צי מטוסי חיל-האוויר הישראלי בתקופת מלחמת העצמאות היה צירוף מיקרי ומוזר של מטוסים מסוגים שונים, שיוצרו במדינות שונות בעולם. המחסור הקריטי בכלי-טיס והקשיים ברכש-מטוסים עבור המדינה היהודית הצעירה, עוררו נכונות לרכוש כל מטוס שהיה בנמצא, בכל מחיר, ללא תיכנון מעמיק וללא בחינה ממשית של הצרכים האמיתיים ואפשרויות התיפעול.

יוצא דופן במיוחד היה מטוס-הקרב "אוויה" S-199 , דגם צ'כי של מטוס-הקרב מסרשמיט אחד מעמודי התווך של הלופטוואפה, חיל-האוויר הגרמני, בתקופת מלחמת העולם השנייה. כאשר התרוצצו אנשי הרכש של חיל-האוויר ברחבי העולם ותרו אחר מטוסי קרב לשימוש החיל, מטוס המסרשמיט כלל לא הופיע ברשימת הקניות שלהם.

המטוסים המועדפים לרכישה היו מטוסים אמריקאיים ובריטיים בעיקר, אשר עליהם התנסו הטייסים הישראלים ואנשי המח"ל בעבר. אך האמברגו שהטילה ארה"ב על מכירת נשק למזרח התיכון וסירובן של יתר המדינות, למעט צ'כוסלובקיה, למכור לישראל מטוסי קרב, שינו את סדרי העדיפויות, וחיל-האוויר נאלץ להתפשר על רכישת מטוסי מסרשמיט. זאת, למרות שאיש מטייסי החיל לא ידע לתפעלם, איש מהמכונאים לא ידע לתחזקם, היה מחסור בחלפים ומחיר המטוסים היה מופקע.

עשרה מטוסי מסרשמיט ראשונים נרכשו באפריל 1948, והוטסו ארצה כשהם מפורקים וארוזים במטוס-תובלה C-54 שכור במבצע "בלק-5". מטוס התובלה נחת בשדה-התעופה עקרון, ויחד עימו הגיעו טכנאים צ'כיים, שסייעו בהרכבתו ומספר טייסים ישראלים שהוכשרו על המטוס כבר בצ'כוסלובקיה. מרגע עליית המטוס לאוויר, הופסקה השליטה המוחלטת שהיתה עד אז למצרים בשמי ישראל, ופעולת המטוסים גרמו לירידה במורל של החיילים המצרים.

מיום הפלישה של צבאות ערב, ב-15 במאי 1948, נהנה חיל-האוויר המצרי מעליונות אווירית בכל הטריטוריה האווירית הישראלית. מטוסי דקוטה וספיטפייר מצריים הפציצו את תל-אביב ללא הרף, ומשום כך היה זה פיתוי עצום לצאת עם מטוסי הקרב, שאך זה הגיעו ארצה, לתקוף ולהפיל את המטוסים המצריים. אולם אנשי המטה, ובראשם אהרון רמז, דגלו בשיטת ההבלגה וההפתעה. הרעיון היה כי עצם העובדה שהמצרים אינם יודעים כי ברשות ישראל יש מטוסי קרב - היא רק לטובתנו.
המטוסים נוצלו החל מה-29 במאי להפצצת מטרות קרקעיות, ורק ב-3 ביוני 1948 הפיל מודי אלון ז"ל, מפקד טייסת "הקרב הראשונה", שני מטוסי דאקוטה מצריים, שהיו בגיחת-הפצצה מעל תל-אביב (שדה דב ומטרות אזרחיות אחרות). היו אלה ההפלות האוויריות הראשונות בתולדות חיל-האוויר הישראלי.

מטוסי המסרשמיט הוכיחו את עצמם כמטוסים קשים להטסה ולתחזוקה, אשר תבעו קורבנות רבים מקרב הטייסים, שהטיסו אותם במהלך המלחמה, לרבות מפקד הטייסת הראשון. אולם, יש לזקוף לזכותם שהיו אלה מטוסי הקרב הראשונים והיחידים, שנמצאו בישראל בחודשים הראשונים למלחמת העצמאות, והם תרמו להדיפת האויב ולהגנה על שמי המדינה.
טייסי חיל-האוויר באותה תקופה, שרובם המכריע היו אנשי מח"ל, התקשו להתרגל למטוס חריג זה, לא רק עקב הקשיים האובייקטיביים בהטסת מטוס שנחשב לבלתי-סלחן, אלא גם עקב ההתייחסות הקודמת אל המטוס כמטוס-אויב. שכן, אנשי המח"ל התמודדו מולו במלחמת העולם השנייה במטוסי האריקיין, מוסטנג וספיטפייר. עבור טייס מח"ל היה זה מוזר להילחם במטוסי ספיטפייר (של חילות האוויר הערביים) מתוך מושב ה"מסרשמיט".

לאחר סיום מלחמת העצמאות, נותרו בחיל-האוויר חמישה מטוסים כשירים לטיסה, והוחלט להוציאם משירות. אחד המטוסים מוצב כיום במוזיאון חיל-האוויר בחצרים, והוא צבוע בצבעי מטוסו של מודי אלון, שמטוסו התרסק על המסלול לאחר פעולה ב-16 באוקטובר 1948. בסך הכל נרכשו 25 מטוסי S-199, אבל רק 24 הגיעו לחיל-האוויר. הם שימשו משימות יירוט, צליפה וליווי מטוסי תקיפה אחרים. מטוס S-199 אחד אף הותאם לצילום אווירי.

בספטמבר 1935 נערכה טיסת הבכורה של מטוס הקרב "מסרשמיט" 109, פרי תכנונו של מהנדס המטוסים הגרמני פרופ' וילי מסרשמיט. עד תום מלחמת העולם השנייה יוצרו למעלה מ-35 אלף מטוסים כאלה מדגמים שונים. לקראת סוף המלחמה, כאשר מפעילי המטוסים בגרמניה היו נתונים תחת הפצצות כבדות, פתחו הגרמנים קו ייצור נוסף, שמוקם במפעלי אוויה שבצ'כוסלובקיה.

אמנם עד תום המלחמה לא הספיק המפעל להרכיב אף לא מטוס אחד, אך חלקי המסרשמיט שהיו בו לא נותרו מיותמים. עם הקמתה של מדינת צ'כוסלובקיה העצמאית, הוחלט לנצל את חלקי המסרשמיט שבמפעל ולהרכיב מהם מטוסים עבור חיל-האוויר הצ'כוסלובקי. תוך זמן קצר ביותר הורכבו 20 מטוסי BF-109G-14, שקיבלו את הסימון הצבאי S-99. מכיוון שלא נותרו מנועים מדגם דיימלר-בנץ DB-605, שהותקנו במסרשמיט המקורי, הורכבו במטוסים מנועי יונקרס יומו JU-211 , שהיו מצויים בכמויות גדולות. לשם התקנת המנוע החדש נעשו שינויים בתכנון חרטום המטוס וגם תוכנן מדחף תלת-להבי.

בפברואר 1948 החלו המטוסים הסדרתיים הראשונים להיכנס לשירות בחיל-האוויר הצ'כוסלובקי תחת הסימון S-199 , ועד לסגירת קו הייצור ב-1949 יוצרו כ-550 מטוסים. בין המטוסים שיוצרו, היו גם כמה מטוסים דו-מושביים שסומנו CS-199 , ונועדו לאימון טייסים ולהסבתם.

מטוס האוויה S-199 היה שונה במידה ניכרת מה"מסרשמיט" 109 הגרמני, והוא סבל ממגבלות שחייבו את טייסיו להפגין מיומנות גבוהה, בעיקר בהמראה ובנחיתה. בנוסף, סבל מטוס האוויה S-199, כיתר דגמי ה"מסרשמיט" 109, מבעיה נוספת: הוא צויד בכן-נסע ראשי צר יחסית ובעל חוזק נמוך, שגרם לחוסר יציבות בריצה על המסלול. בעיה זאת לא נפתרה גם בדגמים המאוחרים יותר של המטוס, ובעטיה נגרמו תאונות נחיתה רבות. גם השינויים שנעשו במנוע ובמדחף של מטוס האוויה S-199 פגעו בביצועיו: המנוע החדש היה כבד יותר ופיתח הספק מירבי נמוך מהמנוע המקורי, מה שהביא להפחתת כושר הנסיקה של המטוס; המדחף בעל שטח הלהבים הגדול יותר הגביר את נטיית המטוס לסטות שמאלה לאחר שגלגל הזנב התרומם בהמראה, וחייב הטייה גדולה של הגה הכיוון לקיזוז הסטייה, ואילו מבנה הגאים אילץ את הטייס לתפעל את המטוס ביתר רגישות.