בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 182 24/08/08
לגליון זה מצורף דף מדבקות:





כתבות

הכל נשאר במשפחה

תגיות: משפח"א , המערך הטכני

לעשרת האחים והאחיות לבית משפחת צדוק יש מסורת העוברת בירושה: כולם עברו בשלב כזה או אחר בבית-הספר הטכני של חיל-האוויר. אחרי שהצלחנו לקבץ אותם לשיחה משותפת, הם סיפרו על ההיסטוריה המשפחתית והפרטית, על הקשיים בדרך ובעיקר על חיל שהוא בית ומשפחה

עדן בר-נוי | צילום: דבי שרייבר ואלבום המשפחה

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", כך קבע המשורר והסופר שאול טשרניחובסקי וכפי שמוכיחה משפחת צדוק, הוא גם צדק. בראשית שנות השבעים היתה שפלת החוף נוף מולדתה של ילדה קטנה מגדרה, נוף אשר בשמיו חגים מטוסי הבסיסים תל- נוף וחצור.

הודות לתפאורה שסיפק חיל-האוויר לנוף ילדותה, תחליט כעבור כמה שנים נורית צדוק (לימים כהן) להצטרף לפנימייה הטכנית של חיל-האוויר ובכך להתוות את המסלול לחובב, גילה, גבי, אורלי, אורנה, רונן, כרמית, מיכאל וליאור, תשעת אחיה ואחיותיה הקטנים, שחלקם עדיין לא נולדו אז. "גדלתי מתחת לשמיים העמוסים של תל-נוף ומשם קיבלתי את החשק לעבוד עם מטוסים. מעבר לכך, רציתי לדעת מה אעשה בצבא ולתרום באמת", מסבירה רס"ם (מיל') נורית כהן.

החלטתה הנחושה מגיל 15, לא רק תעצב את האדם שתהיה, אלא גם תרשום תקדימים, תביא עשרה אנשי קבע לחיל-האוויר, שני זוגות לחופת הנישואין ותסמן תקופה בבית-הספר הטכני. בחצי היובל בו חבשו בני משפחת צדוק את ספסלי הלימודים התעופתיים, קרסה מעצמה עולמית, פרצו שתי אינתיפאדות, התחלפו 12 ממשלות בישראל ושבעה מפקדי חיל- האוויר באו והלכו.

נוהרים לטכני

החיים שפגשה נורית בפנימייה היו שונים מאוד מהחיים בבית ממנו באה, למרות שגם בו נדרשו הילדים, חמישה בנים וחמש בנות, לגילויי אחריות כבר מגיל צעיר. לגדול כעשירייה נראה לאחים כתהליך מובן מאליו, אך הדברים מקבלים הד שונה באוזני מי שבא ממשפחה ישראלית ממוצעת של 4.2 ילדים.

"בעשירייה ילד אחד מגדל את השני, במקרה הטוב עזרנו אחד לשני, ידענו להתייעץ ולהגן איש על אחיו", מתארת רס"ן גילה שלזינגר (לשעבר צדוק), מפקדת גף ביא"א (יחידת האחזקה האווירית) בתל-נוף. "ישנו שלושה בחדר", מוסיפה בחיוך רס"ר כרמית משה (לשעבר צדוק), מנהלת פריטי תובלה במטה החיל.

בזכות הפרשים כמעט שווים של שנה בין אח לאח, זכו רובם לחניכה וליווי צמוד מהאח או האחות הגדולים מהם, והדבר נתן אותותיו גם במגמות הלימוד אותן בחרו. ככל שהצטרפו אחים נוספים, הפך המסלול ברור יותר גם עבור השאר והאופציה של לימודים בתיכון המקומי איבדה מזוהרה. "במקרה שלי, כבר ידעתי שאסיים את כיתה ט' ואלך ללמוד בטכני. נורית הייתה בעבורנו מודל לחיקוי", אומר סג"ם (מיל') מיכאל צדוק. סמ"ר בקבע ליאור צדוק, האח הצעיר, התלבט במשך תקופה מסוימת אם ללמוד בתיכון "אורט רחובות", אך לאחר שחכך בדעתו, החליט לסגור את המעגל המשפחתי ולא לקטוע את השושלת שייסדה הבכורה נורית לפני כשני עשורים.

מטוסי בסיס רמת-דוד, הסמוך לבסיס הטכני, החליפו את מטוסי בסיס תל-נוף בנוף נעוריהם של האחים, חבריהם לכיתה החליפו את אחיהם ואחיותיהם בלינה המשותפת ותנאי הפנימייה (שהייתה קיימת עד 2003) הציבו בפניהם אתגרים חדשים. "הפנימייה משנה את הבנאדם ומלמדת אותו מה שהוא צריך", מספרת רס"ר כרמית. "היא טובה גם ללימודים. למדנו עד שעה חמש והיינו כל הזמן בתוך זה. האקסטרנים, אלה שלא למדו בפנימייה, חזרו הביתה ושכחו מהלימודים", מוסיף רס"ר (מיל') חובב צדוק.

מעוצבים

"לא אגיד שלא היו רגעים קשים והיו הרבה, במיוחד בהתחלה", מתוודה רס"ר כרמית. עוד בדרך הארוכה שעשו לצפון ברכבת, נתקלים האחים בבעיות לא שגרתיות. תחנת חוצות המפרץ לא היתה קיימת אז וכשהגיעו האחים לסיבוב באזור נחל הקישון, חיכו להוראה "החבר'ה של הטכני לקפוץ" והיו מזנקים מהרכבת.

למרחק מההורים, משה ורומיה צדוק, שנאלצו להתמודד עם עזיבה של ילד אחר ילד ולא הכירו את המוסד כלל לפני שנורית החלה ללמוד בו, הייתה משמעות גדולה טרום עידן האינטרנט והפלאפון. "היינו מחכים שעות ליד הטלפון הציבורי כדי לטלפן הביתה", מספרת רס"ר (מיל') אורלי אוחנה, האחות האמצעית, שעוד למדה בעידן האסימונים. בית-הספר מצדו, השתדל להקל על משה ורומיה צדוק ואיחד לטובתם את ימי ההורים בהם היו אמורים להשתתף, שנפרשו על פני שלושה ימים.

הסיפורים ששמעו מאחיהם הבכורים בסופי השבוע, מביאים אותם לעבור בעצמם דרך אותו רס"ר משמעת וללמוד אצל אותם מורים. מחנכיהם הקפידו להתייחס אליהם כאינדיבידואלים, זאת למעט גילה, בה דבק משום מה השם "צדוק", לאורך כל הדרך.

האחים מתקשים להצביע על דבר אחד שהעניקו להם ימיהם בטכני. "לא התחרטתי", מספר ליאור, האח הצעיר, על בחירתו שלא להישאר קרוב לבית, על אף העובדה שהוא היחיד שלא זכה ללמוד בבית-הספר יחד עם אח נוסף. "אנחנו מסתדרים יותר בקלות בחברה, מכירים בעיות של אחרים, יודעים לתמוך ולהיתמך", מספר מיכאל צדוק. "יש לנו זיקה לחיל, כי נשמנו את העולם הצבאי מגיל 15. זה טריוויאלי בעינינו להיות חלק מהעולם הצבאי. תפיסת העולם היא שונה", הוא מוסיף.

ההיבט המקצועי קיבל חשיבות גדולה גם הוא והיה כנראה זה ששכנע את ההורים לויתור, שלא היה קל. "הטכני נתן מקצוע ובגרות מלאה לעשרה ילדים ועובדה שכולנו השתמשנו בצבא ומחוץ לו במה שקיבלנו", מציינת נורית.

מתפזרים

למודי מעברים וחדורי מוטיבציה הגיעו האחים לבסיסים, רושמים תקדימים רבים. פרוסים (כמעט) בכל בסיסי החיל, תחת ידיהם עוברים רוב כלי-הטיס שבשימושו, מיישמים את כל המקצועות הטכניים שנלמדו בבית- ספרם. נורית נשלחה לבסיס עובדה והפכה למכונאית המטוסים הראשונה בחיל. בבית-הספר הטכני למדו שתי בנות מלבדה, אך בליין ההרצה של מטוסי הכפיר, היא הייתה האישה היחידה. היא מונתה לראש המחלקה והמשיכה עם הכפירים למנ"ט (מרכז לניסויי טיסה) בתל-נוף. רס"ן גילה שלזינגר, שלמדה מכשור ובקרה נשלחה לבסיס חצור והפכה לחשמלאית המטוסים היחידה בטייסת פאנטומים. כעבור 12 שנים, כאמא לשני ילדים, החליטה לצאת לקורס קצינות וייצגה את המשפחה במגזר נוסף בחיל. רס"ר כרמית תהיה מהנדסאיות האלקטרוניקה הראשונות בחיל. למרות שלמדה בתקופה בה הגיעו יותר בנות לטכני, גם היא תהיה טכנאית קשר הקרקע היחידה במחלקתה.

"כבנות יחידות בכיתה, הן קיבלו הרבה יותר תשומת-לב, אולי בגלל זה היה להן קל יותר", טוען בצחוק מיכאל צדוק. בעבורן, הסיפור היה מעט שונה. "הטכנאים ראו שמגיעה אליהם אישה והיו בטוחים שמדובר בפקידה", משחזרת רס"ן שלזינגר, "הייתי צריכה להתעקש לרדת לדת"ק (דיר תת-קרקעי) ולעבוד", היא מוסיפה. "אותי קיבלו יפה, אבל הטכנאים מסביבי חשבו שבחורה לא יכולה לעבוד במקצוע שלהם", מסבירה נורית. אך הישגי הבנות הפריכו את הדעות הקדומות. תעודות ההצטיינות, ממפקד הטייסת דרך מפקד חיל-האוויר ועד לראש המטה הכללי, מצטברות על קירותיהן. "לא היתה קנאה כלפינו, עם הזמן קיבלנו הרבה פרגון מצד הבנים", הן מספרות. "עם זאת, נדרשנו להוכיח את עצמנו כי בכל זאת ההסתכלות עלינו היא בתור אובייקט", מסייגת רס"ן שלזינגר, "לדעתי, נשים במגזר הטכני בפרוש עובדות קשה יותר".

והעבודה הקשה השתלמה. כהוקרה לפועלה כטכנאית, זכתה נורית לטוס במטוסי צוקיתוכפיר כמי שצברה נסיון רב בהפעלת מערכות המטוס לפני הטיסה. "בתחילת הטיסה פחדתי, כי אחרי הכל עליתי על מטוס קרב, אבל אחר-כך התרגלתי ונהניתי. עשינו קרבות אוויר-אוויר וקרבות אוויר-קרקע, זו תחושה שקשה לשכוח, היא שונה לגמרי ממה שהכרתי על הקרקע. היה נעים להרגיש שמה שאני עובדת בשבילו למטה, קורה במציאות". בנוסף ביצעה כהן גם עשר טיסות במטוס פייפר יחד עם חניכי השלב הראשון של קורס-הטיס. "הפרחים היו המומים, אבל בסוף החמיאו לי מאוד", משחזרת נורית. לאחר חווית הטיסה החיובית, ניסתה נורית להתקבל לקורס-הטיס, שהיה סגור בשנות השמונים בפני נשים.

מתאחדים

בני המשפחה ממשיכים להיות קרובים לתעופה ואחד לשני גם כיום. רס"ן שלזינגר, רס"ם ליאור צדוק וסמ"ר בקבע גבי צדוק משרתים כולם ביא"א. פער הגילאים ביניהם ורצון מסוים שלא לערבב משפחה בצבא, גורמים לכך שהם לא נוהגים לעבוד באופן צמוד. "אני מדברת עם המפקדים של גבי וליאור", מסבירה רס"ן שלזינגר, "כל אחד מהם מסתדר בזכות עצמו". לביקורות המידע שביצעה בעבר ליחידות של גבי וליאור, היא דאגה לשלוח מישהו אחר מהצוות. נורית כהן, חובב צדוק ומיכאל צדוק השתלבו בתעשייה האווירית ונתנו ביטוי לנסיונם המקצועי גם באזרחות. רס"ב (מיל') אורנה אביכזר ממשיכה לייצג את המשפחה בבסיס חצור כממונה על האמינות ומשה משמשת כנציגת המשפחה במטה בעוד רס"ר (מיל') אורלי אוחנה ורס"ר (מיל') רונן צדוק בחרו תחומים לא תעופתיים לעסוק בהם.

את רס"ן שלזינגר ורס"ר חובב צדוק מלווה אלמנט נוסף לאורך חייהם, בני זוג. רס"ן גילה צדוק נישאה לחברה לכיתה, השוחר ברק שלזינגר. חובב צדוק התחתן גם הוא עם שוחרת מכיתתו. רס"ם גבי עדיין מגיע לטכני במסגרת השבחות המטוסים בהן הוא משתתף. רס"ן שלזינגר חזרה לטכני במסגרת כל תפקידיה, עוד מימי ההשלמה לקורס הקצינות. אך אחרי השהות בטכני ובשאר הבסיסים, חזרו רוב האחים לגור באזור בית ילדותם. אחרי הכל, כבר אמרנו שנוף הילדות משחק תפקיד חשוב מאוד בסיפורה של משפחת צדוק.

עוד באותו מדור

מגשימים חזון

לאחר ארבע שנות הקמה, השקעה של מיליארד וחצי שקלים ומעבר של מאות אנשים, מושלם בימים אלו אחד הפרויקטים הגדולים שידע חיל-האוויר: פתיחת בסיס חדש, הלא הוא בסיס נבטים. הבסיס החדשני והגדול בחיל, הולך ומתמלא בדייריו החדשים, אנשים וכלי-טיס ומבטיח להעמיד סטנדרטים חדשים

ככה קונים עוצמה

כל כלי–הטיס ומערכות הנשק, מקטן ועד גדול, עוברים דרך מחלקת אמל"ח, מההחלטה על ההצטיידות, דרך אפיון הצרכים וכלה בתפעול. מעט אנשים והרבה משימות במחלקה אחת שלמרות העומס, מובילה בחיל–האוויר בהחזרת אנשים לשירות אחרי שכבר הפכו לאזרחים, מה שמלמד על האופי המיוחד של המשימות ושל האנשים