בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 184 31/12/08

כתבות

הסודות של דלילה

תגיות: תעשיה צבאית , מערכות ואמל"ח

זה הוא סיפור ה"דלילה", טיל שיוט מתוחכם אשר פותח במדינת ישראל. במשך שנים רבות היתה "דלילה" מסווגת כאחד הסודות הגדולים של מערכת הבטחון בכלל וחיל-האוויר בפרט. כעת היא חושפת את סודותיה בבטאון חיל-האוויר

נועם אופיר ואור יעקב | צילום: התעשייה הצבאית

באמצע שנות ה-80 הציגה "התעשייה הצבאית" סוג חדש של אמצעי-לחימה שעל פיתוחו שקדה זמן רב. תחת השם התנ"כי "דלילה", הציגה החברה כטב"ם (כלי-טיס בלתי מאויש) מסוג חדש, אשר בניגוד לכלים דומים אחרים נועד לשיגור ממטוסי קרב ולא מעמדות שיגור או ממסלולים קרקעיים.

גם המשימה של הכטב"ם החדש הייתה מקורית במידה רבה. בניגוד לכלי-טיס בלתי מאוישים אחרים שהופיעו באותה התקופה, רובם ככולם מתוצרת התעשיות הבטחוניות בישראל, לא נועדה ה"דלילה" לשאת מצלמות ולספק מידע על תנועות האויב. העובדה שה"דלילה" נעדרה כני-נסע או מגלשיים, רמזה על כך שמדובר במל"ט "לכיוון אחד", כלומר כזה שלא חוזר הביתה כשהוא מסיים את המשימה. המשימה המוצהרת של הכטב"ם, כפי שהוצגה בפרסומים רשמיים, הייתה הטעיה, או במילים אחרות: מטרתה של ה"דלילה" הייתה למשוך אש נ"מ ובכך לפלס את הדרך למטוסי תקיפה מאוישים. ההגיון מאחרי משימה זו ברור: עדיף לאבד מל"ט "דלילה" מאשר מטוס קרב על צוות-האוויר המאייש אותו.

אבל, מאז הצגתה של ה"דלילה", לפני כ-25 שנים, נראה היה שהפרויקט איננו סיפור הצלחה. בעוד בן-זוגה הפשוט יותר, "שמשון", אף הוא מתוצרת "התעשייה הצבאית", זכה להצלחה לא מבוטלת ששיאה ברכישתו בכמויות גדולות על-ידי צי ארצות-הברית לרבות דגמים חדשים ומתוחכמים יותר, הרי "דלילה" נעלמה כמעט לחלוטין. מהזווית הישראלית הוזכר "שמשון" לא פעם, בהקשר של מבצע "ערצב 19", מבצע התקיפה המוצלח של חיל-האוויר כנגד סוללות טילי הנ"מ הסוריות בבקעת הלבנון ב-1982 ו"דלילה" נשארה מחוץ לתמונה.

בעיתונות המקצועית הזרה, העוקבת בעניין רב אחרי הפיתוחים המקוריים של התעשיות הבטחוניות הישראליות, כמעט ולא ניתן היה למצוא במשך שנים אזכורים ל"דלילה".

בפעמים בהן אוזכרה המערכת, היה זה לרוב רק בהקשר של מערכת ה"שמשון" המצליחה. המסר היה ברור למדי: ה"שמשון" הוא סיפור הצלחה. ה"דלילה" לא.

אבל, בפועל, היעלמותה של ה"דלילה" לא הייתה ראיה לכשלון הפרויקט אלא להפך. מאחרי הקלעים והרחק מעיני התקשורת, הפכה ה"דלילה" לאחת ממערכות הנשק המתוחכמות והחשובות ביותר שפיתחה התעשייה הבטחונית הישראלית. הכטב"ם, שהוצג עם חשיפתו ככטב"ם הטעיה, אכן שימש בהצלחה לצרכי הטעיה אך לא של מערכות הנ"מ של האויב, אלא דווקא הטעיה של כל מי שלא הוכנס לסוד העניינים של הפרויקט. היום כבר מותר לגלות שה"דלילה" לא נועדה מעולם לשמש ככטב"ם הטעיה.

סיפורה המרתק של ה"דלילה", הנחשף פה לראשונה, הוא סיפורו של רעיון שנולד בחיל-האוויר הישראלי בתקופה הקשה שלאחר מלחמת יום-הכיפורים, עבר תהפוכות גדולות לאורך השנים ובסופו הביא לפיתוחו של טיל שיוט מתקדם בעל יכולות וביצועים, שספק אם קיימים במערכות נשק אחרות. חלק מהפרטים המעניינים בסיפור נותרו חסויים גם היום, אבל מהמידע שכבר אפשר לחשוף, יכול כל אחד, גם אם אינו מחשיב עצמו למומחה טילים, להבין מדוע ה"דלילה" נחשבת לאחד מהכלים החשובים ביותר בארסנל של צה"ל בכלל ושל חיל-האוויר בפרט.

"הופכים כל אבן"

כאמור, שורשיו של פרויקט ה"דלילה" מצויים אי שם במחצית השנייה של שנות השבעים, בימים שאחרי מלחמת יום-הכיפורים. במהלך המלחמה ועוד במלחמת ההתשה שקדמה לה, חווה חיל-האוויר על בשרו את הקושי בהתמודדות עם מערכות נ"מ מודרניות. למרות מאמצים רבים שהושקעו בנושא, בין השאר באמצעות הצטיידות במערכות נשק חדשות ובשינויים לא מעטים בתורת הלחימה, סבל חיל-האוויר מאבידות קשות בעת נסיונותיו לנטרל את מערכות ההגנה האווירית של סוריה ומצרים. משלא הצליח בכך בראשית המלחמה, נאלץ החיל לפעול במשך ימים ארוכים באזורים שהיו מוגנים היטב על-ידי נ"מ. התוצאה: מטוסים רבים הופלו ואנשי צוות-אוויר לא מעטים נהרגו או נפלו בשבי. האלוף עזר ויצמן ז"ל הגדיר זאת בביטוי שהפך למפורסם: "הטיל כופף את כנף המטוס".

לאחר המלחמה, החל חיל-האוויר בפרויקט מקיף שמטרתו פיתוח מענה לאיום הנ"מ. כבר בראשית הדרך, היה ברור לכל המעורבים שאין פתרון קסם. אין אמצעי בודד או שינוי קטן בתורת הלחימה שימנעו חזרה על התוצאות הקשות של 1973 במקרה של חידוש הלחימה עם מצרים וסוריה. המענה צריך היה לכלול שילוב של אמצעי לחימה חדשים, הן בתחום הנשק והן בתחום מערכות המודיעין, השליטה והבקרה, תורת לחימה חדשה ובמידה לא מועטה שינוי מקיף של הדרך בה חיל-האוויר פועל ונלחם.

בעוד ארגונים גדולים חוששים משינויים, הבין חיל-האוויר כי את השינוי הזה הוא חייב לעבור. התוצאה הייתה אחד הפרויקטים הגדולים ביותר שניהל החיל מעולם. סכומי עתק במונחים של אותה התקופה ואפילו במונחים של היום, הושקעו בנושא ההתמודדות עם איום הנ"מ. לבד מההשקעה הכספית האדירה, הביע חיל-האוויר את הנכונות לבחון כל רעיון שעשוי היה לספק מענה לבעיית הנ"מ או לחלק ממנה. התוצאה הישירה היא שבמחצית השנייה של שנות השבעים בחן חיל-האוויר אין-ספור רעיונות, חלקם נראים כיום מגוחכים ומטורפים, כחלק מהמאמץ "להפוך כל אבן" בדרך למציאת המענה. חשוב לציין כי באותה התקופה, גם לאמריקאים לא הייתה תשובה טובה לנושא הנ"מ ולכן לא רק שלא ניתן היה להסתמך עליהם במציאת הפתרון, אלא שהם עצמם עקבו בעניין רב אחרי המאמצים הישראליים בתחום.

ההטעיה הגדולה

כחלק מהמאמצים למציאת מענה לבעיית הנ"מ, הועלה בחיל-האוויר הרעיון לפתח טיל חדש שישמש להטעיית מערכות הנ"מ של האויב. רעיון זה לא היה מקורי במיוחד. עוד קודם לכן, פיתחו האמריקאים טילים וכטב"מים שתפקידם להטעות את מערכות הנ"מ של האויב על-ידי הרוויית המכ"מים שלהן. הרעיון המבצעי פשוט: מערכות המכ"ם של האויב סורקות את השמיים בחיפוש אחרי כלי-טיס עוינים. עם זיהוי כלי-טיס עוין הן ננעלות עליו ומכוונות לעברו טילים או תותחים. אך מה יקרה אם המטוס העוין יהיה מטוס לא מאויש? במקרה כזה ימקד האויב את תשומת-ליבו בכטב"ם, מה שיסייע למטוסי התקיפה המאוישים להתקרב בבטחה יחסית.

על-מנת להונות את האויב, חשוב שכטב"ם ההטעיה "יראה" כמו מטוס מאויש. במקרה הזה "מראה" אינו מתייחס לצורתו החיצונית של הכטב"ם, אלא לדרך בה הוא מופיע על מערכות המכ"ם של האויב. לכן, הפרמטרים החשובים הם פרופיל הטיסה של הכטב"ם, קרי הגובה והמהירות בהם הוא טס. כטב"ם שיטוס בצורה שאינה מתאימה למטוס קרב, למשל במהירות איטית מדי, יזוהה כאמצעי הטעיה ולא ימשוך את תשומת הלב הנדרשת. באופן דומה, כטב"ם בעל החזר מכ"ם קטן או גדול מדי, יזוהה גם הוא כהונאה.

"במהלך שנת 1978 קיבלה קבוצה קטנה בענף תכנון אווירונאוטי של להק ציוד בחיל-האוויר את המשימה לפתח טיל הטעיה", נזכר משה שרוני, לשעבר ראש תחום נשק מונחה במפעל מלט"ם של "התעשייה הצבאית". "הצוות, שכלל בתחילה חמישה או שישה אנשים, הלך ותפח והגיע בשיאו ל-25 משתתפים. המטרה הייתה לפתח טיל שישוגר מהקרקע ויוכל לשמש להרוויית מערכות המכ"ם של האויב".

הפרויקט, שקיבל את הכינוי "רם לבב", כלל פיתוח של טיל שיוט בעל מנוע סילון שיוכל לדמות מאפיינים של מטוס קרב. "רם לבב" אמור היה להיות משוגר מהקרקע באמצעות מאיץ רקטי, שהיה מתנתק לאחר השיגור. לאחר היפרדות המאיץ, היה מופעל מנוע הסילון של טיל השיוט והוא היה עושה את דרכו לעבר שטח האויב.

"פרויקט ה'רם לבב' הגיע לכדי בשלות טכנולוגית", מסביר שרוני. "שיגרנו מספר אבות-טיפוס של הטיל, לרבות ניסויים בהם הודגמה פעולת מנוע ההאצה הרקטי, ניתוקו, התנעת מנוע הסילון של הטיל והמשך הטיסה שלו".

אבל, למרות ההצלחה של ניסויי טיל ההטעיה, התרחשו שני שינויים שהביאו להפסקת פרויקט ה"רם לבב" בטרם עת. ראשית, חיל-האוויר הגיע למסקנה שאין הגיון בכך שהוא עצמו יפתח וייצר טילים. אומנם חיל-האוויר הוא זה שמגדיר את הדרישות המבצעיות של המערכת והוא גם זה שיקלוט ויפעיל אותה, אך אין זה אומר שהוא צריך להשקיע את המשאבים האנושיים והתקציבים במלאכת הפיתוח עצמה. ה"רם לבב" היה דוגמה נוספת לעבודה של צוות פיתוח פנימי בחיל שהלכה והתנפחה לממדים גדולים עד שהוחלט שצריך לנסות ולהעבירה לאחת התעשיות הבטחוניות.

אבל השינוי המשמעותי יותר חל בתפיסה המבצעית של חיל-האוויר. במקביל לעבודה על אמצעים שונים להטעיית האויב, השקיע חיל-האוויר מאמצים גם בפיתוח אמצעים לתקיפה ישירה של מערכות הנ"מ. כפי שהגדיר זאת פעם אחד ממפקדי חיל-האוויר: "הלוחמה האלקטרונית הטובה ביותר היא פצצה של טון". במקום להסתפק בהטעיה של מערכות הנ"מ של האויב מדוע לא לנסות ולהשמיד אותן? כאן נכנס לתמונה רעיון ה"ירי מנגד" או באנגלית: Stand Off.

להתקיף את הנ"מ

כמו לכל מערכת נשק, גם למערכות נ"מ יש טווח מקסימלי מוגדר. טווח זה יכול לנוע בין קילומטרים בודדים לעשרות ואף מאות קילומטרים. למעשה, יש להבחין בין טווח הגילוי המקסימלי של המכ"ם לטווח המקסימלי שאליו ניתן לשגר את הטיל, שהוא לרוב, טווח נמוך יותר. לכן, אם רוצים להבטיח את שרידותו של המטוס התוקף, מוטב למנוע ממנו להיכנס לתחום ההרג של הנ"מ, קרי לאפשר לו להטיל את החימוש שלו בעודו מצוי מחוץ לטווח האיום. לשם כך יש צורך בחימוש בעל טווח גדול מזה של מערכת הנ"מ אך יחד עם זאת חימוש אותו ניתן להנחות בדיוק רב ממרחק.

קיימות שיטות שונות להנחיית חימוש נגד מערכות נ"מ. שיטה פופולארית היא טילים המתבייתים על תשדורות מערכות מכ"ם הנ"מ המשמשות להכוונת הנ"מ. הבעיה הגדולה היא שהאויב מודע לכך ולכן, לרוב, המערכות אינן משדרות בצורה רציפה אלא רק בעת הפתיחה באש. באופן דומה, הדורות הראשונים של החימוש מתביית המכ"ם התקשו להתמודד עם מערכות נ"מ שהפסיקו לפתע לשדר. כלומר, הטיל שוגר לעבר מכ"ם משדר, אך זה היה מכובה מיד בכדי למנוע את הפגיעה בו. במקרה כזה, לא פעם, היה הטיל מחטיא את מטרתו. לכן, אחד הפתרונות שאומצו היה השימוש בחימוש אלקטרו-אופטי, או חימוש מונחה טלוויזיה.
במקרה כזה משדר הטיל למטוס המשגר את התמונה הנקלטת בראש הביות שלו, עובדה המאפשרת לנווט או למפעיל מערכות הנשק לכוונו בדיוק רב לעבר המטרה. למרות שגם שיטה זו סובלת ממגבלות מסוימות, הרי שהיא חוסכת את הצורך להסתמך על שידורי מערכות המכ"ם כאמצעי לביות הטילים.

מפתחים מענה

בתקופה של המאמץ הגדול למציאת מענה לאיום הטילים, הצטייד חיל-האוויר בסוגים שונים של פצצות וטילים ל"ירי מנגד". חלק ממערכות נשק אלה נרכשו בארה"ב, אך חלק לא מבוטל מהן פותח בישראל.

המעבר להסתמכות על תקיפה ישירה של מערכות הנ"מ הוריד מנחיצותו של פרויקט "רם לבב". "המחשבה הראשונה שלנו הייתה שמוטב לסגור את הפרויקט הזה", מסביר שרוני. "אבל, מהר מאוד הבנו שחבל לזנוח את כל הפיתוח הייחודי שכבר נעשה במסגרת פרויקט טיל ההטעיה. ואז, במקביל לפנייה לתעשיות הבטחוניות השונות, ניסינו לחשוב על רעיונות שונים שאפשר ליישם באמצעות הידע והאמצעים שכבר פותחו. ואז עלה מה שהוחלט כי הוא הרעיון הטוב ביותר: מדוע לא לקחת את מל"ט ההטעיה שפיתחנו, להתאים אותו לשיגור ממטוס במקום שיגור מהקרקע, להסיר ממנו את אמצעי ההטעיה, לצייד אותו בראש קרבי קטן ולהשתמש בו עצמו לתקיפת סוללות הטילים מטווח של מאות קילומטרים?". כך החל השלב הראשון בדרך של הפיכת ה"רם לבב" מטיל הטעיה לטיל שיוט התקפי.

מספר תעשיות בטחוניות בחנו את האפשרות להפוך את רעיון טיל השיוט נגד הנ"מ לפרויקט של ממש. בסופו של דבר ולא לפני שמספר תעשיות דחו את הרעיון, החליטה "התעשייה הצבאית" לקחת על עצמה את מלאכת הפיתוח. חשוב לזכור שלא מדובר היה בעניין של מה בכך. "רם לבב" היה טיל הטעיה משוגר מהקרקע שפיתוחו לא הושלם. על "התעשייה הצבאית" היה לקחת את כל הידע שנצבר בפרויקט ולהפכו לטיל שיוט מונחה טלוויזיה ארוך-טווח שניתן יהיה לשגרו ממטוס קרב סטנדרטי.

חלק לא מבוטל מהצוות שהוקם ב"תעשייה הצבאית" לצורך פיתוח הטיל החדש הורכב מאנשים ששירתו בעבר בחיל-האוויר. למעשה, לא מעט מהאנשים שעסקו בפיתוח "רם לבב" נקלטו ב"תעשייה הצבאית" ועסקו ישירות בפיתוח טיל השיוט. אבל, המעבר של הפרויקט ל"תעשייה הצבאית", לא הביא לניתוקו מחיל-האוויר. בדומה לפרויקטים אחרים, גם פרויקט טיל השיוט התנהל במעורבות מלאה של חיל-האוויר.

"הולך סביב"

מבחינת המבנה, דומה "דלילה", כמעט לחלוטין, לתצורה המקובלת של חימוש אוויר-קרקע. המקטע הקדמי של הטיל כולל את ראש-הביות שבדגמים הראשונים היה טלוויזיוני. כמו כן, כולל ראש הטיל אנטנה המשמשת להנחיה כללית של הטיל לעבר המטרה בשעת מעוף הביניים שלו. החלק הבא של הטיל מאגד בתוכו את הרכיבים האלקטרוניים השונים, לרבות מערכות ההנחיה ובקרת הטיסה. הקטע הבא כולל את ראש-הנפץ וכן את מיכל הדלק. הקטע האחורי של הטיל כולל מנוע סילוני בעל דחף של 165 ליברות ואת משטחי הניהוג עצמם המשמשים להכוונת מעוף הטיל אל המטרה.

בחינת הנתונים הטכניים היבשים מעלה באופן טבעי את השאלה מדוע ה"דלילה" נחשבת לטיל כה ייחודי וחשוב? הרי בשוק הנשק העולמי קיימים טילים המסוגלים לטוס רחוק יותר, מהר יותר או כאלה המצוידים בראש-נפץ גדול פי כמה. התשובה לכך מצויה בעובדה שאת ה"דלילה" ראוי יותר לכנות "טיל משוטט" ולא "טיל שיוט".

טיל אוויר-קרקע מודרני טיפוסי, משוגר באופן כללי לעבר המטרה כשהוא נעזר במערכת ניווט, דוגמת GPS, לצורך ניווט ביניים קרי הנחייה לעבר המיקום הכללי של המטרה על-סמך נקודת הציון בה היא אמורה להימצא לפי מידע מודיעיני. אם הטיל אוטונומי, קרי "שגר ושכח", הרי שמיד לאחר שיגורו, יכול המטוס המשגר להסתלק מהמקום. הטיל ימשיך לטוס בכוחות עצמו לעבר המטרה ועם זיהויה, באמצעות מערכת הנחיה סופית, הוא יטוס לעברה ויפגע בה. במקרה שהמטרה לא נמצאת במקום, כלומר מצב בו הטיל לא מצליח לאתרה בנקודה או באיזור בו היא אמורה להיות, הרי שהטיל אבוד ותרשם החטאה. דוגמה לטיל כזה, הוא טיל השיוט האמריקאי "טומהאוק" בגרסאותיו המוקדמות.

במידה והטיל מצויד בהנחיה סופית אלקטרו-אופטית, הרי שבמהלך מעופו משדר הטיל את תמונת המטרה המתקבלת לעבר המטוס המשגר. התמונה של ראש-הביות מוצגת על מסך מיוחד בתא הטייס, לרוב נמצא מסך זה בתא הנווט במטוס דו-מושבי. כעת יכול הנווט להעביר לטיל פקודות ניהוג על-מנת לעשות תיקונים קלים במעוף הטיל לעבר המטרה. אבל, לרשות הנווט עומד זמן מוגבל להכניס שינויים במעוף הטיל וגם אלה יכולים להיות רק תיקונים קלים. מרגע בו הטיל מצוי ביעף הסופי לעבר המטרה, כבר לא ניתן לשלוח לו פקודות ניהוג. התוצאה היא שאמנם יש בידי הנווט יכולת שליטה מסוימת, אך היא מוגבלת מאוד. במקרה בו הטיל צולל לעבר המטרה וברגע האחרון מסתבר שזו מטרה אחרת או שבמידה והמטרה מצויה בתנועה, הרי שגדל הסיכוי שהטיל יחטיא. כמו כן, זכורים מקרים רבים כמו המקרה ביוגוסלביה בשנת 1999, בו פצצה אלקטרו-אופטית, שהוטלה ממטוס קרב אמריקאי, טסה בדיוק רב לעבר גשר שהיווה את מטרתה. שניות לפני הפגיעה, חלפה על הגשר רכבת נוסעים. במקרה זה, כל שיכול היה הנווט לעשות, היה לצפות בזעזוע כיצד הפצצה פוגעת ישירות ברכבת וגורמת לנפגעים רבים בנפש מקרב האוכלוסייה האזרחית. כאן בדיוק נכנסת לתמונה היכולת הייחודית של ה"דלילה".

עוברת ושבה

הפעלת ה"דלילה" דומה לתיאור למעלה, המכונה גם "אדם בחוג" (Man in the Loop), בשל מעורבות הנווט בהכוונה הסופית של הטיל. אבל, במקרה של ה"דלילה" יש הבדל גדול: במידה ומתגלה בעת יעף הטיל לעבר המטרה כי זו נעה או שיש צורך לבטל את התקיפה, למשל בשל הימצאות אזרחים בקרבתה, כל שעל הנווט לעשות זה ללחוץ על כפתור בקוקפיט שיורה לטיל לצאת מהיעף ולחזור לשוטט. כך נמנע מצב בו מבזבזים טיל על מטרה שנעלמה או פוגעים בשוגג באזרחים שבקרבתם נמצאת המטרה. כמו כן, נמנע מצב בו הטיל תוקף מטרה שכבר הושמדה, מה שמונע הקצאה מיותרת של חימוש יקר.

אבל, יכולת השיטוט של ה"דלילה" אינה מסתכמת רק בכך. אפשר לדמיין תסריט אחר שבו מיקום המטרה אינו ידוע בוודאות, מה שעשוי לקרות כאשר מדובר במטרה ניידת כמו משגר נ"מ או משגר טילי קרקע-קרקע. במקרה כזה, ניתן לשגר את ה"דלילה" לעבר המיקום הכללי בו צפויה להימצא המטרה על-פי הערכות המודיעין. הטיל טס לעבר האיזור וסורק כל העת את השטח באמצעות ראש-הביות שלו. התמונה, כאמור, מוצגת כל העת על מסך בתא הטייס. כעת, מתפקדת ה"דלילה", למעשה, ככטב"ם לצרכי מודיעין. ה"דלילה" מסיירת מעל השטח ומחפשת את המטרה. הטווח הארוך של הטיל יכול להיות מתורגם גם לשהות ממושכת באוויר. כאשר הנווט מזהה את המטרה, או מה שעשויה להיות המטרה, הוא מורה לטיל לטוס לעברה. במידה ואכן מדובר במטרה, יונחה הטיל לפגוע בה. במידה ולא, יקבל הטיל הוראה לצאת מהיעף ולחזור לחפש את המטרה.

התוצאה של יכולתה הכפולה של ה"דלילה" הן לשוטט והן לבצע יעפים חוזרים, הופכת את הטיל לכלי אידיאלי לתקיפת מטרות ניידות כמו משגרי טילים. לכל זכור הקושי הרב בו נתקל חיל-האוויר האמריקאי במהלך מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, במהלך נסיונותיו לאתר ולהשמיד את משגרי טילי ה"אל-חוסיין" העיראקיים ששוגרו לעבר ישראל וערב-הסעודית. האמריקאים ידעו באופן כללי מהיכן משגרים העיראקים את הטילים, אך התקשו לאתר את המשגרים הניידים עצמם. לכן, מדי ערב, נשלחו מטוסי תקיפה לפטרולים ממושכים באזורי השיגור במערב עיראק. לא פעם איתרו האמריקאים את נקודת השיגור ממנה יצא הטיל, אך עד שנערכו לתקיפת האיזור, כבר הספיק המשגר הנייד להתחמק מהמקום. זה הוא בדיוק הפרופיל המבצעי עימו יכולה ה"דלילה" להתמודד בהצלחה רבה, אולי יותר מאשר כל מערכת נשק אחרת. במתאר כזה, ניתן לשגר את ה"דלילה" לכיוון האזור שממנו מעריך המודיעין כי צפוי שיגור טילים. ה"דלילה" תטוס מעל השטח ותחפש משגרי טילים. במידה ויאותר משגר הוא יותקף מיידית על-ידי הטיל. במידה ויתגלה כי לא מדובר במשגר אמיתי אלא משגר דמה או כלי-רכב אחר המזכיר בצורתו משגר (למשל מכלית דלק), יקבל הטיל את הפקודה לצאת מהיעף ולהמשיך בחיפוש אחרי המשגר.

"ה'דלילה' היא מערכת שיודעת לפגוע בצורה מאוד מאוד מדויקת בנקודות קריטיות רגישות מטווחים ארוכים", מסביר תא"ל )מיל'( אריה מזרחי, מי שהיה מנכ"ל "התעשיה הצבאית". "אם אנחנו רוצים לפגוע בבונקר פיקוד, לדוגמה ואנחנו יודעים איפה הוא נמצא ובאיזה חלון בדיוק צריך לפגוע, אנחנו יכולים לעשות את זה. בכל מקרה, תמיד אנחנו יכולים לעשות 'הלוך סביב' ולהכניס את הטיל בדיוק לנקודה שרוצים. הדיוק הרב של הטיל מאפשר לנו לפגוע באותה נקודה קריטית שתשתק את האויב. כך שאם השחלנו את הטיל לתוך חלון במרכז שליטה דיוויזיוני, הרי שאין מי שימשיך לתת פקודות וכך שיתקנו, הלכה למעשה, את כל הדיוויזיה. חשוב להבין שאין צורך שהמטרה תהיה מרכז שליטה גדול. ה'דלילה' מאפשרת לנו לפגוע במוח של האויב גם אם מדובר במטרה קטנה וניידת כמו נגמ"ש פיקוד. באופן דומה, אנחנו יכולים לתקוף מרכז שליטה בספינה וכך לנטרל אותה מבלי שיהיה צורך להטביע את הספינה כולה. הדבר נכון גם ביחס לעוד סוגים רבים של מטרות כמו שדות-תעופה, מרכזים לוגיסטיים וכדומה. ברגע שאנו מזהים את הנקודה הקריטית ביעד, ה'דלילה' מאפשרת לנו לפגוע במידה רבה של ודאות".

מתאימה לכולם

ניסויי השיגור המלאים של ה"דלילה", ממטוס פאנטום ("קורנס") של חיל-האוויר, החלו בראשית שנות ה-90. כאן נתקלו המתכננים בבעיה ייחודית. היכן במדינת ישראל, על ממדיה הקטנים, ניתן לערוך ניסוי בהיקף מלא של טיל בעל טווח טיסה הגדול מ-250 ק"מ? אם מוסיפים לכך את העובדה שהשטח היחיד בו אפשר לבצע ניסויים מבלי לסכן ריכוזי אוכלוסייה הוא הנגב, הרי שהבעיה רק מסתבכת.

"אם רוצים לשגר טיל כזה מתוך כוונה שהוא יטוס את המסלול המירבי שלו, צריך, באופן תיאורטי, לסגור חצי מדינה", מסביר שרוני. "לכן, מגדירים בשדה הניסויים בנגב משבצת בגודל של כמה עשרות קילומטרים על עשרות קילומטרים שבה הטיל יכול לטוס מבלי להוות סיכון. במהלך הניסוי, במקום שהטיל יטוס בקו ישר, אנחנו דוחסים את הטווח המקסימלי של הטיל לתוך המשבצת הזו, כך שהוא עושה מספר גדול יחסית של סיבובים בתוכה בטרם נגמר לו הדלק".

שיגורי הניסוי הוכיחו כי ה"דלילה" אכן מסוגלת לעמוד בדרישות המבצעיות ובראשית שנת 1994 החלו טילים מבצעיים ראשונים להיכנס לשירות מבצעי בחיל-האוויר.

בעוד שבטילי האוויר-אוויר של רפא"ל, לדוגמה, השתנהה השם בהתאם להתפתחות הדורות השונים של הטיל, משפריר-1 ו-2 לפיתון 3, 4 והיום גם 5, הרי שבמקרה של ה"דלילה" לא כך היה הדבר. מסיבות שהן בעיקרן בטחוניות, הוחלט כי כל הטילים במשפחת ה"דלילה" ישאו את אותו השם ולא יתווסף מספר שיציין את ההתפתחות. אבל, ה"דלילה" שנקלטה בחיל-האוויר בראשית שנות ה-90 אינה דומה לטילי ה"דלילה" הממשיכים להיקלט בחיל גם היום, זאת למרות שמבחינה חיצונית כל דגמי הטילים זהים כמעט לחלוטין. ההבדלים בין דגמי ה"דלילה" השונים הם כה מהותיים, עד שבמידה רבה ניתן לראות בהם סוג שונה לגמרי של טיל, זאת למרות שהשם זהה. לכן, בכדי להבחין בין הדגמים השונים של הטיל נעזרים ב"תעשייה הצבאית" ובחיל-האוויר בסימון המספרי של סידרת הייצור של הטיל בדומה למטוסי ה-F-16, למשל, המסומנים כ"בלוק 30", "בלוק 40" וכך הלאה.

מסיבות מובנות לא ניתן להרחיב את הדיבור על מרבית ההבדלים בין הדורות השונים של ה"דלילה", אבל ניתן לומר כי פותחו דגמים שונים של הטיל המתאימים לנשיאה על-ידי סוגים שונים של כלי-טיס. אם הטיל המקורי הותאם למטוסי הקורנס, הרי שבהמשך הוא הותאם, בין השאר, למטוסי הפאנטום המשופרים (קורנס-2000) ולמטוס הברק (F-16C/D). גם מטוסי הסופה, ה-F-16I, הותאמו מראש לנשיאת ה"דלילה".

חלום רטוב (של נווט)

"תהליך ההכשרה הנדרש כדי לתפעל את ה'דלילה' נמשך מספר חודשים ובשל היכולות המורכבות של הנשק, לא כולם עוברים אותו", מסביר סגן א', נווט ברק מטייסת "העקרב", שהוכשר להפעלה מבצעית של ה"דלילה" ומתאמן בהפעלתה בשגרה. "תהליך ההכשרה ארוך, מורכב ומאתגר. מתחילים במתארים פשוטים כנגד מטרות גדולות באזורים פתוחים ומתקדמים עד למטרות קטנות הנמצאות באזורים צפופים.

"למרות התיאום הרב בין הטייס לנווט, הרי שעיקר העבודה בתפעול הטיל נעשית מהתא האחורי. בשלב הראשון משגרים את הטיל, שטס לעבר המטרה על סמך נקודת הציון. בשלב מתקדם יותר בטיסה, אתה לוקח את השליטה על הטיל ומנהג אותו לאן שאתה רוצה. אם אתה מתחרט אתה יכול ללחוץ על כפתור ולהגיד לטיל ללכת סביב. תפקידו של הטייס הוא להגיד לי מתי הגענו לנקודה שבה אני חייב להגיד לטיל לאיפה לטוס ואני כבר לא יכול להגיד לו להמשיך ולהסתובב.

"למרות שאתה לא נמצא פיזית באיזור בו נמצא הטיל, אלא רחוק משם, אתה מרגיש, לכל אורך הדרך, שאתה ממש חלק ממנו. עצם העובדה שאתה יכול להכניס אותו לאן שאתה רוצה ובינתיים לטוס לאיזור בלתי מאוים, גורמת לך בטחון מלא".

פרסומים של יצרניות נשק נוטים לעיתים להגזמות ולתיאור מערכות הנשק שלהם כ"הכי טובה מסוגה בעולם!". לכן, יש צורך להתייחס אליהם בזהירות הראויה. אבל מי שמחפש עדות טובה ליכולותיה של מערכת נשק, צריך לשאול את אותם האנשים שמתאמנים בהפעלתה ואשר יצטרכו לתפעל אותה באופן מבצעי בשעת הצורך. במקרה של ה"דלילה", המחמאות שמקבל הטיל מהמשתמשים, גדולות יותר מאלה המופיעות בעלוני הפרסום של "התעשייה הצבאית".

"אתה מתחיל בקורס-טיס מפייפר, עובר לצוקית וממשיך לעיט. בכל מטוס שאתה טס עליו אתה תמיד יכול להגיד על משהו 'היה אפשר לעשות את זה בצורה חכמה יותר'. זה ממשיך אפילו כשאתה עובר דרך נץ וברק", מסביר סגן א'. "אבל כשאתה מגיע לטוס עם ה'דלילה', אתה פשוט לא יכול להגיד את זה. גם אם היו מתאמצים מאוד, לא היו יכולים לעשות שום דבר טוב יותר או חכם יותר בנשק הזה. הוא פשוט מושלם. זה אתגר שכיף מאוד להתמודד אתו. לא סתם על השקף הראשון המופיע בקורס ההכשרה של ה'דלילה' כתוב בגדול 'חלומו הרטוב של כל נווט'. באמת, מדובר במערכת הנשק הכי מדהימה שיש בחיל-האוויר היום".

עוד באותו מדור

עימות חזיתי

מערכות וסוללות טילי קרקע-אוויר מהוות את אחד האיומים המרכזיים על מטוסי קרב הפועלים בשטח אויב. על-מנת לתרגל את הפעילות אל מול מגוון האתגרים שמציבים טילים אלה, מופעלת בחיל-האוויר סדנה במסגרתה ניצבים צוותי האוויר בפני בעיות שהמכנה המשותף שלהן הוא אחד: איום ברור ובעיקר מיידי

לא לוותר על החלום

זהו. הפרק הראשון בשירות הצבאי הסתיים. טיול במזרח? לימודים באוניברסיטה? פתיחת עסק? לא ולא. יותר ויותר חיילים וקצינים ביחידות צה"ל השונות, פונים לכבוש את היעד הבא: קורס-טיס