בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 163 (264) 30/06/05

כתבות

מצפינים

כבר שנים רבות שטייסות המסק"ר (מסוקי קרב) של חיל-האוויר לוקחות חלק בכוננות קבועה בצפון. בעקבות נסיגת צה"ל מלבנון לפני כחמש שנים, השתנו גם גבולות מתארי הטיסה. טייסי מסק"ר מתארים את השטח, במקום בו הדבר היחיד שנשאר קבוע הוא הנוף. חשיפה לצפון

שיר בן-אור ואמרל ונקרט | צילום: ליאור דיין

"בשלוש בצהריים העבירו אותנו לכוננות מיידית. אמרו שיש התרעות לירי של החיזבאללה על המוצבים בהר-דב. האחוריים הלכו למסוקים, להפעיל את כל המערכות. הקדמיים חיכו בחדר המבצעים להוראות ואז הירי התחיל". כך מתאר רס"ן א', סגן מפקד טייסת "הקוברות הראשונה" את פעילות אחר-הצהריים של יום שישי בגף הכוננות הצפונית של טייסות מסוקי הקרב (מסק"ר). "פעילות שגרתית", הוא קורא לזה. "לחיל-האוויר ולפיקוד צפון יש מטרות תגובה מוכנות. החיזבאללה יורים על מוצבים שלנו - אנחנו יורים חזרה על מוצבים שלהם. הפעם תקפנו ב'מוצב הצרפתי', קילומטר וחצי מצפון-מזרח למטולה. שמענו שהמטרה בערה עוד כמה שעות אחרי שתקפנו. היה מוצלח".

מעל גבול הלבנון

טייסות המסק"ר של חיל-האוויר חולקות ביניהן את משימת שמירת הכוננות בגבול הצפון. בבסיס קטן בצפון נמצאים תמיד מסוקי קרב על צוותם - מתודלקים, מחומשים, מוכנים לשעת הפקודה. בכל מקרה של אירוע בטחוני בצפון או התחממות פתאומית בגבול יוכלו המסוקים לזנק ולסייע. בצה"ל כבר הבינו מזמן שלא משנה באיזה אירוע מדובר - ברוב גדול מהמקרים ניתן להפיק יתרון טקטי מהמצאותם של מסוקי הקרב בזירה. בחמש השנים האחרונות, מאז היציאה מלבנון הספיקו הטייסים הכוננים להתמודד עם חטיפת חיילים, איתור מחבלים שהסתובבו בצד הלא-נכון של הגבול, ירי רקטות וקטיושות על ישובי הצפון ועוד, כיד הדמיון הטובה על לוחמי החיזבאללה.

מאז היציאה מלבנון, במאי 2000, שורר שקט יחסי בקצה הצפוני של המדינה, שקט המופר אך לעיתים רחוקות. ירי הקטיושות שבעבר היה חלק מהתפריט היומי הקבוע של תושבי הצפון, הפך מאז הנסיגה לאירוע נדיר. למרות זאת, מקפידים אנשי החיזבאללה, אחת לכמה חודשים, להזכיר לצה"ל את קיומם בעזרת ירי פתאומי על מוצבים וישובים בצפון. במקרים כאלה מגיב צה"ל בירי על מוצבי החיזבאללה, כל צד סופג את נזקיו והשקט חוזר לעוד מספר חודשים. שגרת החיים על הגבול. אולם בצה"ל מודעים לכך כי האויב הצפוני יודע לפעמים גם להפתיע. כמו למשל בשנת 2000, כאשר שלושת החיילים עומאר סועאד ז"ל, עדי אביטן ז"ל ובני אברהם ז"ל נחטפו בגזרת הר-דב. אירוע שרס"ם רוני אוזנה, מפקד העבודה בגף הכוננות, לא ישכח לעולם. "היה חג. השעה היתה אחת בצהריים", הוא נזכר. "כשהגעתי לגף כבר היו פה מספר רב של מסוקי קוברה. במקביל התחילו לנחות כאן מסוקי בלק-הוק (ינשוף), מטוסי הרקולס והרבה מאוד כוחות קרקעיים של סיירת מטכ"ל, היחידה ללוחמה בטרור וסיירת אגוז. הכוחות היו פה עד חצות. חודשיים לאחר המקרה עדיין נשארו בגף צוותים נוספים של מסוקי קרב וצוות של אגוז". חודשיים לאחר מכן, כשהתברר שאין התפתחויות, חזרו בגף הצפוני לשגרה מסוימת, עד לפעם הבאה.

שגרה זה רע

מקום מוזר, גף הכוננות. המלה 'שגרה' מקבלת בו משמעות חדשה. רגע אחד הכל שקט ושנייה אחר-כך אתה נמצא בכוננות להמראה. הצוותים הנשלחים הנה, לתקופה של מספר ימים בכל פעם, מנהלים כאן שגרה של שתי טיסות אימון ביום. אתה יכול להעביר אחר-צהריים חם ועצל בקריאת עיתון בחדר התדריכים הממוזג או במשחק פינג-פונג קליל ולפתע קוטעת הסירנה את השלווה וקוראת להזנקה. הגזרה הצפונית, יודעים הטייסים, יכולה לבעור בשניות. "במקום הזה, המתח המרכזי הוא בין המצבים הקיצוניים", מסביר רס"ן ק', טייס בטייסת "הקוברות הראשונה". "יש כאן מצבים שאתה קם משינה ותוך זמן קצר אתה כבר באוויר. צריך להבין שזה ממש לא טריוויאלי. כמי שחי בשיכון המשפחות תשע שנים והוזנק הרבה גם מהבית לטייסת וגם פה, אני יכול לומר שכאן זה עולם אחר. כשאתה מוזנק מפה אתה כל כך קרוב לאזור ההתרחשות שתוך דקות ספורות מרגע ההמראה אתה עמוק בתוך האירוע. לרוב אתה גם הראשון שמגיב לאירוע, זה שמנהל אותו ולוקח את השיקולים המרכזיים. זה קשה ולפעמים לוקח לך זמן להתאפס. בכל זאת, כשאתה מגיע לפה אתה כאן בשביל הכוננות, אתה שוכח מהבית והמשפחה ומתכוונן למצב תקיפה".

למחניים הגענו בשעות הבוקר המאוחרות של יום שלישי, מאי 2005. את הכוננות תופסת טייסת "הקוברות הראשונה". שקט מוזר שורר במחניים וגם החום נדיר בעוצמתו. מסתבר שהטייסים, אשר באותה עת לא נראים לעין, נמצאים בטיסת אימון אי-שם בשמי רמת-הגולן. מאוחר יותר, באותו היום, מתוכננת להם טיסת אימון נוספת. בערב יגיע צוות כוננות חדש והם יחזרו הביתה אחרי שלושה ימים שקטים. אין מה לעשות, לא תמיד מתמזל מזלו של טייס קוברה להתביית על אירוע מבצעי. יום אחד בלבד לפני שעלו צפונה, עוד תקפו חבריהם לטייסת, שהיו אותה עת כוננים, מוצב חיזבאללה בלבנון. אלה בדיוק הכוננויות שגורמות לרס"ן ק', הטייס הותיק בצוות, להזכר בנוסטלגיה ב"ימי התהילה" של לבנון. "מאז הנסיגה מלבנון מוקד הפעילות עבר לשטחים. אני עוד הספקתי לטוס הרבה בלבנון", הוא מספר. "אני זוכר עד היום את ההתרגשות כשיצאתי לתקיפות במבצע 'דין-וחשבון' כאשר הייתי מפקד מטוס צעיר. עד לנסיגה טסנו ממש עמוק בתוך לבנון, עשרה קילומטרים ויותר מגבולות הטיסה שלנו היום. זה יצר אווירה אחרת ולטייסים שידעו את לבנון זה משבר מסוים. היום עיקר הפעילות כאן היא 'גביית מחיר' - החיזבאללה מוציא קיטור ויורה על מוצבים שלנו, צה"ל מגיב, אף צד לא הפסיד ולא הרוויח כלום". 

תשובה לכל מצב

בכדי להבין את השימוש הגובר והולך במסוקי קרב ברבות מהמשימות של חיל-האוויר, יש לחזור מספר שנים אחורה. בשנים האחרונות הבינו בצמרת חיל-האוויר שיש בתוך הקנקן הזה קצת יותר ממה שחשבו בתחילה: מסוקי הקרב נמצאו מתאימים למרבית משימות החיל, גם כאלה אשר לא נצפו מראש כאשר רכשו את המסוקים. ברבות השנים הלכה המגמה והשתרשה ובשנים האחרונות החלו טייסות המסק"ר לקבל נתח גדול יותר ויותר מעוגת הפעילות המבצעית. מסוקי הקרב של היום נרכשים מתוך צפי ומחשבה מראש על שינויים אפשריים ועל העתיד. בשורה התחתונה, כאשר מדובר במסק"ר - מדובר על התמודדות עם הבלתי צפוי והלא נודע. על העובדות שהובילו למגמה זו ניתן ללמוד ממקור ראשון גם כאן.
"מעבר לעובדה שאנחנו יכולים להגיב כאן עם המסוקים לכל אירוע שמתרחש בצפון, מסוקי הקרב הם הגורם המקשר הטוב ביותר בין היחידות הקרקעיות הפעילות בצפון לבין חיל-האוויר", אומר רס"ן א', סגן-מפקד טייסת "מגע הקסם", טייסת פתן (אפאצ'י) של חיל-האוויר. "בסופו של דבר, גם כשיש פה מטוסי קרב, תמיד אנחנו הם אלה שמכירים את הגזרה הכי טוב ויכולים לדבר עם מערך הקרב ולתדרך אותם. כל האימונים שאנחנו עושים כאן מותאמים במיוחד למקום ולתנאי השטח. אנחנו גם מתאמנים הרבה עם הכוחות הקרקעיים, כדי שבאירועי אמת נדע לתקשר איתם בצורה הטובה ביותר".

אך לא מדובר רק בהסתגלות לשינויים כמו בזמן התגובה אליהם. כאשר הגבול קרוב וכל חדירה יכולה להציב איום תוך מספר שניות, הופכים כושר האלתור ומהירות הביצוע לגורם מכריע ביכולת התגובה של חיל-האוויר. כאן אי אפשר להרשות לעצמך טעויות. פעמים רבות יוצאים הטייסים לטיסה כאשר את ההוראות הם מקבלים רק בדרך.

"חשוב להבין שלפעמים מזנקים ולא יודעים אל מה", מרחיב רס"ן ק'. "אם זה מחבלים, חדירה, מארב, קישור וגישור, איתור נעדרים. כשאתה מזנק, אתה לא יודע תמיד לאיזה תרחיש אתה עומד להקלע. זו לא המשימה הקלאסית אשר לשמה בנו את מערך המסק"ר של חיל-האוויר וזה גם הייחוד שלנו. אנחנו יכולים להיכנס ולנסות לטפל באירועים שלא יודעים איך לטפל בהם והיו הרבה אירועים כאלה בהיסטוריה. אני מניח שגם עוד יהיו".

"דברים משתנים פה בשנייה. הכל יכול להיות מאוד שקט ובשנייה אחת לעלות לשיא", אומר סרן ת', טייס בטייסת "הקוברות הראשונה". "כשאנחנו מגיעים לפה אנחנו צריכים, יותר מתמיד, לשמור על ראש פתוח. אנשי החיזבאללה יושבים כאן על הגבול ויכולים לעשות דברים שאנחנו לא מצפים להם בכלל. בדיוק בשביל זה יש כאן מסוקי קרב, כי אנחנו יכולים להגיע מאוד מהר לאזור ותמיד אפשר לתת מענה כלשהו עם מסוק קרב, גם אם זה לא בהכרח יהיה המענה המיטבי באותו הרגע ולאותו התרחיש. יש כאן טייסי מסק"ר שיכולים להתמודד עם כל אירוע, אפילו אם זה אירוע חדש שעוד לא ראינו כמותו. אנחנו, בניגוד לכלים אחרים שיש לחיל-האוויר, מסוגלים להכנס באופן מעמיק לתוך אירועים קרקעיים שונים ולנסות להבין מה זה אומר ומה ההשלכות של הדברים האלה".

כאשר עלה סרן ת' לכוננות הצפונית הראשונה שלו, היה רס"ן ק' הטייס הקדמי שלו. "אפשר לומר שמי שלימד אותי את כל רזי הגף הוא ק'", הוא מספר. "הוא זה שהסביר לי איך מחזיקים כוננות, איך הולכים לישון כשאתה בכוננות מיידית. זה עניין מורכב - צריך לישון מוכנים, עם סרבלי הטיסה, צריך לדעת איפה לשים כל דבר. זה מידע שכל צעיר שמגיע הנה לראשונה צריך לקבל ממישהו ותיק". אבל כנראה שהאופי הייחודי של הפעילות בגף הצפוני מותיר לטייסים רק אפשרות אחת - להסתגל ומהר. "אני זוכר תקופות שבהן ההזנקות היו מגיעות כל לילה", מספר סרן ת'. "היית יודע שאתה הולך לישון ובטוח תקום לפני האור, שבטוח תהיה עוד הזנקה אחר-הצהריים".

מהר-דב לשטחים וחזרה

 קשה לשהות יותר משעה קלה בגף, מבלי להתקל ברס"ם רוני אוזנה. אוזנה, ששירת בעבר בגף הטכני של טייסת "הקוברות הראשונה", קיבל לידיו את משימת ניהול גף הכוננות הצפונית בשנת 1993. מאז הוא שם, מספק לצוותים שמגיעים הנה לכוננות את כל השירותים הטכניים, המנהלתיים והלוגיסטיים. "אנחנו עובדים כל השנה, אין אצלנו חופשות - כוננות תמידית", הוא מספר. "הדבר הכי חשוב במקום הזה הוא שאף פעם אין פה שגרה. אנחנו לא מנסים לשמור פה על שגרה, כי אנחנו רוצים תמיד להיות מוכנים להפתעות. זו הסיבה שאנחנו מתרגלים פה כל הזמן הזנקות בשעות לא שגרתיות - כדי לשמור על הכשירות המבצעית, הן של צוות-האוויר והן של הגף הטכני. אנחנו תמיד נהיה ערוכים ומוכנים, כי בסופו של דבר אלה אנחנו שמסוגלים לספק את המענה המהיר והיעיל ביותר בכל אירוע בצפון. חיל-האוויר צריך להיות תמיד ערוך ומוכן להכל ובשביל זה אני כאן".

"כשאתה מגיע לפה כמוביל, אתה בעצם על תקן מפקד המחנה הקטן הזה", אומר רס"ן ק'. "אתה צריך לדאוג לכולם. יש צעירים שמגיעים לפה בפעם הראשונה וצריך להדריך אותם באימונים ובפעילות המבצעית. אתה אחראי גם על הגף הטכני ועל השומרים במגדל - שהכל יתנהל כאן כמו שצריך". "אותה הדאגה לניהול היא גם חלק מהמגבלות שיש על האימונים כאן", מוסיף סרן ת'. "אנחנו חייבים להיות זמינים תמיד ולכן אנחנו לא יכולים להתרחק יותר מדי, לשמור תמיד על קשר עם הבקרה. בניגוד למה שבדרך-כלל טסים פה, שזה טיסה בגובה במתאר התמודדות אורבנית, הרי שבאימונים עצמם אנחנו אוהבים בעיקר לטוס ברמת-הגולן ובחרמון בגובה נמוך. זה גם אימון טוב, כי לא עושים את זה הרבה ולטוס בחרמון זה לא פשוט, צריך להתייחס לאזור וזה כיף".

כפי שניתן להבין מהתיאור מעלה, לא מדובר בטיסה גרידא, אלא גם על שיתוף פעולה נרחב ויסודי עם הכוחות הקרקעיים בשטח. ברבות השנים המסוקים הוכיחו את עצמם ככוח עזר רב-שימושי, והתו"לים (תורות-הלחימה) לא אחרו לבוא. רס"ן א', סגן-מפקד טייסת "מגע הקסם", מוסיף: "בדיוק כמו שאנחנו עובדים בשטחים, ובדיוק כמו שעבדנו פעם בלבנון, אנחנו עובדים גם כאן. אנחנו כפופים למי ששולט באירוע, בהתאם לחטיבה או לגזרה שאנחנו עובדים איתה". סרן ת' מרחיב: "בתקופת מבצע 'חומת-מגן', הגבול כאן בער. היו תקיפות כל אור אחרון וכל לילה על המוצבים בהר-דב. בסוף, כשאתה טס שם, אתה רואה את פצצות המרגמות נוחתות בלילה, מתפוצצות על המוצבים. אתה פשוט מנסה לעזור כמה שיותר לאנשים האלה".

האתגר שלא נגמר

יום ראשון, תחילת חודש ינואר 2005. שעת צהריים. בגזרת הר-דב עולה רכב סיור ובו קצין ושלושה חיילים על מטען. הקצין נפצע באורח קשה. החיילים נפצעים באורח קל בלבד. מסוקי קוברה של טייסת "הקוברות הראשונה", שהיו אותה עת בכוננות, מוזנקים מגף הכוננות הצפונית במחניים. המטרה: למצוא את אנשי החוליה שהניחו את המטען. באותה עת מוזנקים גם מסוק בלק-הוק מבסיס חיל-האוויר פלמחים, ומטוסי ברק (F-16) מבסיס רמת-דוד. מספר דקות לאחר מכן מוזנק מסוק נוסף של טייסת "הקוברות הראשונה" לצפון. כששמע סגן ע', טייס צעיר בטייסת "הקוברות הראשונה" את הסירנה, הוא חשב שזו הולכת להיות עוד פעילות שגרתית. רק בדרך צפונה התחילו פרטי ההזנקה לקרום עור וגידים. "אנחנו זינקנו כדי להחליף את המסוקים שזינקו לשם ראשונים, כדי לשמור על רצף באוויר. רק בדרך צפונה התחלנו לקבל מידע לגבי האירוע", הוא מספר. "בערך באזור יקנעם כבר הבנו שהולך להיות מורכב. שמענו שהקצין ברכב נפצע קשה, שארטילריה שלנו יורה לכיוון לבנון, שהזניקו גם מטוסי קרב. קיבלנו מטרות באוויר ואני מתחיל להתרגש, עובר בראש על כל המנהלות, מנסה לתכנן את סדר הפעולות שלי. פעם ראשונה שאני מוציא טיל. מטוסי הקרב היו אמורים להפציץ את האזור והמטרה שלנו היא לאתר מייד לאחר-מכן את אנשי החוליה כשהם בורחים מאזור ההפצצה.

נחנו מגיעים לזירת האירוע, לוקחים רגע 'להעביר את המקל' בינינו לבין המסוקים שהתחילו את האירוע, שומעים מהם מה מצב האירוע, עם אילו כוחות קרקעיים אנחנו עובדים ומי מולנו בקשר. שתי דקות אחרי שאנחנו מגיעים - מתחילה מלחמה. מטוסי קרב מעלינו, מלמטה ארטילריה. הר-דב כולו פיצוצים. אנחנו שומעים בקשר שמטוסי הקרב נכנסים להפציץ ומתכוננים להתחיל לחפש את החוליה. יש פיצוץ אדיר ותוך שניות הכל קורה. רס"ן ש', הקדמי במסוק, מדווח בקשר שאיתר אנשים בורחים מהמקום. האדרנלין בתא מטורף, כשאתה רואה את הכל מתחמם מול העיניים שלך בשניות. כשאתה עומד לשגר אתה בפוקוס לחלוטין, מתחיל להיות לך חם, אתה מתחיל להזיע. כל הזמן חשבתי 'רק שהטיל יצא כמו שצריך, רק שלא יהיה נפל'. אני שומע אותו לוחץ על הפיקל, ורואה את הטיל יוצא משמאל - אחד הדברים היפים שראיתי. תוך שניות הכל נגמר ואנחנו יוצאים החוצה. הצלחנו לפגוע באחד מאנשי החולייה שהניחה את המטען".

"חיזבאללה הם אויב רציני, אויב שצריך להתייחס אליו בכבוד", מסכם סרן ת'. "מדובר בארגון ברמה גבוהה מבחינת יכולות צבאיות ופיתוחן. הוא מציב לנו הרבה מאוד אתגרים להתמודד מולם".

עוד באותו מדור

טייסת כחולה בים אדום

מסוקי העטלף של טייסת "מגיני המערב" פרסו לבסיס עובדה כדי לתרגל מגוון פעילויות באיזור מפרץ אילת. בין חילוץ ימי מספינות חיל-הים לאימוני חילוץ טייס נוטש, עברו אנשי הטייסת חוויות שגרמו למילואימניקים של הטייסת לריב על כל מקום פנוי בפריסה

חרדת נטישה

לא רבים עומדים בפני הצורך להחליט החלטה של חיים ומוות, כאן ועכשיו. לסרן ע' זה קרה בתחילת החודש שעבר ואת תוצאות ההחלטה שלו תיעד צלם בטאון חיל-האוויר. בלעדי