מטוס האימון הבסיסי העיקרי של חיל-האוויר במשך כ-15 שנה. פשטותו, אמינותו וביצועיו הסבירים חיבבו אותו על מדריכים וחניכים, ודחו עוד ועוד את יציאתו משירות. זאת, למרות הופעתם של מטוסי אימון חדישים ומתקדמים יותר. ארבעת מטוסי הקאידט הראשונים (המוכרים יותר בשמם "סטירמן"), הוכשרו לטיסה ב-1949, כשהם מיועדים לאימון ראשוני של חניכי טיס.

עם עזיבתם של מתנדבי המח"ל, בתום מלחמת העצמאות, נוצר מחסור בטייסים ובמטוסי אימון, ולכן רכש חיל-האוויר 63 מטוסים נוספים במהלך העשור שאחרי המלחמה. המטוסים הועברו לבית-הספר לטיסה. בינואר 1953 הוקמה טייסת סטירמן למשימות קישור וסיור, אשר כונתה טייסת 147, ופעלה מבסיס חיל-האוויר בעקרון. אגב, בטייסת הזו שירתה גם טייסת, רס"ל רינה לווינסון.

במלחמת סיני הועברו המטוסים לרמלה למתקני הטייסת הקלה (טייסת הפייפרים). במהלך המבצע צברה הטייסת כ-233 שעות טיסה ב-402 גיחות במשימות של קישור והעברת דואר. מטוסים אלה שימשו להסעת מפקדים ממקום למקום ולסיורים לאורך הגבול המזרחי. הטיסות בוצעו ביום ובלילה, כאשר המטוסים אינם מצוידים אפילו במכשירי-קשר. לאחר סיום המבצע, חזרו המטוסים לשמש ביעודם המקורי - לאימון פרחי טיס.

עם הופעת הפוגה-מגיסטר והמעבר להדרכה כל-סילונית, לא היה עוד צורך במטוסי הסטירמן, וביולי 1961 הוצאו מטוסי הסטירמן משירותם בבית-הספר לטיסה. יותר מ-60 מטוסי בואינג-סטירמן הופעלו בחיל-האוויר בין השנים 1962-1949, וגם לאחר הוצאתם מהשירות, הם המשיכו לטוס כמטוסי ריסוס, אימון וספורט.

כיום נמצאים בארץ שני סטירמנים במצב טיסה, והם מוצבים במוזיאון חיל-האוויר בחצרים.