בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 162 (263) 23/04/05

כתבות

אחד-עשר מי יודע

עם 11 הפלות במטוסי-קרב סילוניים, כשהוא במרחק נגיעה מפסגת הטבלה העולמית בתחום, משקיף רב-סרן (מיל') דרור חריש על העבר הסוער. בשיחה עם כתב הבטאון הוא מספק גם כמה תובנות על חיל-האוויר של אז מול זה של היום, מספר על שילוב ייחודי בין מקצוע המשפטים לעולם הטיסה וכמובן - ממשיך לטוס

שלמה איזקסון

"כאשר אני רואה שהטייסים כיום רואים את קרבות-האוויר ותהילת ההפלות כפסגת שאיפותיהם, זה נראה בעיני מעט אנכרוניסטי. אני דווקא שמחתי על כל טייס אויב אשר ניצל ונטש את המטוס. אני גם מצטער על כל טייס שלא הצליח להפלט ממטוס שהתרסק", פותח רב-סרן (מיל') דרור חריש. הוא מדבר בעקבות כתבה בערוץ 2 על טייסים חדשים בה צפה בזמן האחרון. הוא מציין שגם הוא התגאה ומתגאה בהפלת מטוסי אויב, אך הפעילות העיקרית, לתפיסתו, בה אמור חיל-האוויר להביא לידי ביטוי את יכולותיו, היא תקיפת והפצצת מטרות צבאיות. "הקרבות שחוויתי לא ישובו יותר", מוסיף חריש. בעיניו הגיבורים האמיתיים היו ונותרו דווקא טייסי המפציצים שסיכנו באומץ את חייהם. חשוב לו להעביר מסר ברור. הטייסים של היום, לטענתו, מחונכים נכון למקצוענות ובטיחות אוויר על חשבון הפוזה של פעם וטוב שכך, אבל חלומם הרטוב נותר הפלת מטוס אויב. גם לאחר 11 הפלות סבור חריש כי מטוס צריך, בראש ובראשונה, לשמש כנגד מטרות קרקעיות ברמה אסטרטגית.

כדור בקסדה מעל רבת-עמון

"בשלב מאוד מוקדם בחיים כבר רציתי להיות טייס", מתוודה דרור. הוא נולד בירושלים וכבר בגיל 12 הצטרף למועדון התעופה, בנה מודלים, הטיס טיסנים וקרא את בטאון חיל-האוויר. לאחר-מכן "התגנב", שנה לפני הגיל המותר, לגדנ"ע-אוויר ועבר שם קורס-טיסנאות, קורס-דאייה, קורס-טיס על פייפר ולימודים תיאורטיים. את הסולו הראשון עשה בליווי טייס בגלל ריבוי התאונות במטוסים קלים באותה תקופה. הוא מספר כי הטייס רק ישב בשקט והשגיח מבלי להתערב. לחריש היה ברור לחלוטין כי בצבא ילך לחיל-האוויר ולדבריו עבור מי שהתמיד בגדנ"ע והצליח שם, הייתה הדרך לקורס-הטיס סלולה ופתוחה. בשנה לפני הגיוס הוא טס שעות רבות במועדון התעופה במטוס פייפר וצבר ניסיון משמעותי לקראת קורס-הטיס.

"הקורס שלי היה מחזור מספר 50, קורס בנוי טוב והקצב היה מהיר יותר מקורס-הטיס שקיים היום. קצב ההתקדמות היה מספק והייתה חלוקה נכונה בין השלבים השונים", הוא אומר ומוסיף שהוא דווקא בעד העובדה שקורס-הטיס הנוכחי ארוך יותר ומציין כי זה הגיוני בגלל המחשוב והלימודים המעמיקים. לאחר שסיים את קורס-הטיס בהצלחה, התחיל בקורס אימון מבצעי על מטוס אוראגן שנמשך כארבעה חודשים. בסיום הקורס שובץ חריש לטייסת מטוסי מיסטר בתל-נוף וארבעה חודשים לאחר-מכן כבר היה טייס מבצעי. אז פרצה מלחמת ששת-הימים.

"חיכינו בתקופת ההמתנה בבסיס שתגיע כבר הפקודה לפתיחת המלחמה. בחמישי ביוני התעוררנו בארבע בבוקר, ירדנו לטייסת וידענו שזה היום", הוא מספר. אחר-הצהריים של היום הראשון למלחמה, לאחר שתי גיחות לכיוון תעלת-סואץ, המריא חריש כמספר 2 לכיוון הבסיס המצרי כיברית שבחצי-האי סיני. כשהגיעו מעל אל-עריש הודיעו להם בקשר לפנות מזרחה כי הבסיס חוסל והפנו אותם לשדה-התעופה של רבת-עמון במטרה להשמידו. הם החלו לצלוף על השדה ובשלב מסוים נותק הקשר בינו לבין מוביל המבנה האלוף (מיל') אביהו בן-נון וחריש נותר עם מספר ארבע לעוד מספר יעפים. במעבר האחרון מעל השדה, נפגע מטוסו בגחון במספר רב של כדורים שגרמו לאובדן כל מערכות ההידראוליקה. המערכת החשמלית כמעט לא עמדה בעומס וחריש היה קרוב לאבד את חייו. "בשל מיקום הנורות הרכנתי את ראשי לימין ואז פגע כדור בתא הטייס וחדר את החופה. הוא חרץ את הקסדה ויצא חזרה מהחופה. הרסיסים, לעומת זאת, חדרו לכתף שמאל". דרור הצליח להשתלט על המטוס והחליט לנסות להנחיתו על אף הפגיעה. הוא טס מערבה פצוע וזב דם והמשיך עד תל-נוף, שם נחת נחיתת חירום. למחרת כבר חזר לטוס על אף הפציעה ועשה זאת בהצלחה עד סוף המלחמה.

לאחר מלחמת ששת-הימים עבר חריש לטייסת ה"קרב הראשונה" בחצור, לקורס הסבה על מטוס המיראז'. לאחר- מכן הוצב בטייסת המיראז' בתל-נוף, שם שירת עד סוף מלחמת-ההתשה. "במלחמה הייתי מדריך וביצעתי, כמו שאר המדריכים, הצבות חירום" הוא מספר. "היו אז שלוש טייסות מיראז' שעשו רוטציה בכוננות בביר-גפגפא, בסיס מרכזי בסיני באותה תקופה. בתאריך 28 באפריל 1970, לאחר שלא טסתי כחודש וחצי בעקבות מחלה, הוזמנתי לכוננות על-ידי מפקד-הטייסת על אף שהייתי מקורקע, בעקבות מחסור בטייסים". באותו יום כבר ביצע טיסה לצורך דיווח מזג-אוויר על מנת לבדוק אם ניתן לבצע טיסת צילום. מאוחר יותר תקפו שני מטוסי "סוחוי" מצריים את בלוזה, בסיס שריון חשוב של צה"ל בחצי-האי סיני. מיד אחרי ההמראה הבחין חריש במטוסים וצלל בכח מלא לעברם. הוא הצליח להפיל את המטוס הראשון ליד התעלה ואת השני בתוך שטח מצרים, תוך כדי שהכוחות המצריים יורים על מטוסינו וכוחותינו יורים על מטוסיהם מהקרקע.

קרב נוסף במלחמת ההתשה, בו לקח חלק, התרחש מעל הדלתא של הנילוס במצרים. "הוזנקנו למפגש עם מטוסי מיג-21. נכנסנו לקרב ובגלל המיקום שלי ביחס למטוס המוביל שלנו, הגעתי לעמדת ירי על מיג-21 שהיה בעמדת ירי על זוג מיראז'ים מטייסת שכנה שלנו. הפלתי אותו ועברתי לטפל במטוס המוביל שלהם וערכתי איתו קרב במשך כמה דקות. הוא היה טייס עיקש ברמה גבוהה וביצע כל תרגיל התחמקות אפשרי. לבסוף, באחד התמרונים החריפים, פגע בקרקע ואני נחלצתי בגובה אפסי מעליו". הוא מוסיף ואומר כי הייתה זו מלחמה קשה ומתישה, יזומה על- ידי המצרים, עם רצף בלתי פוסק של פעולות התקפיות מצידם. המלחמה הסתיימה באוגוסט שנת 1970 בהסכם רוג'רס שהביא לתקופת שקט עד פרוץ מלחמת יום-הכיפורים.

המשפטן המפיל

במקביל לשירותו כטייס מבצעי במהלך מלחמת ההתשה, למד דרור חריש משפטים במשך המלחמה ולא פעם הפסיד מבחנים בגלל הקרבות הרבים בהם השתתף. "פעם אחת הוזנקתי בזמן שעיינתי בספר המשפטים שלי. השארתי את הספר אצל הטכנאי וכתוצאה מהדף מנועי המטוסים הוא התפזר. הטכנאי סידר מחדש את הספר והחזיר לי אותו שלם ומסודר", הוא נזכר. בקיץ 1971 החליט דרור לפרוש מן הצבא ולהתמקד בלימודים, זאת לאחר שטייסת ה"עטלף" בה שירת עברה הסבה למטוסי פאנטום ודרור החליט לדבוק במיראז' אליו היה רגיל ואותו אהב. בשנת 1972 סיים בהצלחה את לימודי המשפטים.

במלחמת יום-הכיפורים כבר היה חריש איש מילואים תחת פיקודו של סא"ל אבי לניר ז"ל, מפקד טייסת ה"קרב הראשונה" בבסיס חצור. דרור היה קרוב מאוד אל לניר שנפל בהמשך המלחמה בשבי הסורי שם עונה למוות. בתשעה באוקטובר הוביל חריש, כאשר סא"ל לניר טס כמספר שתיים שלו. הם טסו באיזור קונייטרה תוך כדי לחימת שריון עזה שהתנהלה מתחתם. העשן שאפף את האיזור היקשה מאוד על הראות ולפתע הבחין דרור בזוג מטוסי מיג-17 סוריים נמלטים לתוך העשן ונעלמים. אז גילה זוג נוסף התוקף את כוחותינו וצלל לעברם בכל הכח עם יתרון של גובה וזווית תקיפה. חריש הצליח לפגוע במיג הראשון ולהפיל אותו בעזרת טיל שפריר. את המיג השני הוא הפיל עם התותחים. "היה זה יעף קצרצר, כמו בספרים, כאשר במשך כל הזמן אבי שומר על הזנב שלי", הוא מספר. בהמשך המלחמה היו לדרור הפלות נוספות וסך-הכל הוא הפיל במלחמת יום-הכיפורים שישה מטוסים.

גם את מלחמת יום-הכיפורים עשה חריש על מטוס המיראז' שהוא כה אוהב. "המיראז', שהיה אחד ממטוסי הקרב הבולטים ביותר, היה גם יפהפה מבחינה חיצונית. הוא לאו-דווקא היה הכי טוב אבל הוא היה שלנו וטסתי עליו הכי הרבה, ככה שנקשרתי אליו. היינו אז ביחסים חמים ובברית עם צרפת והמטוסים המובילים שלנו הגיעו ברובם משם, עד בוא הפאנטום". לאחר המלחמה חש דרור כי את העבודה הקשה והמסוכנת ביותר עושים טייסי הפאנטום, המפציצים מטרות בשטח האויב. על-אף העדפתו הברורה למיראז', הוא הציע לעבור הסבה לפאנטום על מנת לעזור לחבריו לשאת בנטל. מפקד הבסיס התנה זאת בכך שדרור יעבור לבסיס בו היו מטוסי הפאנטום. מכיוון שזה היה תנאי, לא יצא העניין לפועל. לאחר המלחמה המשיך דרור לטוס כאיש מילואים על מטוס הכפיר, אותו הוא מתאר כמיראז' בעל יכולת נשיאה מוכפלת של חימוש. ההסבה לכפיר הייתה קצרה ופשוטה וחריש מציין כי רוב טייסי המיראז' כלל לא הרגישו במעבר לכפיר וראו בו מעין דגם נוסף של המטוס.

טיסה היא גם דרך חיים

בשנת 1977 התחיל רב-סרן (מיל') דרור חריש לעבוד בחברת "אל-על". "זו הייתה ההסבה הכי ארוכה וקשה שעברתי בתחום התעופה. ממטוס חד-מושבי וחד-מנועי, למטוס ענק עם ארבעה מנועים. הקורס כלל 180 שעות טיסה וארך כשנה שלמה". דרור מוסיף ואומר כי היה זה עבורו שינוי תפיסה. "אתה טס לא כדי להפיל מטוס אלא למטרה עבורה הומצאה הטיסה - למען האנושות. אומנם טיסה פחות מרגשת מאשר במטוס-קרב אך יש לה את היופי שלה". דרור הטיס כשבע שנים את מטוס הבואינג 707, לאחר-מכן בואינג 767, אחר-כך את הבואינג 747-200 ולבסוף את הבואינג 400-747 בו הוא טס עד היום כקברניט. "אני ממש מאוהב במטוס הזה. אני אוהב את האלגנטיות שלו חרף הגודל, האמינות, טווח הטיסה והיכולת. לוקח קצת זמן אבל מתרגלים לגודלו". לדבריו, המטוס לא הומצא על-מנת להיות נשק אך לכל דבר יש שני צדדים. "עדיף שמטוסים ישמשו למטרות שלום ולא למלחמה ולכן אני שמח לסיים את הקריירה התעופתית בתחום האזרחי", הוא מסכם.

לדברי דרור, "אל-על" בנויה ברובה מטייסים יוצאי חיל-האוויר כשרק בשנים האחרונות ובעיקר על בסיס התאמה אישית, פתחה החברה את שעריה גם לטייסים בעלי ניסיון אזרחי בלבד. כיום, עדיין רוב הטייסים בחברה הינם יוצאי חיל-האוויר, אך ישנם כבר טייסים עם ניסיון אזרחי עשיר ואף שתי טייסות. חריש תומך מאוד בקידום נשים בתחום התעופה האזרחית והקרבית. לדבריו, הוא גם דחף וקידם טייסות ב"אל-על" והוא שמח על כל התקדמות של נשים בתחום. הוא מוסיף ואומר כי בעולם ישנן נשים טייסות רבות והן אינן נתפסות כיוצאות דופן. כיום, כקברניט 747-400, הוא טס בעיקר בקווים שבין ישראל לארה"ב ולמזרח-הרחוק. הוא אוהב מאוד את עבודתו ומציין בסיפוק את הזריחות והשקיעות הרבות אותן הוא זוכה לראות בטיסותיו הטראנס-אטלנטיות.

כאשר הוא מבקש להשוות בין המטרות והמטלות שהיו לטייסי חיל-האוויר בתקופתו לעומת אלו העומדות מול טייסי ההווה, הוא מוצא שוני. "המזל שלנו היה שטסנו רק במלחמות שלא היה עליהן עוררין בציבור. המטרות שמטוסי-הקרב תקפו היו כמעט תמיד אך ורק מטרות צבאיות טהורות באיזורים צבאיים כמעט לגמרי. כך שהקונפליקט שכנראה קיים היום לא היה בזמננו".

דרור מתנגד בתוקף לסרבנות על שלל סוגיה אך מדגיש שמחובתו של הטייס "להגדיל ראש" ולשאול לפני היציאה למשימה את כל השאלות הנחוצות. "מנקודת השקפתי כטייס קרב לשעבר וכמי שיש לו עדיין עניין אישי במתרחש בטייסות קרב, אני חושב שבמצב של המאבק הנוכחי עם הפלשתינאים, השימוש בחיל-האוויר ובטייסות הקרב הוא מבחינת הכרח בל יגונה. זאת בלבד שהכל ייעשה במידה הנכונה תוך מתן תשומת-לב לכל רעשי הרקע, קרי דעת- הקהל בארץ ובעולם". הוא מוסיף ואומר כי לדעתו את עיקר המשימות במאבק הנוכחי, קיבלו, מבחינת חיל- האוויר, טייסות המסוקים בגלל הצורך בדיוק ובחימוש שלהן. חריש גם מצדיק שימוש במטוסי קרב כשיש בכך צורך וחושב כי על הטייסים לגלות אחריות. "בהתייחס לטייס הבודד ובוודאי למוביל המבנה, חובתו היא לבדוק את נתוני המטרה והחימוש, לשאול את כל השאלות הרלוונטיות ולהעיר את הערותיו. למעט במקרה בו מתנוסס דגל שחור של אי-חוקיות בעליל, מחובתו של הטייס לציית ולבצע את המשימה".

חריש שולל לחלוטין שימוש בדרגות ותפקידים צבאיים כדי להשפיע ולהביע דעות מכל צד של המפה הפוליטית. לכן, לדבריו, בכל המסמכים בהם חתומים בעלי דרגות צבאיות, אזכור דרגות ועברם הצבאי בחיל-האוויר הינו בלתי חינוכי ושגוי. רובם של החותמים אינם טייסים פעילים בהווה ולכן גם אין רלוונטיות לאזכור תפקידיהם ודרגותיהם.

משפחה לכל החיים

גם כיום ממשיך דרור חריש לחוש את הדופק בחיל. יש לו קרוב משפחה שמשרת בחיל-האוויר בטייסת קרב ומתוך כך הוא עוקב אחר הלכי הרוח בחיל וממשיך להרגיש קשור אליו.

חריש מלא אהבה לתעופה, לטייסים ולחיל-האוויר ומורשתו. הוא אף מחזיק בביתו את החופה הפגועה של מטוס המיסטר בו נפצע במלחמת ששת הימים. כיום הוא מתגורר עם משפחתו במושב בהרי ירושלים וממשיך בעבודתו כקברניט, מדריך ומאבחן של מטוס 747-400 באל-על.

עוד באותו מדור

חזית צפונית

טייסת "החרב המתהפכת" יצאה ליום אימונים ארוך במיוחד. פעילות בשטחי-אש, הטסת כוחות וחילוץ פצועים היוו את מרכז הפעילות שהתפרסה ממרכז הארץ ועד לגבול הצפון. עבור צוותי-האוויר של הטייסת, באותו היום של חודש מארס, התרחשה כאן מלחמה

טורף נלחם על חייו

לפעמים, להיות טוב מדי, זו בעיה. עם הבעיה הזו מתמודד כיום המטוס שנועד לסלק מן השמיים כל מטוס אחר. נא להכיר: F/A-22. סקירת ההיסטוריה של המטוס, תיכנונו ובעיקר הסכומים הדימיוניים שהושקעו בו, מלמדים שוב כי המרחק בין הכוונה לתוצאה אינו עומד תמיד במבחן המציאות המשתנה