איראנית מאסיבית, עם דגש מיוחד על נושא הרק"ק והטק"ק.

הטווח המבצעי של הפאתח (המנצח) נע כנראה סביב 250 קילומטר, אולם מכיוון שידוע כי אב-הטיפוס הסיני מגיע לטווח של כמעט 400 קילומטר, הרי שניתן להניח כי גם הגרסה האיראנית תוכל להגיע לטווחים דומים בעתיד הקרוב. מנוע הפאתח עושה שימוש בדלק מוצק. כל הטילים המונעים בסוג זה של דלק, ניתנים להכנה לירי ולשיגור במהירות רבה, משום שאין צורך בתדלוק מנוע הטיל הנמשך זמן רב וגורם לחשיפת כוונות השיגור בפני מטוסים ולוויינים.

לפאתח יש מערכת של מייצבים הן בחלקו האחורי והן בחלקו הקדמי. המייצבים בחלק הקדמי הם בעלי יכולת תנועה, על-מנת לסייע בהכוונת הטיל למטרתו בעת היעף הסופי. אבל המערכת שמקנה לפאתח את יכולת הדיוק, היא מערכת הנחייה הנמצאת בו ומכווינה אותו בדיוק רב אל המטרה. ראש הנפץ של הפאתח יכול להגיע למשקל של חצי טון ובצירוף מערכת ההכוונה המתקדמת, יכול ראש נפץ במשקל כזה לגרום נזק רב למטרה בה הוא פוגע. ככל הידוע, יכול הפאתח לשאת ראש נפץ קונבנציונאלי או כימי.

שרביט קסמים

בימים אלו מפותחת מערכת שרביט קסמים שאמורה לבצע משימת הגנה כפולה: מלבד הגנה מפני טילים ברובד ההגנה של כיפת הברזל, תטפל המערכת בטילים אחרים. את תפקיד זה מבצעת כיום מערכת הפטריוט (יהלום) ועם כניסת השרביט למבצעיות, ישתפו שתי המערכות פעולה ויגנו על אותה השכבה במקביל. הפטריוט החל את דרכו כמערכת נ"מ והוסב עם השנים גם ליירוט טילי קרקע קרקע (טק"ק). מכ"ם הפטריוט מסוגל לזהות שיגורי רקטות, כפי שהוכח במהלך מלחמת לבנון השנייה.

בדומה לכיפת ברזל, מורכבת המערכת ממכ"ם, משגרים ומרכז שו"ב. שרביט קסמים מחובר למערכת החץ ומקבל מידע ממקורות רבים יותר. הטיל המיירט של המערכת מתוחכם ומשוכלל ומסוגל גם הוא לפעול תוך מספר שניות.

סקאד

הסקאד הוא טיל קרקע-קרקע טקטי לטווחים קצרים ובינוניים מתוצרת רוסיה המונע באמצעות מנוע יחיד שפועל על תערובת של קרוסין וחומצה חנקתית בדגמים המוקדמים וגרסה משודרגת של חומצה חנקתית בדגמים המתקדמים שלו.

הסקאדים הראשונים נכנסו לשירות בצבא ברית-המועצות באמצע שנות החמישים ומאז ועד שנות השמונים שודרגה גרסת הטיל ארבע פעמים. הדגמים הראשונים היו בעלי טווח של כ-300 קילומטר, אולם דגם D הנמצא כיום ברשות הצבא הסורי, מגיע לטווח של כ-700 קילומטר.

רוב אזרחי ישראל ערכו היכרות עם טיל הסקאד במסגרת מלחמת המפרץ הראשונה, עת נחתו 39 טילים מסוג "אל-חוסיין" ו"אל-עבאס", הדגמים העיראקיים של טיל הסקאד, בתחומי מדינת ישראל לאחר שנורו מעיראק. סביר להניח שרק מעטים ידעו אז ויודעים כיום, כי לא הייתה זו הפעם הראשונה בה נורו טילי סקאד לעבר מטרות ישראליות. ב-22 באוקטובר 1973, דקות ספורות לפני כניסתה לתוקף של הפסקת האש במלחמת יום הכיפורים, שיגרו המצרים כשלושה טילי "סקאד" לעבר אזור ראש הגשר הישראלי בדוור-סואר. כתוצאה מפגיעת אחד הטילים בריכוז משאיות תחמושת נהרגו שבעה חיילים.

ראשי הקרב הניתנים להרכבה על סקאד הם אטומי, כימי, ביולוגי וקונבנציונאלי המתחלק לראשי נפץ מסוג דלק-אוויר, פצצות מצרר או מוקשים, אולם אמצעי ההכוונה שלו פרימיטיביים למדי וכוללים מייצבים הניתנים להסרה מגוף הטיל ומערכת ג'ירוסקופ הנחשבת כמיושנת כיום. אחד מהיתרונות של הטיל היא היכולת לשגר אותו מפלטפורמה ניידת, תכונה בה עשו העיראקים שימוש נרחב בעת מלחמת המפרץ הראשונה.

לאחר שיגור טיל הסקאד, מתחיל שלב ההמראה ואחריו שלב ההאצה. שני שלבים אלה הנמשכים כדקה וחצי, הם פרק הזמן היחידי בו פועלים הן המנגנון הג'ירוסקופי והן מנוע הטיל המשגר אותו אל מסלולו. לאחר שתם שלב ההאצה, מפסיק המנוע לפעול והטיל נע אל מטרתו לפי המסלול הבליסטי שהותווה בפרק הזמן בו פעלו המנוע והג'ירוסקופ. כתוצאה משימוש במנגנון כה פשוט, סבלו טילי הסקאד מהגרסאות המוקדמות מחוסר דיוק ניכר בעת הפגיעה, חוסר דיוק ההולך ומחריף ככל שהטווח אליו נורה הטיל רחוק יותר. גורם נוסף לחוסר הדיוק היא תקלה המתרחשת לא פעם בסקאד ובאה לידי ביטוי בכשלון ראש החץ להיפרד מגוף הטיל והתפתחות של חוסר יציבות בעיקר בעת המעוף הסופי של ראש החץ לעבר מטרתו.

כפי שהוזכר, מצויה הגרסה המתקדמת ביותר של הטיל, הסקאד-D, ברשותו של הצבא הסורי המחזיק בכמה מאות טילים מסוג זה. מכיוון שדגם זה המסוגל לשאת ראשי קרב שונים, כולל ביולוגי וכימי, הוא בעל טווח של 700 ק"מ, ניתן לשגר אותו ממקומות שונים ברחבי סוריה ולא רק מחזית רמת הגולן, עובדה המקשה על יכולות האיתור והתקיפה של משגרים ניידים.

בעיות נוספות המקשות על התמודדות עם טיל זה הן מידותיו הקטנות יחסית של ראש הקרב (אם כי יש לזכור כי טיל החץ התמודד בהצלחה בניסויים מול "אנקור שחור" הדומה במידותיו לראש קרב של סקאד) וגם העובדה כי הטיל מתפרק עוד לפני הכניסה לאטמוספירה ורק ראש הקרב חודר לאטמוספירה בדרכו אל המטרה.

שיהאב

השיהאב (מטאור) האיראני הוא אחד האתגרים הגדולים ביותר הניצבים בפני מערכות היירוט של צה"ל בכל הקשור לאיומי טילים על מדינת ישראל. למרות השם האחיד של סדרת טילי השיהאב, הרי שניתן לחלק את הסדרה לשתי משפחות נפרדות.

הטיל הראשון בסדרה, השיהאב-1, מבוסס על טיל הסקאד-B. איראן החלה לייצר אותו, כנראה, בסוף שנות השמונים וכל מאפייני הטיל, כמו הטווח, המשקל וראש הנפץ תואמים כמעט במדויק את מאפייני הסקאד. ניתן להניח כי כפי שהעיראקים יצרו את טילי "אל-חוסיין" ו "אל-עבאס" על בסיס הסקאד, ניסו גם האיראנים ליצור גרסה משלהם לטיל הרוסי, בעיקר בסיוע קוריאה הצפונית.

את השיהאב-2 ניתן לסווג כהמשך טבעי של אותה הסדרה. הוא נבנה על בסיס תוכניות הסקאד-C ונערכו שדרוגים מעטים בעיקר בטווח שעלה מכ-300 קילומטר ליותר מ-500 בכפוף לגודלו של ראש הקרב. גם גובה הטיל ומשקלו עלו, אולם עדיין היה זה טיל שבמובנים רבים היה בעצם סקאד משופר.

השינוי הגדול הגיע לקראת סוף שנות התשעים, כאשר ב-25 בספטמבר 1998 נראה לראשונה טיל השיהאב-3 במהלך מפגן צבאי בטהראן. מכיוון שהטיל נחשף על-ידי האייתולה חמנאי רק ביולי 2003, לא ברור האם הטיל שהוצג בשנת 1998 אכן היה אמיתי, אולם מה שברור היה כי התפיסה האיראנית בנוגע לטילים השתנתה.

שלא כמו שני אחיו מהדורות הקודמים, לא היה השיהאב-3 מבוסס על טיל הסקאד. הבסיס לפיתוחו היה טיל ה"נודונג" הצפון קוריאני, מדינה שסייעה ומסייעת לאיראן רבות בכל תחומי פיתוח אמצעי לחימה, בעיקר בתחום הטילים.

קפיצת המדרגה מהדורות הקודמים, באה לידי ביטוי בכל פרמטר של השיהאב-3. אם בשני הדורות הראשונים נע משקל הטיל בין 5,000 ל-6,000 קילו, הרי שהשיהאב-3 שוקל יותר מ-15 טון. גם ראש הקרב גדול הרבה יותר ומשקלו מגיע כמעט לטון. אבל השיפור העיקרי הוא בתחומי הטווחים: בעוד הטיל בגרסתו הראשונית הגיע לטווח של כ-1,300 קילומטר, הרי שהגרסה האחרונה המכונה שיהאב-B3 מכסה טווח של יותר מ-2,000 קילומטר.

לאחר שיגור השיהאב, נמשכים שלבי ההמראה וההאצה כמעט שתי דקות. בתום שלב זה נפרד ראש הקרב מגוף הטיל ועושה שימוש במערכת הכוונה מבוססת GPS וגם בטכנולוגיה המשותפת לטילי הטייפודונג הצפון קוריאני והגאהורי הפקיסטני המבטיחה כי סבסוב ראש הקרב יהיה רצוף במשך שלב היעף אל המטרה. שילוב שתי מערכות אלה אמור להבטיח לראש הקרב פגיעה מדויקת במטרתו.

חץ

מערכת החץ אמונה על הגנת השכבה העליונה.

חץ 2 פועלת כבר היום במערך הנ"מ ואחראית על ניתוב הטילים של כל מערכות המגן. החץ מקושר למספר מקורות הידע והמערכות הרב ביותר ובעקבות כך יש למערכת את הראייה הרחבה ביותר על-מנת להגיע להחלטות בזמן אמת. מלבד החישובים האוטומטיים של המערכת, עם העליה בשכבות וברמת האחריות, עולה מעורבותו של האדם.

במערכת כיפת הברזל המעורבות האנושית מתמקדת בעיקר בביטול המשימה ואילו בחץ שותפים מספר חיילים היושבים בתא השליטה ומחליטים מה חשוב ליירט קודם במקרה של מתקפה משולבת, בכמה שכבות הגנה.

תהליך היירוט מתחיל במכ"ם, המאפשר מעקב אחר טיל החץ על-מנת לכוון אותו לעבר המטרה במדויק.

עוד באותו מדור

עכשיו מעונן

בסדנת מזג–אוויר שנערכה לטייסות מערך התובלה התמודדו אנשי צוות האוויר עם מגוון תקלות וסיכונים הנוצרים בחורף. למרות המחסור בעננים, שלג, קרח ושאר מוצרי חורף, הצליחו לדמות בטייסות את המצבים הקיצוניים ולתרגל סדירים ואנשי מילואים

לא חלם לטוס

אל"ם אריאל בריקמן פורש מחיל–האוויר. הילד מקיבוץ ברור–חיל שלא רצה להיות טייס, מסיים את תפקידו כמפקד בסיס חצור ומסכם שנים ארוכות של מלחמה, מבצעים, קורנסים וברקים, מספר על הקו שבין בירקנאו לבסיס חצור ובעיקר על הנכס הגדול של חיל–האוויר: האנשים