בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 168 (269) 27/04/06

כתבות

בין הרים ובין סלעים

תגיות: ינשוף (בלק-הוק) , מבצעים , היסטוריה

עשור חלף מאז הגיחה המבצעית הראשונה של מסוק "ינשוף" (בלק-הוק) בשירות חיל–האוויר. בעשור הזה השתתפו מסוקי–הסער במספר רב של פעולות מבצעיות וקיבעו את מעמדו של הינשוף כאחת החוליות החשובות ביותר במערך המוסק בצה"ל ובחיל-האוויר. סיפורו של העשור המבצעי הראשון שהחל בלבנון במבצע "ענבי זעם" ונמשך גם היום ביהודה, שומרון וחבל עזה

הגר שפירא צילום: ליאור דיין וארכיון הבטאון

"שחור ואלגנטי" הכריזה כותרת הכתבה הפותחת של בטאון חיל–האוויר לאחר הגעת עשרת הינשופים (בלק–הוק) הראשונים לישראל בתאריכים 18–16 באוגוסט 1994. כיום, לאחר יותר מעשור וכמות הינשופים אשר גדלה בצורה ניכרת, מסוק–הסער הוא מחזה נפוץ במרחב האווירי של מדינת ישראל.

בין אם מדובר בהטסת כוחות לשטח, חילוץ נפגעים ושמירה על כוננות מוגברת במוצב כזה או אחר בגבולות השונים מסוק הינשוף שותף בכולם. יתרונותיו באים לידי ביטוי בכל מבצע בו הוא משתתף ומעניקים לגופי התכנון במטה חיל–האוויר אופציות הפעלה מגוונות בקשת רחבה של מבצעים. לא רק שיתרונותיו ויכולותיו של הינשוף נותנים מענה לדרישות המוצבות בפני מערך המסוקים בחיל–האוויר, הוא גם הוסיף למערך מסוקי הסער לא מעט יכולות חדשות.

נבירה בארכיון של טייסת ה"חרב המתהפכת", הטייסת הראשונה בחיל–האוויר שקלטה את מסוקי הינשוף, מעלה ממצאים מעניינים בנוגע לתחילת דרכו של המסוק בחיל–האוויר. החל מהגישושים והמגעים הראשונים לגביו בשנות ה–80, דרך קליטת המסוקים עצמה באוגוסט 1994 ועד לפעילות המבצעית הראשונה של המסוק במבצע "ענבי–זעם". בפרק זמן זה מסתתרים לא מעט סיפורים. בטאון חיל–האוויר גאה להציג: עשור מבצעי לינשוף.

מסייגון לגבול הצפון

"אחת המסקנות הראשיות של צבא ארצות–הברית במסגרת מלחמת וויטנאם הייתה שיש צורך במסוק סער ששורד כמעט בכל מצב בשדה הקרב", מספר סא"ל (מיל') י', שהיה קצין פרויקט ינשוף בחיל–האוויר בשנים 1993–1994 ומפקד טייסת ה"חרב המתהפכת" בזמן קליטת המסוק בחיל. ואכן בשנת 1971, עוד לפני שהסתיימה מלחמת וויטנאם, הוציא צבא ארה"ב מכרז רשמי למסוק תובלה טקטי עם דגש על כושר שרידות ונשיאת משקלים גדולים. גלגלי התעשיות החלו לנוע וביוני 1979 מסרה חברת "סיקורסקי", אשר זכתה במכרז, את הבלק–הוק הראשון לצבא ארה"ב.

גם בחיל–האוויר הישראלי גילו עניין במסוק החדש שהפציע בשמי ארה"ב והדיונים הראשוניים התבצעו כבר בשנת  1983. באותה השנה, בחודש ספטמבר, הגיע מסוק ינשוף ראשון לארץ על–מנת להבחן כמחליף פוטנציאלי למסוקי האנפה (בל–212) ששירתו בחיל באותה התקופה. צוות ניסוי ישראלי בחן את המסוק בסדרת ניסויים מקיפה אשר דימתה את סוגי המשימות בהן משתמש חיל–האוויר במסוקי סער כמו פינויים, חילוצים והובלת כוחות. 40 שעות טיסה ו–61 גיחות הוכיחו לצוות הניסוי את מה שהתעתד לגלות צוות ההקמה של הינשוף וצוותי האוויר שמטיסים אותו עד היום - מדובר במסוק חזק ועמיד, עם יכולת תמרון שלא אפיינה את מסוקי המערך באותה התקופה. לימים יביאו יכולותיו של הינשוף להרחבה ביכולות ובכושר המבצעי של מערך המסע"ר, אבל בשנת 1983 היה המסוק רק בשלבי בחינה. צוות הניסוי המליץ בחום על רכישת המסוק וגלגלי מערכת המטה של חיל–האוויר החלו להסתובב לקראת הרכישה.

"הוצבתי באמל"ח כקצין פרויקט קליטת הינשוף", ממשיך י' ומוסיף: "התעסקתי בהיבט הארגוני של בניית הטייסת, בניית תוכנית הסבות לאנשי צוות האוויר ובהיבט הטכני התעסקתי בתצורה בה יגיע המסוק. סוג של מפקד טייסת בהקמה, כשעבודתי השוטפת הייתה מול מחלקות במטה חיל–האוויר ומפקדי הישיר היה אל"ם אילן רמון ז"ל".
בחודש יולי 1994, קיבל י' את הפיקוד על טייסת "החרב המתהפכת"- טייסת אנפה באותן השנים. חודש לאחר מכן, באוגוסט 1994, נחתו עשרת הינשופים הראשונים בנמל–התעופה בן–גוריון. עידן הינשוף החל באופן רשמי והטייסת החלה לגבש את דרכי הפעולה של המסוקים החדשים, בעוד מסוקי האנפה ממשיכים לקחת חלק בפעילות מבצעית, מה שהפך את המשימה למורכבת הרבה יותר.

"הטייסת תפקדה למעשה כשתי טייסות מקבילות, עם שני סמ"טים (סגני מפקד טייסת) נפרדים וגפים טכניים נפרדים, כשהדבר שמאחד אותן היה הפיקוד שלי", נזכר י'. "זו הייתה תקופה מאוד עמוסה לטייסת האנפות, שהייתה טייסת מאוד גדולה ופעילה באותה התקופה. הפעלנו גף בצפון וביצענו פעילות מבצעית בתוך לבנון,  הייתה פעילות בשטחים ובכלל המון עבודה. פתאום בתוך זה מתפתחת לה טייסת הינשוף - מסוק חדש לגמרי, מורכב, שצריך ללמוד אותו, לבנות לו תורת לחימה ולהביא אותו למצב של מבצעיות. אני באופן אישי זוכר כמות מטורפת של עבודה מאותו פרק זמן".

כחצי שנה לאחר קליטת הינשופים בטייסת, נפל מסוק אנפה במסגרת גיחת אימון. בעקבות התאונה החליט מפקד חיל–האוויר דאז, האלוף (מיל') הרצל בודינגר, לבצע שינויים ארגוניים במבנה הפעילות כדי להפחית עומס ולהפריד את גף הינשופים מהטייסת. הטייסת פוצלה וגף הינשופים הפך לטייסת "החרב המתהפכת - ינשוף". י' נשאר לפקד על הצד המבצעי של טייסת האנפות ואת הפיקוד על גף הינשופים והפיכתו למבצעי קיבל סא"ל (מיל') רונן שפירא.

ציפור חדשה באוויר

עם כניסתו לתפקיד גילה שפירא כי קליטת הינשופים במערך המסוקים אינה ברורה ומוסדרת. "באופן כללי, לאורך כל הדרך, הייתה תחושה שהגורמים המקצועיים של מערך המסוקים במטה לא הבינו דיים איזה כלי מוצלח יש להם ביד", מספר שפירא. "התייחסו לינשוף כאל עוד אנפה, עם תחום מאוד מצומצם של פעילות וכשפעילות מסוימת לא התאימה למגדר הזה - הפילו אותה על היסעור. לא הבינו את הסגולות המבצעיות שהיו טמונות בו".

במקביל לשידרוג הטכני של המסוקים ואימון  צוותי האוויר, החלה הטייסת, כצעד ראשון, להתאמן עם כוחות קרקעיים. במהלך שכונה אז "אימוץ חטיבה", התאמנו אנשי הטייסת יחד עם אחד מגדודי חטיבת הצנחנים, על תרחישים אופייניים בהם עלולים להיתקל בזמן אמת. תוך כדי תהליך זה, קיימה הטייסת ימי עיון פתוחים לגורמים שונים בחיל–האוויר ולמפקדי טייסות מסוקים בחיל וגופי מטה שונים, על–מנת שיוכלו להתרשם מהמסוק החדש של חיל–האוויר. ההשקעה והמאמצים עלו יפה, התגובות היו חיוביות ותומכות, אבל להכרזת הטייסת כמבצעית נדרשו אנשיה להמתין.

באוקטובר 1995, אחרי יותר משנה של ארגון לוגיסטי וטכני בטייסת, ירדה "פקודת המבצע" הראשונה של מסוק הינשוף. "במלאת שנה להסכם השלום עם ירדן, נקראנו לבצע מטס דגלים משותף של חיל–האוויר הישראלי עם חיל–האוויר הירדני", מספר שפירא. "ראש המטה של חיל–האוויר באותה תקופה, המשמש היום כראש המטה הכללי, רב–אלוף דן חלוץ, היה אחראי על המבצע וביחד אתו ועם עוד כמה מפקדי טייסות קרב שהשתתפו במטס, טסנו לרבת עמון, בירת ירדן, כדי לשבת עם מפקדי הטייסות המקבילים לנו ולתכנן את המבצע. הטיסה הצריכה התארגנות לוגיסטית לא קלה, שכן מדובר בדגלים בגודל של מגרש כדורסל. הטיסה הייתה מיוחדת ומהנה ובנוסף היא נחשבה בסופו של דבר לפ"מ הראשון של הינשוף". הטיסה התבצעה ב–26 באוקטובר 1995 וקצת יותר משבוע אחריה נרצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין ז"ל. להלוויה הגיעו מנהיגים מכל רחבי העולם והוחלט שחיל–האוויר הישראלי יקח חלק פעיל בהטסתם מנתב"ג למנחתים שונים בירושלים. בין היתר גויסו למשימה גם מסוקי הינשוף. "אני זוכר את מוצאי שבת  בבירור", מספר סא"ל (מיל') רונן. "בבוקר יום ראשון גויסנו לרכבת האווירית של מנהיגי העולם מנמל–התעופה בן–גוריון. בהתראה קצרה מאוד נדרשנו להעמיד שישה ינשופים  כאשר תא הנוסעים שלהם מותאם לאר"מים (אנשים רמי מעלה). כדי לבצע את המשימה גייסנו את כל הבסיס. תוך כמה שעות הכינו למסוקים מעין 'חליפות' להלבשה על כסאות המסוק, המותאמים להטסת לוחמים לשדה הקרב - תא המטען של הינשוף 'לבש' צורה מכובדת למדי. בתצורה הזו הטסנו את ז'אק שיראק, חוסני מובראק, מלכת הולנד ואפילו את הנסיך צ'ארלס".

הייתה זו הפעם השנייה שהטייסת התגייסה לבצע משימה והצליחה לבצע אותה ללא דופי, אולם תכלית פעילותו של מסוק הבלק–הוק עדיין לא מומשה, עד שהגיע מבצע "ענבי–זעם".

גיחה מבצעית ראשונה

חודש פברואר 1996. ה"ינשופים" כבר שנה וחצי בשירות חיל–האוויר. בעוד הזירה הפוליטית סוערת בעקבות רצח רבין ז"ל, הולך המצב הביטחוני ומחריף. פיגועים מתרחשים במרכז הארץ ובצפון יורה ארגון החיזבאללה קטיושות לשטח ישראל. בצה"ל מתחילים לתכנן פעולה נרחבת וחיל–האוויר נערך בהתאם. לשגרת האימונים היומיומית בטייסות מצטרפים גם תרגולים ותרחישים ספציפיים המכוונים לגזרת דרום לבנון.

"אחרי הפעילויות של החיזבאללה בדרום לבנון ראינו שבחיל–האוויר מתחילים לכתוב פקודות למבצע גדול", מספר סא"ל (מיל') רונן. "בשלב הזה כבר היינו אחרי כמעט שנה וחצי של אימונים והכשרות, הצוותים כשירים, שישה מהמסוקים שלנו היו ממותקנים בכל המערכות המבצעיות וכל מה שנשאר היה רק להכריז עלינו כמבצעיים. בכל זאת, ככל שנוקף הזמן, מתברר שבמבצע המתוכנן אנחנו לא משולבים ומיועדים לקחת בו חלק רק יסעורים ואנפות - מצב מאוד מתסכל מבחינתנו".

בתחילת אפריל 1996 נקבעה לטייסת בדיקת כשירות מבצעית. צוות נרחב של גורמי מטה החל בבחינת מיומנויות הטיסה של אנשי הטייסת על–מנת לקבוע אם ניתן להסמיכם לפעילות מבצעית. בימים הראשונים התנהלו הבדיקות בצורה רגילה, כאשר לפתע נפסקו בפתאומיות. הידיעות שהחלו לזרום לטייסת קבעו כי חיל–האוויר עומד לתקוף בצפון. מבצע "ענבי–זעם" התחיל.

"כשהתחלנו לקבל תמונת מצב, צילצל אלי ראש ענף במחלקת מבצעים", אומר שפירא. "הוא אמר לי שהוחלט שבערב הפתיחה של המבצע, יחד עם שאר מבצעי התקיפה וההנחתה האחרים שמתוכננים, תינתן גם לנו, לטייסת הינשוף, משימה אחת של חציית קו ללבנון". בלי לחשוב יותר מדי על משמעות הטיסה מבחינת הטייסת, נרתמו כל אנשיה למשימה.

"אני זוכר את הטיסה הזו כאילו זה היה אתמול", אומר שפירא, שביצע בעצמו את הטיסה יחד עם רס"ן (מיל') א', הנווט הוותיק והבכיר בטייסת באותה התקופה. "הוטל עלינו להטיס כוחות למנחת עמוק שנחשב לבעייתי. עקרונית, הינשוף הוא בדיוק המסוק שמתאים לבצע משימה מסוג זה, משום שמבחינת מהירות, כמות לוחמים ויכולת נחיתה במשטח משופע ומוגבל, הוא ממש מזכיר חרגול. בצורת הנחיתה שלו, אפשר להצמיד אותו לקרקע בשיפועים חריגים מאוד ולנחות על השטח. הטיסה הזו הייתה בדיוק מסוג המשימות של בדיקת היכולת ועל כן היא בוצעה בצורה פשוטה מאוד ומוצלחת, סוף סוף השתמשנו מעט ביכולותיו המבצעיות בשדה הקרב, יכולות שלשמן הוא נבנה . כנראה שהגורמים במטה, אלו שעקבו אחר המשימה, התרשמו מהביצוע, מכיוון שעוד באותו הלילה נקבע שזוג ינשופים יועמדו בכוננות בגף הצפוני מוכנים להזנקה, כאשר בפועל כבר למחרת היום הופעלנו שוב".

"בתום הטיסה", מוסיף שפירא, "כאשר הגענו לנחיתה בבסיס פלמחים, חיכתה לנו הפתעה. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, אבל תא"ל שמואל אלדר ז"ל, מי שהיה אז מפקד הבסיס, לא שכח להתייחס למאורע החשוב שזה עתה התרחש. המסוק ביצע גיחה מבצעית ראשונה של חציית קו עוד בטרם הוכרז כמבצעי. ביחד עם כמה אנשי גף טכני ופורום פיקוד מצומצם הרמנו כוסית 'לחיים' ומפקד הבסיס בירך את הטייסת ואת המסוק החדש שזה עתה הצטרף לשורה של מטוסים ומסוקים מבצעיים בחיל".

חילוץ מהבוץ הלבנוני

"אם למבצע הראשון התכוננו בערך חצי שנה בהיבט של מה עושים, איך נכנסים למסוק ותכנון כל פרט קטן, הרי ששבוע אחרי תחילת המבצע, כאשר כבר שהינו בגף הכוננות בצפון על בסיס קבוע, היינו הולכים לישון ולמחרת בבוקר היו יורדות פקודות מבצעיות לינשוף בטבעיות גמורה, כאילו שזו עוד גיחת אימונים עבורנו", אומר סא"ל א', מי שהיה מפקד גף המבצעים של הטייסת בזמן המבצע ואכן, ככל שעבר הזמן, טייסת הינשוף על עשרת מסוקיה, צברה יותר שעות טיסה מכל טייסות מסוקי הסער האחרות שהשתתפו במבצע.

"מהמצב ההתחלתי שבו לא התכוונו לשלב אותנו במבצע, דרך זה שבקושי אפשרו לנו להשתתף בגיחה אחת במהלכו, הרי שבסופו של המבצע, בתום שלושת השבועות, כמות חציות הקו של הטייסת הייתה גדולה יותר משל היסעורים והאנפות גם יחד", מספר סא"ל (מיל') שפירא בגאווה. "כשישבנו בכוננות בצפון הייתה מעין דינמיקה בין החבר'ה של 'מי יותר מתאים לבצע משימה זו או אחרת'", מוסיף א'. "מהר מאוד הורגש שהינשוף נותן מענה לצרכים המבצעיים ולכוחות שהיו בשטח ולכן הבחירה החוזרת בו למשימות הייתה טבעית". מסוק הינשוף מותאם במבנהו בדיוק למשימות ה"סער"  של "נחיתות הסתערויות" על יעדים ונחיתות שקטות או נחיתות תחת איום. בכמה מן הגיחות הקשות יותר ב"ענבי–זעם", נדרשו המסוקים להפגין מעט מיכולותיהם הייחודיות. דוגמא בולטת לכך הייתה גיחת חילוץ לוחמים מתוך שטח לבנון: "קיבלנו פקודה לטוס לחלץ כוח מתוך לבנון, אחרי שבמשך כמה ימים שהה הכוח בשטח תחת גשמים כבדים וקור עז", מספר שפירא. "חצינו קו ביחד עם מסוקי קוברה לליווי וטסנו ביחד לעבר המנחת. בשלב מסוים, אחרי כמה גלים של מזג–אוויר קשה מאוד, עזבו אותנו הקוברות. טיפסנו מעל העננים, החלטנו לנסות לזהות את אזור הנחיתה ולהשתחל מתחת לעננים למרות שהראות הייתה כמעט אפסית והגענו למגבלות הטיסתיות. פנינו וחצינו את העננים מערבה וצפונה, תוך כדי שאנחנו נסמכים על שיטות ניווט שונות ועל ההיגיון שלנו, זיהינו 'חור' בעננים בדיוק במקום שאליו היינו צריכים להגיע, שדרכו יכולנו לצלול אל עבר הכוח. זה היה מדהים, אפילו מרגש. נחתנו ובזריזות העמסנו אותם על המסוק והמראנו בחזרה. אנשי הכוח היו עייפים אחרי ימים שלמים תחת גשם שוטף וכשנחתנו חזרה במוצב בצפון ראינו איך כל ה'גוש בוץ' הזה יורד מהמסוק, משאיר אחריו תא מטען מלא בבוץ ומוצף במים. המכונאי המוטס היה מכוסה עד הצוואר בבוץ ואנחנו פשוט שלפנו אותם מהגיהנום. תחושת הסיפוק הייתה עילאית, גם שיחת הטלפון להערכה שקיבלתי למחרת בבוקר מרא"ל דן חלוץ הייתה מרגשת והעצימה את תחושת הסיפוק - זהו הינשוף, משימות הנחתה, חילוצים ו'סער' טקטי הן תכלית הקיום שלו. שמחתי שניתנה לנו ההזדמנות סוף סוף להוכיח זאת".

אפילו עזר התלהב

את ההוכחה הטובה ביותר לחשיבות הינשוף, קיבלו בחיל–האוויר בעת סיכום מבצע "ענבי–זעם" מבחינת פעילות חיל–האוויר. על הבמה בחדר התחקירים החיילי עלה מפקד חיל–האוויר היום, האלוף אליעזר שקדי, שהיה אז ראש מחלקת המבצעים של חיל–האוויר. הוא פתח ואמר כי כמה דברים הפתיעו אותו במהלך מבצע "ענבי–זעם", אחד מהבולטים שבהם היה הינשוף, שבהחלט הוכיח שחיל–האוויר לא ידע מה יש לו בידיים.

כמה חודשים אחרי המבצע החליט חיל–האוויר לרכוש עוד מסוקי ינשוף לטייסת "החרב המתהפכת" ובכך להפוך אותה לטייסת ינשופים מלאה. שלוש שנים אחר–כך כבר הוחלט להוציא את מסוקי האנפה מן השירות ולהקים טייסת ינשוף שנייה, טייסת "ציפורי המדבר".

סיפור שממחיש את היכולות החדשות שמסוק הינשוף הביא לחיל הוא סיפורו של עזר ויצמן ז"ל משנת 1996: "כאשר עזר ויצמן היה נשיא המדינה, היה לו מעין הסדר עם מפקד חיל–האוויר דאז, האלוף (מיל') הרצל בודינגר, שמדי פעם כשהוא מגיע לטוס טיסת תובלה באנפה הוא יטיס אותה בעצמו", מספר שפירא. "במסגרת הזאת הוא גם היה מגיע לטייסת כדי לעשות גיחת אימון לפני הטיסה עצמה. כשהגיע הינשוף עזר רצה לטוס עליו פעם אחת, על–מנת להתרשם מהרכש החדש של חיל–האוויר. אני אישית טסתי איתו בגיחה הזאת, הוא ישב לצדי כטייס משנה והדגמתי לו נחיתות שהמסוק מסוגל לבצע. אני זוכר שהסתכלתי עליו והוא פשוט היה בשוק. הוא אמר לי שהמסוק הזה מדהים ושזה מזכיר לו את קליטת מטוסי האוראגאן שהיו בזמנו בשירות ושעלי להזהיר את הטייסים הצעירים שלא "להתפרע" איתו מבחינת הדרך שבה הוא יכול ממש 'להתנגש' בקרקע, לעומת מסוקים אחרים אשר מגיעים לנחיתה בדרך–כלל בעדינות. עוד הוא הוסיף שאני צריך לחנך את האנשים שלי שזה לא מסוק, אלא שזה מטוס קרב 'הדבר הזה'".

"הינשוף הוא כמו יסעור קטן ביכולות שלו, רק שמבחינה מבצעית הוא נכנס לתוך עולם התוכן של האנפה ומילא אותה הרבה יותר טוב", מסכם י'. "דעתי האישית היא שהוא ממש סוג של בריון, מסוק סער מושלם", מוסיף שפירא, אשר מסיים בימים אלו את תקופת המילואים שלו בטייסת "החרב המתהפכת". "התחושה האישית שלי אחרי הרבה מאוד שנים של טיסה היא שמצפה למסוק הזה תקופת שירות ארוכה ומפוארת בחיל–האוויר".

עוד באותו מדור

קבל בלת"ם!

מדי שבוע מגיע כל טייס מילואים להתאמן בטייסת, אבל כזה אימון לא היה הרבה זמן. טייסי המילואים של טייסת העמק התכנסו ליומיים עמוסים של טיסות: הפתעות באוויר, תקיפות, יירוטים, והתגוננות ממטוסי אויב ועוד לא הזכרנו את החברות, ההומור והגיבוש

יש להן את זה

בחיל–האוויר של המאה ה–21 הולכים ונכבשים כמעט כל המעוזים הגבריים. הנוכחות הנשית בכל יחידות החיל הולכת ותופסת נפח גדול יותר ויותר והפעילות היומיומית מוכיחה כי כל דבר שהגברים יכולים לעשות, גם הן יכולות לעשות - לעיתים טוב יותר