בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 166 (267) 28/12/05

כתבות

היו ימים ברקיע

בימים אלה מלאו 20 שנה להפלה האחרונה של מטוס–קרב של צבא ערבי בידי מטוסי חיל–האוויר הישראלי. היעדרו המוחלט של אלמנט כה מרכזי משגרת הפעולות של חיל–האוויר במשך שני עשורים, מעלה מספר שאלות חשובות ומהותיות הנוגעות באופי הפעילות המבצעית והאימונים בחיל. לאחר זמן כה רב, מנסים שניים שישבו באותו הקוקפיט בקרב האחרון, לשחזר את ההפלה ההיא ולצפות אל עבר זו שתבוא בעתיד

עופר ברזילי

מאז הקמת חיל–האוויר הופלו למעלה מ–600 מטוסי אויב בקרבות אוויר, במלחמות גדולות ובקרבות קטנים. השניים האחרונים ברשימה הארוכה הופלו לפני 20 שנה, ב– 19 בנובמבר 1985. איש לא שיער אז כי הסצנריו המוכר כל–כך, יוריד את המסך (עד רגע כתיבת שורות אלה לפחות) על פעילות שהיוותה מאז ומעולם את "לב העניין" עבור דורות של טייסי קרב בחיל–האוויר. את סיפור הקרב ההוא אפשר לתמצת בכמה שורות יבשות: מטוסיF-15   מטייסת "חוד החנית"  ליוו טיסת צילום מעל לבנון. במהלך הטיסה הם נתקלו בפטרול של חיל–האוויר הסורי ונכנסו לקרב שהסתיים בהפלת שני מטוסי מיג–23. אבל אפשר גם לספר את הסיפור המלא, עם הזוויות האישיות, הרגעים המסעירים והסוף הטוב.

"זה ייגמר בקרב אוויר"

למרות שטייסת "חוד–החנית", טייסת F—15, הוקמה בשנת 1982, הרי שבחודש נובמבר 1985 היא עדיין סבלה ממחסור במטוסים וטייסים. מצד שני, מספר סא"ל (מיל') יובל בן–דור, "הייתה בטייסת אווירה מאד מיוחדת, מאד משפחתית. כולם הכירו טוב את כולם ונפגשו גם מחוץ למסגרת הצבאית על בסיס קבוע". את האווירה המיוחדת מסביר סא"ל (מיל') בן–דור בכך שמאז מלחמת לבנון נזקפו רבות מהפלותיו של חיל–האוויר מעל לבנון לזכות הטייסת וגם בכך שבחודש אוגוסט 1985, כשלושה חודשים לפני קרב האוויר המדובר, השתתפה הטייסת בהפצצת מפקדות אש"ף בטוניס. הצלחת מבצע "רגל עץ" בטוניס, שמהווה עד היום את הגיחה המבצעית הארוכה ביותר שבוצעה על–ידי מטוסי קרב של חיל–האוויר, הוסיפה מאוד לאותה אווירה מיוחדת ששררה בטייסת באותו הזמן.

את האווירה המבצעית מתארים בן–דור ורס"ן (מיל') עופר פז ששירת גם הוא בטייסת "חוד החנית" באותה תקופה: "האווירה הכללית בקיץ 1985 הייתה אווירה חמה. היו המון פעילויות מבצעיות והמון מפגשים עם מיגים סוריים שהסתיימו בסופו של דבר ללא קרב אוויר. לעתים הם היו מתקרבים עד למרחק של 15–10 מייל". רס"ן (מיל') פז מוסיף כי "הסורים היו מנסים להפתיע אותנו והיו טסים בגובה נמוך. היה ברור שזה ייגמר בקרב אוויר".

מצלמים וגם מתווכחים

ליווי מטוסי צילום בגיחות מעל לבנון הייתה אחת המשימות השגרתיות בהן לקחו חלק אנשי צוות האוויר של "חוד החנית". עופר פז מתאר שגרה שהופרעה בעיקר על–ידי וויכוחים סוערים בנושא אחד: "בדרך–כלל אנחנו היינו נכנסים ראשונים, אחרינו הצלמים ובסוף מטוסי ה– F—16, בעיקר בגלל המחשבה שבסופו של דבר יתרחש קרב אוויר. היו תמיד וויכוחים מצד טייסי ה–F—16  ששאלו: 'למה תמיד הם ( F—15 ) נכנסים ראשונים? גם אנחנו רוצים'. היה ברור שיהיה קרב אוויר וכולם רצו להגיע ראשונים לעימות עם הסורים ולהשיג את ההפלה. הדבר המצחיק הוא שדווקא בטיסה ההיא, מטוסי ה–F—16 טסו ראשונים ואנחנו זכינו בהפלות, מה שגרם למפקד הטייסת שלהם לאכול את הכובע". 

נעילה, ניתוק מגע ושוב נעילה

הגיחה ב–19 בנובמבר 1985, לא הייתה שונה בהרבה מאלו שקדמו לה. המטרה הייתה אותה מטרה - גיחת צילום והתכנון היה פחות או יותר דומה. מה שכן היה שונה היא העובדה כי הפעם היו אמורים מטוסי ה–F—16 להגיע ראשונים כדאי לוודא שאין מארב ואילו מטוסי ה–F—15 היו אמורים לטוס מאחרי מטוסי הצילום ולוודא שאין מי שעוקב אחריהם, או מנסה ליירטם מאחור.

"טסנו לעבר המטרה וניסינו למנוע אפשרות של גילוי על–ידי המכ"ם הסורי. כאשר התקרבנו לנקודת המפגש בדקנו את השטח על–מנת לוודא שאין מי שעוקב אחרי מטוסי הצילום. התחלנו לתפוס גובה ואז, לפתע, נקלטנו במכ"ם של שני מטוסי מיג–23 שטסו בפטרול שהיה פטרול קבוע והורכב תמיד מצמד מטוסים סוריים", מספר סא"ל (מיל') יובל בן–דור. "המיגים החלו לטוס לקראתנו ואנחנו לקראתם. השגנו נעילה עליהם ולקראת טווח של 15 מייל היה די ברור לנו שתיכף אנחנו מסתובבים ופונים מערבה על מנת לנתק מגע". כפי שקרה במקרים רבים בעבר, החלו מטוסי חיל–האוויר לפנות מערבה על–מנת לנתק מגע מן הצמד הסורי, אך הפעם התנהלו העניינים באופן שונה. בניגוד לפעמים הקודמות, ניתנה למטוסי חיל–האוויר רשות לאש חופשית. את הרגע הזה מתאר סא"ל (מיל') בן–דור: "התחלנו לפנות מערבה כפי שעשינו תמיד ואז, תוך כדי פנייה לכיוון הים, אחרי שכבר איבדנו את הנעילה אותה השגנו קודם, קיבלנו אישור להכנס לקרב אוויר עם המיגים". מיד באותו הרגע פנו מטוסי חיל–האוויר מזרחה וננעלו שוב על המיגים שפנו גם הם מזרחה והחלו חוזרים לכוון סוריה. "לאחר שפנינו אליהם חזרה, החלו המיגים לפנות גם הם לכיוון שלנו ואז ראינו אותם בבירור, בגלל הפנייה שלהם", מתאר סא"ל (מיל') בן–דור. הטווח בין המטוסים הלך והצטמצם ועמד על כ–10 מייל.

מטח טילים ראשון מחטיא

על הרגעים הבאים מספר רס"ן (מיל') פז: "נכנסנו למעטפת ירי וירינו. את הטיל הראשון ירה תא"ל (מיל') אבנר נווה שהיה המוביל ומיד אחריו ירינו את הטיל השני. שני הטילים החטיאו. בדיעבד הבנו שיש בעיה עם הגיאומטריה של הטילים ומאוחר יותר הבנו גם איך לפתור את הבעיה". סא"ל (מיל') בן–דור מרחיב ומסביר את הבעיה שגרמה למטח הטילים הראשון להחטיא את מטרותיו: "המיגים טסו בכיוון שלנו, בגובה נמוך ולכן הטילים ננעלו על החזר המכ"ם של הקרקע ולא של המיגים, מה שגרם להם להחטיא את המטרות". אחרי ההחטאה החליטו הטייסים לעבור לטילים מונחי–חום. תא"ל (מיל') נווה שהיה המוביל ירה אחד ושבר ימינה ומיד אחריו ירו בן–דור ופז את הטיל שלהם. סא"ל (מיל') בן–דור ממשיך ומתאר: "עברנו לטילי חום. כשהעברתי את מערכת החימוש למצב של טילי חום הטיל שלי התביית על טיל המכ"ם שיריתי קודם. זוהי סיטואציה מעניינת משום שלא פוגשים כמוה באימונים. נעלתי מחדש את הטיל ידנית ושוב ירינו ללא חלוקת מטרות. נווה ואני לא ראינו אחד את השני כאשר ירינו בגלל שהיינו באמצע פנייה ימינה ושדה הראייה לא איפשר זאת. המטוס הסורי התפוצץ תוך כדי כך שעברנו מעליו בפנייה חריפה ימינה לכיוון המטוס השני". עד היום לא ברור של מי ההפלה. פז, שהיה היחיד שראה את הפיצוץ ממושב הנווט, אומר: "ראיתי טיל מתפוצץ מתחת למטוס. המצב התאים לכך שזו יכולה להיות פגיעה מהטיל שלנו אבל גם פגיעה מהטיל של נווה. בתחקיר לא ידענו להגדיר בדיוק איזה טיל פגע, היחיד שראה זה אני אבל השארתי את הספק כי עדיין לא יכולתי להיות בטוח ובסוף חילקו בינינו את ההפלה".

רס"ן (מיל') פז מספר כי הפלת המיג השני יצרה מקרה משעשע למדי: "מה שקרה עם המיג השני הוא שבעוד אנו שוברים, אני רואה את תא"ל (מיל') נווה רודף אחרי המיג השני ועוד פעם מגיע אליו. מה שמצחיק הוא שחליפת הלחץ שלי התנפחה ולחצה בטעות על כפתור שהפעיל את הקשר בין המטוסים. מכיוון שרציתי שאנחנו נפיל לפני נווה, אמרתי לבן–דור להפעיל את הוורטיקל כדי שהמכ"ם יוכל לחפש קדימה כך שנצליח לנעול לפני נווה ונשיג את ההפלה. בגלל שהכפתור נלחץ, שומעים אותי צועק 'שים ורטיקל' בסרט שהוקלט במטוס של נווה. תא"ל (מיל') נווה, שהיה ג'נטלמן וחשב שהוא הפיל את המטוס הראשון, שאל אותנו: 'נו מספר שתיים אתה לוקח אותו?' בן–דור לא ענה לו ותוך שלוש שניות הטיל שוגר וראינו פיצוץ יפיפה".

בדיוק אז, כאשר הסתיימו ההפלות, הגיעו מטוסי ה–F—16  לאיזור הקרב. פז משחזר: "מטוסי ה–F—16  חוזרים ושואלים: 'מה איתנו?'. ענינו להם: 'חבר'ה, זה נגמר, אתם פספסתם את ההזדמנות'".

במבט לאחור מסכם רס"ן (מיל') עופר פז ואומר: "למעשה באנו ממערב לכוון מזרח עשינו פנייה לכיוון צפון ועשינו סיבוב של 270 מעלות. הקרב היה קצר מאוד. שני הטייסים הסורים נטשו את המטוסים. אחד מהם ראיתי בעין ואחר–כך הודיעו לנו שגם השני נטש. אחרי שהמיג התפוצץ החתיכות שלו החזירו את השמש, הסתכלתי אחורה וחשבתי שאולי מגיעים מיגים נוספים. אחרי שהבנתי שאני רואה שברי מטוס חזרנו הביתה".

מה לגבי ההפלה הבאה?

למרות שחלפו 20 שנה מאז אותו קרב בו הופל צמד המיגים הסוריים, 20 שנה בהן לא הייתה הפלה נוספת, משוכנע סא"ל (מיל') יובל בן–דור כי ברגע האמת, יהיה על מי לסמוך: "ההכשרה של הטייסים שלנו טובה מאוד. למרות שאין מפגשים אמיתיים כבר 20 שנה, אני מאמין שהאימון שטייסי החיל עוברים ביום יום יעזור להם, בעיקר משום שמערכות הנשק בהן יפגשו במלחמה יהיו שוות או פחות טובות מאלה שברשותנו. לעומת זאת, מה שקשה עד בלתי אפשרי לדמות, זה את הבלבול וחוסר הוודאות בזמן מלחמה. את תחושת האווירה הזו ניתן להעביר רק על–ידי מורשת קרב. גם כשיגיע הזמן בו לא יהיו עוד טייסים שחוו קרב אוויר, המפקדים והטייסים שלנו מספיק טובים כדי להתגבר על הבלבול והבלגן שיווצרו ולהתארגן מהר מאוד למצב החדש".

כיצד תופסים בחיל–האוויר כיום, את היעדר קרבות–האוויר מן התפריט המבצעי? אל"ם ע', ראש מחלקה במטה חיל–האוויר ומפקד טייסת לשעבר מנסה להסביר

"לגבי כל העניין של קרבות אוויר, צריך לפתוח ולהגיד שבתור טייס קרב אתה 'חולם' להפיל מטוס אויב ולא בגלל שאתה רוצה להרוג מישהו אלא בגלל שאתה רוצה לנצח. בסופו של דבר, זו היא בעצם המשימה הכי מאתגרת עבור כל טייס קרב והמשימה הזו היא האתגר  שמניע הרבה מאוד טייסים. אתה רואה טייסים קמים בבוקר, יוצאים לאימון קרבות אוויר, נופלים ובהמשך היום מתייצבים לאימון נוסף נחושים להפיל, כי שוב, זו היא המשימה המאתגרת ביותר".

כיצד מתמודד חיל–האוויר עם העובדה שכבר שני עשורים לא היה מעורב מטוס ישראלי בקרב אוויר, למרות שזהו אחד מיעדיו המרכזיים של חיל–האוויר?

"את התשובה על השאלה הזו ניתן לחלק לשני חלקים. החלק הראשון אומר שצריך ללמוד את כל מה שקרה אצלנו בעבר בתחום הזה: צריך להפנים את הלקחים, את הצורות השונות של קרבות האוויר, את אופי הפעילות המבצעית שבמסגרתה התרחשו קרבות אוויר, איך תוכננו ונשלטו אותם קרבות וכל שאר הזוויות שנוגעות לקרבות אוויר שהתרחשו בעבר. במסגרת פעילות זו הוצאנו לפני כמה שנים חוברת שעוסקת בכל המקרים בהם הופלו מטוסי חיל–האוויר בקרבות אוויר ובסיבות הפרטניות של כל מקרה לגופו. צורה כזו של הפקת לקחים ולמידה מן העבר היא דרך חשובה ביישום הלקחים בקרבות האוויר העתידיים.

החלק השני של התשובה לשאלה זו מניח כי המלחמה הבאה לא תהיה דומה למלחמות האחרות בהן התרחשו קרבות אוויר. אנחנו כל הזמן מנסים להבין איפה יכולים להפתיע אותנו בתחום הזה של קרבות האוויר ואיך אנחנו יכולים להתכונן בצורה הטובה ביותר לקרבות אלה. אנחנו מניחים שבאופן ברור, קרבות האוויר ייראו אחרת משום שהאויב השתנה, כמו גם הציוד שברשותו. אם במלחמת לבנון היה פער ניכר בין הפלטפורמות - אנחנו הפעלנו, בין השאר, מטוסי F—15 שפגשו מולם אפילו מטוסי מיג–21, הרי שהיום יש בחילות–האוויר שמסביבנו מטוסים כמו מיג–29, שלא לדבר על מטוסי F—16 המקבילים במידה רבה למטוסים שיש ברשותנו. אנחנו מנסים לטפל בעניין זה על–ידי אימונים עם צבאות זרים המפעילים מטוסים מסוגים אלה, כך שניתן יהיה לקבל מושג על יכולותיהם ותיפקודם. בין שני חלקי התשובה האלה, צריך לקיים שיווי משקל אשר ייתן את הפתרון הטוב ביותר לשאלה שבכותרת".

כיצד מכינים טייסים צעירים לקרב אוויר ולאווירה הסובבת אותו, כאשר לא רק שמפקדיהם מעולם לא השתתפו בקרב כזה – גם המפקדים של המפקדים שלהם לא חוו קרב אוויר?

"אין לי ספק שמפקדי הטייסות בחיל–האוויר מכינים את הטייסים הצעירים בצורה הטובה ביותר לקראת כל התרחשות ומשימה ובתוך כך גם בנושא של קרבות אוויר. צריך לדעת שאם יש משהו שלא השתנה מעולם בתוך המציאות המשתנה, זה הגורם האנושי המרכיב את חיל–האוויר, כך שההכנה ללחימה היא תמיד ברמה הכי גבוהה שאפשר.

על–מנת לתת ערך מוסף לטייסים הצעירים אנחנו מנהלים מפגשים עם טייסים וותיקים שהשתתפו בקרבות אוויר במלחמות או בין המלחמות. הניסיון שצברו אנשים אלה לא יסולא בפז ולכן העצות וההסברים שלהם מהווים חומר לימוד מצויין עבור טייסים צעירים שלא התנסו עדיין בקרב אוויר. חלק מהטייסים הוותיקים משמשים היום כמדריכים בחיל–האוויר ותורמים מניסיונם העצום לטייסי ההווה.

מעבר לכך, באימונים, אנחנו לוקחים סיטואציות של קרבות אוויר ומכניסים לתוכן את הטייסים. סיטואציות אלו מכילות מרכיבים רבים של קרבות אוויר כמו אי–וודאות, לחץ, חוסר במידע חיוני ומצבים לא צפויים. על–ידי שימוש במרכיבים הללו אנו מנסים לייצר מספיק תובנות שייתנו לנו את ההכנה הטובה ביותר ברגעי האמת. כמובן שהשאלה האם אנו מוכנים מספיק, לא תוכל אף פעם לקבל תשובה מלאה עד להתרחשות אמיתית".

מה הוא השוני העיקרי בין קרבות האוויר האחרונים בהם היה מעורב חיל–האוויר באמצע שנות השמונים, לאלה (שעדיין לא התרחשו) של תחילת המאה ה–21?

"יש שינוי עצום. ניתן לומר כי השינוי הוא טכנולוגי בעיקרו. קרבות האוויר בעבר אופיינו במרחקים קרובים, בניסיונות 'להתיישב' על זנב היריב וניסיונות לפגוע בו מטווח שלא עלה על כמה מאות מטרים, לרוב בעזרת תותחי המטוס. היום, עם הציוד העכשווי, ניתן לשגר את הטיל הראשון כבר במרחק של עשרות מייל. מעבר לכך יש לטייס הקרב היום גם מכשירי לוחמה אלקטרונית ויכולת שיתוף נתונים עם בן–הזוג כך שהם יכולים לנהל את הקרב ביחד, לחלוק במידע שיש לשניהם ולבנות תמונה אווירית משותפת. מעבר לכך יש לנו את מטוס הנחשון החדש שמעניק יכולות מודיעין בעת קרב אוויר. כל אלה מסמלים את תום עידן ה'דוג–פייט' הקלאסי.

אבל בניגוד למקומות אחרים בעולם, בחיל–האוויר אנחנו מאמינים שלפני שמלמדים את הטייס להשתמש בכל המיכשור החדיש והמודרני, יש צורך ללמוד את היסודות, כלומר ללמוד איך זה להיות בתוך 'דוג פייט' כזה. הסיבה העיקרית היא ההבנה שבמהלך קרב אוויר יכולות להיווצר תקלות שישביתו מכשיר זה או אחר ולכן על הטייס להיות מצוייד בכל היכולות הבסיסיות של קרב אוויר. סיבה נוספת היא שאויבינו משקיעים הרבה מאוד משאבים ברכש של אמל"ח וציוד, כולל אמל"ח מערבי שלעיתים אינו נופל מזה העומד לרשותנו. לכן, אם הציוד שווה פחות או יותר, מה שיכריע היא היכולת האישית של הטייס".

האם ניתן לומר, בהסתמך על מלחמת המפרץ האחרונה, כי תם עידן קרבות האוויר?

"בכל מקרה של מלחמה בה תהיה מעורבת ישראל, תידרש השגת עליונות אווירית על–ידי חיל–האוויר. ניתן להניח כי הדרך להשגת עליונות שכזו תהיה בעזרת קרבות אוויר. נכון שבמציאות הנוכחית יש עיסוק רב בעימות נמוך העצימות של מדינת ישראל עם הפלשתינאים, אולם אסור בשום פנים ואופן להזניח את נושא קרבות האוויר והאיומים האוויריים האחרים כמו מטוס אזרחי חטוף. לצורך כך נפתחה בחיל–האוויר ה'טייסת האדומה' המהווה ביום אויב מקצועי שנותן מענה לעניין קרבות האוויר".

האם היעדר קרבות אוויר בעשרים השנה האחרונות לא מציב סימני שאלה מעל סד"כ חיל–האוויר?

"חיל–האוויר מקפיד לרכוש מטוסים ורסטיליים, כלומר כאלה שיוכלו לבצע מגוון משימות רב. אצל האמריקאים יש מטוס יעודי לכל משימה ולכן יש להם סוגים רבים של מטוסים. לנו אין משאבים כמו לאמריקאים ולכן אנו מתאימים לכל מטוס שאנו רוכשים יכולות לבצע משימות רבות. לגבי שאלת הסד"כ, הרי שעל מנת לשמר הרתעה למשל, יש צורך בחיל–אוויר חזק וגדול. אסור למדינת ישראל להגיע למצב בו לא יהיה לה כוח צבאי חזק ובתוכו חיל–אוויר חזק. למרות זאת ניתן להבחין כי חיל–האוויר מבצע התאמות בסד"כ שלו ומגיב לכל צורך מבצעי. כך בשנים האחרונות ניתן לראות השקעה בתחומי מסוקי הקרב והמזל"טים, כמו גם השקעה גדולה במערכת ה'חץ'. מעבר לכך יש עלייה משמעותית  בהפעלת מטוסי קרב בשטח רצועת עזה מאז ההנתקות. מכל אלה ניתן לראות כי חיל–האוויר זה לא רק קרבות אוויר, למרות שהם מהווים חלק חשוב מאוד ממכלול הפעילות".

עוד באותו מדור

מוכשרים

הם אמנם משרתים בחיל–האוויר, אך מסלול ההכשרה של לוחמי הנ"מ מזכיר יותר את מסלול הכשרתם של לוחמי חי"ר. הרבה לפני שהם מגיעים אל כלי–הנשק של יחידות הנ"מ בעזרתם הם אמורים לשמור על שמי המדינה, עוברים הלוחמים הצעירים מסלול מפרך שנועד להכשיר אותם לתפקד בכל מצב בו ימצאו עצמם במהלך שירותם

בגלל התאונה ההיא

בחודש שעבר התכנסו בני משפחה ואנשי טייסות ההרקולס לדורותיהם כדי לציין 30 שנה לתאונה על ג'בל הילאל. תאונה זו גרמה לשינויים יסודיים במערך התובלה של חיל–האוויר, שינויים המיושמים בו עד היום