בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 181 26/06/08
לגליון זה מצורף פוסטר:




כתבות

מרגישים בבית

תגיות: מבצע שלמה , בסיס לוד , משפח"א

שלושה עולים צעירים שעלו לארץ במבצע "שלמה", סגרו מעגל ומשרתים כיום בבסיס חיל-האוויר לוד, המקום בו נחתו לראשונה בישראל. הם מספרים על הילדות באתיופיה, הכמיהה לירושלים והשירות בחיל-האוויר המהווה המשך טבעי להגשמת החלום על ארץ ישראל

עמית דרנגר ועדן בר-נוי | צילום: ענבל גולומב וארכיון הבטאון

מה משותף למש"קית ניווט בטייסת קרנף (הרקולס), קצין לוחמה אלקטרונית וקצין תחקור? בין התפקידים האלה אין קשר ישיר, אך לאנשים שמבצעים אותם יש הרבה במשותף. שלושתם נולדו באתיופיה, שלושתם עלו ארצה ב"מבצע שלמה" ושלושתם משרתים כעת בבסיס לוד, המקום בו עשו את צעדיהם הראשונים על אדמת המולדת החדשה.

באחד המבצעים המורכבים והמרגשים ביותר בתולדות מדינת ישראל, הועלו ארצה יותר מ-14,000 מיהודי אתיופיה ב-34 מטוסים של חיל-האוויר הישראלי, חברת "אל-על" וחברת התעופה האתיופית. המבצע, שנערך ב-24-25 במאי 1991, נשמר בסודיות מוחלטת עד שאחרון המטוסים נחת בארץ.

עד שנות ה-70 סירבו שלטונות אתיופיה להתיר את עליית היהודים, אך רעב כבד שפקד את המדינה, בנוסף להתערערות השלטון, חייבו את אתיופיה להיעזר במדינות המערב, כולל ישראל. בתמורה לציוד שסיפקה ישראל בשני מטוסי הרקולס, הותרה עלייתם של 122 יהודים. מאוחר יותר, החלה עלייה רגלית עד לגבול סודאן ומשם הובלו העולים לישראל באמצעות מטוסים ואוניות. בנובמבר 1984 יצא לדרך מבצע "משה", שבמסגרתו הועלו לארץ כ-8,000 מיהודי אתיופיה, תושבי חבל גונדר.

לא כל יהודי אתיופיה עלו במבצע "משה". רבים נאלצו להישאר מאחור ולחכות להזדמנות אחרת לממש את חלומם להגיע לירושלים. ביניהם, משפחותיהם של טוראי דימבלו ממו, סגן סנבטו איילין וסגן בזזאו מנגיסטו, שהגיעו לארץ בעלייה הבאה. אם כן, כיצד הגיעו שלושתם לשרת באותו בסיס? האם מדובר בצירוף מקרים או שמא ביד הגורל?

קחי אותי ירושלים

כמו ברבות ממדינות אפריקה, ידעה גם אתיופיה קרבות מרים בין כוחות הממשלה למחתרות האופוזיציה בשנות ה-80. אולם אותו מתח אשר יצר את התנאים ליציאת מבצע "שלמה" אל הפועל, לא ניכר בסיפורי הילדות של סגן סנבטו, סגן בזזאו וטוראי דימבלו. שלושתם הגיעו מאזור כפרי וגבוה, לקחו חלק בחיי קהילה יהודית מסורתית ושלווה ומשפחותיהם התפרנסו מחקלאות. "אני זוכר את הדרך שהיינו צריכים לעבור על-מנת להגיע לנהר הקרוב לביתנו", משחזר סגן סנבטו. "יערות ונהרות הפרידו בינינו לבין קרובי משפחתנו בחבל גונדר". לפי סיפורים של הוריהם, שנשזרו מאוחר יותר בזכרונם, הם מספרים כי היחסים עם השכנים הנוצרים ידעו עליות ומורדות.

הציונות באתיופיה לא כללה לימודי עברית או תנועות נוער, אלא נשאה אופי מסורתי יותר וסבבה בעיקר סביב לימודי יהדות בשפת הקודש (שפת "געז") וטיפוח החיבה לירושלים.

"גם הרצון שלנו לעלות לארץ היה גדול מאוד", אומר סגן סנבטו, שכילד ביקש מהרבה מטוסים שחלפו מעליו לקחת אותו עמם לירושלים. משפחתו הייתה אמורה להגיע לארץ במסגרת מבצע "משה", גל העלייה הקודם מאתיופיה. "הבנתי שהיינו אמורים לעלות בשנת 1984", מספר סגן סנבטו. "אבל סבתא-רבא שלי ז"ל היתה זקנה מאוד ולא הייתה מסוגלת לעשות את הדרך מהכפר לסודאן, שכללה הליכה רגלית מתישה ומסוכנת". בשנת 1989 נפטרה סבתו של סנבטו ובין יהודי הכפרים באזור נפוצה שמועה לפיה יהיה ניתן להגיע בקרוב, דרך עיר הבירה, לארץ ישראל. השליחים שהפיצו את השמועות דאגו לבצע את תפקידם בחשאיות וכך גם היהודים שהעדיפו להימנע ממקרי ביזה.

כילדים בני שבע התקשו סגן בזזאו וסגן סנבטו להבין את המתרחש סביבם. תוך מספר ימים הם לקחו איתם רק את הרכוש שיכלו לסחוב על גופם ופתחו במסע הארוך לכיוון ירושלים. "הכנו מצרכים וצידה לדרך", מתאר סגן בזזאו את המסע לעיר גונדר ומשם לבירה. "זו הייתה הליכה ארוכה שנמשכה ימים ולילות".

ממריאים

לאחר המתנה של מספר חודשים באדיס-אבבה, סמוך לשגרירות הישראלית, הגיע יום המבצע. "ההורים שלי השאירו הכל בבית, לא היה ברשותם כלום", מתארת טוראי דימבלו, שהייתה בת שנתיים בזמן המבצע. "הם הגיעו למקום המפגש שנקבע להם ומשם נסעו לשגרירות הישראלית".

סגן בזזאו זכה להתאחד עם אמו לפני העלייה. "באותו יום רצתי אל אמא שלי ואמרתי לה שעולים לירושלים. היא חשבה שאני צוחק", מספר סגן בזזאו. בשגרירות החלה המולה גדולה. היהודים הוכנסו פנימה בקבוצות קטנות והציגו את כרטיס הזיהוי, שקיבלו מהשגרירות. הם עברו מיון ראשוני ומסרו את כל כספם האתיופי. בתחנה השלישית חולקו העולים לאוטובוסים שלקחו אותם לשדה-התעופה. "קיבלנו חיסונים והשארנו שם את כל רכושנו, כי אמרו לנו שלא נצטרך בארץ כלום", מציין סגן סנבטו.
 
משפחה אחר משפחה עלתה למטוס, משאירה מאחור את הבית היחיד שהכירה. "דמיינו את ירושלים כמקום שבו זורמים נהרות של חלב ודבש", מספר סגן בזזאו. "אין דתיים וחילונים, כולם צדיקים". במבצע "שלמה" השתתפו 18 מטוסי הרקולס, שישה מטוסי ראם (בואינג-707), תשעה מטוסים של חברת "אל-על" ומטוס אחד של חברת התעופה האתיופית. מושביהם של המטוסים פורקו ממקומם על-מנת לאפשר כניסתם של כמה שיותר עולים. "המבצע תוכנן בצורה הקפדנית ביותר", סיפר אחד מטייסי הראם לאחר המבצע. "התכנונים ירדו לרמת הפרטים הקטנים ביותר, החל מהשאלה לאיזה עמדה ייכנס המטוס הראשון וכלה במיקומם של העיתונאים הרבים. על פניהם של היהודים האתיופים, שעלו על המטוס, ראיתי את הסבל הרב שעברו. לאחר שסגרנו את הדלתות באדיס-אבבה, אפשר היה להבחין בשינוי מסוים במבט ובמעט יותר בטחון. כאשר נחתנו, שמעתי את מחיאות הכפיים שלהם עד לקוקפיט".

אין כמו בבית

המבצע החל ביום שישי בבוקר והסתיים תוך פחות מ-48 שעות לאחר מכן, עם נחיתתו של המטוס האחרון בנמל התעופה בן-גוריון. באותו סופשבוע הועלו לארץ מעל 14,000 מיהודי אתיופיה ב-41 גיחות, הרכבת האווירית הגדולה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. "אני לא אשכח את התמונה שבה ירדנו מהמטוס וכולם החלו לנשק את האדמה", נזכר סגן בזזאו. "זה היה רגע מרגש ביותר עבורנו. הגשמנו את החלום להגיע לארץ הקודש".

עם ההגעה לארץ, החלו רבים בחיפוש אחר קרוביהם, שהופרדו מהם בשלב החלוקה למטוסים. "אני, אמי ואחיי היינו יחד במהלך הטיסה, אך שאר משפחתנו הועלתה על מטוסים אחרים", מספר סגן סנבטו. "כשהגענו לארץ, היינו מאזינים לתוכנית רדיו שבה חיפשו עולי אתיופיה את קרוביהם. ככה גילינו את מיקומם של סבי, סבתי ומשפחתה של דודתי. אני זוכר את הרגע ששמענו אותם ברדיו, לאחר יותר מחודש שלא החלפנו עמם מילה. זו הייתה התרגשות עצומה".

בשל מספרם הגדול של העולים שהגיעו בפרק זמן קצר, שוכנו רובם באופן זמני בבתי מלון ובאתרי קרוואנים ברחבי הארץ. משפחתו של סגן בזזאו נשלחה למלון בטבריה ואילו עבור משפחותיהם של טוראי דימבלו וסגן סנבטו, התחנה הראשונה הייתה מרכז קליטה במושב שבי ציון. השנים הבאות התאפיינו בחילופי מגורים רבים עבור משפחות העולים: סגן סנבטו ומשפחתו המשיכו לאתר קרוונים נוסף בחצרות יוסף ולאחר שנה, עברו לקרית מוצקין, שם הם מתגוררים עד היום. משפחתה של טוראי דימבלו החליפה גם היא את כתובתה מספר פעמים עד שלבסוף בחרה להתמקם בעיר רמלה ואילו משפחתו של סגן בזזאו בחרה את פתח תקווה כיעדה הסופי.

אל הצבא

השלושה המשיכו בחייהם, כל אחד במקום מגוריו עד לרגע בו התגייסו לצבא והוצבו בבסיס לוד. אך לפני שהצטלבו דרכיהם שוב, עבר כל אחד התמודדות משלו. הגיוס לצבא אינו דבר טריוויאלי בסביבה שבה גרה טוראי דימבלו, אבל עבורה, ההחלטה להתגייס לצבא הייתה ברורה מההתחלה. "מאז שאני זוכרת עצמי רציתי להתגייס לצבא", אומרת טוראי דימבלו. "חשוב לי לתרום בחזרה וכמובן, לרכוש כלים שיעזרו לי בהמשך חיי". רוב חברותיה לא התגייסו לצבא ובחרו לעשות שירות לאומי. גם בקרב המשפחה, התמיכה לא הייתה רבה. "אבא שלי לא אהב את הרעיון ורצה שאשאר קרוב לבית", מספרת טוראי דימבלו. "אבל אין מה לעשות, ברגע שהחלטתי, לא היה ניתן להניא אותי מכך". לאחר שעברה מספר מיונים, נמצאה דימבלו מתאימה לתפקיד מש"קית ניווט ותחקור בחיל-האוויר. בחודש פברואר האחרון היא התגייסה והחלה בטירונות וקורס בבסיס עובדה. כמובן שלא הייתה יכולה לשער, שכמה שבועות מאוחר יותר, היא תגיע לאחת מהטייסות שהשתתפה במבצע "שלמה".

לפני כמה שנים ניצבו סגן סנבטו וסגן בזזאו בפני הגיוס לצבא. בשונה מסיפורה של טוראי דימבלו, עבור שני אלה, ההחלטה אם להתגייס לוותה בדילמות רבות. "הזימון לצו ראשון הגיע בזמן שלמדתי בפנימיית 'סיטרין' שבחוף הכרמל", מספר סגן בזזאו. "באותה תקופה התלבטתי בין שני מסלולים: מצד אחד, רציתי להתגייס ולשרת בסיירת ומצד שני שקלתי את האופציה של לימודים במסגרת הצבא". גם עבור סגן סנבטו ההחלטה לא הייתה קלה. "הכיוון הראשון שלי היה להתגייס לשירות קרבי בגבעתי, בגולני או בצנחנים", הוא מסביר. "אך משפחתי ומדריכי בפנימייה דחפו אותי לכיוון לימודים". בסופו של דבר, החליטו שניהם לבחור במסלול העתודה וזאת הודות לפרויקט "עתידים". הפרויקט נועד לעודד בוגרי תיכון מצטיינים, מיישובי הפיתוח וערי הפריפריה, להשתלב בעתודה האקדמית של צה"ל במקצועות שונים.

יותר מצירוף מקרים

לאחר שסיימה את הטירונות והקורס, הוצבה טוראי דימבלו בטייסת "הפילים", המפעילה מטוסי הרקולס. הטייסת, שממוקמת בבסיס לוד, נטלה חלק נכבד במבצע "שלמה" ומאות עולים הגיעו לארץ על-גבי מטוסיה. "בראיון ההכרות עם ליהוא, מפקד הטייסת, סיפרתי לו שעליתי לארץ במבצע", מספרת טוראי דימבלו. "כשהוא סיפר לי שהטייסת השתתפה בו, הופתעתי מעט, אך בהמשך שמחתי מאוד שניתנה לי הזדמנות לתת בחזרה לאלו שהביאו אותנו לארץ". במסגרת תפקידה בטייסת, אחראית טוראי דימבלו על הכנת עזרי טיסה לצוות המטוס. "התפקיד כולל הכנת מפות לכל טיסה והזנת נתונים שונים למערכות המטוס", היא מסבירה. "מדובר בתפקיד מאתגר מאוד בעל אחריות רבה. אחרי הכל, החומר שאני מכינה, משמש את הטייסים במשימתם ולכן עלי להקפיד שהכול נעשה בצורה נכונה ומדויקת".

סגן סנבטו וסגן בזזאו הגיעו לבסיס לוד כחלק ממסלול העתודה. בשונה משאר העתודאים, הם עוברים תוכנית הנפתחת בהשלמה חיילית ורק לאחר מכן כניסה לקורס קצינים. "לאחר שסיימנו את הקורס וקיבלנו את דרגות הקצונה, הוצבנו בבסיס לוד, כל אחד בתפקיד שונה", אומר סגן בזזאו. "מדובר בתפקיד שטח לעתודאים, הנמשך בין שנה לשנה וחצי. בסיומו, אנו שבים למטה להמשך השירות".

סגן בזזאו הוצב בטייסת תחזוקה, שם הוא משרת כקצין בגף ל"א (לוחמה אלקטרונית) בגף אוויוניקה. הוא נמצא שם על-מנת שיוכל ללמוד מקרוב על בעיות הטכנאים ולאחר מכן, יעבוד על שיפור אלמנטים שונים במסגרת תפקידו במטה. "כשהגעתי לגף והבנתי שאנו עובדים על קרנפים, הרגשתי סגירת מעגל", אומר סגן בזזאו. "החיילים בגף שאלו אותי אם אני זוכר את מספר הזנב של המטוס עליו הגעתי, אבל לצערי לא זכרתי. אפשר להניח שזה הדבר האחרון שעניין אותי כשעליתי על המטוס".

חברו העתודאי, סגן סנבטו, הגיע גם הוא לטייסת תחזוקה, שם הוא משמש כקצין תחקור בגף שביט. "מערכת מטוס השביט (גאלפסטרים -G5), המשמש לאיסוף מודיעין, הינה מערכת חדשה הנמצאת בשלבי קליטה", הוא מסביר. "התפקיד שלי הוא לייצר כלים שונים לתחקור המערכת ובדיקת איכות התוצרים". כשהגיע סגן סנבטו לגף, התברר לו שלצירופי המקרים פשוט אין גבול. " המפקד שלי והנגד שעובד איתי יחד בצוות התחקור, לקחו חלק במבצע 'שלמה'", מספר סנבטו. "חברי לצוות תמיד אומר לי: 'אני הבאתי אותך לארץ' כשחיוך מרוח על פניו".

קבלת דרגות הקצונה היוותה ארוע משמעותי עבור שני הקצינים. "הקורס היווה חוויה מעשירה ומלמדת", מספר סגן בזזאו. "רכשתי כלים רבים שישמשו אותי כקצין וכמובן גם בהמשך חיי". סגן סנבטו מוסיף: "תמיד חלמתי להיות קצין בצה"ל. אחותי הגדולה הייתה קצינה בנח"ל והיא תמיד שימשה כמודל לחיקוי עבורי. אני מרגיש שמאז שקיבלתי את הדרגות מסתכלים עלי אחרת בסביבה שבה אני גר. יכול להיות שעכשיו אני מהווה מודל לחיקוי בעצמי".

לתת ולקבל

במקרה או שלא במקרה, שלושת העולים מודים על ההזדמנות הייחודית שניתנה להם, לשרת במקום שהם מכירים מקרוב את חשיבותו. "עד שהתגייסתי לצבא, המדינה תרמה לי וזה המעט שאני יכול לתת בחזרה", מציין סגן בזזאו. "כיום, עם התפתחות הטכנולוגיה, אנו תמיד צריכים לשאוף להיות כמה צעדים קדימה ואני שמח שמתאפשר לי לקחת חלק קטן בדרך לשם".

סגן סנבטו זכה להגשים את חלומו של אחיו לצאת לקצונה. "אחי שירת בגבעתי ושאף להפוך לקצין", מספר סגן סנבטו. "לצערי, אבי נפטר בדיוק באותה תקופה ואחי נאלץ לוותר על חלומו. היום הוא אומר לי 'כל הכבוד' ושמח שהתאפשר לי לממש את תוכניותיו".

סיפור הגעתה לארץ של טוראי דימבלו העניק לה פרספקטיבה אחרת על שירות. "זה כיף גדול לשרת בטייסת", אומרת טוראי דימבלו. "עליתי לארץ במבצע בו השתתפה וכעת אני עוזרת לאנשיה".

בחודש אוגוסט צפוי בסיס לוד להתמזג עם בסיס נבטים. טוראי דימבלו חששה תחילה ממעבר לחיים בבסיס סגור, אך תחושת ההשתייכות לטייסת חזקה מכל.

"אני רוצה לעבור ביחד עם הטייסת. אני כבר מרגישה בה כמו בבית", היא מסכמת.

עוד באותו מדור

מים ושמיים

עם חזרתו של מטוס הקטלינה לישראל, סוקר הבטאון את הנסיונות לבנות כלי-טיס אשר ישלב שמיים עם מים: המטוס הימי, בן כלאיים שנועד לענות על מספר דרישות ובראשן חיפוש והצלה. למרות שזקני טבריה עדיין זוכרים את הימים בהם נחתו בכנרת טיסות של "בריטיש אירוויז", הרי שעם התקדמות התעופה המודרנית, הלכו ונדחקו אותם מטוסים מעל פני המים, עד שכיום לא נותרו אלא שרידים מעטים

לא סתם "אחת"

במהלך מלחמת ההתשה הוקמה בחיל-האוויר טייסת חדשה, טייסת "האחת". בשלושת העשורים האחרונים נטלו אנשיה חלק בכל פעילויות הבטחון השוטף, המבצעים והמלחמות והיום, כאשר הם מפעילים את המטוס המתקדם ביותר של חיל-האוויר, מביטים אנשי הטייסת אחורה בגאווה וקדימה אל עבר האתגרים הבאים