בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 173 (274) 27/02/07
לגליון זה מצורף פוסטר של הסופה (F-16I) הממוכשרת בעולם (צילום: ניר בן-יוסף):






ומדבקות אתר חיל-האוויר.

כתבות

להיות חופשי

תגיות: מלחמת יום הכיפורים

אחד המבחנים הקשים ביותר, מבחן העלול להיקרות בדרכו של כל חייל, הוא השבי. שני אנשי צוות–אוויר, שנפלו בשבי, מספרים על החודשים הארוכים בכלא בדמשק, על ייסורי הגוף והנפש, החברות וההשפעה האדירה של ניסיון זה על החיים שאחרי. גם היום, יותר משלושים שנה אחרי, נמצאים חיילי צה"ל בשבי אויב. התקווה היא שסיפורם יסתיים כפי שמסתיימת כתבה זו

אלעזר בן לולו | צילום: שקד סבג וענבל גולומב

"ישנה מלחמה, ואחרי מלחמה בא תורו של שלום, או לפחות הפוגה או שביתת נשק", כתבה הסופרת והפילוסופית הצרפתיה, סימון דה–בובואר. "התותחים משתתקים ושני הצדדים קוברים את חלליהם ומטפלים בפצעיהם של הפצועים ושבויי מלחמה חוזרים לביתם. מעל ומעבר לסכסוכי הדמים, פיתחו העמים מעין שיטה של סחר חליפין בחיי אדם, כלומר חילופי שבויים. זוהי מסורת עתיקת יומין, אשר אמנת ז'נבה נתנה לה גושפנקא של חוק בינלאומי מוכר".

במהלך מלחמת יום הכיפורים נפלו בשבי המצרי 242 חיילי צה"ל, בשבי הסורי 68 ובלבנון ארבעה. בידי צה"ל נפלו 8,372 חיילים מצריים, 392 סורים, שישה מרוקאים ו–13 עיראקים. חילופי השבויים עם סוריה נערכו בין ה–1.6.1974 וה–6.6.1974 ובמהלכם הוחזרו גם השבויים המרוקאים והעיראקים.

שניים מבין השבויים הישראליים שהוחזרו היו סא"ל (מיל') אורי שחק וסא"ל (מיל') נח הרץ, שני טייסי קרב שנטשו את מטוסם ושהו יחד במשך ארבעה חודשים בכלא אל–מאזה בדמשק. הקשר בין השניים נוצר עוד לפני המלחמה, כאשר אורי הדריך בבית–הספר לטיסה בין השנים 1968–1970 ונח היה אחד מחניכיו בקורס מספר 60. לאחר מכן המשיך אורי לטייסת "האחת" בבסיס חצור ונח שובץ לטייסת "הנמר המעופף" ובמלחמה סופח לטייסת "מגיני הדרום". למרות שעברו למעלה משלושים שנה, זיכרון השבי עדיין טרי. זה הוא סיפורם של השניים, סיפור של ייסורים ואומץ, סיפור הנמשך גם היום.

מכות שוט ומכות חשמל

סא"ל (מיל') אורי שחק נפל בשבי הסורי ביום השני למלחמה, בגיחה שהיתה חלק ממבצע של חיל–האוויר לתקיפת סוללות טילים סוריות ברמת הגולן. לאחר שתקף את מטרתו, הבחין במצנח של חברו לטייסת שנטש וצנח. סא"ל (מיל') שחק החליט להמשיך לשהות בשטח הסורי על–מנת לבדוק את אפשרויות החילוץ, אולם מטוסו נפגע מאש נ"מ שנורתה לעברו מן הקרקע. המטוס החל לבעור והוא נטש שניות אחדות לפני שהתפוצץ.

אורי נכלא בבידוד בכלא אל–מאזה ועבר חקירות ועינויים קשים. "זעקות הכאב של חבריי מהדהדות באוזניי גם היום בלילות טרופי שינה", הוא נזכר. "כפות באזיקים, שק שחור ומסריח, ספוג דם וזיעה, מכסה את ראשי, תלוי ברגלי לתקרה כעגל שחוט על אנקול, כשהסורים הכו בשוטים בכפות רגליי עד שהתעלפתי. אז שפכו עלי דלי מים והמשיכו בהצלפותיהם. כשגופי שותת דם, רטוב וכואב הפשיטו אותי והכו בי במכות חשמל בכל אברי גופי".

כשחדלו המכות, הובילו אותו אל הצינוק, שם שכב על הרצפה הקרה עירום ורועד מקור. "התא היה אטום לאור היום", הוא נזכר, "ומנורת חשמל שדלקה 24 שעות ביממה האירה את התא באור חיוור. כדי לעשות את צרכי ולשתות מים, הייתי זקוק לחסדיהם של השומרים שיוציאו אותי לשירותים. הובלתי לשם מוכה ככבש לשחיטה כשהשק השחור על ראשי".

לאחר תקופה ארוכה של חקירות ועינויים הועבר אורי לאגף אחר בכלא בו שוכנו יחד 23 קצינים, מתוכם 19 אנשי צוות אוויר וביניהם נח הרץ. על אף מיעוט האמצעים שעמדו לרשותם, הם ניהלו אורח חיים פעיל למדי. "הסורים חדלו מחקירותיהם ומהעינויים והניחו לנו לנהל את חיינו בתוך החדר בו היינו כלואים. בחודשים האחרונים לשבי אפילו זכינו לביקורי אנשי הצלב האדום, קיבלנו מיטות ומזרנים ומה שהיה חשוב מכל, התחלנו לקבל מכתבים וחבילות מהארץ".

מדי יום, לאחר ארוחת הבוקר, הצמידו השבויים את המיטות לקירות החדר וערכו ריצת בוקר, שיחקו ברידג' בקלפים שהכינו מעטיפות גבינה צהובה משולשת, ארגנו חוג ללימוד אנגלית ובערבים "צפו" בסרטים, כאשר בכל פעם תיאר מישהו אחר סרט אותו ראה. "את הארוחות אכלנו בצוותא כשעל התפריט ממונה ועדת המזון, שדאגה לחלוקה שווה של האוכל אותו קיבלנו מהסורים", הוא נזכר. "כך, למשל, נערכה ספירה מדויקת של הזיתים אותם קיבל כל אחד לארוחת הבוקר ואם חלילה קיבל מישהו זית אחד פחות מן האחרים, הרי שלמחרת הושלם החסר. כשהגיעו החבילות מהארץ הועשר התפריט, וועדת המזון צ'יפרה אותנו בפיצוחים ובממתקים".

חוזרים הביתה

למרות השיפור בתנאי החיים, היו אורי וחבריו כלואים יום וליל בחדר שגודלו כגודל כיתת לימוד בבית–ספר מבלי שראו אור שמש. אורי נזכר בערב אחד בו נכנס החובש הסורי לחדר כדי להחליף תחבושות לאחד הפצועים. השומר השאיר את דלת החדר פתוחה ועמד בחוץ. מיטתו של אורי עמדה סמוך לדלת ובעודו שוכב עליה ומבטו החוצה, הבחין בפנס גדול המאיר את הרחבה שמחוץ לחדר. "לרגע לא הבנתי מהו הפנס", מספר אורי. "רק לאחר מספר שניות קלטתי שזהו הירח וחדרה לתודעתי ההכרה כי חלפה למעלה מחצי שנה מאז ראיתי את הירח לאחרונה".

"כשהיינו יחד חשנו חזקים יותר", הוא מספר. עם זאת, החיים בקבוצה לא היו פשוטים. "מחד הייתה הקלה רבה להיות יחד עם חברים, שבויים ישראלים נוספים שאת רובם הכרתי עוד קודם לכן", מציין אורי. "היה עם מי לדבר ובפני מי לשפוך את הלב. אולם מאידך צריך היה ללמוד לחיות חשוף לחלוטין, ללא שמץ של פרטיות, ולקבל את שיגיונותיהם של האחרים, בה במידה שאלו קיבלו את השיגיונות שלי. אני חושב שבסך–הכל לבד וביחד הצלחנו לשמור על צלם אנוש וכבוד עצמי".

באחד מימי שישי, בעת טיול בוקר, הבחינו השבויים בארובה הפעילה של החמאם. מאחר והכירו את הנוהל בכלא וידעו שבימי שישי אין מקלחות, הדליקה עובדה זו נורה. "הערב יקחו אותנו להתקלח ומחר נחזור הביתה", אמר אחד החבר'ה. השבויים שיחדו את אחד מהסוהרים הסורים במכונת גילוח והוא אימת את ההשערה. בלי לחכות יותר מדי, ערכו השבויים מסיבת שחרור עטורת שרשראות נייר טואלט, כמובן לאחר מקלחת טובה.

למחרת בבוקר, ב–1 ביוני 1974, נכנס לתא אחד הסוהרים הבכירים והקריא רשימת שמות. אלו שקראו בשמותיהם, נצטוו ללבוש את המדים הסוריים והבינו שבקרוב ישובו לישראל. האחרים נשארו מתוחים ומצפים לשובו של הסוהר, אולם משבושש לבוא, הבינו שאלו ששוחררו היו הפצועים בלבד. "באותם רגעים השתררה דממה מוחלטת בחדר", משחזר אורי. "כל אחד הסתגר בתוך עצמו. מצד אחד שמחנו על שחרורם של חברינו ומצד שני היינו עצובים שאנו נשארנו.

"לאחר תפילה קולקטיבית, קיבלנו מהסוהר מאות ספרים שנשלחו אלינו מהארץ ועד עתה אסרו עלינו לקרוא אותם. במשך השבוע הבא קראנו את כולם. כעבור שבוע, בערב שבת, נכנס שוב הסוהר והורה לנו להתלבש. אז הבנו שהגיע תורנו. ירדנו לעבר פתח הכלא בפעם הראשונה בלי כיסוי עיניים, שם חיכו לנו אוטובוסים שהסיעו אותנו לנמל–התעופה בדמשק בו פגשנו את אנשי הצלב האדום".

"חיכו לנו עשרות אלפים", נזכר אורי. כאשר נחת, גילה שאשתו עדיין בהריון. "היא חיכתה לי עם הלידה", הוא מספר בחיוך. את כל תקופת ההריון בילו בנפרד ואפילו את שמה של בתם בחרו בהתכתבויות. כעבור שבוע נולדה סיון, כיום רב–סרן במפקדת חיל–האוויר. אחרי שחזר מהשבי, נשאר אורי בחיל–האוויר למשך חמש שנים נוספות בהן חזר לטייסת בתפקיד קרקעי ולאחר מכן המשיך במטה החיל.

כיום, 33 שנה אחרי, סא"ל (מיל') אורי שחק נשוי, אב לשלושה, סב לארבעה ועדיין בשורות חיל–האוויר. הוא חזר לבית–הספר לטיסה בחצרים ומתפקד כמדריך טיסה בטייסת מיון. "הייתי חוזר לדמשק כדי לסגור מעגל", הוא אומר בביטחון. "אני מאמין ומקווה שיחסי האיבה עם סוריה יסתיימו ביום מן הימים ואספיק לעשות זאת".

"החירות בליבו של האדם"

כחודשיים לפני מלחמת יום הכיפורים, השתחרר סא"ל (מיל') נח הרץ מחיל–האוויר לאחר חמש שנות שירות כטייס קרב. הוא העתיק את מגוריו למושב עין יהב בערבה לשם עבר עם אשתו ובתו בת השנתיים. הוא לא האמין כי החזרה לשירות פעיל בחיל תהיה כה מהירה.

את יום הולדתו ה–26 לא ישכח נח לעולם. לאחר חמישה ימי קרבות קשים בהם איבד מספר חברים קרובים, החלו כוחות צה"ל בתנועה לתוך שטח סוריה. כוחות הקרקע התארגנו, חיל–האוויר קיבל משימות סיוע קרוב ובטייסת "מגיני הדרום" יצאו לגיחה בשטח סוריה. "תוך כדי חדירה לשטח האויב, עוד לפני שהספקנו לבצע את המשימה, חטפתי פגיעה ישירה של טיל S.A–6 והמטוס נפגע קשות", הוא נזכר. "איבדתי את השליטה על המטוס והוא החל לצלול כלפי מטה. כנראה איבדתי הכרה לשניות ספורות אך למרבה הפלא הצלחתי בשנייה האחרונה למשוך בידית ההפלטה ועפתי החוצה".

בעודו תלוי בין שמים וארץ, התעורר סא"ל (מיל') הרץ על המצנח בגובה של עשרות מטרים בודדים. הוא ספג חבטה מהקרקע, איבד שוב את ההכרה ונפל בידי חיילים סורים אשר הביאו אותו לבית–החולים. כעבור מספר שעות התעורר וגילה כי עבר ניתוח בו נקטעה רגלו הימנית.

ארבעה ימים שהה בבית החולים. רוב הזמן היה תחת השפעת זריקות הרגעה ובין לבין "זכה" לביקורים של חוקר סורי בליווי סטירות ואיומים. "לילה אחד כפתו אותי באזיקים, כיסו את עיניי במסכה שחורה וגררו אותי החוצה", הוא נזכר. "הייתי בטוח שאני בדרך חזרה לישראל ושהמלחמה נגמרה בניצחוננו. הייתה נסיעה ארוכה עם כאבים עצומים ובמקום להגיע הביתה הגעתי לכלא אל–מאזה בדמשק".

סא"ל (מיל') הרץ הוכנס לצינוק קטן ללא חלון, נעול בדלת ברזל כבדה. הוא קיבל שתי שמיכות דקות וישן על רצפה קפואה במשך ימי החורף. "החובש הראשון שהגיע לטפל בי היה חייל צעיר שלא העז לגעת ברגלי שנראתה נורא ואיום", מספר נח. "לקחתי ממנו את היוד והתחבושות ועם הציוד שלו החלפתי לעצמי את התחבושת. מאוחר יותר הגיע חובש מקצועי שמפעם לפעם החליף את התחבושת. ללא אנטיביוטיקה, ללא אינפוזיה, ללא אקמול. קיבלתי מעט אוכל והרבה מכות, בידוד וקור עז".

כעבור ארבעה חודשים וחצי, נפתחה הדלת ונח נלקח בעיניים מכוסות לקומה השנייה. לאחר שהושיבוהו על הרצפה והורידו מעיניו את הכיסוי, הופתע לגלות שהוא נמצא בחדר גדול בו ריכזו את הקצינים השבויים, רובם אנשי חיל–האוויר. הרגע בו נפגש עם השבויים האחרים, היה עבורו הרגע המרגש ביותר במהלך אותה תקופה חשוכה.

נח נמנה בין השבויים ששוחררו ראשונים, בבוקר שבת, ה–1 ביוני 1974. "הוציאו אותנו למרפסת ללא כיסוי עיניים והבנו שאנחנו בדרך הביתה", הוא מספר. "מצד אחד הרגשנו שמחה אין סופית על החזרה, אך מצד שני חשנו שאנחנו משאירים חברים בשטח. מאוחר יותר פגשנו את אנשי הצלב האדום שאמרו לנו שיתר השבויים יחזרו הביתה בסוף השבוע. וכך היה: בסוף השבוע אנחנו היינו בין מקבלי פניהם".

10 שנים לאחר החזרה מהשבי, חזר נח בתשובה והחל ללמוד תורה. "מתוך חירות אמיתית קיבלתי על עצמי עול תורה ומצוות", מספר נח. "החירות היא בליבו של האדם ובמחשבתו, לא במקום הפיזי בו הוא נמצא. אפשר להיות בן חורין גם מעבר לסורגים, גם בכלא אל–מאזה בדמשק".

לדבריו, הוא לקח כוחות חיוביים רבים מהשבי. "מישהו אמר לי שהשבי עשה לו טוב", הוא אומר. "בהתחלה מעט הזדעזעתי ולא הבנתי את הכוונה בדבריו. אחר–כך הבנתי שהשבי נותן הבנה והכרה פנימית של עצמי. הכוחות נשארים אצלך. הקושי הוא גדול, אולם ההתגברות והתמודדות הם גדולים יותר".

אגב, נוח, כמו אורי שחק, מחכה ליום בו יצעד בגאווה ברחובות דמשק. "אני אפילו אשמח לבקר בכלא", הוא אומר, "היו לי חלומות שאני מראה לילדים שלי את הצינוק בו שהיתי ימים ולילות". כיום מעביר נח הרץ הרצאות מורשת לחיילים במסגרות שונות.

חג החירות - בכלא

ברגעים הקשים בשבי, מספר נח, החלו המחשבות והמחשבות הביאו אותו מהר מאוד לנושאים רוחניים. "פתאום לכולנו התעורר הניצוץ היהודי", הוא אומר. החל מהשבת הראשונה, נהגו השבויים לערוך קבלת שבת. "ערכנו קידוש על כוס קפה, כי הרי יין לא היה", נזכר אורי. "בצענו פיתה שהסורים כינו אותה "חובז עסכרי" (לחם צבאי) במקום חלה, ופצחנו בשירה. השומר הסורי שעמד מחוץ לדלת נכנס מיד ודרש מאיתנו להפסיק לשיר. הסברנו לו שיום שישי בערב הוא קדוש עבורנו וכי אנו 'מתפללים'. השומר מיהר לצאת וחזר כעבור מספר דקות. כפי הנראה דיבר עם מישהו מהממונים עליו שאישר לנו 'להתפלל', אבל בשקט. ואכן, כמו תפילה, נשמעה שירתנו החרישית מדי יום שישי בערב בעת שקיבלנו את השבת".

גם חגי ישראל תפסו חשיבות בעיניהם של השבויים. "במיוחד חשובים היו לנו חג הפסח שהוא חג החירות ויום העצמאות", מדגיש אורי, אם כי ניתן לחשוב שלחגוג את חג החירות בשבי זה מעט אירוני במידה מסוימת.

"בחג הפסח ערכנו ליל סדר כהלכתו, את הקושיות שאל צעיר השבויים, קראנו מן ההגדה, אכלנו מצות שהגיעו בחבילות מהארץ ושרנו משירי החג". נח מספר כי אפילו התעורר ביניהם ויכוח אם לדרוש מהסורים מצות. "הנשק היחיד שהיה לנו הוא לפתוח בשביתת רעב, אך לא ידענו אם להשתמש בו או לא. הסורים מנעו מאיתנו ויכוח כאשר ימים ספורים לפני ליל הסדר הביאו לנו מצות והגדות. באותו לילה, כך סיפרו לנו מאוחר יותר השבויים האחרים, נשמעה שירתנו בכל רחבי הכלא. הסוהרים, שכפי הנראה קיבלו הנחיות להניח לנו, פתחו מדי פעם את הדלת והביטו בנו נדהמים. 'איך אתם יכולים לשמוח ככה כשאתם כלואים בשבי, בארץ אויב?', שאלו. באחת הפעמים בהן פתח השומר את הדלת, הגענו בדיוק לקטע 'שפוך חמתך על הגויים' וכך קיבל ליל הסדר משמעות מיוחדת עבורנו".

דגל ישראל בלב דמשק

השבויים התלבטו מאוד כיצד לחגוג את יום העצמאות. "חג זה ויום הזיכרון לחללי צה"ל ביום שלפניו, היו חשובים לנו במיוחד, אולם חששנו מתגובתם של הסורים", מספר אורי. "באותה שנה, חל ה' באייר ביום שבת. בארץ נהוג במקרה כזה להקדים את מועד החג ולחגוג אותו ביום חמישי. החלטנו לציין את החג ביום שישי בערב, כי הרי הסורים כבר התרגלו שזהו הזמן בו אנו 'מתפללים'".

בערב יום הזיכרון ערכו טקס בו אמרו "יזכור" ועמדו דקה דומיה לזכר חללי צה"ל, בהם גם חבריהם שנפלו במלחמה. "הדלקנו נר זיכרון אותו יצקנו משמן שאספנו על–ידי חימום פח האורז שקיבלנו לאכול", נזכר אורי. "בעת החימום השמן צף על פני האורז ואנו יצקנו אותו לתוך ספל שבו שזרנו פתיל מסיבים שפרמנו מתחבושות. שיאו של הטקס היה הנפת דגל ישראל והורדתו לחצי התורן. את הדגל תפר חיים רם, טייס מטייסת "האחת", מגופיית טריקו לבנה שהגיעה בחבילות מהארץ. הוא הכין מחטים מעצמות עוף וכחוט תפירה השתמש גם בסיבים שפרם מתחבושות. זכרנו את דגל הדיו שהונף באילת כשכוחות צה"ל כבשו אותה במלחמת העצמאות וציירנו מגן–דוד בעט שהשגנו מאנשי הצלב האדום. כתורן השתמשנו בקב שהיה לאחד הפצועים. בתום הטקס התיישבנו ושרנו יחד שירי לוחמים. הצבנו פינת זיכרון בפינת החדר המרוחקת מן הדלת והעמדנו בה את הדגל ואת הנר שנשאר לדלוק גם כל היום למחרת. את פינת הזיכרון הסתרנו מעיני הסורים ובכל פעם אחד או שניים מאיתנו באו לשבת בפינה ולהתייחד עם זכר חברינו".

למחרת חגגו את יום העצמאות ה–26 למדינת ישראל. כנהוג בסיום יום הזיכרון, העלו את הדגל לראש התורן ואפילו פתחו בטקס "הדלקת משואות". "הסתפקנו בהקראת המשואות אותן חיברנו בעצמנו: למדינת ישראל ולאיחוד עם משפחותינו, לילדינו, ללוחמי צה"ל באשר הם וכן הלאה. 12 המשואות ביטאו את רחשי ליבנו: את געגועינו לארץ, את גאוותנו ואת שמחתנו על חג העצמאות אותו חגגנו יחד עם כל בית ישראל למרות היותנו בשבי. מעל לכל שמחנו והתגאינו בדגל אותו הנפנו בלב כלא אל–מאזה בדמשק".

לא לבד, גם היום

"עונות התחלפו, עברו גם שנים. משפחתו סביב, הוא מוקף חברים. בימים אינו חדל מלעבוד, מלחיות. אבל בחשכה, הוא ער בלילות. לנגד עיניו עוד כאב וזוועה. לגופו לנפשו הוא מבקש מנוחה. והוא ער ולבדו ואין איש לידו. ורק אלוהים רואה אותו בסבלו", כך בחר לסיים אביגדור קהלני את שירו "נפל בשבי".

במהלך השנה האחרונה נפלו בשבי שלושה חיילי צה"ל: רב"ט גלעד שליט שנשבה ברצועת עזה ואהוד גולדווסר ואלדד רגב, שני חיילי מילואים שנשבו בגבול הצפון. נח יצר קשר עם נועם שליט, אביו של גלעד. "ניסיתי להסביר לו שברגעים הקשים האלו מקבלים כוחות אדירים שלא ברור מהיכן הם מגיעים. בעזרת כוחות אלו גלעד יצליח להתמודד ואני בטוח שיחזור בריא ושלם במהרה". אורי היה בקשר עם מיקי, אמו של אהוד גולדווסר, וכתב מכתב לקרנית, אשתו של אהוד, בו הסביר לה את כושר ההישרדות של בעלה. "תהיי בטוחה שהוא שומר על עצמו. דברי איתו, הוא שומע את מה שאת אומרת", כתב לה אורי באמונה שלמה. "לאחר תקופת החקירות והעינויים האדם מפתח טכניקות גאוניות להישרדות. אני זוכר שעשיתי לי לוח שחמט מכיס של הפיג'מות המשובצות ושיחקתי עם קליפות התפוז נגד עצמי. התכתבתי בדמיון עם אשתי. היא הפכה להיות מאוד מוחשית עבורי".

יש כתובת

עמותת "ערים בלילה" היא עמותה שהוקמה למען שבויי צה"ל ומאגדת בתוכה כיום 300 לוחמים פדויי שבי מכל מלחמות ישראל. העמותה שמה לה למטרה להיטיב את מצבם של אלה שנתנו את המיטב שבהם למדינה. העמותה עוסקת בעזרה הדדית, ניהול קבוצות תמיכה, ייצוג מול משרד הביטחון ופיתוח דרכי טיפול חדשניות. כמו כן, מסייעת העמותה, בפיתוח הליכי שיקום טיפול חדשניים, אוספת חומרי ארכיון ומתעדת את מורשת הקרב של חבריה.

עוד באותו מדור

"לפעמים אנחנו צריכים להתאים את טון הדיבור שלנו בקשר לפי הטייס שאיתו מדברים". סגן דובי

דו"ח הפקח

עין אחת על מסך ימין, אוזן אחת מאזינה לערוץ קשר משמאל ותשומת הלב אמורה להתחלק בין מספר מטוסים. פקחי הטיסה בחיל–האוויר צריכים להיות דרוכים בכל רגע ולדעת מה קורה באוויר ועל המסלולים
במארס 1964 נחתו בטיייסת שני מטוסי המיראז' (שחק) הראשונים

שעת העטלף

אז מה היה לנו? חמישה עשורי טיסה, ארבעה עשורי צילום אווירי, הפלת המטכ"ל המצרי, תקיפת המטכ"ל הסורי ומאות מבצעים ביום ובלילה תוך נוכחות מתמדת בחזית המבצעית של חיל–האוויר. לטייסת "העטלף", שחגגה יובל במהלך המלחמה האחרונה בלבנון, הייתה זכות ראשונים בכמה תחומים כמו טיסות ה"אל–ראות", אשר הקנו לטייסת את שמה