בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 170 (271) 27/08/06

יומן לחימה

אתה מפחד, אבל אתה פשוט ממשיך

סרן א', מטייסת "החרב המתהפכת" המפעילה מסוקי ינשוף (בלק–הוק), מתאר חילוץ תחת אש, באור יום בלב בינת–ג'בל

סיון גזית | צילום:ליאור דיין

"בסביבות השעה חמש וחצי בבוקר היתה הזנקה ראשונה לפינוי מספר פצועים בבינת–ג'בל. יצאנו לשם וחמש דקות לאחר מכן, הצטרף מסוק נוסף מטייסת 'ציפורי המדבר'. בעצם את רוב הטיסה עשינו יחד ועבדנו בשיתוף פעולה. עוד לא היתה לנו תמונת מצב של מה בדיוק קורה בשטח ובדיעבד ברור שהכוח הקרקעי נתקל באופן די חמור. לא התאפשר פינוי באמצעות רכב כיוון שהצירים היו ממולכדים ולכן הדרך היחידה להוציא אותם היתה באמצעות מסוקים. הבעיה היתה לרכז את הפצועים ולהביא אותם לנקודת האיסוף, כי הם היו בצד השני של העיירה והיו צריכים לעבור את כל בינת–ג'בל ברגל כדי להגיע אלינו.            

"כל הזמן הזה היינו בקשר עם הבקר כמובן, אבל בעיקר עם הכוח הקרקעי בשטח. העבודה שלהם היתה מצוינת, הם היו קרי רוח לאורך כל האירוע. את העניינים ניהל שם קצין אג"ם (אגף מבצעים) של 'גולני' ועבדנו בתיאום איתו. המתנו כמה שעות לפני כניסתנו לאזור. חיכינו שהפצועים יהיו מרוכזים באזור מסוים בו אפשר לנחות. הרי הבעיה העיקרית היתה שמדובר בעיירה ואי אפשר פשוט לנחות במרכזה. לכן היינו צריכים למצוא מקום בפאתי העיירה שגם הכוח יוכל להגיע אליו וגם שלא יהיה מאוים. כשעה לפני הנחיתה הכוח היה צריך לאבטח כמו שצריך את האזור, שהיה מאוים מאוד, כי בכל הגזרה התנהלה לחימה רצופה וקשה עם יריות משני הצדדים. מהאוויר חיפה עלינו מסק"ר (מסוק קרב).

איך להיכנס - ואיך לצאת

"לאזור הנחיתה הגיעו כבר כמה פצועים ולכן החלטנו להיכנס. בכל אירוע כזה יש תמיד את הסכנה שהם יודעים שיגיעו מסוקים לחלץ את הפצועים ומחכה שם חוליה להפיל אותנו. דנו בינינו מהיכן נכון להיכנס ובחרנו בנתיב הנסתר ביותר.         

"היינו צריכים לחשוב כיצד אנחנו עושים את זה נכון כדי שמבצע הפינוי לא יצטרך להימשך יותר מדי זמן. הרי אם המבצע נמשך זמן רב, אנחנו מגדילים את הסיכון, כי מתישהו היו מגלים מהיכן אנחנו נכנסים. היינו מוכנים אפילו להתפשר על כך שנגיע מאוחר יותר, אבל נעשה את זה מהר. הסיכון מבחינתנו הוא שאנחנו לא ממש יודעים מה קורה שם, אנחנו נוחתים באמצע הקרב והחשש ממארב גדול ביותר.

"העיירה עצמה נראתה ממש כמו שדה קרב: בתים פגועים, יריות, ועשן מכל מקום. ידענו בדיוק היכן הכוח נמצא אבל היו כל כך הרבה מדורות שם שהיה לנו די קשה לראות אותו בעין. לכן הכוח הכווין אותנו אליו דרך הקשר: 'טוס ימינה, טוס שמאלה, עכשיו אתה מולי תמשיך לנחיתה'. הכוח חיכה לנו למטה ואנחנו, במסוק הראשון, פינינו את חמשת הפצועים הראשונים. הם עשו עבודה מדהימה, אלה שהיו פצועים קל סחבו את הפצועים קשה, באמת גיבורים. היינו זמן מועט על הקרקע, שכן הם עבדו ממש לפי התרגולות. המראנו חזרה שוב בנתיב נסתר. ברגע שיצאנו מלבנון אז החבר'ה התחילו להגיד תודה. אני יכול להגיד שהסיפוק הוא עצום, כי הצלנו את החיים של לפחות חלק מהם. לקחנו אותם לבית–חולים רמב"ם, כשכל הפצועים מיוצבים".

אדרנלין, פחד ודילמות

"אני יכול לומר שזה מפחיד מאוד וכל מי שאומר אחרת כנראה לא חווה משהו כזה. אבל כששומעים את האנשים שלנו בקשר ומבינים שהם חייבים שתגיע, כי אם לא אז גם אף אחד אחר לא יגיע הדילמה, פשוט נעלמת. אתה יודע שאתה חייב לעשות את זה ואתה לא מהסס. אתה מפחד אבל אתה פשוט ממשיך כי אנשים למטה סומכים עליך שתעשה את מה שצריך כדי להוציא אותם. יושב שם פצוע ומחכה, והדבר היחיד שמחזיק אותו לפני שהוא נשבר זה שהמסוק יגיע וייקח אותו לבית–חולים. לפני הכניסה עברו לי מחשבות רבות בראש, בעיקר כי שמעתי את הכוח בקשר והיה ברור שהמצב שם קשה. אבל בזמן הכניסה עצמה אתה פשוט חושב כמו רובוט, עושה את מה שצריך ולא חושב על עצמך בכלל. פחדתי לפני, וכשהכל נגמר פתאום קלטתי מה עשיתי. אבל ברגע שאתה נמצא בתוך האירוע ויש אדרנלין, אתה יודע מה לעשות, אתה מתורגל בנהלים ואתה פשוט עושה את זה בלי לערב רגשות. הרי בסופו של דבר ההתמחות שלנו במערך המסע"ר (מסוקי סער) היא להגיע באופן נסתר לנקודה, לקחת את מי שצריך ולצאת, וזה מה שעשינו.

"לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב על זה, כי בערב כבר היתה לי הזנקה נוספת לפצועים במארון א–ראס. הקושי בלהיות טייס בסוג לחימה כזה הוא שבניגוד לכוחות הקרקעיים, שנמצאים בתוך המצב, אחרי כל גיחה אני חוזר לטייסת. פתאום  כשיש הזנקה אתה עובר מהשקט של מבנה הטייסת המוכר לתוך מצב של קרב, במקום לא מוכר ובתנאי אי–ודאות. זה עניין של מספר דקות בין להיות בחוץ לבין להיות בקרב. בסך הכל אני חושב שחיל–האוויר הוא גורם משמעותי מאוד בלחימה הזו ורואים את התוצאות בשטח. הכוחות הקרקעיים סומכים עלינו".       

עוד באותו מדור

פצצה של מפעל

כתוצאה מפעילות הלחימה האינטנסיבית, משתמשים בבסיסי חיל–האוויר בעשרות פצצות ביום. הדרישה הגוברת לחימוש בבסיסי חצור, נבטים ורמון, הביאה לפתרון יצירתי: הקמת מפעל להרכבת פצצות בשטח הבסיס

צריך שתיים לטנגו

טייסת "העקרב" וטייסת "הקרב הראשונה" הן שתי טייסות ברק (F-16C/D) אחיות. מאז תחילת הלחימה תוקפות השתיים מטרות ויעדים ברחבי לבנון וברצועת עזה וחתומות על לא מעט טילים ופצצות ששוגרו לעבר מטרות חיזבאללה