בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 166 (267) 28/12/05

כתבות

4 פעמים אחרונות

מטסי פרידה מאנשי צוות–אוויר שסיימו טיסות הם עניין שבשגרה, אבל מטס פרידה כזה לא ראו בחיל–האוויר כבר זמן רב: ארבעה מוותיקי טייסת 'עוף החול', שלושה נווטים וטייס, נפרדים מהטייסת וחותמים קריירה עשירה ומפוארת. מפסגת הישגיהם הם נפרדים בזה אחר זה מחבריהם, חולקים זכרונות–עבר ובעיקר מתגעגעים, כבר עכשיו, למטוס ולאנשים

נועם גוטמן | צילום: ליאור דיין

10 באוקטובר 2005. חדר המבצעים בטייסת "עוף החול" שוקק וקצינת המבצעים מודיעה במערכת הכריזה: "שימו לב, תדריך בוקר מתחיל". בחדר התדריכים הכל נראה כרגיל: המפות מתוחות על הקיר, הוראות הטיסה כבר מוכנות על הלוח, דגשי בטיחות הטיסה נכתבו זה עתה. את ייחודו של היום הזה בטייסת אפשר להרגיש רק כשמתחילים לאייש את החדר ילדים קטנים, כובע מצחייה עם סמל טייסת "עוף החול" חבוש לראשם ודגם מטוס נץ (F-16A/B) מונח בידם. חדר התדריכים, שרגיל לאכלס טייסי נץ לבושים בסרבלי טיסה ואוחזים בקסדות, נראה שונה פתאום. אכן, לא כל יום פורשים מטיסה ארבעה מוותיקי הטייסת ומביאים את המשפחות לצפות במטס הפרידה המיוחד.

סא"ל ד', מפקד הטייסת, מקדם בברכה את המשפחות, אשר כל אחת מהן מלווה באחד מגיבורי היום: אל"ם (מיל') יהואר גל, אל"ם (מיל') צבי ליפשיץ, סא"ל (מיל') בועז דוידי ורס"ן (מיל') דודי וידר. היום הם ילבשו סרבל טיסה בפעם האחרונה ויובילו, כל אחד בתורו, רביעיית מטוסי נץ שתחלוף במטס מרהיב מעל הטייסת. כל אחד מהם חותם בזאת קריירה מפוארת באוויר ונפרד לשלום מהמטוס ומהטייסת.

הם חולפים מעלינו ברעש מחריש אוזניים, רביעייה אחר רביעייה ולבסוף נוחתים ומסתדרים על מסלול הטיסה בשורה ארוכה של מטוסי נץ, לקול תשואות המשפחות והחברים. החופה מורמת, והם יוצאים בזה אחר זה מהקוקפיט, בפעם האחרונה. בעיניהם ברק של התרגשות עם קמצוץ עצב על הפרידה ובעיקר ניצוץ של אהבה - למטוס ולטייסת.

ברחבת הטייסת מחכה להם במה וסביבה כסאות לקראת טקס פרידה שיסמל עבורם סוף עידן בטייסת 'עוף החול'. כך נפרש סיפורם של שלושה נווטים וטייס, דמויות מוכרות מאוד בטייסת ובחיל–האוויר, באוזני החברים.

אל"ם (מיל') צבי ליפשיץ - 8 טייסות ב–37 שנים

ראשון לפרידה הוא אל"ם (מיל') צבי ליפשיץ. נהוג לומר כי סיפורו של כל איש צוות–אוויר שמפסיק טיסות הוא עולם ומלואו. אצל ליפשיץ, לא רק שאין זה תיאור מוגזם, אולי אפילו מדובר בתיאור דל מכדי לתאר בו נווט ומהנדס ניסוי שעשה כל כך הרבה. הוא הספיק לשרת בשמונה טייסות קרב שונות, לטוס על חמישה מטוסים (ווטור, פאנטום, בז, ברק ונץ), להשתתף במלחמות ישראל ופעולות מבצעיות רבות, לטוס בשליחות חיל–האוויר לארה"ב כדי לתכנן ולבצע את ניסויי הפיתוח של מטוס הברק (F-16C/D) הדו–מושבי, לשרת כמהנדס טיסה במנ"ט (מרכז ניסויי הטיסה של חיל–האוויר), ולתרום אינספור ימי מילואים.

"לליפשיץ כמות אדירה של אירועים שנחרטו בהיסטוריה של חיל–האוויר", אומר סא"ל ד', מפקד הטייסת. "לא פחות חשוב, הוא מגלם שילוב נדיר של צניעות ונועם הליכות, עם מקצוענות בלתי מתפשרת". סא"ל א',  בעברו מפקד הטייסת וכיום מפקד מגמת קרב בבית–הספר לטיס, מבקש להוסיף קווים לדמותו של ליפשיץ: "טבעי לעמוד כאן מולכם ולספר בהרחבה על כל מה שעשה ליפשיץ ב37- שנות טיסה. אבל האמת היא, שקצרה היריעה ואני דווקא מעדיף לספר על ליפשיץ, האדם שאני מכיר. הוא מתהלך בשקט ובצניעות, מדבר מעט, אך כל מילה שיגיד לא נאמרת לחינם. בכל מקום שהיה - והוא הספיק לעבור במקומות רבים - הותיר את חותמו. אם יש מישהו שהייתי רוצה איתי בקוקפיט בכל משימה, זה הוא".
ליפשיץ עצמו זוכר לטובה כל תחנה שהספיק לעצור בה משך שירותו הארוך. הוא עוד זוכר איך ישב בחרטום השקוף של מטוס הווטור בטייסת "אבירי הצפון" ואיך עבר הסבה למטוסי הבז (F-15) החדשים כנווט. הוא נזכר כיצד בימיו הראשונים במנ"ט היו מתייחסים אליו בחשדנות, אך מהר מאוד זכה להערכה גם שם ("זה גן עדן למי שמסוגל לראות את העתיד ולפתח אותו במו ידיו", הוא אומר). גם במטה חיל–האוויר הספיק לשרת כראש מדור במחלקת אמל"ח ולא פסח גם על בית–הספר לטיס, כמדריך נווטים צעירים. בדרך הספיק גם לצאת לשליחות בבסיס אדוארדס האמריקאי, לפתח את מטוס הברק הדו–מושבי שישמש את חיל–האוויר לביצוע משימות מורכבות. בין המבצעים הרבים שלקח בהם חלק הוא מציין את מבצע "רגל עץ" - תקיפת מטה אש"ף בטוניס ואת "דין וחשבון": "זה היה מזמן, אני לא זוכר בדיוק", הוא  אומר, "אבל אם שואלים אותי, המרחק לטוניס היה 1249 מייל". זהו אל"ם (מיל') צבי ליפשיץ: שילוב של הצטנעות והצטיינות.

הוא פונה לחבריו לטייסת ואומר: "יהואר גל אני יושבים בחדר התדריכים. שנינו נקראנו לבצע פעילות מבצעית בטייסת ודיברנו על כך שהחלום הרטוב שלנו הוא שימשיכו לקרוא לנו לפעילות מבצעית גם כשנשב בבית–אבות. זו המנטליות שלנו: כשצריך אותנו, אנחנו זונחים הכל ורצים לטייסת. כזה אני, אוהב וגאה להיות ישראלי, אוהב וגאה להיות חלק ממשפחת חיל–האוויר. טוב לי לתת כל מה שאני רק יכול לטיסה ולחיל והרגשתי שאני באמת מקבל הרבה יותר ממה שאני נותן. האם הטיסה תחסר לי? אינני יודע עדיין. אבל דבר אחד ברור, האנשים יחסרו לי מאוד. שואלים אותי איך אני עושה כל כך הרבה ימי מילואים ( 94 בשנה האחרונה). התשובה איננה שאני פטריוט גדול, פשוט כיף לי לבוא לטוס ולראות את האנשים בטייסת. כל אחד מכם, אנשי "עוף החול", יקר לי לאין שיעור. תודה לכם על תקופה נהדרת".

אל"ם (מיל') יהואר גל - מנקודות בשמיים לאנשים אמיתיים

תורו של אל"ם (מיל') יהואר גל, עוד דמות משמעותית בטייסת. "זה מדהים", אומר לי רס"ן ד', אחד הטייסים בטייסת, לפני הטקס. "יהואר בן 56, והוא פשוט פצצת אנרגיה ואדרנלין. הוא בא לטייסת ומתרוצץ פה בהתלהבות כאילו סיים זה עתה קורס–טיס, שמח לכל פעילות מבצעית ונרגש לקראתה יותר מהטייסים הצעירים ביותר בטייסת".

"מדובר, במילה אחת, בלוחם. לוחם בכל רמ"ח איבריו". כך פותח מפקד הטייסת את מסכת נאומי הפרידה מגל. הוא סוקר במהירות את תחנותיו של גל בחיל–האוויר, לאחר שהספיק עוד קודם לכן להיות לוחם בסיירת מטכ"ל. סיים כנווט קרב, הגיע לטייסת "האחת" שהטיסה קורנס (פאנטום), משם עבר למסוקי הצפע (קוברה) כנווט קרב שסייע לבחון את השתלבות מערך המסק"ר (מסוקי קרב) בחיל–האוויר, אחר–כך נווט בז (F-15) וכיום נווט נץ (F-16A/B). גל הספיק גם להתנדב למילואים בקו התפר ולהתנדב למשמר הגבול. מנקודות קטנות מהשמים, הוא עבר לראות את האנשים האמיתיים, פנים אל מול פנים: לעמוד במחסומים ולסייר לאורך הגבול.

גם גל יכול למלא עמודים על גבי עמודים בספר בו יבחר לתאר את כל קורותיו בחיל–האוויר. מתלאות מלחמת יום כיפור, במסגרתה יצא ליותר גיחות מכל איש צוות–אוויר אחר בחיל ועד הנחתה של מטוס בז עם כנף אחת שבורה, דרך נטישת פאנטום מעל הים, תקיפות מבצעיות רבות, ועוד רבים הסיפורים. בנו, אוריה גל, תוהה: "איך אפשר להכניס כ–40 שנות שירות בשתי דקות של נאום פרידה? זה כמעט אכזרי הרי. אני רק יכול להגיד שבשבילך 'מדינה', 'מולדת' ו'פטריוטיזם' - אין אלו מליצות, אלא אמונה שלמה ודרך חיים".

שלישי להיפרד מגל הוא רא"ל דני חלוץ, ראש המטה הכללי וגם חבר קרוב. "יהואר הוא סיפור חיים, לוחם מעולה אבל קודם כל חבר. אני מכיר אותו מכל הכיוונים", הוא עוצר ומוסיף בקריצה: "בעצם, כמעט מכל הכיוונים... בכל אופן. בשבילו להילחם על הארץ זו זכות והארץ יקרה לו עד כאב. זכיתי לטוס איתו במלחמת יום כיפור, שם הפלנו יחד שני מיגים. יהואר הראה בקרבות המלחמה את המשמעות של מטוס קרב עם שני אנשי–צוות. הלוואי ונתברך בעוד אנשים כמוהו".

גל עצמו עולה אחרון, ומכריז מיד: "אני פחות צנוע מצבי ליפשיץ. יש לי הרבה מה לומר. לפני שנתיים הלכנו, אשתי ואני, לסרט. הייתי בן 54. על מדרגות ה'סינמה–סיטי' קיבלתי טלפון מהטייסת, ומיד נטשתי הכל והגעתי לבצע את הפעילות המבצעית שהוטלה עלי. 'טוב למות בעד ארצנו' - כך חונכתי. אולי היום זה פחות תופס, אבל  אני מאמין שמי שלא מוכן לתת למען הארץ שלו צריך לקחת בחשבון את האפשרות שלא תהיה לו ארץ. בעברי לא הזלתי דמעות על קברי חברים, כי לוחמים אינם בוכים. דווקא היום, אני מרשה לעצמי להזיל דמעות.

"שנים שואלים אותי - 'מתי תפסיק לטוס? תמיד עניתי כי מיוזמתי לא אעזוב לעולם, או שיזרקו אותי מהטייסת או שאמות. טיסה זה הבית, זה אורח חיים. אחרי הכל צריך להיות קצת פסיכי כדי לעלות עם 'ציפורים' כאלו לשמים. אני רוצה להודות לכם, אנשי טייסת 'עוף החול'. נתתם לי בית חם, לכל ימי המילואים שלי פה באתי עם חיוך גדול על הפנים. אלו היו השנים הטובות ביותר שלי בחיל–האוויר".

סא"ל (מיל') בועז דוידי - זה רץ במשפחה

שלישי הוא סא"ל (מיל') בועז דוידי. פרט להיותו נווט ותיק בחיל–האוויר, הוא גם אח של אשתו של יהואר גל. "יהואר החליט שכשהוא ילך, הוא לא ישאיר כלום מאחור", התבדחו בטייסת כשנודע שגם דוידי יפסיק את טיסותיו.

לא קל לדובב את סא"ל (מיל') בועז דוידי. "להוציא מדוידי יותר משלושה משפטים זו משימה מבצעית מיוחדת, קשה יותר מכל פעילות מבצעית של הטייסת", אומר סא"ל ד', מפקד הטייסת. "אמנם הוא נחבא אל הכלים, אבל במטוס הוא נתן למי שטס איתו שיעור בעבודת צוות - כמה ומתי לדבר. הוא חותם כיום קריירה עשירה מאוד בחיל–האוויר ובצה"ל". דוידי החל את דרכו כנווט קורנס ועבר בין שתי טייסות פאנטום. בינואר 1991, במלחמת המפרץ, עבר הסבה למטוס הברק (F-16C/D) והחל לטוס כנווט בטייסת "הקרב הראשונה". בהמשך מילא שורה של תפקידים במחלקת תוא"ר (תכנון וארגון) במטה חיל–האוויר. כשסיים את תפקידיו וקודם לדרגת סא"ל עבר לשרת כראש ענף במחלקת תוה"ד (תורה והדרכה) במטה הכללי, בתקן מיוחד שהוקצה לחיל–האוויר. בסוף תפקיד זה, במסגרת המילואים, עבר לטוס בטייסת 'עוף החול', ממנה הוא נפרד היום.

ראש תחום הסטוריה ומידע במטה חיל–האוויר, סא"ל מוטי חבקוק, עולה להיפרד מדוידי. הם אמנם מעולם לא חלקו קוקפיט, אבל מדובר בשני חברים קרובים: "הכרנו כאשר בועז ביצע תפקיד מטה במחלקת תוא"ר ואנחנו חברים עד היום. דוידי סוגר פרק מפואר בחיל–האוויר. הוא הספיק לדלג בין טייסות פאנטום, ברק ונץ, לשרת בבסיסים ובמטה וגם לצאת לתפקיד במטכ"ל. אבל לפני הכל, הוא אדם וחבר אמיתי, שמתאפיין תמיד בתבונה ורגישות. הוא מהדור שאחרי מלחמת לבנון כך שלא טס במלחמות ישראל. עם זאת, הוא הספיק לקחת חלק בפעילות בטחון–שוטף עצומה בטייסות השונות: בתקופת הקבע, כשהתגורר בשיכון המשפחות של הבסיס, יצא לגיחות תקיפה בלבנון - "ענבי זעם", "דין וחשבון" ועוד רבות. הוא גר סמוך לטייסת, כך שפשוט הוזנק מהבית הישר לליין המטוסים ונהנה מכל הזדמנות שהייתה לו לתרום. בהמשך, בטייסת זו, הזדמן לו לעלות על גיחות צילום רבות שהצריכו נווט במטוס והוא עשה זאת פעמים אינספור".

סא"ל בועז דוידי עולה לבמה. "אני נזכר 33 שנה אחורה. ישבתי בביתו של יהואר גל, גיסי, בשיכון המשפחות של הבסיס. הייתי בן שמונה, ויהואר סיפר לי על חיל–האוויר והסביר לי מה זה בעצם להיות טייס. הוא לקח אותי למועדון הטייסת ושם נכבשתי והחלטתי ללכת בדרכו. כשעברתי הסבה לנץ והגעתי לטייסת 'עוף החול', יהואר עדיין טס בבז. היינו נפגשים בנסיבות משפחתיות ותמיד דיברנו בהתלהבות על הטייסת בה טסנו שנינו ועל איכות האנשים והאווירה הטובה והתומכת. לסיום - רציתי לומר שהיה תענוג וכבוד להיות חלק מחבורת לוחמים מעולה שאתם מהווים ביחד, אנשי 'עוף החול'".

רס"ן (מיל') דודי וידר - להיפרד פעמיים

ואחרון חביב בטקס הפרידה: רס"ן (מיל') דודי וידר. "וידר נפרד מהטייסת בפעם השנייה היום", מספר סא"ל ד', מפקד הטייסת. "טייסת 'עוף החול' הייתה בעברה טייסת מטוסי כפיר, נסגרה ונפתחה מחדש כטייסת נץ. וידר נפרד ממנה כטייס מילואים שטס על כפיר וכעת, עם הפסקת טיסותיו, נפרד ממנה שנית. לא בכדי הוא מצא את עצמו, פעם אחר פעם, בטייסת 'עוף החול'. יש פה גרעין אנושי שדודי וידר הוא הליבה שלו". אל"ם א', מפקד עבר של הטייסת, מסביר: "פני הטייסת כפני דודי וידר. תמיד שומעים שכיף לטוס בטייסת הזאת 'בגלל האנשים'. אם ניקח את הביטוי הזה ונפרוט אותו לפרוטות, הכוונה היא לאנשים כמו דודי".

כמו עמיתיו למטס הפרידה היום, גם רס"ן (מיל') דודי וידר עבר כברת דרך בחיל–האוויר. כאשר עמד להתגייס לצה"ל, חשב ללמוד הנדסה כעתודאי, "אבל לא היה לי כוח להמשיך ללמוד", הוא מספר. "הזמינו אותי, אז אמרתי: 'יאללה, נלך לקורס–טיס'". הוא סיים את הקורס במגמת קרב והוצב בטייסת עיט (סקייהוק). בהמשך עבר הסבה לכפיר וטס בטייסת "הצרעה" ואז עבר לטייסת 'עוף החול'. כשטייסת 'עוף החול' נסגרה כטייסת כפיר המשיך במילואים להדריך פרחי טיס ובשנת 1996, כשנפתחה ההסבה הראשונה למטוסי הנץ בטייסת 'עוף החול', החליט לחזור למקורות ולעבור את ההסבה. "עברתי את ההסבה כמילואימניק בגיל 34, זה נחשב גיל מאוחר יחסית לעבור הסבה למטוס כמו ה F-16. הציעו לי בעבר, כשעוד הייתי טייס כפיר סדיר, לעשות את ההסבה ודחיתי את ההצעה כי זה לא הסתדר עם המשפחה. כשהציעו לי שוב, הרגשתי שזה כנראה גורל וזו ההזדמנות האחרונה לתפוס את הרכבת חזרה לטייסת 'עוף החול'. מאז אני כאן.

"אני מרגיש שיכולתי לתרום עוד הרבה, להמשיך לטוס עוד כמה שנים. עם זאת, כשראיתי שהצעירים בטייסת התחילו להתעניין בבנות שלי יותר מאשר בי, הבנתי שזה כנראה הזמן המתאים לפרוש", הוא אומר לקול צחוק הקהל. "לטוס זה עניין שאי אפשר להיות שבע ממנו, אין מזה רוויה. זה תלוי כמובן גם באנשים. אני נפרדתי פעמיים מטייסת 'עוף החול' ואני יכול להעיד על תופעה מדהימה: אמנם האנשים שהגיעו לטוס כאן על נץ הם לא אותם אנשים שטסו כאן על כפיר, אבל האווירה נשתמרה והטייסת נשארה המקום שהכי כיף לבוא לטוס בו בחיל. זה משהו באוויר כאן ובסמל הזה, כנראה".

כעת הוא עתיד לחזור להדריך בבית–הספר לטיס, כפי שעשה כבר בשנות השמונים כסדיר וכאיש מילואים. "זה מקום יוצא דופן. אתה לוקח את לוחמי העתיד ומלמד אותם את יסודות הטיסה הקרבית. בטייסת מתקדם–קרב אתה מקבל את פרחי הטיס במצב אידיאלי: הם כבר לא חבר'ה צעירים שלא יודעים מה זה מטוס ומצד שני הם מתוודעים לראשונה לעקרונות טיסת הקרב.

כבר יצא לי בעבר לפגוש אנשים שהדרכתי במתקדם ואחר כך הם ונקרו בדרכי בתור מפקדי טייסות וקצינים בכירים בחיל ואני עוד זוכר אותם לומדים לראשונה איך לתפעל סקייהוק... זה ממש תענוג".

ואם קהל האורחים תוהה מה צופן העתיד לדודי וידר, הוא ממהר לספר בהומור: "במקצועי היום אני טייס באל–על, כך שאתם לא צריכים לדאוג לי, אני אמשיך להטיס מטוסים עוד הרבה שנים. אמנם זה יהיה בואינג שיופעל על–ידי טייס אוטומטי, אבל אני את תא הטייס לא נוטש כל כך מהר...".

עוד באותו מדור

תדלוק אווירי בזמן הניסוי

אל תנסו את זה בבית

אל תתנו לאף אחד לספר לכם משהו אחר: טייסי המרכז לניסויי טיסה (מנ"ט) של חיל–האוויר הם חלוצים. ביחד עם צוות קרקעי גדול, פוסעים הטייסים הללו צעד אחר צעד בדרך הארוכה והבלתי נודעת להכרת כל כלי–טיס שחיל–האוויר רוכש. הדרך הזו, למי שלא יודע, נמצאת בגובה 35,000 רגל

איש העטלף החדש

מילים רבות כבר נכתבו על קורס–הטיס ועל קורס האימון המתקדם, שאנשי צוות–אוויר עוברים עם הגיעם לחיל–האוויר. אבל אחרי הקורס והאימון, יש עוד משוכה שצריך לעבור: ההסבה בטייסת החדשה. ההכרות עם כלי–הטיס החדש, ההשתלבות בטייסת, לימודים, טיסות ראשונות וחוויות למכביר. כתבת הבטאון הצטרפה להסבה של טייס צעיר על המסוק הימי 'עטלף'