בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 183 01/10/08

כתבות

ללכת שבי

תגיות: טייסת "הנמר המעופף" , בסיס חצרים , מלחמת יום הכיפורים , היסטוריה

שני אנשי טייסת "הנמר המעופף" שישבו בשבי מספרים את סיפורם. על השבי שתמיד מתחיל ללא התרעה מוקדמת ועל איך שומרים על צלם בין החקירות, העינויים, חוסר הוודאות והספקות ומשתדלים לשלוח משהו מהנסיון שצברו למי שנמצא במצב זה כיום

קליה בן-עמרם | צילום: ענבל גולומב וארכיון הבטאון


ברגע אחד העולם מסתחרר, השליטה במטוס ובחייך נשמטת מידיך ואז מגיעה הנחיתה הכואבת על קרקע אויב ולמציאות חדשה וקשה. בין אם במלחמת ההתשה ובין אם במלחמת יום-כיפור, בין אם במצרים ובין אם בסוריה, החוויה נשארת כל החיים, גם כשחוזרים לחיק המשפחה והבית החם. במלאת 40 שנה לטייסת "הנמר המעופף" ויום השנה ה-35 למלחמת יום הכיפורים, מספרים שני אנשי צוות-אוויר מהטייסת על החוויה שכל חייל, אמא וראש ממשלה מפחדים ממנה יותר מכל: שבי.

מחופשה לצינוק

היום בו נפל בשבי אל"ם (מיל') ניסים אשכנזי, מפקד הטייסת דאז, התחיל דווקא בחופשה משפחתית מטעם הטייסת. "בזמן שאכלנו ארוחת צהריים, קראו לי לפתע בשמי וביקשו שאגיע למודיעין שבכניסה. שם חיכה לי סמ"ט ב' של הטייסת שאמר שצריך להגיע לטייסת כי יש משימה גדולה. מרחוק, אשתי שאלה אותי ללא מילים, אלא רק עם העיניים, 'מה קורה?' ואני בתגובה הרמתי ארבע אצבעות באוויר", הוא מתאר. "השעה היתה 12 בצהריים וחשבתי שאחזור עד השעה ארבע, כי כמה זמן כבר יכולה לקחת גיחה? לימים התברר כי ארבע האצבעות האלה סימנו את ארבעת החודשים בהם אהיה בשבי".

אל"ם (מיל') אשכנזי וחבריו הגיעו לחצרים ותשעת אנשי הצוות עלו על מטוסי העיט (סקייהוק) והמריאו לעבר המטרה. אל"ם (מיל') אשכנזי שפיקד אז על הטייסת רק שלושה חודשים, היה מוביל המבנה. "יצאנו לתקיפה כשאנו טסים דרומה במהירות גבוהה ובגובה נמוך מאוד, כל אחד מאיתנו יורה בכל מה שהוא רואה על הכוונת והם יורים עלינו חזרה", הוא מתאר את הרגעים שלפני הנפילה. "במקרה שלי, שנינו הצלחנו, אני פגעתי וגם פגעו בי". מנוע המטוס של אל"ם (מיל') אשכנזי נפגע, ההגאים נפגעו גם הם והוא נטש ונחת על הקרקע עם רגל שמאל שבורה בשני מקומות. "כשהגעתי לקרקע אני זוכר יריות וצעקות, כמו במערב הפרוע. נתפסתי מייד על ידי חיילים שראו אותי נופל".

אל"ם (מיל') אשכנזי היה היחיד באותה הגיחה שנפגע ונטש. הדיווחים בישראל על מצבו היו סותרים. היו שטענו שראו אותו קם והיו שטענו שנהרג. אל"ם (מיל') אשכנזי, מצידו, עסק בנסיון להתעשת ולהסתגל למצב החדש. עוד באותו הערב נלקח אל"ם (מיל') אשכנזי לבית-חולים וקיבל טיפול רפואי. למחרת הושם בצינוק קטן, ריק לחלוטין מלבד דרגש בטון ודלת ברזל.

להתעורר בידי האויב

שלוש שנים מאוחר יותר, בגבולה הצפוני ובצדה השני של המדינה, החל סיפור השבי של רס"ן (מיל') עמירם גיא. רס"ן (מיל') גיא השתחרר מחיל-האוויר כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים, לאחר שירות חובה של חמש שנים. לפני קורס-הטיס שירת שנה וחצי כאיש חימוש בחטיבת שריון, עובדה שסייעה לו במהלך שהותו בשבי.

מלחמת יום הכיפורים תפסה את מדינת ישראל בהפתעה, קל וחומר בשתי חזיתות שונות. "ערב לפני יום כיפור, צלצלו אלי מהטייסת וביקשו שאהיה זמין, כי הבינו שמשהו עלול להתרחש ואכן בשש בבוקר ביום-כיפור הוקפצתי לטייסת", הוא מתאר. המשימה בגללה נקראו לחזור לבסיס בוטלה בסופו של דבר. גולדה מאיר ז"ל, ראש הממשלה דאז, חששה שהקהילה הבינלאומית לא תראה בעין יפה פעולת מנע נגד סוריה ומצרים ולכן הטילה וטו ברגע האחרון. כמה שעות מאוחר יותר, כבר לא נותר מקום לשאלות. בשעה שתיים בצהריים, החלו צבאות מצרים וסוריה במתקפה מתואמת נגד ישראל וטייסת "הנמר המעופף" הוקפצה לפעולה בתעלת סואץ. "בטייסת היתה מהומה כללית ולא היו מטרות תקיפה ברורות. הטייסת איבדה מטוסים מדי יום ובטלוויזיה המצרית נראו תמונות שבויים ישראליים, דבר שלא תרם לאווירה חיובית. כולנו דיברו על שבי, זה היה בתודעה כל הזמן, גם כשהיינו באוויר", מתאר רס"ן (מיל') גיא.

ביום החמישי של המלחמה, נהדפו הסורים חזרה עד לקו הגבול וטייסות חיל-האוויר עברו לפעול בחזית הצפון. "רמת הגולן היתה מלאה אבק ועשן קרבות ואור בוקר מסנוור. בגובה 14,000 רגל, תוך שאני מחפש את המטרה שלי דרך החלון הקטן של הקוקפיט, אני רואה לפתע כדור אש ענק מתקרב אלי", מספר רס"ן (מיל') גיא. "ניסיתי להתחמק מהטיל, אך לא הספקתי ונפגעתי פגיעה ישירה. המוביל שלי סיפר לי מאוחר יותר שהוא ראה את המטוס שלי מתפרק ושלא האמין שיצאתי חי מהמטוס הזה". אולם רס"ן (מיל') גיא הצליח לנטוש וצנח על אדמת סוריה. "את כל תהליך הנפילה בשבי אני לא זוכר כי הייתי חסר הכרה. בפעם הבאה שהתעוררתי כבר הייתי בידי הסורים".

ה"בימה" במצרים

מרגע שנפל בשבי, הבין אל"ם (מיל') אשכנזי שהוא צריך לבחור באסטרטגיה ברורה ולפעול על פיה. במהלך שלושה שבועות הוא עבר חקירות ועינויים מדי לילה, בעוד הוא דבק בשתיקתו ומגבש לו את סיפור הכיסוי שיספר. "אמרתי לעצמי שאני צריך להתחיל את השלב של העמדת הפנים כשאני עוד בשליטה על עצמי, לפני שאספר דברים שאני לא רוצה, מפני שהגוף שלי הלך ונחלש. אז לאחר שלושה שבועות אמרתי להם שאני מוכן להתחיל לדבר, בתנאי שבאחד הימים הם יחזירו אותי הביתה והם כמובן הסכימו מיד". אל"ם (מיל') אשכנזי הגיע למסקנה כי הוא מעוניין להתראיין באנגלית על מנת לנצל את קשיי השפה והתרגום כמה שיותר. כמו כן סימן לעצמו את החוקר הקל יותר, אותו חשב שיצליח לרמות. שתי בקשותיו התקבלו. "כשהם שאלו שאלות שלא רציתי לענות עליהן, אמרתי שלא הבנתי וכשהם תפסו אותי בשקר, הפלתי זאת על בעיות התרגום".

באותו היום פתח אל"ם (מיל') אשכנזי בקריירת משחק מפוארת, שנמשכה לאורך כל תקופת החקירות. "בניתי סיפור שאני איש מילואים שנזרק מהטייסת ושטסתי את הגיחה מפני שלא היו לחיל-האוויר מספיק אנשים, ובכלל, ל"קאקרים" כמוני, לא מספרים הרבה", הוא מתאר כשחיוך רחב מרוח על פניו. "התוצאה היתה שכל חברי הטייסת שלי היו האנשים שאיתם למדתי ביסודי אורט יפו ומפקד הטייסת היה המורה לחשמל", הוא צוחק.

מהיום בו התחילו החקירות, פסקו המכות, אולם אתגרים חדשים נקרו בדרכו. כדי שלא להתפס בשקריו המרובים, היה אל"ם (מיל') אשכנזי לוקח שיעורים הביתה בתום כל חקירה, משנן עובדות לקראת המפגש הבא ומנסה לנחש מה יהיו השאלות עליהן ישאל למחרת כדי להכין את עצמו. ברוב הפעמים, ניחושיו היו מדוייקים. "אם יש חלק מעניין בשבי, זה החלק של החקירות. זו סיטואציה שמגרה מאוד את השכל מפני שהחקירה מכריחה אותך לחשיבה מאומצת מאוד, לשחזור והסקת מסקנות".

"כשהיו מעמידים אותי במצב שלא ידעתי איך לצאת ממנו, הייתי מעלה הצגה כמו של 'הבימה' כדי לסדר את המחשבה ולהחליט מה להגיד. גמגמתי, בכיתי, עשיתי הצגות של נכנע", הוא מפרט. "מעבר ללחץ הגדול בו הייתי נתון, החלק הקשה ביותר היה להחליט שאני לא הטייס הגיבור של מדינת ישראל. אבל אמרתי לעצמי שעדיף שהמצרים יחשוב שאני טמבל, מאשר שאמסור להם יותר מידע ממה שאני מוכן". במפגש, שהתברר מאוחר כיותר כליל החקירה האחרון, הופיע קצין בכיר שלא היה מוכר לאל"ם (מיל') אשכנזי ובחן את מסמכי החקירה. "הוא חתם על מסמך, קם ובדרך החוצה אמר לי: 'מייג'ור אשכנזי, יש שתי אפשרויות. או שאתה בחור חכם מאוד או שאתה טיפש מוחלט'. אני כמובן פרצתי בבכי ושיחקתי פני נפגע, אבל בתוכי הבנתי שאני את שלי עשיתי".

חקירה

לאחר שהועבר לבית-חולים, נלקח רס"ן (מיל') גיא לחקירה הראשונה מבין רבות אותן יעבור במהלך החודשים הבאים. "החקירה היתה אלימה מאוד. קיבלתי מכות עם צינורות, עם מקלות, בכפות הרגליים, בידיים ובגב. היו קושרים אותי מלמעלה עם הרגל ונותנים מכות חשמל לתוך האוזניים ובאברי המין. כשהתעלפתי, היו מעירים אותי וממשיכים עם המכות, לא הייתי בטוח שאצא מזה בחיים", הוא מתאר.

כשהגיע לכלא "אל-מאזה", החלה התמודדותו האישית עם סבבי החקירות החוזרים ונשנים. "זה היה כלא גדול עם דלתות עשויות ברזל שנפתחו ונסגרו ברעש נורא. כשהיתה נפתחת דלת, ידעתי שבקרוב ישמעו צרחות וצעקות, כי מישהו נלקח לחקירה. כל כמה שעות הגיע תורו של שבוי אחר, עד שהגיע תורי. הרבה יותר כואב לשמוע שחוקרים את חבר שלך מאשר כאשר חוקרים אותך", הוא מגלה.

"סיפרתי לחוקרים שהגיחה בה נפלתי בשבי היתה הגיחה המבצעית הראשונה שלי בצבא ושאת שירותי הצבאי העברתי כאפסנאי. בגלל שהייתי איש חימוש, יכולתי לגבות את הסיפור שלי בעובדות קיימות ולחזור עליהן למחרת", משחזר רס"ן (מיל') גיא.

חקירתו האחרונה הותירה בו משקעים פיזיים ונפשיים. "הוציאו אותי מחוץ לכלא וזרקו אותי בחדר, קשור עם הידיים מאחרי הגב עם שק שחור על הראש". לאחר כמה שעות ללא מים, אוכל, שירותים ועם ביקורי פתע אלימים, נלקח רס"ן (מיל') גיא לחקירה. "זו היתה החקירה האלימה ביותר שחוויתי, שנמשכה לאורך כמה ימים עם הפסקות . בזמן שלא הכו אותי שמעתי צעקות של אחרים והתחלתי לפתח הזיות", הוא מתאר. "לבסוף הגיע חוקר, וביקש שאספר לו מידע שלא סיפרתי לו עד כה. חשבתי לספר לו על מערכת הניווט והאיכון החדשה שהיתה באותה התקופה במטוסים. חשתי רגשות אשם נוראיים, אבל הבנתי שכך אולי החקירות יגיעו לקיצן, אז החלטתי לספר. החוקר אמר לי שהוא כבר שמע על המערכת הזו, החזיר אותי לחדר, התיר את החבלים סביב ראשי וסביב ידי ותוך כמה דקות הביאו לי מים ואוכל. כעבור כמה שעות חזרתי לכלא "אל-מאזה" והחקירות פסקו".

חודשים מאוחר יותר התברר לו כי המקום אליו נלקח היה מטה חיל-האוויר הסורי, אליו נלקחו גם רבים מחבריו. ביום השני למלחמה הפציץ חיל-האוויר הישראלי את מטה חיל-האוויר והצליח לפגוע במחצית מהבניין בלבד. "הסורים שמו את השבויים הישראליים בחלק שחיל-האוויר לא הצליח להפציץ. הסורים השתגעו כי הם חשבו שחיל-האוויר יודע היכן מסתירים את השבויים ולכן לא פוגע בצד הזה של הבניין, מה שכמובן היה מקרי לחלוטין", מתאר רס"ן (מיל') גיא בחיוך.

ברידג' בכלא

עם תום החקירות נפתח פרק חדש בסיפור השבי של רס"ן (מיל') גיא. עד כה העביר את ימיו בתא קטן וקר בחורף הסורי, עם תחתונים בלבד לגופו וכעת זכה לקבל ביגוד ושמיכה. "בשלב הזה אתה נתלה בכל דבר קטן, מחפש אישוש לתקווה שלך שתחזור הביתה. עם כל שינוי קטן בסדר היום של הכלא, חשבתי שזהו, משתחררים. הייתי מדמיין שנותנים לי לעלות על מטוס שהסורים לא יודעים איך להפעיל ואני חומק מתחת לידיהם וטס עד לישראל. אבל הייתי מוטרד מה יקרה כשאגיע ארצה, כי פחדתי שיפילו אותי כי יראו מטוס סורי נכנס לשטח ישראל", הוא צוחק בקול.

לאחר ארבעה חודשי בידוד בתאו, הועבר רס"ן (מיל') גיא אל תא אחר, שם פגש את שאר השבויים הישראלים שישבו גם הם ב"אל-מאזה". "ההתרגשות לפגוש את כל האנשים האלה שעברו את מה שאתה עברת היתה עצומה", מתאר רס"ן (מיל') גיא. השבויים הישראליים חיו שלושה חודשים יחד בתא המשותף והחלו לבנות לעצמם חיים נורמטיביים ככל האפשר בתנאים הקשים. "ארגנו לעצמנו חוגים, כמו חוג מתמטיקה, חוג ספורט או ברידג' וחגגנו יחד את כל חגי ישראל כהלכתם, גם את יום הזכרון ואת יום העצמאות". כשבועיים מיום איחודם, הגיעו נציגי הצלב האדום שהסבירו לשבויים כי מתנהלים מגעים בין ישראל לסוריה. "עד ליום בו הנרי קיסינג'ר לא הביא את השמות שלנו, שרשמנו לאנשי הצלב האדום, הייתי בחזקת נעדר, יחד עם עוד אחרים שמצבם לא היה ידוע בארץ".

ב-31 במאי, קיבלו השבויים הודעה כי למחרת הם חוזרים הביתה, ופצחו בחגיגה גדולה. "פרשנו שמיכות בכל החדר, הוצאנו את כל האוכל שנשאר לנו וקישטנו את החדר בנייר טואלט", מתאר רס"ן (מיל') גיא. למחרת שוחררו רק הפצועים, ביניהם רס"ן (מיל') גיא וחמישה ימים מאוחר יותר הגיעו גם יתר השבויים ארצה. "אני זוכר שראיתי את המשפחה שלי מחכה לי בשדה-התעופה ולמרות הרגל הפצועה, 'הרבצתי' ריצה עד אליהם".

נס חנוכה

מרגע שסיים את חקירתו האחרונה בהחלט, נלקח אל"ם (מיל') אשכנזי לבית-חולים, והחל לעבור סדרת ניתוחים ברגל וביד. כמו רס"ן (מיל') גיא, במהלך תקופתו בבית-החולים, עסק גם הוא בניחושים מתי יחזור הביתה. "אני לא יודע איך, אבל טעיתי רק ביום אחד. הייתי בטוח שאחזור ביום הראשון של חנוכה ולבסוף חזרתי יום לאחר מכן. קוראים לי ניסים, אז נס החנוכה בהחלט התאים לי", הוא מסכם בחיוך. לאחר כמה שעות נסיעה בטנדר, מכוסה בסדין, הורד לפתע אל"ם (מיל') אשכנזי, יחד עם אלוף (מיל') גיורא רום שהצטרף אליו במהלך הנסיעה, במרכזה של רחבה, מוקפת באלפי חיילים מצרים. כשראה כי הוא נמצא בתעלה ואת נציג הצלב האדום מתקרב, הבין אל"ם (מיל') אשכנזי שהוא חוזר הביתה. "מצאתי את עצמי מחייך מאוזן לאוזן, כשכל החיילים המצרים מסתכלים עלי כמו על קוף בגן חיות", הוא מתאר.

"בצד השני חיכו אלוף מוטי הוד ז"ל, מפקד חיל-האוויר וכשהגעתי לבית-החולים, חיכתה לי אשתי והילדים, יחד עם שר הבטחון, משה דיין ז"ל והיתה שמחה גדולה. הדבר הזכור לי ביותר הוא הבוקר שלמחרת. התעוררתי והכל היה שקט, שמעתי ציוץ ציפורים, הייתי על מיטה נקייה וסדינים לבנים ואף אחד לא הפריע לי. נתתי לעצמי רבע שעה להבין איפה אני בכלל", הוא מספר. יום לאחר שחזר לארץ, הגיע אליו קצין בטחון שדה חילי כדי לחקור אותו ולהבין מה הסורים יודעים. "החקירה נמשכה 10 ימים, ובסופה הוא אמר לי שהוא מכיר רק מקרה אחד בצה"ל של אדם שסיפר פחות ממני. אני לא יודע אם זה נכון וזה גם לא נושא להשוואה, אבל הוא נתן לי תחושה טובה לדעת שהצלחתי לעבור את השבי בלי לפגוע במדינה יותר מדי".

כמו מכה למטוטלת

על אף החוויות הקשות שעבר במהלך שהותו בשבי, רואה רס"ן (מיל') גיא באותם ארבעה חודשים גם חוויה בונה וחיובית. "זו טראומה, אבל בהחלט ניתן למצוא בכך דברים חיוביים. אני מרגיש שחזרתי מהשבי אדם טוב יותר. היום יש לי ראייה פרופורציונלית וחיובית יותר על החיים, יותר שיקול דעת ונהייתי הרבה יותר סבלני, תכונה שלא היתה לי לפני השבי", הוא מודה. "כנראה שהיה לי מספיק זמן כדי לחשוב מה צריך לשנות ומה חשוב בחיים, שעד אז לא היה לי זמן או כוח". עם חזרתו ארצה, לא יכול היה אל"ם (מיל') אשכנזי להמשיך בטיסה עקב הפציעה ברגלו. הוא המשיך לתפקיד במטה חיל-האוויר, שירת כמפקד טייסת תעופה בבסיס חצור, ולבסוף קיבל לידיו הקמת בסיס בקדמת רפיח, שהיה לימים השלד לבסיס רמון.

כאשר נשאל בנוגע לשבויים שעוברים חוויה דומה היום, הוא אומר שהעולם השתנה וכך גם השבי. "העינויים, חוסר הוודאות וחוסר האונים שיש בשבי וודאי זהים, אולם אני לא מאמין שכיום מישהו יכול לעשות לשוביו תרגיל 'ניסים אשכנזי'. האויבים שלנו הרבה יותר מתוחכמים והתקשורת שלנו לא נותנת מקום להמצאות, כולם יודעים שאנשי צוות אוויר הם חכמים מאוד. היום צריך למצוא רעיונות חדשים".

אל"ם (מיל') אשכנזי חווה על גופו תרתי משמע את השפעתה הכבירה של התקשורת בזמן השבי. "ביום הראשון שנשביתי הצלחתי להיפטר מהדרגות שלי וסיפרתי לשובי שאני סרן. יום למחרת הם הגיעו אלי עם תמונה גדולה שלי בעיתון ישראלי שעליו היה כתוב 'רב-סרן ניסים אשכנזי נפל בשבי', מה שהוביל לעוד מכות כמובן", הוא מתאר. "אני יכול להבין את ההורים של גלעד שליט שאם הם לא מופיעים בתקשורת או מתראיינים כל שבוע, הם מרגישים שהם לא עובדים מספיק קשה בשביל הבן שלהם, אבל לדעתי התקשורת רק פוגעת בשבויים. העצה הכי טובה שיש לי עבור גלעד הוא שיתאזר בסבלנות ויעשה כל מה שהוא יכול כדי להשאר בחיים, משם זה כבר לא בידיים שלו".

הוריו של רס"ן (מיל') גיא, כיום מנכ"ל חברה, היו חלוצי המעורבות ההורית בתהליך חילופי השבויים. "אבא שלי המציא את המשפחות הלוחצות", הוא מתאר. "הוא הקים את ועד הורי השבויים והנעדרים ויחד הם נפגשו עם גולדה מאיר, משה דיין, הנרי קיסינג'ר ובכירים אחרים והפעילו עליהם לחץ כדי להמריץ את המשא ומתן. משם למעשה, התפתחה הגישה בה להורים חלק גדול בתהליך הפוליטי בין המדינות".

עם תום שמונת החודשים בהם שהה בשבי בסוריה, חזר רס"ן (מיל') גיא להדריך בבית-הספר לטיסה בחצרים בתור איש מילואים ובכך סלל דרך לאנשי המילואים שעד אז לא הורשו להדריך. כמו אל"ם (מיל') אשכנזי, הוא רואה בשבי נקודת מפנה משמעותית בחייו. "השבי היה כמו מכה למטוטלת החיים. זה גורם לתזוזות קיצוניות, פעם אתה פה ופעם אתה שם. לולא הייתי בשבי, מסלול החיים שלי היה אחר לגמרי".

עוד באותו מדור

לטוס עם צנחנים

אחד הלקחים המרכזיים של מלחמת לבנון השנייה הוא מתן דגש מיוחד על העברת כוחות חי"ר במסוקים כדרך פעולה מהירה ויעילה. בתרגיל חטיבתי משותף שערכה חטיבת הצנחנים עם חיל-האוויר, התאחדו החטיבה האדומה והחיל הכחול למשימה משותפת: הטסת צנחנים אל מאחורי קווי האויב
"כל גיחה מוקדשת לנטו וכבר בגיחה הבאה מתקדמים עוד קצת קדימה". סרן אבי

שוב נתחיל מחדש

המשתתפים בהסבה למטוס הסופה בטייסת "האחת", הם קבוצה ייחודית. למרות שהם אנשי צוות אוויר ותיקים וחלקם אף משרת שנים רבות בחיל-האוויר, הם "הצעירים" של הטייסת שאמורים ללמוד בזמן קצר את המטוס החדש. בשלב הבא, כאשר יגיעו צעירים אמיתיים, יהיה להם על מי לסמוך וממי ללמוד