בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 165 26/10/05

כתבות | עבר באוויר

עוף חדש במשפחה

החודש מלאו 36 שנים לקליטת מסוק היסעור בחיל–האוויר. לא רבים יודעים כי היסעור ניהל מאבק עיקש עם מסוק אחר לפני שהוחלט כי הוא יהיה המסוק החדש של חיל–האוויר וכי גם לאחר שנפלה ההחלטה לרכוש אותו, לא תמו כל הקשיים. סיפורו של המסוק הכי כבד בחיל, שמחזיק מעמד מול כל הסערות, ממש כמו העוף שאת שמו הוא נושא

נועם גוטמן

נתחיל מהסוף: ב–26 באוקטובר 1969, הגיע לארץ הזוג הראשון של מסוקי CH-53 מתוך שבעה מסוקים שיועדו לחיל–האוויר הישראלי. כאשר הגיעו המסוקים על גבי אונייה לנמל אשדוד, הוסר מהם הציפוי המיוחד להגנה מפני קורוזיה והם הוכנו במהירות לטיסה בטייסת "הצרעה" בבסיס תל–נוף. עד לבואם, הטיסה הטייסת מסוק כבד אחר, הסופר–פרלון הצרפתי. מסוקי הCH-53, תוצרת חברת סיקורסקי האמריקאית, קיבלו בחיל–האוויר את הכינוי העברי "יסעור" - עוף ימי המצטיין ביכולת תעופה גבוהה בתנאי מזג–אוויר סוערים, בדומה למסוק שזכה לשאת את שמו. כמו כן, מכיל השם את השורש ס.ע.ר, שמציין הסתערות לוחמים, אחד מיעדיו של הרכש החדש. אבל נחיתתם של היסעורים בחיל–האוויר הייתה רק סופו של פרק מפואר בתולדות רכש כלי–הטיס בחיל, שכלל תהפוכות דרמטיות ועיכובים מורטי–עצבים. זהו סיפורו של מסוק שהצטרף לחיל–האוויר, כנגד כל הסיכויים...

סוף העידן הצרפתי

ונחזור להתחלה: בראשית שנות השישים, הוטל אמברגו מקיף על מכירת ציוד מלחמתי מצד ארצות–הברית. הסיבות לכך היו רבות ובראשן הרצון לשמור על האיזון במזרח–התיכון ולמנוע את התלקחות האזור, הרגיש מלכתחילה, על–ידי הוספת עוד כלי–נשק למשוואה. עוד חשש אמריקאי היה כי מכירת כלי–טיס לישראל תתפרש כתמיכה מובהקת במדינה, צעד שעלול לעורר את זעמן של מדינות ערב, שיתיצבו כתגובה לצד ברית המועצות (והתקופה, כזכור, היא שיאה של המלחמה הקרה). במקביל, הראתה צרפת נכונות גבוהה למכור לישראל מסוקים כבדים, כמו הסופר–פרלון, שאכן שימש למטרות תובלה כבדה וסער. השינוי החל להסתמן לקראת סוף עשור השישים, לאחר שמלחמת ששת–הימים הותירה את רשמיה בזירה הבינלאומית. צרפת, עד אז הספקית הבלעדית של מסוקים כבדים לישראל, הטילה אמברגו על מכירת אמצעי לחימה וכלי–טיס לישראל. במקביל לקשיים שצרפת החלה להערים על ישראל, חל שינוי בעמדה האמריקאית. יש הזוקפים את השינוי לשלטונו של לינדון ג'ונסון, שראה את הסיוע ההולך וגובר של ברית–המועצות למדינות ערב ושאף לבלום דריסת רגל סובייטית זו במזרח–התיכון. אותו מהפך, שהתבטא בחסימת האופציה הצרפתית והתקרבות ניכרת לאמריקאים, הוא שסימן את תחילת עידן היסעור.

עתידו של היסעור לא היה ברור וידוע מראש. ההחלטה הראשונית הייתה לבחון בצורה מדוקדקת את כל המסוקים הכבדים תוצרת ארצות–הברית. הנספח האווירי בוושינגטון, אל"ם (מיל') אורי ירום, הצביע על שני מסוקים מתוצרת אמריקאית שענו על דרישות הרכש של חיל–האוויר: הצ'ינוק CH-47 תוצרת חברת בואינג, וה–CH-53 תוצרת חברת סיקורסקי. הצ'ינוק שימש את זרוע היבשה של צבא ארצות–הברית ונטל חלק פעיל ביותר במלחמת ויטנאם. ה–CH-53, לעומת זאת, שימש את חיל–הנחתים האמריקאי וצבר פחות שעות טיסה מבצעיות במלחמה. בהמלצתו של ראש אג"ם דאז, אלוף עזר ויצמן ז"ל, החליט הרמטכ"ל, רא"ל חיים בר–לב ז"ל, לרכוש את מסוק הצ'ינוק. היתרונות של הצ'ינוק על פני היסעור היו בולטים: ניסיון מבצעי עשיר, ידע רב בתפעול ואחזקת המסוק וכושר נשיאה של משקל רב יותר מה–CH-53. ההחלטה התקבלה ואושרה על ידי שר הבטחון משה דיין ז"ל, אך טרם ננעץ המסמר האחרון בארון היסעור. אישים שונים במטה החיל, ובראשם ראש מחלקת אוויר, אלוף בני פלד ז"ל, התנגדו לרכישה. גם מפקד טייסת "הצרעה" שנועדה לקלוט את המסוק הכבד החדש, אל"ם (מיל') חיים נווה, הביע הסתייגות מהצ'ינוק. הרתיעה נבעה מהיותו של הצ'ינוק מסוק בעל שני רוטורים (כלומר, קשה יותר לתפעול ולאחזקה) וכן מהופעתו של דגם משופר של יסעור - CH/HH-53C, שיועד במיוחד לחיל–האוויר האמריקאי והיה בעל כושר נשיאה משופר, שצמצם מהותית את הפער בינו ובין הצ'ינוק המתחרה. ההתנגדות שהתעוררה בחיל–האוויר, בתוספת לנתונים החדשים שהצטברו על שולחן מקבלי ההחלטות, הולידו את המשלחת המיוחדת, שנשלחה למפעלים האמריקאים במטרה לבחון את שני המסוקים ולהכריע מי יתאים יותר לצרכיו של חיל–האוויר הישראלי.

נוסעים לקנות מסוק

משלחת חיל–האוויר הורכבה ממגוון בעלי תפקידים בתחומי הרכש וההפעלה של המסוקים הכבדים בחיל ובראשה עמד אל"ם (מיל') נווה, מפקד טייסת "הצרעה", שחיבר ערב היציאה את הקריטריונים להשוואה ולבחירה במסוק המתאים. המדדים שנקבעו: ביצועי המסוק, אחזקתו, תפעולו והאפשרות לשלב בו פיתוחים עתידיים כחלק מהשבחות מתוכננות. ההיבט המשמעותי של ביצועי המסוק היה כמובן יכולת הנשיאה. את המסמך המסכם של המשלחת חתם  נווה במילים "מומלץ בזאת לקנות מסוקים מסוג CH-53". כך התהפכו היוצרות וכעת המסוק המועדף על ישראל היה היסעור.

ההכרעה הסופית התקבלה באוגוסט 1968, בדיון שנערך אצל מפקד חיל–האוויר, האלוף מוטי הוד ז"ל. אמנם הכוונה הייתה לרכוש רק ארבעה מסוקים, אך האמברגו הצרפתי עיכב את הגעתם של שלושה מסוקי סופר–פרלון ולכן הוחלט להרחיב את העסקה המקורית ולרכוש שבעה מסוקי יסעור. החוזה הרשמי בין מדינת ישראל לחברת סיקורסקי נחתם ב–3 בפברואר 1969. סוכם כי יסופקו שבעה מסוקים מדגם CH-53, ומחירו של כל מסוק כולל מנועים, חלפים, וציוד מיוחד, יסתכם בכארבעה וחצי מיליון דולר. תנאי התשלום ומועדי ההגעה פורטו, והעסקה יצאה לדרך, אך תלאותיו של היסעור טרם הסתיימו.

כל אמצעי לחימה שנמכר למדינה זרה, צריך לעבור אישור של הנשיא האמריקאי, משרד ההגנה ומחלקת המדינה (המקבילה למשרד החוץ). אישורים אלו התמהמהו יותר מהצפוי והחששות במטה חיל–האוויר לגורל העסקה היו רבים. בעיה נוספת שהתעוררה: משלחות המכונאים המוטסים ואנשי הקרקע, כמו גם משלחות הטייסים ואנשי צוות–האוויר, דיווחו על לימוד שטחי ולא מעמיק. טייס הניסוי אל"ם (מיל') נחמיה דגן טען: "שיטת הלימוד הנהוגה ב'בית החרושת' להדרכת טייסים זרים הינה 'שיטת המפסקים': הטייס מודרך בתפעול המפסקים, ללא לימוד מעמיק של המערכות. מערכות אשר אינן מיוצגות בתא הטייס, לא נלמדות כלל". לבסוף נמצא פתרון מספק לאנשי חיל–האוויר, כאשר ההדרכות בחברת סיקורסקי הוארכו על–מנת להרחיב את פרק זמן הלימוד.

וכך, לאחר השתלשלות אירועים סבוכה, הגיע מסוק היסעור לטייסת באוקטובר 1969. תחילה הוצב בגף נפרד ליסעורים בטייסת "הצרעה", שהמשיכה להטיס במקביל את הסופר–פרלון ובהמשך הוקמה טייסת נפרדת ליסעורים בלבד: "דורסי הלילה". היסעור ממשיך לשרת את חיל–האוויר כמסוק כבד למשימות תובלה וסער גם היום.

הכתבה הוכנה בסיוע תחום היסטוריה

עוד באותו מדור

שש אלי קרב

תא"ל (מיל') שלמה שש נחת בפעם האחרונה. הוא רצה להיות רופא, הפך לטייס שהשתתף במבצעים ומלחמות, היה בין מקימי מערך הנץ בחיל–האוויר והיום הוא מביט אחורה בסיפוק. סיפורו של אדם ומפקד

על הדבש ועל העוקץ

טייסת "הצרעה", כיום טייסת השרף (אפאצ'י–לונגבאו בתצורה ישראלית), חוגגת יובל להקמתה. הטייסת אשר הוקמה בתור טייסת הסילון השנייה עם אוראגנים, עברה דרך הנשר והכפיר, התקדמה עם השנים אל עלית מסוקי הקרב, הפתן והשרף ולזכותה נרשמו מאות תקיפות ועשרות הפלות