בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 172 (273) 28/12/06
ביום ראשון הקרוב יצא לאור הגיליון החדש של בטאון חיל-האוויר.
גיליון בעיצוב מחודש.
בגליון כתבות מיוחדות לקראת מסדר כנפיים, נתוני בוגרי קורס הטיס האחרון, כתבה על תדלוקים, טרור אווירי ותכנון המערכה ועוד נושאים רבים ומגוונים.

כתבות

חי באוויר

תגיות: משפח"א , בית הספר לטיסה , היסטוריה

סא"ל (מיל') נדב מרגלית כבר בן 70, אבל זה לא אומר שהוא משנה ממנהגו להדריך טייסים צעירים בבית–הספר של חיל–האוויר. סיפורו של אחד הטייסים האחרונים בחיל–האוויר שהספיק לטוס על ספיטפייר ועדיין משרת בחיל, עובר דרך מלחמות ישראל, הפלות של מטוסי אויב, הדרכה מתמדת של חניכים צעירים וגם חלום שעדיין לא מימש - להיות רופא

נינה מינדרול | צילום: שקד סבג ואלבום נדב מרגלית

"כשהתחלתי לשרת במילואים וקיבלתי תלושים לביטוח לאומי, הלכתי לסניף המקומי", מספר סא"ל (מיל') נדב מרגלית, "הגשתי אותם לפקידה והיא שאלה: 'הבאת ייפוי כח?', שאלתי: 'איזה ייפוי כח?', 'מהבן', היא ענתה. 'אבל למה אני צריך ייפוי כח מהבן?', אז היא הסבירה לי: 'אלה הרי התלושים שלו... הוא זה שעושה מילואים...', הבנתי את הבלבול ועניתי: 'לא... אלה התלושים שלי!'. אז היא התנצלה ואמרה שהם עדיין לא פגשו מילואימניק כזה, אבל זה בסדר".

כזה הוא נדב מרגלית. רק לפני חודשיים חגג את יום הולדתו ה–70 אך הוא עדיין עושה שירות מילואים בטייסת המיון בה טס עד לפני חמש שנים, מדריך בבית–הספר לטיסה בהרצליה וממש לא מתכנן להפסיק. הוא נשוי לסימונה כבר עשרים וחמש שנה ואב לשתי בנות, אחת מהן רופאה וארבעה בנים, אחד מהם טייס באל–על המשרת במילואים בחיל–האוויר. סיפור מרשים על אדם מרשים עוד יותר.

12 ג'י בסיני

סא"ל (מיל') נדב מרגלית נולד בשנת 1936, בכפר ורבורג. "למדתי שם בבית–ספר עממי עד כיתה ח' ואז עברתי לתל אביב לבית–ספר מקצועי, מקס פיין, למכונאות רכב. אני מכונאי רכב מוסמך וכשהתגייסתי לצבא שינו לי את המקצוע לטייס", מספר נדב, "אני היום המכונאי הכי טוב בין הטייסים ויש לי אפילו תעודת הוקרה ממכונאים של הטייסת שהיו נעזרים בי כשרצו חוות דעת מקצועית".

אביו של נדב, יונה, ניהל את המחלבה במושב ואימו, שרה, הייתה מורה. "שניהם הקפידו על עברית טובה ועד גיל מבוגר אבא שלי לא נתן לי לדבר בסלנג", נזכר נדב, "תמיד אמרתי לו: 'אבא זה מקובל, היום אי אפשר לדבר בשפה מגוהצת', אבל זה לא עזר".

נדב הוא הבכור מבין ארבעה אחים. "אחי השני הוא דוקטור לפיזיקה ולמתמטיקה ואחי השלישי הוא מומחה להשקיה", מספר נדב, "ולאחי הצעיר יש מסגרייה".

נדב מרגלית, הסתבר, כלל לא חלם להיות טייס. הוא התגלגל לקורס–הטיס במקרה, בזכות חבר טוב שהתקבל לפניו. "לא חשבתי בכלל אז על חיל–האוויר", הוא מודה, "למדתי מקצוע. אבא שלי תמיד אמר שעדיף להיות בעל מקצוע מאשר להיות עשיר כי כסף אפשר להפסיד אבל אם יש לך מקצוע תמיד תעמוד על הרגליים. אז הוא דאג שאהיה בעל מקצוע. למדתי מכונאות והייתי טוב בזה ועוד לפני הצבא ניהלתי במושב אצלנו את תחנת הטרקטורים ואת מחסן הנשק כי סמכו עלי גם בגילי הצעיר.

"חבר שלי מהכפר אמר לי 'תשמע, קיבלו אותי לקורס–טיס, אולי תנסה גם אתה?'", משחזר נדב, "הבדיקות אז לקורס–טיס כללו מחרטה כזו שהיו מסובבים שתי ידיות והיה צריך להוליך עיפרון ולצייר עם זה עיגול והבדיקה השנייה הייתה פירוק והרכבה של איזה כלי נשק. בחרטות שזה המקצוע שלמדתי בביה"ס, קיבלתי תשע, ציירתי עיגול מושלם. את החלק של הפירוק וההרכבה ידעתי בעיניים עצומות, מהיותי אחראי על מחסן הנשק בכפר, לקח לי שלושים שניות לפרק ולהרכיב והתקבלתי לקורס–טיס".

את הקורס סיים נדב מרגלית בינואר 1956 וממנו המשיך לטייסת "העקרב" שפעלה אז בבסיס רמת–דוד, בה עבר קורס אימון מבצעי על מטוסי ספיטפייר. "טסתי שם שלושה חודשים בערך, כמאה שעות ספיטפייר. באותה תקופה הגיעו מטוסי הסילון הראשונים לחיל–האוויר, המטאורים", מספר נדב, "עברתי לטוס עליהם בטייסת 'הסילון הראשונה' ואז הגיעו המטוסים הצרפתיים, האורגאנים והמיסטרים. טסתי על אורגאן כשלוש שעות רק בשביל ללמוד ולהכיר מטוס צרפתי ואז עברתי למיסטר. ביוני 1956 כבר טסתי על המיסטרים, מבצע 'קדש' תפס אותי שם. הייתי טייס צעיר, עוד לא גמרתי את ההסבה על המיסטר, אבל שלחו אותנו להילחם".

במהלך המבצע "הכל היה רגוע", לדבריו של נדב, פרט לקרב אוויר אחד בו הצליח להפיל מטוס "מיג" מצרי: "הוביל אותי טייס ותיק, דני שפירא, ונתקלנו ברביעייה של מיגים מעל אל–עריש. היה קרב קצר, הפלתי אחד, גמרתי את התחמושת ודני ואני הסתלקנו הביתה", הוא מספר. "מה שקרה באחת הגיחות זה שהייתי צריך להיחלץ בהרבה ג'י, מה שנקרא, בכח רב, כי התקרבתי יותר מדי לקרקע. עברתי 12 ג'י, שזה מספר עצום של ג'י, ומעכתי חוליה בגב. הייתי מקורקע כחצי שנה עד שחזרתי לטיסה וזהו, זה הארוע היחיד".

לאחר מבצע 'קדש' המשיך נדב מרגלית לטוס על מטוסי המיסטר בטייסת "הכנף המעופפת" (כיום טייסת "מגיני הדרום") ובשנת 1964, לאחר שסיים את תפקידו כסגן מפקד הטייסת, פרש למילואים בדרגת סרן.

מרמת השרון לתעלה

"כשהגיע הזמן שלי לעלות בדרגה, רצו שאני אקח תפקיד פיקודי או ניהולי ואני ביקשתי ללכת לקורס טייסי ניסוי אבל לא שלחו אותי", מספר נדב. "האלוף עזר ויצמן עליו השלום שכולנו אהבנו אמר לי: 'אנחנו לא צריכים טייסי ניסוי, יש לנו את דני שפירא', הוא היה אז סגנו של מפקד החיל, דן טולקובסקי. כאשר שמעתי את זה ביקשתי מעזר להכניס אותי לאל–על. הוא ישב חמש דקות כהלום רעם אבל בסוף הוא אמר: 'אתה יודע מה? בסדר'. התחלתי לטוס באל–על והמשכתי לטוס בחיל–האוויר במילואים".

במלחמת ששת הימים טס נדב מרגלית במטוס המיסטר בטייסת "מגיני הדרום" במסגרת שירות המילואים שלו. "זו לא הייתה מלחמה קשה. לא הייתה להם הגנה אווירית, כתשנו אותם, ניצחנו והלכנו הביתה וחשבנו שזהו, שלא נצטרך להלחם ושבנינו ונכדינו לא יצטרכו להלחם. היינו תמימים". אומר נדב ומספר: "במלחמת ההתשה תקפנו את הצבא המצרי בסיני, בתעלה. אני זוכר שקיבלתי טלפון מהטייסת, שהייתה אז בתל–נוף: 'תקפוץ לשדה–דב, מחכה לך שם פייפר'. אז הקפיצו אותי לתל–נוף ומהרגע שדיברו איתי, עברו אולי חמישים דקות וכבר הייתי מעל התעלה. עשיתי את זה בזמן שיא אני חושב: מרמת השרון לתעלה בחמישים דקות".

במהלך מלחמת ההתשה ביצע נדב יותר מעשרים גיחות תקיפה עליהן גם קיבל תעודות רבות. "אני שומר עליהן איפה שהוא", הוא מודה ומספר על אחת מהן: "אני זוכר שטסתי וראיתי פתאום ממש עמוד אש שמתרומם וטס לעברי. דיווחתי בקשר ואמרו לי 'לא יכול להיות שראית כזה דבר'. בסוף הסתבר שהמצרים קיבלו סוללות SA–2 שזה טיל קרקע–אוויר. זה כמו שעכשיו הייתה הפתעה עם הטיל שחטף הסטי"ל (ספינת טילים) שלנו, אז אותה הפתעה הייתה אז עם הטילים האלה".

אך לא רק תקיפות וטיסות מעבר לגבול העסיקו את נדב באותה תקופה. "היו קוראים לי למילואים לטוס טיסות מבחן על מטוסים שעברו שיפוץ. אז יום אחד באתי למילואים ואמרו לי שיש מטוס מיסטר שיצא מבדיקה ביחידת האחזקה האווירית בתל–נוף וצריך לבדוק אותו", הוא נזכר, "אני ממריא איתו ומרגיש שאין לי שליטה על ההגאים שלו. על הקרקע זה היה בסדר אבל באוויר הם לא הגיבו. אספתי קצת גובה בשביל לנטוש וכשאני מרים כבר את הידיים לידית ההפלטה אני רואה פתאום שהוא מגיב. בסוף תפסתי שהוא מגיב, רק באיחור של כמה שניות. מהזזת ההגה ועד לתגובת המטוס עוברות שתי שניות שזה המון. כבר הספקתי פעמיים להחליט שאני נוטש בזמן הזה. "התאמנתי באוויר בהטסתו והבאתי אותו ככה לנחיתה. הסתבר שלא ניקזו אוויר מהמערכת ההידראולית, תקלה של המכונאים. אבל זה היה הכי קרוב לנטישה שהייתי אי פעם. פגע בי פגז במלחמת יום כיפור אבל לא נגרם למטוס נזק גדול. עדיין זאת הייתה התקלה הרצינית היחידה, הכי קרוב לנטישה".

בחזרה לבית–הספר

מלחמת יום הכיפורים תפסה את נדב מרגלית בביתו. הוא עדיין שירת במילואים ועדיין בטייסת "הכנף המעופפת" שבתל–נוף, אך כעת כבר על מטוסי העיט, בהם החליפה הטייסת את המיסטרים. "זה היה בשבת. ראינו פתאום מטוס עובר מעל הבית ברמת השרון, זה היה סקייהוק", נזכר נדב ומסביר, "יש לי חבר, שכן, ששירת יחד איתי בטייסת, אז מיהרנו ורצנו יחד לבסיס. זאת הייתה מלחמה קשה ומרה. פתחתי את המלחמה בשבת וגמרתי אותה אחרי חודש וחצי. הגענו לטייסת והתחלנו לתקוף את המצרים. מפקד הטייסת שלי אז נהרג, פגע בו טיל. אני הייתי באותו זמן באוויר והיו לנו אותות קריאה דומים, שלו 'חכם' ושלי 'פיקח'. נחתתי, חזרתי לדת"ק (דיר תת–קרקעי), ירדתי מהמטוס ואז החבר הזה שלי מרמת השרון, שקוראים לו צוציק אבל הוא בגובה של שני מטר, מרים אותי ומחבק אותי ובוכה. ממש בוכה. וכל דמעה אצלו זה חצי כוס, אני אומר לו 'מוישה, השתגעת, מה אתה עושה??', 'אמרו שנהרגת', הוא עונה לי. שאלתי 'מי נהרג?' 'חכם 1'. אז הבנתי. זה היה מפקד הטייסת וכך נודע לי שהוא נהרג".

"בסוף המלחמה קיבלתי חופש לטוס כמה טיסות באל–על. הבאתי מטוסים עמוסים בפצצות. קיבלנו מלאי מהאמריקאים, הבאתי מטוס מלא רובי M–16 ופצצות", נזכר ומספר על ההערכה הרבה לה זכה בטייסת ובחיל–האוויר על פעילותו במלחמת יום הכיפורים: "כשנגמרה המלחמה נערך משאל סוציומטרי בין הטייסים הצעירים ויצאתי מקום ראשון בתור המוביל שעליו אפשר לסמוך, אז קיבלתי תעודה יפה והעלו אותי בדרגה".

שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1976, בהיותו בן ארבעים, הפסיק נדב מרגלית לטוס טיסה קרבית, אבל זה לא הטריד אותו יותר מדי. "אני, בניגוד לאשת לוט, לא מביט אחורה אלא הולך קדימה. עשיתי את שלי, צריך להשאיר מקום לצעירים. אז חזרתי להדריך בבית–הספר לטיסה בשמחה אמיתית", מסביר נדב ומספר על ההמשך: "בשנת 1985, כשהייתי בן 49, נאלצתי לעזוב את אל–על בגלל בעיית בריאות והתחלתי לעבוד כאזרח בבית–הספר לטיסה. עד אז רק עשיתי שם מילואים. עבדתי שם עד שנת 2001, עד שמלאו לי 65", הוא נזכר, "בינתיים, הבעיה הרפואית הזו, בראייה, השתפרה וקיבלתי בחזרה את הרשיון האזרחי שלי. התחלתי לטוס בחברת 'קא"ל' (קווי אוויר למטען) שהיא חברת מטענים עם מטוסי ג'מבו. הייתי אז בן 60. אפילו קצת לפני. טסתי שם עד לפרישתי בגיל 65".

נדב עבד כאזרח עובד צה"ל בטייסת קדם–מכין (היום טייסת מיון) וסייע בקביעת התאמתם של הפרחים הצעירים לטיסה בחיל–האוויר. "בתקופה הזו הייתי מדריך גם של חבר'ה צעירים וגם של הטייסים הוותיקים. היו לי החניכים שלי וגם הייתי מסב את מי שצריך על מטוס הפייפר", מספר נדב, "היו נותנים לי להסב את מפקדי הבסיס וסגניהם ואת מפקדי בית–הספר לטיסה שרצו להכיר את כל מטוסי בית–הספר וטייסים שלא טסו הרבה שנים על פייפר".

מדריך בלתי נלאה

"כשהגעתי לגיל 65 והייתי צריך להפסיק לטוס לגמרי, עשו לכבודי טקס מאוד יפה ממש הפקה", נזכר נדב בפרישתו מטיסות בחיל–האוויר, "אבל רק כמה חודשים לאחר מכן, כבר שאלו אותי אם אני מוכן לחזור להדריך את חניכי קורס–טיס בטייסת מיון על מערכות מטוס הסנונית החדש שהגיע. הדרכה קרקעית כמובן. וודאי שאמרתי כן, אבל בתנאי שאטוס כמה טיסות על הסנונית.

"רא"ל דני חלוץ שהיה מפקד החיל אישר לי לטוס מעט אבל מייד גם הבהיר: 'אני מכיר אותך, אתה טס 2–3 טיסות וזה הכל! אני נפרדתי ממך בגיל 65 ואם אני לא אזהר אני אצטרך להפרד ממך שוב בגיל 70". ולמה בחרו לתפקיד דווקא את נדב מרגלית? "אני יודע...", הוא מנסה למצוא הסבר, "יש לי כושר טכני. אני מבין מערכות של מטוסים. מסתבר שאני נחשב לסמכות ועד היום מתקשרים אלי. אני זוכר שיום אחד הייתי בחופש ופתאום הנייד שלי מצלצל. מתקשר אלי מפקד טייסת הפייפרים ואומר לי: 'נדב, תשמע, מטוס פייפר נכנס לסחרור. הוא יצא מזה, אבל מה עכשיו? מה אתה מציע לעשות?'. אז אמרתי: 'תקשיב, אני עכשיו בדיוק בפריז, כל דקה עולה עשרה שקלים אז עצה שאני יכול לתת לך מכאן זה תפנה למנ"ט (מרכז ניסויי טיסה). שיקחו מצנחים, יעלו על הפייפר הזה ויבדקו אותו כמו שצריך'. הוא ענה לי שאני צודק, אבל האינסטינקט הראשוני שלו היה להתקשר דווקא אלי כדי לשאול אותי מה לעשות".

עכשיו נדב מרגלית נחשב למעשה פנסיונר אבל ממש לא מתנהג כמו אחד. חוץ מהמילואים בטייסת מיון בבית–הספר לטיסה, הוא מדריך גם בבית–הספר לטיסה בהרצליה. "אני מלמד טיסת מכשירים", אומר נדב, "אני לא מלמד מהתחלה כי זה כבר פחות מעניין אותי להתחיל להתעסק עם חניכים מהשלב הראשון, אז אני מדריך את מי שרוצה ללמוד טיסת מכשירים, גם בסימולאטור וגם באוויר. יש לי משהו כמו 2–3 טיסות כאלה בשבוע בהרצליה ובשדה–דב".

את ימי המילואים בטייסת מיון, בהם הוא מדריך פרחי טיס צעירים, נדב אוהב במיוחד: "אני ממש נהנה. יש הרבה קטעים מצחיקים וסיפוק. אני זוכר שפעם אחת דיברתי על מערכת הידראולית ומישהי הצביעה ואמרה לי שאני טועה. ובאמת הסתבר שאני טועה ומטעה כבר הרבה זמן. הייתי בהלם. התפעלתי מחדות המחשבה שלה. אני מאוד נהנה כשחניכים שלי תופסים אותי בטעות, ממרומי גילי ומעמדי אם מישהו מצליח למצוא אצלי טעות אני רק מאושר".

אבל למרות ההנאה והסיפוק, נדב מבין שגם זה לא יימשך לנצח. "אני אומר להם שיתחילו למנות לי מחליף כי בגילי קורה שלא קמים בוקר אחד אבל הם רק אומרים לי: 'אל תדבר איתנו על זה בכלל'. אני מניח שאמשיך עוד שנתיים שלוש", הוא אומר, "אני עדיין מרגיש טוב, בריא, אין לי בעיה והראש עדיין עובד. כשזה יגמר נראה מה יהיה הלאה".

מהשירות הארוך והעמוס בחיל–האוויר לא היה נדב משנה דבר. אך יש בחירה אחת בחייו אותה היה משנה. "מה שהייתי עושה זה במקום ללכת לאל–על, הייתי לומד רפואה", הוא מודה ומסביר מדוע: "זה מאוד מעניין אותי כי הגוף שלנו הוא כמו מכונה ואני אוהב מכונות. זו מכונה מתוחכמת ברמה שאנחנו לא תופסים בכלל. אז הנה, זה מה שהייתי משנה, הייתי נעשה רופא, כמו בתי".

עוד באותו מדור

זבנג וגמרנו?

בדצמבר 1969 תקפו ביום אחד 100 מטוסי חיל–האוויר את סוללות הנ"מ המצריות באיזור תעלת סואץ. יום זה המחיש בצורה הטובה ביותר את המאבק בין הטיל למטוס שאיפיין את מלחמת ההתשה. הטור ההיסטורי מביא הפעם את סיפור המאבק ההוא

עכשיו מעונן

הם אחראים לספק מידע חיוני לכל הפעולות המבצעיות של חיל–האוויר, כמו גם לאימונים ולתוכניות אחרות. קציני וחיילי מרכז המטאורולוגיה של חיל–האוויר, עובדים יום וליל על–מנת למזער את גורם ההפתעה שמביא בכנפיו מזג–האוויר ויודעים שכל טעות קטנה שלהם עלולה לגרום לסערה