בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 166 (267) 28/12/05

כתבות

נפרד מהקוברה

בימים אלו מציינת טייסת "הקוברות השנייה" עשרים שנה להקמתה. האירוע הצטרף לחגיגות ה–30 למערך הצפע וצויין במטס מרשים בשמי הארץ של המסוקים הוותיקים. כמו כן היווה האירוע את נקודת הסיום בפרק הטיסה המבצעית של אל"ם (מיל') אודי אורי, "חולה טיסה" אמיתי בהקפה אחרונה.

הגר שפירא

כחלק מהאירוע, נערך מטס הקוברות הגדול ביותר שנראה אי פעם בארץ. במטס השתתפו בכירי החיל והטייסת בעבר ובהווה: מפקד חיל–האוויר האלוף אליעזר שקדי, מפקד הבסיס הנוכחי תא"ל ש', מפקד הבסיס בזמן הקמת הטייסת אל"ם (מיל') שאול שפי ומפקד הטייסת הראשון תא"ל (מיל') אפרים סגולי. עשרות קוברות, מחולקות לרביעיות, עלו לאוויר בבוקר יום שישי, ה–21 באוקטובר 2005, לטיסה בשמי הארץ. סרן ע', טייס קוברה בעצמו ואחד ממארגני האירוע, מספר: "טסנו מעל הר הבית, זה היה מחזה מרהיב. משם הנמכנו לכיוון ים המלח. לטוס בגובה 100 רגל שם ולראות את הקוברות טסות גובה נמוך לפניך על הים, היה בשבילי חוויה מדהימה. מאחר שהייתה לי תקלה טכנית במסוק, נחתתי לפני כולם וזכיתי לראות את מראה המסוקים מגיעים ברביעיות לנחיתה. זה היה מאוד נחמד לעמוד ככה לפני כולם ולראות את הדבר המדהים הזה מגיע".

בטקס השתתפו משפחות הטייסים תוך שהן משולבות במהלך היום כולו - החל מתדריך הטיסה בבוקר וכלה בחוויית הטיסה עצמה, עד כמה שנתאפשר להן. הן ליוו את הטייסים עד לליין המסוקים וקיבלו הסבר שוטף במהלך הטיסה עצמה על כל רביעייה שעברה מעליהן. כמו כן חוברה מערכת הקשר, המשמשת את המסוקים, לרמקולים וכך שמעו המשפחות את בן המשפחה שלהן בעודו באוויר. אל"ם (מיל') אודי אורי, מוותיקי לוחמי הטייסת שטס במטס זה את טיסתו האחרונה, ריגש את הקהל כאשר הכריז במהלך הנחיתה שלו כי הוא מגיע לנחיתה "לאחרונה לאחרונה לאחרונה".  הטיסה הזו חתמה בעבורו פרק בחייו, את פרק טייסת "הקוברות השנייה" וההתרגשות ניכרה היטב בקולו כאשר דיבר בקשר. 

אל"ם (מיל') אודי אורי החל את דרכו כטייס קרב ובשנת 1985 החליט לבצע תפנית משמעותית בקריירה שלו ועבר הסבה למסוקי קרב. החלטה עליה הוא לא מצטער עד היום. "כבר הרבה זמן אני אומר את זה וככל שעובר הזמן אני רק יודע יותר ויותר שזו ההחלטה הכי טובה שעשיתי בצבא. עשרים השנים האחרונות הן ההוכחה לכך", אומר אודי ומסכם עשרים שנות טיסה על מסוקי קרב, 17 מהן כטייס קוברה בטייסת "הקוברות השנייה".

כטייס סדיר בטייסת, נטל חלק בכמה ממבצעיה המפורסמים ביניהם "כחול וחום" בדצמבר 1988 ולכידת המחבלים שהסתננו לארץ בחוף ניצנים במאי 1990. כאשר השתחרר מהצבא בשנת 1995, המשיך להיות מעורב בפעילות השוטפת ולקח חלק בכוננויות, תוך כדי עבודתו האזרחית כטייס אל–על. לאחרונה חגג את יום הולדתו ה–50, המסמן גם את סיום תקופת השירות המבצעי שלו בחיל–האוויר. סיפורו של אל"ם אורי, "צעיר" לוחמי הטייסת, כפי שכונה ע"י מפקד הטייסת סא"ל ד', הוא סיפורו האישי של "חולה" טיסה אמיתי.

פריק של אדרנלין

כילד שגדל בגבעתיים של שנות השישים, לא היה אודי תלמיד מצטיין. "החזיקו אותי בבית–הספר בעיקר כי אהבו אותי, לא הייתה להם שום סיבה פדגוגית להחזיק אותי", נזכר אודי בימיו כתלמיד וצוחק. "אני זוכר מקרה כשהייתי בסוף כתה ט'. מנהלת בית–הספר קראה לי לשיחה. נכנסתי לי בשיא התמימות. התיישבתי והיא שואלת אותי איך אני מרגיש בבית–הספר, אז עניתי לה שאני מרגיש נהדר. פתאום היא התחילה לצעוק והטיחה בפני: איך אני מעז להרגיש נהדר אם אני לא לומד ולא עושה כלום? את אותה השנה סיימתי עם איזה 11–10 שליליים".

כשהגיע לכתה י"ב לא התאמץ יותר מדי ולא השלים תעודת בגרות. "ידעתי גם אז והיום במיוחד, כשאני בן 50, שכשיהיה משהו שארצה אז אעשה אותו ואני לא מסוגל לעשות משהו שלא מעניין אותי", אומר אודי כשהוא מתייחס בעיקר לקורס–הטיס: "ידעתי שאם אני אצליח יום אחד להגיע לקורס–טיס ואני רציתי מאוד להגיע אליו ולהיות טייס, אז אני אשקיע", אמר וידע מה הוא אומר.

"כשהייתי בכתה ט' או י' היה לי איזשהו חבר שאחיו היה מדריך בגדנ"ע אוויר. אני אישית אף פעם לא הייתי בחוגים האלו, הכל התחיל כשאחיו אמר לנו שמתקיים קורס דאייה בחופש הגדול לחניכי התנועה של הגדנ"ע ואם אנחנו מעוניינים בקורס, כל מה שצריך לעשות זה  לבוא כמה פעמים למועדון גדנ"ע האוויר בגבעתיים ואז נוכל לצאת אליו".

אודי החליט לצאת אל הקורס והחלטה זו גילתה בפניו, בפעם הראשונה, עולם ומלואו - עולם הטיסה, ממנו הוקסם מיד. כל פרט ופרט מאותה הטיסה נחרטו בזיכרונו: "אני זוכר עד היום את התמונה הזאת שנתגלתה לי ברגע שהמראתי, זה היה פשוט מדהים. נגלה לי מחזה שלא ראיתי לפני כן בחיים. הדליק אותי הקטע של הגמישות, הניידות. רגע אחד פה ורגע אחד במקום אחר. מאחר ואני די פריק של אדרנלין מיד היה לי ברור שעם זה אני ארצה להתעסק".

אבל מסתבר שלצבא היו תוכניות אחרות עבור אל"ם (מיל') אורי ולמרות שניגש למיונים לקורס–הטיס הוא לא התקבל בגלל בעיית ראייה זמנית שהייתה לו. במקום זה הוא התנדב לשריון, בהמשך יצא לקצונה והוצב כמ"מ בבית–הספר לשריון בג'וליס. אולם החלום לא נזנח ואחרי שנתיים בשריון, החליט אודי לנסות להתנדב לקורס בפעם השנייה, עבר את המיונים ובשנת 1976 יצא לקורס–טיס.

"אני זוכר שבשבת האחרונה לפני שיצאתי לקורס, הייתי קצין תורן בג'וליס. מפקד המדור שלי לא הסכים לשחרר אותי בשבת האחרונה לפני הקורס מהתורנות ובכל זאת אני זוכר בצורה בהירה לגמרי שזה לא הזיז לי כי כל–כך רציתי לצאת לקורס–הטיס". הוא הצטרף לקורס בשנת 1976. חניך נוסף באותו קורס היה גם מפקד חיל–האוויר כיום, האלוף אליעזר שקדי.

לומד (בקושי) ללמוד

בקורס החלו קשיי הלמידה מהעבר להשפיע על התנהלותו של אל"ם (מיל') אודי. אומנם המוטיבציה לסיים אותו לא נפגעה, אבל הוא נדרש להשקיע את כל מרצו בכדי להתגבר על שלב הלימודים הקרקעיים. "בקדם–מכין הייתי בגף א', הגף שעשה ראשון את הטיסות על הפייפרים. מבחינתי זה היה איזשהו תמריץ מאוד רציני כי הפייפרים זו הפעם הראשונה שאתה יכול להבין אם אתה בעניין או לא, אם אתה מסוגל בכלל להבין את הקטע הזה. יש כאלו שעוברים את זה טוב, יש כאלו שגרוע ויש כאלו שבינוני ממוצע. אני הגעתי עם המתחילים ומכיוון שאת שלב המיון בפייפרים עברתי בצורה טובה הבנתי שעל הקטע של הלימודים צריך להתגבר".

"אחרי שגמרנו את הפייפרים, לא יצאתי הביתה. הייתי נשאר בבסיס ובכל פעם שחבר'ה מהגף שלי היו יוצאים, היה מישהו עוזר לי להשלים את הפער הלימודי. כל מיני ילדים, קטנים ממני בשנתיים, בוגרי מגמה ריאלית, היו יושבים ומלמדים אותי את כל הדברים שלא עניינו אותי בבית–הספר. ההורים שלי לא באו לבקר אותי, לא חברה ולא כלום - ידעתי שאני מוכן לעשות באמת כל דבר".

"אני זוכר איזה בוקר אחד שעמדתי מחוץ ללשכת מפקד בית–הספר וביצעתי תורנות בוקר שגרתית של טיטוא הרחבה. השעה שמונה וחצי בבוקר ופתאום נעצר אוטובוס צבאי ומי יורד ממנו? קצינים מבית–הספר לשריון שבאו לבקר בבסיס, ביניהם חבר'ה שעד לפני כמה שבועות הייתי אתם קצין בסגל. הם מוצאים אותי עומד ומטאטא מדרכות ודי צחקו בגלל זה. זהו קטע שלכאורה אמור להיות מבאס בשבילי, אבל אותי לא רק שזה לא ביאס, אלא להיפך. אפילו לא נפגעתי כי הם אלו שתקועים בביסל"ש ואני בקורס–טיס, בדיוק איפה שרציתי. לא הייתה לי שום בעייה עם העניין הזה ומבחינתי אין דבר העומד בפני הרצון".

מערב פרוע בסיני

את קורס–הטיס סיים אל"ם (מיל') אורי כטייס קרב בדרגת סגן, מאחר והגיע אליו כסג"ם. הוא הוצב לאימון מתקדם על מטוס העיט בשנת 1978 בבסיס עציון בסיני ונשאר לשרת בטייסת העיט למשך שנתיים. "מבחינה טיסתית בסיס עציון היה מערב פרוע, ככה אני קורא לזה. בסיס מדהים. גם מהבחינה החברתית הוא היה מאוד מיוחד מכיוון שהוא היה רחוק מהכול. שם הכרתי את אורלי, אשתי עד היום, שהייתה פקמ"צית בבסיס".

אחרי שנתיים כטייס עיט הוסב לתפקיד טייס כפיר בטייסת "עוף החול" וחצי שנה אחר–כך הוצב בטייסת "העמק", טייסת כפירים בבסיס רמת דוד. היה זה שינוי משמעותי מבחינת תנאי הטיסה להם היה רגיל, אבל לפני שהספיק להתרגל, הקריירה כבר המשיכה להתקדם ואודי ומשפחתו, שבינתיים התרחבה עם בנו איתי, עברו לבסיס חצרים. בחצרים נולד בנו השני אסף ואודי קיבל תפקידי הדרכה ופיקוד. "בבית–הספר הדרכתי בשלב הראשוני ואחר–כך הייתי מפקד קורס בפייפרים. לאחר–מכן חזרתי לתקופה אחת בטייסת "העמק" והייתי אמור להשתחרר. אולם אז הוצע לי תפקיד פיקודי והפכתי למפקד טייסת מכין, מה שהיה קידום מבחינתי".

באותה תקופה החל גם פרק המסק"ר שלו. "בשנת 1982 פרצה מלחמת לבנון ואני טסתי בכפיר כחלק מטייסת 'העמק'. ביצענו תקיפות מבצעיות, אבל משום מה סיימתי את המלחמה עם תחושה שזה לא זה. במקביל, טייסת ה'קוברות הראשונה' יצאה לתקיפות וביצעה שיתוף–פעולה עם כוחות קרקעיים בצפון וחלק מהתדריכים שלהם התבצעו אצלנו בטייסת, משם הם גם יצאו לטוס. היו לי שם חברים והייתי מצטרף אליהם לתדריך, מקשיב לשיחות וזה נראה לי עולם אחר".

בנוסף, בשיחות בין שכנים בחצרים התוודע לאל"ם (מיל') הראל חלמיש, טייס להטוט (דיפנדר) שעמד לקבל פיקוד על טייסת 'מגע הקסם'. "חלמיש סיפר לי על דברים שביצעו המסוקים במלחמת לבנון. צורות לחימה אחרות לגמרי מהלחימה היחסית סטרילית של מטוסי הקרב. שמעתי ממנו על פרופילי טיסה שאני עד אז לא הכרתי: טיסה בגובה נמוך עם ז'ורנלים (אמצעי ראיית לילה) בואדיות, מתגנבים בלילה לאיזשהוא מקום. לי זה נשמע מאוד מפתה, משהו מאוד ייחודי ושונה ממה שעשיתי עד אז. הייתי רב–סרן באותה התקופה וחשבתי שאני יודע הרבה על חיל–האוויר, פתאום מסתבר שאני לא כל–כך יודע. השתכנעתי שזה משהו שהולך לתפוס נפח רציני בחיל–האוויר. היו אז את  טייסת ה'קוברות הראשונה' וטייסת 'מגע הקסם' והן לא היוו כח מאוד מהותי באותה התקופה, אבל זה בכל זאת התחיל להצית אותי.

"עשיתי סבב אצל אנשים שהיו מפקדים שלי בעבר וכעת היו מפקדי בסיסים. פניתי אל האלוף (מיל') הרצל בודינגר, שהיה באותה התקופה מפקד רמת–דוד, אל תא"ל (מיל') גיורא גורן, שהיה מפקד בית–הספר לטיסה ואל תא"ל (מיל') יפתח ספקטור, שהיה מפקד בסיס תל–נוף. כל מי שדיברתי אתו אמר לי ללכת על זה. יותר מכול אני זוכר שיפתח ספקטור אמר לי שאם היו נותנים לו היום להיות מפקד טייסת מסק"ר הוא היה הולך על זה ועושה הסבה למסוקים, וצריך לזכור שאמר את זה מפקד בסיס. בדיעבד היום אני יודע שהם כולם צדקו. הם ראו תמונה רחבה יותר ממה שאני ראיתי. דיברו על זה שמסק"ר עומד להיות במרכז העשייה המבצעית של חיל–האוויר והעשייה המבצעית הבט"שית (בטחון שוטף), בעיקר כי מלחמות יש לנו פעם בהרבה שנים וביומיום יש צורך בבט"ש. אז עוד לא היתה אינתיפאדה, צורת הלחימה בלבנון הייתה שונה מצורתה היום, ככה שמבחינתי זה היה הימור, אבל החלטתי בכל זאת ללכת על זה".

האנשים המיוחדים של המסק"ר

ההסבה למסוקים החלה בשנת 1985. חודשיים של טיסות בבית–הספר לטיסה, ארבעה חודשים בקורס אימון מתקדם ועוד ארבעה חודשים של רכישת כשירויות רלוונטיות על מסוק הלהטוט בטייסת "מגע הקסם".

"היום הסבות למסק"ר הן לא כל–כך נדירות בבית–הספר לטיסה, אבל בתקופה שאני עברתי הסבה עוד לא ידעו כל–כך איך "לאכול" את זה. שובצתי לחודשיים בבית–הספר לטיסה והייתי חניך מהמניין עם חבר'ה שהיו חניכים שלי חצי שנה לפני כן בשלב המכין". היה זה אופי טיסה שונה לגמרי ממה שהכיר אל"ם (מיל') אורי כטייס מטוסי קרב. "צריך היה ללמוד את המסוקים וכל מה שקשור לתחום הזה", הוא מסביר ומדגים: "במסוקי קרב, למשל, מנווטים במפות עם קנה מידה שהוא פי 10 מהמפות שהשתמשנו בהן במטוסי קרב. אתה מדגיש אותה ומצייר עליה ולפני שאתה יוצא לטיסה היא כבר נראית כמו איזה יצירת אומנות.

אז גם הבנתי למה התכוונו כל אלו שאמרו לי שצריך לאזור אומץ בנוגע למהלך, כי זה בהחלט היה מאמץ. לא ויתרו לי על שום שלב. באופן כללי, אופי הטיסה במסוקי קרב מאוד חם אם, למשל, מתחמקים ממכ"ם או מירי. זה התאים לי, כל צורת המחשבה הזו מאוד התלבשה עלי".

בשנת 1988 הגיע אל"ם (מיל') אודי אורי לטייסת "הקוברות השנייה", כאשר בשלוש השנים שעברו מאז הוסב למסק"ר הספיק לשמש כמג"ם (מפקד גף מבצעים) וסמ"ט  ב' בטייסת "מגע הקסם".

"בטייסת 'הקוברות השנייה' באמת הייתה אווירה. כל מי שהיה בטייסת קרב ועבר לטייסת מסוקים יספר לך על ההבדלים בין האנשים, אבל לי זו בכל זאת הייתה הפתעה לפגוש אותם. זה עלול להשמע קצת קלישאתי, אבל אלו חבר'ה שבאמת מוכנים לעשות הכל אחד בשביל השני, מעריכים אחד את השני, בלי קליפות ובלי בטיח. אם לא הייתי עושה הסבה למסק"ר לא הייתי נתקל בקבוצת האנשים המיוחדת הזו. יש יחסים שנצרבים באש לדעתי", הוא מוסיף: "כשזה מגיע למקום שאתה מתחיל לסכן את עצמך, אז אתה זוכר. נוצרים קשרים שזה ממש כמו ריתוך, אתה זוכר את הבן–אדם הזה לכל החיים, לטוב או לרע".

אקשן בחוף ניצנים

ב–30 במאי 1990 (חג שבועות) ניסו מחבלים לחדור לישראל דרך הים במטרה לבצע פיגוע המוני. הפיגוע תוכנן להתבצע על–ידי הורדת שש סירות מהירות וחמושות מספינת–אם העוגנת במרחק רב. קוברות של טייסת "הקוברות השנייה" הוזנקו עקב דיווח על איתור מטרה שמתקרבת לחוף. אל"ם (מיל') אורי, אשר בדיוק סיים את תפקידו כסגן מפקד הטייסת, היה באחד המסוקים.

"באותו הבוקר הייתי כונן בטייסת. הזניקו אותנו בערך בשעה שמונה לטוס צפונה ולא היה לנו מושג מה קורה. מהאוויר ראינו ספינת דבור של חיל הים, בסמוך לה סירת מרוץ ואנשים בים. חיכינו להוראות הפעלה, אבל במטה בחרו להחזיר אותנו הביתה. הסתבר לנו שמה שראינו הייתה סירת מרוץ שהורדה מספינת מחבלים שיצאה מלוב, נעצרה כ–40 קילומטרים מול חופי ישראל והספיקה להוריד שלוש סירות מרוץ למים. לאחת הייתה בעיה ולכן היא לא הגיעה לחוף, את השנייה הצליח חיל הים לעצור וכחלק מנוהל המעצר שלהם נדרשים החשודים לקפוץ למים, כמו שראינו מהאוויר. הסירה השלישית הצליחה לחמוק, כמו שגילה מטוס העגור שטס באותו היום לגיחת מודיעין. בינתיים חזרנו לפלמחים,  ישבנו במועדון בטייסת ופתאום נשמעת עוד סירנה, מזניקים אותנו שוב לטוס כמה שיותר מהר לכיוון אשקלון. תוך כדי הטיסה אנחנו מתחילים לקבל מידע מהבקר על סירת המנוע השלישית שהצליחה להגיע לחוף. השעה הייתה בערך עשר בבוקר ואני זוכר איך עברנו מעל חוף ניצנים, שהיה מלא במתרחצים והבנתי שיכול להתרחש טבח אם המחבלים האלו מצליחים להגיע אל האנשים בחוף.

המסוק הראשון ירה תוך כדי תנועה טיל על הסירה, כאשר המחבלים כבר הספיקו לרדת ממנה לכיוון האנשים שבחוף. קיבלנו הוראה להתחיל לחפש את המחבלים. אתה יודע שעכשיו המסוקים שלנו הם מה שמפריד בין המחבלים לבין המתרחצים בחוף. כל האזור דיונות ושיחים, הם יכלו להתחבא בכל מקום, אז חילקנו בין המסוקים את האזור והתחלנו לחפש. קיבלנו דיווח מהעגור שהוא ראה ארבעה מחבלים רצים לתוך אחד השיחים והוא הנחה את המסוק שלי אליו.

לא רציתי להתקרב יותר מדי אל השיח, כדי שלא אהיה בטווח פגיעה. עמדתי כ400-–300 מטרים מהשיח ויריתי. אף אחד לא יצא משם ובאיזשהו שלב השיח עלה באש. במקביל המשיך מסוק נוסף לחפש עוד מחבלים ולפתע הבחין בחמישה אנשים מרימים ידיים על אחד השבילים. פנינו אליהם ועמדנו באוויר מול חמשת המחבלים שהחליטו להכנע, מחזה ביזארי למדי.

בשלב הזה כבר הגיע יסעור של "דורסי הלילה" ועליו כח התערבות. המחבלים נלכדו. מאוחר יותר הגיעו אל אותו השיח שנשרף ומצאו שם שרידי גופות של ארבעת המחבלים האחרים. האירוע הסתיים בשלום".

האנשים הם הדבר האמיתי

אודי המשיך בשירותו והתקדם לתפקידו האחרון בחיל–האוויר ביחידה לשיתוף פעולה. בין לבין הספיק ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטת בר–אילן, ועל כך הוא אומר כי "מזל שהלכתי ללמוד אחרי גיל 30, אחרת לא הייתי מתקבל ללא תעודת בגרות". בזמן חופשת השחרור שלו מהצבא החל לעבוד כטייס באל–על, בה הוא טס עד היום כקברניט. חיידק הטיסה בהחלט לא מתכנן להרפות ממנו בזמן הקרוב, שכן רק עכשיו, בגיל 50, פרש ממילואים בטייסת "הקוברות השנייה" וסיים את פרק הכוננויות וההזנקות לטיסות מבצעיות בחייו.

"כאשר התחילה האינתיפאדה היה ברור שלסדירים בטייסת יהיה קשה להחזיק את הדבר הזה לבד", מסביר אל"ם (מיל') אורי את רוח ההתנדבות שלו ומוסיף "בטווח הזה של המרחק מביתי לבסיס הצלחתי להחזיק כוננות. אפילו בשעות הפקקים, היה ברור שבזמן הזנקה צריך להגיע בזמן לטייסת והיו הזנקות שעקפתי בשוליים עם אורות מהבהבים, מתפלל שאף שוטר לא יעצור אותי."

"היה ברור שזה לא יעבוד בלי המילואימניקים", הוא מסביר. "אני לא מסתתר פה מאחורי אידיאולוגיות אבל בעיני זה חשוב וזהו המימוש של המקצוע הצבאי שלי, בנוסף להנאה האישית שלי שכרוכה בו".

כאות הערכה להתנדבות השוטפת של אודי למילואים הוענקה לו דרגת אלוף משנה. כעת, הוא מסכם:"אני נהנה מכל טיסה שלי. כל זריחה באוויר וכל שקיעה שאני רואה מהקוקפיט מרגשים אותי כל פעם מחדש. אבל למרות זאת אלו דברים שהייתי מסתדר עם חסרונם,  לא כמו האנשים, שיחסרו לי מאוד מעכשיו. מאחרון הסג"מים בטייסת ועד המילואימניק הכי ותיק, האנשים האלו הם בהחלט הדבר האמיתי".  

למרות שאודי אורי טס את טיסתו האחרונה, ויוכל להקדיש עכשיו יותר זמן למשפחתו המורכבת מאשתו אורלי ושלושת ילדיהם איתי (25), אסף (23) ואופיר (17), תמיד תישאר לו משפחה נוספת - טייסת "הקוברות השנייה".

עוד באותו מדור

מטוס האימון המתקדם מצמצם את הפער

מטוס העיט (סקייהוק) משרת בחיל–האוויר כבר יותר מ–35 שנה. דורות רבים של טייסים עברו עליו את קורס האימון המבצעי והמשיכו הלאה, אל טייסות הקרב של חיל–האוויר. כעת הגיעה העת לערוך שדרוג מערכות מקיף במטוס הוותיק במטרה לצמצם את הפער בינו לבין מטוסי הקו הראשון של החיל. על הזוויות השונות של תהליך ההשבחה האינטנסיבי, בכתבה שלפניכם

4 פעמים אחרונות

מטסי פרידה מאנשי צוות–אוויר שסיימו טיסות הם עניין שבשגרה, אבל מטס פרידה כזה לא ראו בחיל–האוויר כבר זמן רב: ארבעה מוותיקי טייסת 'עוף החול', שלושה נווטים וטייס, נפרדים מהטייסת וחותמים קריירה עשירה ומפוארת. מפסגת הישגיהם הם נפרדים בזה אחר זה מחבריהם, חולקים זכרונות–עבר ובעיקר מתגעגעים, כבר עכשיו, למטוס ולאנשים