בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 168 (269) 27/04/06

כתבות

שלמה והנמרים

כבר יותר מ–35 שנה משמש שלמה אלון כנהג האוטובוס בטייסת "הנמר המעופף". בשנים בהן הוא נמצא בין מטוסי הסקייהוק, הוא עבר מלחמות, מבצעים ובעיקר הכיר כמעט את כל מי שעבר בטייסת. דרך סיפורו נפרש גם סיפורה של הטייסת האחראית עד היום על הכשרת טייסי הקרב בחיל–האוויר

נינה מינדרול | צילום: ליאור דיין


"טייסת 'הנמר המעופף' הינה טייסת עיט (סקייהוק) שתפקידה להכשיר את הטייסים הצעירים ביותר לקראת השיבוץ בטייסות הקרב השונות. השהייה ב'נמר המעופף' היא תמיד זמנית וקצרת–מועד ולמרות שהשאיפה של כל טייס צעיר ב'נמרים' היא לעבור לטייסת אחרת, הרוב זוכרים את תקופת ההמתנה הזאת בחום ובגעגועים".

כך נכתב בגיליון אוגוסט 1998 (מספר 122) של בטאון חיל–האוויר, עת חגגה טייסת "הנמר המעופף" שלושים שנה לפתיחתה. מאז עבר כמעט עשור, מטוסי העיט עברו השבחה מקיפה, דורות רבים של טייסים צעירים הגיעו מקורס–הטיס, סיימו קא"ם (קורס אימון מבצעי) ועזבו את הטייסת, אבל אם נסתכל קצת יותר לעומק נגלה שבעצם כמעט ולא השתנה דבר. "הנמר המעופף" נותרה אותה טייסת אהובה ומיוחדת כפי שהייתה לפני כמעט ארבעים שנה ועל כך יכול להעיד אדם המלווה את הטייסת כמעט מיום הקמתה וממשיך לעמוד לצידה עד היום. שלמה אלון, נהג האוטובוס של טייסת הסקייהוקים מזה שלושים וחמש שנים מבהיר שאת המנגינה הזו אי אפשר להפסיק: "הטייסת הזו, לא רק בשבילי אלא גם בשביל כל חיל–האוויר, זה משהו מיוחד במינו כי כולם עוברים פה ולמען האמת, למרות כל השנים שחלפו, דבר לא השתנה. אמנם שינויים קלים תמיד יש, אבל בסך הכל הטייסת ממשיכה לטוס, המטוסים ממשיכים להיות אמינים ומחזיקים מעמד למרות גילם והחבר'ה הותיקים אוהבים את הטייסים הצעירים ודואגים להם בדיוק כמו שהיה פעם. ואת יודעת, יש כאלה שאמרו במהלך השנים שטייסת 'הנמר המעופף' תיסגר אבל אני לא האמנתי. אני ידעתי שהיא תמשיך לפעול והנה, עובדה, היא עובדת עד היום".

ירושת האיל הנוגח

את 48 מטוסי העיט (מקדונאל–דאגלס A-4 סקייהוק) הראשונים שלו, רכש חיל–האוויר בארצות–הברית לפני ארבעים שנה בדיוק, בקיץ 1966, יחד עם מטוסי מיראז'   M–5 צרפתיים. הייתה זו הפעם הראשונה מאז מלחמת סיני שהממשל האמריקאי אישר רכש של מטוסי תקיפה בידי מדינת ישראל. המטוסים נקלטו בטייסת "העמק" שהייתה טייסת העיט הראשונה וכעבור כשנה כבר פעל במסגרתה גרעין ההקמה של טייסת העיט השניה, טייסת "הנמר המעופף".

"באתי לטייסת 'הנמר המעופף' אחרי מספר יחידות, אבל אין ספק שהקמת הטייסת הייתה האתגר הקשה ביותר שלי. צריך לזכור שחיל–האוויר ציפה בכליון עיניים להגעת הסקייהוקים, כדי להוסיף מימד חדש לכושר התקיפה של החיל", מספר סא"ל (מיל') יוסף שריג, מפקדה הראשון של הטייסת, בספר שיצא לרגל שלושים שנה להקמתה. "כמפקד הטייסת הראשון, ראיתי את העיקר במהירות הקליטה של המטוסים ובהסתגלות הגף הטכני לכמות ומגוון החימוש שהמטוס מסוגל לשאת. אימון הטייסים היה אומנם חשוב אך לא דרמטי כמו שאר הרבדים שהיו צריכים וזקוקים לתשומת לב וחשדנות. גם רגעים קשים לא היו חסרים. ב–1966, למשל, כאשר הוחלט שאני אפקד על הטייסת נקבע שרס"ן אקי ארצי ז"ל יהיה סמ"ט (סגן מפקד טייסת) א'. אקי נהרג מספר שבועות לאחר מכן בחזרה מגיחת צילום ומחליפו, סרן צור בן–ברק ז"ל נהרג כמה חודשים אחר כך בטיסת לילה במסגרת קורס מובילים בכירים. אל"ם (מיל') ניסים אשכנזי היה סמ"ט מספר שלוש אבל שבוע לפני הנסיעה לארצות–הברית, ללימוד מערכות המטוס, אושפז בבית חולים. תא"ל (מיל') אריק עזוז, סמ"ט מספר ארבע שרד בתפקיד מספר ימים בלבד מכיוון שמלחמת ששת הימים החזירה אותו מארה"ב ובינתיים ניסים הבריא וחזר לתפקיד ולנסיעה לארה"ב".

טייסת הנמרים נפתחה בסוף חודש דצמבר של שנת 1967 בבסיס חיל–האוויר חצור וכשנה וחצי לאחר מכן עברה לבסיס חצרים. את מטוסי העיט הראשונים שלה, מדגם H, קלטה ביוני 1968 ובניגוד לרוב הטייסות בחיל–האוויר אשר החליפו כמה פלטפורמות במהלך שנות קיומן, נשארה טייסת "הנמר המעופף" עם מטוסי העיט עד היום.
במהלך השנים בוצעו במטוסי העיט לא מעט שינויים ונרכשו גם כמה דגמים מתקדמים יותר. במהלך חודש אוגוסט 1971 הוחלט להתקין במטוסים מערכת בקרת ירי בשם 'קריסטל' ולהחליף את תותחי ה–20 מ"מ לתותחי 30 מ"מ. לאחר מלחמת יום הכיפורים הוארך צינור הפליטה אל מחוץ למעטפת זנב המטוס ובכך הוקטנו סיכויי הפגיעה בו על–ידי טילים מתבייתי חום. במאי 1976 החלה טייסת "הנמר המעופף" לקלוט מטוסי עיט מדגם E שנפלטו מטייסת "נשר הזהב" לאחר שזו החלה בקליטת מטוסי עיט מתקדמים מדגם N וכעשור לאחר מכן כבר הוציאה טייסת הנמרים את דגם ה–E משימוש כאשר טייסת "האיל הנוגח" נסגרה והורישה לה את מטוסי ה–N שלה, בה משתמש החיל עד היום. השיפור הגדול ביותר במטוסי העיט, שצפוי להאריך את תוחלת החיים שלו בכעשור לפחות, הסתיים לפני מספר חודשים והתמקד בעיקר בשיפור מערכות אוויוניות ומערכות התחקור במטוס.

"חיסלנו את כולם"

את טבילת האש המבצעית הראשונה שלה ביצעה הטייסת במהלך מלחמת ההתשה. בתגובה לפעילות מחבלים מהארגונים "אל–פתח" ו"החזית העממית" משטח ירדן, יצאו מטוסי הטייסת ב–4 באוגוסט 1968 לתקוף ולפגוע במפקדות ובמתקני מחבלים בבסיסיהם העורפיים באזור א–סלט בירדן. 

במהלך כל מלחמת ההתשה פעלה טייסת "הנמר המעופף" בארבע גזרות לחימה: מצרים, סוריה, ירדן ולבנון וביצעה למעלה מ–1500 גיחות. עיקר פעילותה היה תקיפת סוללות טק"א (טילי קרקע–אוויר), מוצבי חי"ר (חיל רגלים) ומוצבי מכ"מ ורק"מ (רכב קרבי משוריין). "הייתה בעיה - טילי הנ"מ של הסורים. מי שטיפל בזה הייתה טייסת 'הנמר המעופף'. אני כמובן הייתי שם והמשכתי לעבוד, גם בלילות כשהיה צריך", מספר שלמה על תקופת מלחמת ההתשה בטייסת, "באחד הימים שלחו אותי להביא בחור בשם דקל שבדיוק חזר ממשימת תקיפה ואני זוכר איך שהוא ירד מהמטוס מבסוט ואמר לי: 'שלמה, חיסלנו את כל הטילים של הסורים'. ממש במילים האלה. ואני הייתי אפילו יותר מבסוט ממנו. זה היה כל כך מזמן אבל זה לא יוצא לי מהראש ואני כל הזמן נזכר בזה וגם מזכיר את זה לחבר'ה פה בטייסת כי דברים כאלה חשוב לא לשכוח".

אך לא כל הגיחות הסתיימו בתקיפה מוצלחת. באוגוסט 1969 יצא אל"ם (מיל') ניסים אשכנזי, אז מפקד הטייסת, לגיחה מבצעית במצרים ונפל בשבי. בספר שיצא בטייסת לקראת 20 שנה להקמתה, סיפר ניסים על החוויה: "ההרגשה נוראה. אתה טס באווירון בהרגשה של כח, בטחון שליטה, אתה המלך בשמיים - זורק פצצות, מבסוט מהחיים... דקה אחר כך אתה מוצא את עצמך בעולם שונה, תלוי על מצנח בשמיים, מפרפר בין חיים ומוות. נפלטתי במהירות של כ–500 קשר, זוהי מהירות גבוהה מאוד, על גבול מגבלות כיסא המפלט ומצאתי את עצמי עם שברים ביד וברגל, מפותל בין מיתרי המצנח כתוצאה מהפלטה במהירות גבוהה. הרגשתי שאני נחנק מחוסר אוויר, צינור החמצן היה מפותל, הסרתי את הקסדה וזרקתי אותה. הגעתי לקרקע ברוח חזקה, עם גפיים שבורות, לנחיתה על שדה מלא אבנים ענקיות. המצרים ירו עלי בעודי באוויר, עם הנחיתה תפשו אותי וקבעו את ידי והרגל השבורים בגבס במרפאת שדה מוזנחת. התעוררתי מן העלפון בבית–חולים בקהיר, שם ישבתי ארבעה חודשים. בתקופה זו עברתי שבעה ניתוחים לא מוצלחים במיוחד, אך ההתמודדות הקשה יותר הייתה עם החוקרים שניסו להוציא ממני את כל מה שהיה חסר להם בידע המודיעיני על חיל–האוויר הישראלי. היחס היה הוגן, התנאים לא רעים ולמזלי שהיתי שם תקופה קצרה יחסית. לאחר ארבעה חודשים החזירו אותי הביתה פצוע ושבור ואז הוחלט לשחרר אותי מפיקוד הטייסת להעבירה למפקד אחר".

באש ובמים

כאשר פרצה מלחמת יום–הכיפורים היה שלמה אלון בביתו בנתיבות אך מהר מאוד הגיע לביתו השני, בחצרים: "ביום שבת, כשנפתחה המלחמה, אספו אותי מהבית ובשעה שתיים כבר הייתי בטייסת", מספר הנהג הותיק, "איך שנכנסתי לטייסת אני רואה את כל המועדון מלא בצוות אוויר. הדבר הראשון שאמרו כשראו אותי נכנס היה: 'שלמה הגיע, אפשר להתחיל את המלחמה'. לא אשכח את זה".

מלחמת יום–הכיפורים הייתה המלחמה הקשה ביותר עבור הטייסת, כפי שהייתה לחיל–האוויר כולו. עיקר פעולתה היה בסיוע לכוחות היבשה ומרביתה התמקד בחזית המצרית. במהלך המלחמה ביצעה הטייסת מאות גיחות במהלכן ספגה אבידות קשות. טייסים נהרגו, אחרים נפלו בשבי ומטוסים הופלו. "היו מצבים שבהם הייתי מוציא חבר'ה לטיסה ולא הייתי מחזיר אותם. הם היו נופלים. זה היה מאוד קשה ובשלב מסוים לא יכולתי יותר והתמוטטתי. ממש התעלפתי. אמרו לי ללכת הביתה, לנוח, אבל אני לא הסכמתי. אמרתי שאני נשאר עם החבר'ה שלי עד סוף המלחמה. אני איתם באש ובמים, חבל על הזמן", מספר שלמה שזכה לתמיכה ולדאגה רבה מהטייסים. "סרן אביטל שי ז"ל ראה אותי בוכה. ביום הרביעי של המלחמה ישבנו יחד על המדרגות והוא אמר: 'שלמה, אני יודע שקשה לך אבל אין מה לעשות, תתעודד, תמשיך'. למחרת הוא יצא לטיסה ונהרג". (דבריו של שלמה מתוך ספר שנכתב על הטייסת לציון 20 שנה להקמתה).

"אהבתי את כולם, אבל היה טייס אחד שקראו לו ליבי דולר ז"ל אותו חיבבתי יותר. באחד הימים בא אלי אחד הטייסים ואמר שנראה לו שליבי נפל עכשיו מטיל. כששמעתי את זה התמוטטתי. יותר מאוחר גם הבנו שזה נכון, ירו עליו טיל והוא נפל", נזכר שלמה, "באותו זמן אשתי, אנג'ל, הייתה בהריון אז החלטתי שאם ייוולד לי בן אני אקרא לו על שמו של ליבי דולר ז"ל. כשנולדה לי בת לא הייתי בטוח מה לעשות אבל החבר'ה מהטייסת אמרו שזו לא בעיה וגם לבת אפשר לקרוא ליבי וכך היה".

חלקה של הטייסת במלחמת יום–הכיפורים היה משמעותי, אך לא רק במלחמות תרמו הנמרים את חלקם. גם בפעילות בטחון שוטפת בלטו מטוסי הסקייהוק של הטייסת וביצעו משימות רבות וחשובות. בחודש מארס 1978 ביצעה חוליית מחבלים פיגוע קשה באוטובוס מטיילים בכביש החוף. בעקבות הארוע יצא צה"ל למבצע "ליטני", מבצע טיהור קיני מחבלים בדרום לבנון. מטוסי חיל–האוויר, ביניהם מטוסי טייסת "הנמר המעופף", נטלו חלק בתקיפות וסייעו לכוחות הקרקעיים. ביוני 1982 פלש צה"ל ללבנון לאחר ניסיון ההתנקשות בשלמה ארגוב, שגריר ישראל בלונדון. טייסת הנמרים החלה את הלחימה שלושה ימים אחרי נסיון ההתנקשות ותקפה יעדים דרומית לדמור. במהלך המלחמה ביצעה הטייסת יותר מ–200 גיחות בהן השתתפה בסיוע ותקיפות טק"א (טילי קרקע–אוויר).

בשנת 1989 התרחש בטייסת אירוע קצת שונה אך מיוחד במינו. שלמה אלון שהיה אז נהג בטייסת כבר כמעט שני עשורים, נבחר לאזרח עובד צה"ל המצטיין של בסיס חצרים.

הטייסת המשיכה להלחם ולבצע תקיפות ומשימות בכל מקום בו נדרשה. ביולי 1993 נטלה חלק במבצע "דין וחשבון" שהחל בעקבות הסלמה בפעילות ארגון החיזבאללה כנגד רצועת הבטחון וגבול הצפון. במהלך המבצע תקף צה"ל מטרות מחבלים בדרום לבנון כאשר עיקר המאמץ הופנה כנגד ארגון החיזבאללה. במהלך המבצע ביצעה הטייסת גיחות תקיפה ביום ובלילה. גם במבצע "ענבי זעם", בשנת 1996, השתתפו הנמרים וביצעו גיחות אשר רובן היו גיחות תקיפה. כיום ממשיכה הטייסת לבצע פעילות מבצעית לצד ההדרכה במגמת מתקדם קרב ומתקדם נווטי קרב של בית–הספר לטיסה ולחניכי קא"ם (קורס אימון מבצעי) שמגיעים אליה בסיום קורס–הטיס.

"האנשים האלה זה משהו מיוחד"

"טייסת 'הנמר המעופף' היא טייסת צעירה להפליא, אף על–פי שלא מזמן חגגה את יום הולדתה ה–30. גם הסקייהוק הוא מטוס שנעוריו כבר חלפו מזמן, אך צעירותה של הטייסת היא עובדה. המצב יוצא הדופן הזה נוצר עקב תפקודה של טייסת 'הנמרים' הן כטייסת מבצעית והן כטייסת הדרכה". (בטאון מס' 122, גיליון אוגוסט 1998).
כאז כן היום, מדובר בטייסת מיוחדת במינה. אין עוד טייסות בחיל–האוויר בהן טסים טייסים צעירים בשלבי ההכשרה השונים לאחר ובזמן קורס–הטיס, ביחד עם טייסים סדירים המבצעים פעילות מבצעית ובה ממשיכים בטיסותיהם גם טייסי מילואים לא מעטים. "כל תקופה אני נעשה צעיר יותר בזכות החבר'ה הצעירים שבאים מקורס–טיס. אני מאוד שמח שנפל בחלקי לעבוד עם האנשים האלה", מספר שלמה על טייסי ונווטי הטייסת ומוסיף גם על צוות אוויר בכלל: "האנשים האלה זה משהו מיוחד. אנשים שאכפת להם מכל דבר, שדואגים, חוקרים ועוזרים לכולם. אין להם קנאה בלב ואין להם שנאה. זה אנשים שאפשר ללמוד מהם הרבה מאוד ולבנות איתם מדינה כמו שצריך".
על עזיבת הטייסת מעדיף שלמה, הנהג הוותיק שכבר הפך למשפחה, לא לחשוב עדיין: "תראי, אני זוכר איזה יום שבו האלוף אליעזר שקדי, עוד לפני שהתמנה למפקד חיל–האוויר, בא לטוס אצלנו בטייסת. כששמעתי על כך אמרתי לפקמ"צית שאני הולך לאסוף אותו מהדת"ק. איך שהוא ראה אותי הוא היה המום: 'שלמה! אתה עדיין פה? כל הכבוד!', הוא העריך את זה אז והוא מעריך את זה עד היום. לפני פחות משנה הזמין אותי מפקד גף רכב לשיחה והציע לי לפרוש לפנסיה אבל אמרתי שאני לא רוצה לפרוש עכשיו. כל עוד אני יכול להמשיך לעבוד אני לא מוותר על החבר'ה שלי מטייסת 'הנמר המעופף'. אני רוצה להמשיך כמה שאני יכול ואני מקווה שגם כשאני אצא לפנסיה אני אבוא לפה בתור מתנדב", מסביר שלמה ומסכם: "אני לא אשכח את הטייסת הזאת כל החיים. אני אזכור את האכפתיות ואת ההתנהגות המצוינת של החבר'ה פה שהיא באמת מעל ומעבר. אני מודה להם על כל העזרה והאכפתיות ולעולם לא אשכח איזה אנשים נהדרים וטובים הם".

נכתב בסיוע תחום היסטוריה

עוד באותו מדור

זה הכל בראש

חניכי תוכנית תלפיות (תלפיונים) מפעילים במהלך שירותם הצבאי בעיקר את הראש. תוכנית ההכשרה הארוכה ביותר בצה"ל מעניקה להם את הכלים באמצעותם ייצרו את הפיתוחים ואמצעי הלחימה של העתיד. מצד שני, אל תראו בהם עכברי מעבדה - הם גם עוברים הכשרה קרבית, קורס צניחה, קורס קצינים וחלקם משרת ביחידות עילית לוחמות

מרקיעים

בקורס "רקיע" בבית–הספר לפיקוד ומטה, מכשירים את מפקדי הטייסות לעתיד לבוא של חיל–האוויר. החניכים רוכשים מיומנויות פיקוד, לומדים היסטוריה, מבקרים במחנות ההשמדה בפולין ועוסקים במגוון תחומים ונושאים המעניקים להם כלים האמורים לשמש אותם בהתמודדויות הכרוכות בתפקיד התובעני של מפקדי טייסת.
Feedback Form