בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 161 (262) 22/02/05

כתבות

סוגר מעגל

תגיות: משפח"א , ראיונות בכירים

32 שנים חלפו מאז התגייס לקורס-טיס. בשנים אלו הספיק תא"ל (מיל') רני (רענן) פלק לעבוד בתפקיד חמש בטייסת, לנטוש מטוס פאנטום, להפיל שני מיגים, לחלץ פצוע במסוק אנפה, להשתתף (כמעט) בתקיפת הכור העיראקי, להיות חבר קרוב של אל"ם אילן רמון ז"ל, לטוס עם רון ארד ולהתמודד עם השכול. בדרך הוא גם סגר כמה מעגלים

טל בר-אל

כאשר אני מגיעה לביתו של תא"ל (מיל') רני פלק, הוא פותח לי את הדלת בחיוך ולפני שהוא מזמין אותי פנימה, הוא מסב את תשומת-לבי אל הנוף שמאחורי. "תראי כמה יפה כאן, איזה שקט", הוא אומר, עיניו נשואות הרחק אל עמק יזרעאל הנפרש תחתינו. רני (רענן) פלק הוא ללא ספק אחד מאלה המכונים "אנשי העמק", למרות שבמסגרת הקריירה הארוכה שלו בחיל-האוויר הספיק לנדוד לאורכה ולרוחבה של הארץ והרחיק אפילו עד וושינגטון הגדולה. לפני כחצי שנה חזר רני משהות של שלוש שנים בארה"ב בתור נספח חיל-האוויר בוושינגטון, תפקיד אחרון בשרשרת תפקידים מרתקים ומאתגרים שמילא בחיל-האוויר.

"יש המון סמלים וסגירות מעגל במהלך השירות שלי", הוא אומר וכאשר שומעים את סיפורו מבינים מיד למה הוא מתכוון. סיפורו של רני הוא ללא ספק סיפור יוצא דופן, כמו גם מסירותו ואהבתו לחיל. שלוש פעמים במהלך הקריירה הצבאית שלו החליט להשתחרר ושלוש פעמים השתבשו תכניותיו. הוא עבר תאונת אימונים, מהקשות בתולדות החיל ויצא עם שריטות בלבד. במהלך 32 שנות השירות הצבאי שלו התוודע אל השכול מקרוב מאז שכל את אחיו וכמה מחבריו הטובים. עם זאת, רני לא מפסיק לחייך כשהוא מספר את סיפורו המרתק, סיפורו של מושבניק צעיר ושובב ממרחביה שהפך לאחד האנשים הבולטים בחיל בשנים האחרונות.

ליפול מהשמיים

רני פלק (52) נולד וגדל במושב מרחביה, לא רחוק מבסיס חיל-האוויר ברמת-דוד, למשפחה בעלת משק גדול. לאחר שנתיים בתיכון עבר לבית-ספר להנדסאים וסיים כהנדסאי לאחר י"ג כיתות. כבר בתור ילד החל הרומן שלו עם מטוסים ותעופה. "במושב היה לי שכן שהיה טייס. הוא היה נוהג לעבור עם מטוס הווטור שלו בגובה נמוך ממש מעל המושב ולעשות הרבה רעש", הוא מספר בחיוך, " אמא שלו תמיד הייתה צועקת שהתרנגולות שברו את כל הביצים בלול". כשהיה צעיר נהג להשקיף על המטוסים הטסים באיזור רמת-דוד. "במלחמת ששת-הימים ראיתי מהמרפסת של הבית את הטופולב העיראקי שהתרסק במחנה עמוס, את כל המיסטרים והמיראז'ים שיירטו אותו וירו עליו, ראיתי את נחיתת האונס של אל"ם עזרא דותן (בבן) ז"ל, שחזר פגוע במיראז' ונחת במגידו", הוא נזכר. כאשר הגיע רגע הגיוס, ביקש להתגייס לקורס-טיס ומהר מאוד מצא את עצמו בקורס מספר 73. בגיבוש פגש את אילן רמון ז"ל, שהפך מאז לחברו הטוב. לקראת קורס הצניחה נתגלתה אצל רני בעיה רפואית, שבגללה נמצא בלתי כשיר לצנוח. הוא הורשה לוותר על קורס הצניחה ולהמשיך יחד עם חבריו לשלבים הבאים בקורס. כאשר היו בשלב השלישי של הקורס (שחולק אז לארבעה שלבים) פרצה מלחמת יום-כיפור וחניכי הקורס נשלחו לסייע במאמץ המלחמתי. "כשהתחילה המלחמה בבוקר, לקחו אותנו, פרחי הטיס, לגייס מילואים. אני נכנסתי עם משאית לשכונת מאה שערים ביום כיפור וגייסתי מילואים. התושבים היו בהלם, כמובן. חזרנו עם משאית מלאה מילואימניקים לחצרים בלילה. בנוסף, מכיוון שהפאנטום היה אז המטוס הנחשב ביותר, השתבצנו כמה חברים בטייסת "אבירי הזנב הכתום", שהייתה בחצרים ואני הפכתי לאט לאט לחמש בטייסת. עבדנו וחימשנו את המטוסים כל הזמן. מלחמת יום-כיפור היוותה עבורנו דבר גדול. הרגשנו שעשינו משהו", הוא נזכר. "אולם העניין המשמעותי ביותר במלחמת יום-כיפור", מספר רני, "היה שפתאום, אחרי המלחמה, חלק מהמדריכים של הקורס נעלמו ולא חזרו. חלקם נהרגו במלחמה. זה היה קשה וזו הייתה בעצם הפעם הראשונה שהבנו מהו המקצוע ומה הסיכון הכרוך בו. בתום המלחמה המשכנו בקורס כרגיל, דחסו לנו יותר טיסות על מנת להשלים את הפער, אבל המפגש הזה עם אלה שהלכו ואינם לא היה פשוט".

לשמחתו הרבה, שובץ רני לקורס אימון מתקדם בטייסת סקייהוק ברמת-דוד. "זאת הייתה חוויה אדירה להמריא ולראות את העמק", הוא מספר. לאחר-מכן נשלח לטייסת "הכנף המעופפת", טייסת סקייהוק, מבסיס תל נוף. שם ביצע את הפעילות המבצעית הראשונה שלו. שם גם חווה את המפגש הראשון, אך לא האחרון שלו, עם תאונה אווירית. חודשיים לאחר הצבתו בטייסת, באוקטובר 1974, השתתף רני ביום אימונים של הבסיס כשהוא טס בזוג עם סמ"ט ב' של הטייסת, רס"ן ספי לוין ז"ל. "מזג האוויר היה גרוע באותו יום", נזכר רני "ובדיוק חצינו את עמק החולה, כשנכנסנו ללהקת שקנאים גדולה. ספי פגע בשקנאי בעוצמה רבה. ראיתי את המטוס שלו עולה באש ומנמיך, עד שהתרסק בתוך שדה כותנה". רני הצעיר והמבוהל החל לחפש אותות חיים מספי. "ראיתי מצנח פרוש", הוא מספר, "ולמרות שראיתי את כדור האש, הייתה לי עוד תקווה. אבל זה היה מצנח המעצור שלו. תוך כמה דקות הגיע יסעור מתרגיל חילוץ באזור הכנרת ואני כיוונתי אותו למקום ההתרסקות. כשהטייס נחת הוא אמר לי שספי נהרג. אני, רועד כולי, שומע שהמוביל שלי נהרג וצריך לחזור עכשיו לבד עד תל-נוף. אני ממש זוכר את הטיסה הזאת. רעדתי כל הדרך. אין מישהו שיכול לדבר איתך, להרגיע אותך, אתה לבד". מיד כאשר הגיע לבסיס לקח אותו מפקד הבסיס דאז, תא"ל (מיל') רן פקר, לתחקיר ראשוני. "מאוחר יותר, המפגש עם הכאב הזה התחדד עוד יותר", מספר רני, "כשמפקד הטייסת הודיע לי להתארגן ולהתלבש, כי בעוד חצי שעה אנחנו יוצאים לקיבוץ מעגן מיכאל להודיע את הבשורה המרה למשפחתו של ספי". רני, שעבר טראומה לא קלה, התקשה להתמודד עם האירוע. "זה אירוע שהשפיע עלי המון. בטיסות הבאות שלי התחלתי להעיר למובילים שלי. אם הייתי רואה שהמוביל מנמיך הייתי מעיר לו, למרות שהייתי בסך-הכל סג"ם צעיר. בהתחלה הם קצת כעסו עלי, אבל מאוחר יותר הבינו שזוהי תגובה הגיונית לטראומה שעברתי".

אחרי למעלה משנה בטייסת הסקייהוק, נשלח רני לקורס הסבה לפאנטום בטייסת "אבירי הזנב הכתום" שבבסיס חצרים. עם תחילת ההסבה החל רני לסבול מכאבים ונאלץ לעבור ניתוח. "יצא לי מזה רק טוב", אומר רני. "הפסיקו לי את קורס ההסבה כדי שאוכל לנוח, ולאחר מכן שלחו אותי להסבה מחודשת בטייסת "הפטישים". בתום ההסבה החליטו להשאיר אותי בטייסת. טייסת "הפטישים" היא המקום בו גדלתי והתפתחתי כטייס ומאוד אהבתי אותה". מפקד הטייסת היה אז סא"ל אבשה (אבשלום) פרידמן ז"ל שניסה לשכנע את רני לצאת לקורס הסבה ל-F-15, אך ללא הצלחה.

בשנת 1977 נשלח רני לבית-הספר לטיסה על מנת לעבור קורס מדריכי טיסה. בשל המחסור במדריכים לאחר מלחמת יום-כיפור, היה זה קורס דחוס ומזורז שארך חמישה שבועות בלבד. רני סיים את הקורס כחניך מצטיין ושובץ כמדריך בשלב המתקדם של הקורס.

"ב-29 בדצמבר 1977 התאמנו על קרב-אוויר: היינו שלושה פאנטומים נגד שני F-15, כאשר אבשה פרידמן היה המוביל", נזכר רני, "ואז קרתה לנו תאונה נוראית, אחת מהקשות שידע חיל-האוויר". בעודם מדמים קרב-אוויר בשמי הגליל, מעל צומת אחיהוד, התנגשו שני מטוסי הפאנטום זה בזה בעוצמה גדולה. "זה היה פשוט נוראי", אומר רני. "בניתוח אירועים שעשו לתאונה הזו, הגיעו למסקנה שאני כנראה הבנתי שהולכת להיות התנגשות, ממש שנייה לפני שהיא התרחשה. טסנו במהירות של כ-400 קשר, שזו מהירות עצומה. אני פשוט עצמתי את העיניים ומשכתי בסטיק. לכן, התנגשנו בצורה כזאת שאני נוטה עם האף כלפי מעלה והוא מקביל לקרקע, כלומר הוא פגע בחלק התחתון של המטוס שלי, מאחורי תא הנווט. נשמע 'בום!' נוראי שאי אפשר לתאר אותו. שני המטוסים, שטסו לפני-כן במהירות של 400 קשר, נעצרו בשמיים ונפלו למטה בחתיכות. הרופאים לא הבינו איך שרדתי את זה ועוד נשארתי בהכרה כל הזמן. כמובן שנפגעתי מהמכה, אי אפשר היה שלא, זו הייתה מכה אדירה בעוצמה של מעל 20 ג'י. המטוסים פשוט התפרקו לחתיכות. אנחנו נשארנו עם תא טייס ותא נווט ומאחורינו בערה אש. היה לי ברור שאני נהרג בהתנגשות הזאת. כשעצמתי עיניים ומשכתי והרגשתי את המכה, היה לי ברור לחלוטין שאני מת. כשפתחתי את העיניים וראיתי שאין דם ואני חי, אוטומטית חשבתי לעצמי: יאללה, אני חוזר לנחיתה. אבל זה כבר לא היה מטוס, זו הייתה חתיכת מתכת שנופלת בשמיים עם אש מאחורה. ניסיתי לדבר עם הנווט ובמראות ראיתי מאחורה אש ועשן, צעקתי לו והוא לא שמע אותי, הקשר בינינו נותק. ניסיתי להזיז את הסטיק והוא זז בחופשיות, כאילו הוא לא מחובר לכלום. עוד פעם עברה בי לשבריר של שנייה המחשבה להנחית את המטוס אבל מיד חזרתי לעצמי. ראיתי שנהיה חם מדי והנווט לא עונה לי ופשוט משכתי בידית הנטישה והוצאתי את שנינו משם". אבשה והנווט שלו, סרן אביהוא אכר ז"ל, נהרגו במקום. ממטוסם נשאר רק הזנב שנמצא עד היום בגלעד המוצב בצומת אחיהוד. חלקי המטוסים התפזרו על פני כל הגליל. "חלקים נפלו על מכוניות בכביש עכו-צפת, מנוע שלם נפל בתוך בית באחיהוד ובמזל לא פגע באף אחד" מספר רני. "בשבת שלאחר מכן נסעתי לבקר את המשפחה שמנוע של פאנטום נפל לה בתוך הבית". רני מצא עצמו בגובה 20,000 רגל, בקור של מינוס 30 מעלות, כאשר חלקי מתכת בוערים עפים סביבו. "פתאום המצנח נפתח. ראיתי את הפאנטום שלנו נופל בתוך כדור אש. מטוס ה-F-15 לידי, טס צמוד ואני תלוי על המצנח. הייתי פצוע קצת כי נשברו חלקים ונחתכתי. אחרי כמה דקות על המצנח פתאום נזכרתי שאני לא יודע לצנוח, כי הרי לא עברתי קורס-צניחה. לא ידעתי מה לעשות. בינתיים ראיתי עוד מצנח ושיערתי שזה הנווט שלי, נופל קצת יותר גבוה על המצוקים. אני נפלתי בתוך מטע זיתים, על סירה קוצנית ואחרי שהייתי כל כך מוטרד מהצניחה, פשוט נפלתי, ניתקתי את המצנח ועמדתי. זהו". רני נפל ליד כפר ערבי גדול ולאחר מספר דקות הגיע מסוק לפנות אותו. לאחר שאספו גם את הנווט הפצוע פונו השניים לבסיס רמת-דוד ולאחר מכן לבית-החולים. "היינו כמה שעות בבדיקות וחזרנו באוטו, נסיעה כזאת שקטה, היה שקט כדי לחשוב", נזכר רני. "הגעתי הביתה, פגשתי את הוריי ואז הגיע הרגע ללכת לאורה, אשתו של אבשה. הגעתי לשם ממש בפחד. מאוד פחדתי מהמפגש עם אורה ושלושת ילדיו הקטנים של אבשה. אבל אורה רק חיבקה אותי ואמרה לי "העיקר שאתה חי ושלם". סיפרתי לה מה קרה, הילדים עברו והסתכלו עליי, הבן הגדול, שהיה אז בן 10 ועוד שתי בנות. אני לא אשכח לעולם את המבטים שלהם, במיוחד הוא, איך שהוא הסתכל עלי. מאוד התחברתי למשפחה הזאת. בסופו של דבר אני נמצא עד היום בקשרים נפלאים גם עם אורה וגם עם הילדים".

איך לא ביקרתי בבגדד

אחרי התאונה הקשה חזר רני להדריך בבית-הספר לטיסה. "תקופת ההדרכה בבית-הספר לטיסה הייתה מרתקת", הוא אומר, " אהבתי מאוד להדריך". מספר חודשים לאחר-מכן נהרג מפקד הקורס, סרן יגאל וינברגר ז"ל בתאונת סנפלינג. "הייתי צריך לאסוף את החניכים ולהסביר להם שמפקד הקורס איננו. זה היה מפגש קשה. נזכרתי איך הייתי חניך בבית-הספר כמה שנים לפני כן והמדריכים שלי לא חזרו מהמלחמה ופתאום החניכים שלי נמצאים במקום שהייתי בו". לאחר סיום תקופת ההדרכה ביקש רני להשתחרר מהצבא. הוא רצה לחזור לעמק, והצטרף כבר לקבוצה שעמדה להקים מושב חדש. הוא הועבר לטייסת "הפטישים" לתקופה שהייתה אמורה להימשך כשנה. אולם לאחר חודש כבר הועבר רני לטייסת הסקייהוק "אבירי הצפון", על-מנת למלא את מקומו של סמ"ט ב'. "זאת הייתה תקופה לא פשוטה" מספר רני. "כשלקחו אותי ל"אבירי הצפון" התחיל העניין של קורס ההסבה הראשון ל-F-16 בארצות-הברית ורצו לשלוח אותי לשם. התלבטתי מאוד אם אני ממשיך בדרך לשחרור או נשאר. בסופו של דבר שיכנע אותי אל"ם (מיל') זאביק רז, מי שהתמנה לפקד על טייסת "הפטישים" אחרי שאבשה נהרג והפך מאוחר יותר למפקד טייסת ה-F-16 הראשונה. הוא רצה מאוד שאני אצטרף לצוות ההקמה של טייסת "הסילון הראשונה", טייסת מטוסי נץ ובעצם החלטתי לדחות מעט את השחרור ובקיץ 1980 יצאתי להסבה". רני שהה חודשיים וחצי בארצות-הברית וחזר יחד עם מטוסי הנץ (F-16) הראשונים של טייסת "הסילון הראשונה". "כאשר נפתחה הטייסת מחדש, התחלנו מיד לטוס ולהתאמן על טיסות ארוכות טווח", מספר רני. "תיארנו לעצמנו שמדובר במשימה מיוחדת, אבל לא ידענו מהי המטרה. אני כבר הייתי נשוי עם ילד ראשון. אילן רמון ז"ל, שהיה איתי בטייסת, היה רווק. הוא היה קצין הניווט של הטייסת, עבד כל הזמן על תכנון הטיסה ואף אחד לא ידע מה הוא עושה. היינו חברים מאוד טובים, הוא היה בא אלינו לארוחת ערב כמעט בכל ערב ואני הייתי מנסה לשכנע אותו לספר לי מה הוא יודע. אבל הוא לא היה אומר כלום, רק מחייך את החיוך המתוק שלו וזהו".

המשימה המדוברת הייתה כמובן תקיפת הכור בעיראק. צוות המשימה התוודע לכך רק סמוך מאוד לביצועה. "כאשר הגיע השלב לבחור את אנשי הצוות, לקח אותי מפקד הטייסת לשיחה", מספר רני. "הוא אמר לי: 'תשמע, התלבטתי מאוד בינך ובין אילן והחלטתי שאני רוצה שהוא יצא ולא אתה'. עניתי לו שאני מוותר, אבל רק בגלל שמדובר באילן. בתקיפה עצמה הייתי על תקן מחליף. חיכיתי על המסלול, מוכן למקרה שמשהו ישתבש".

בשנת 1982 שוב החליט רני להשתחרר וביקש לצאת לחופשה ללא תשלום. החופשה כבר אושרה ורני הצטייד כבר בכרטיסי טיסה לארה"ב, כאשר פרצה מלחמת לבנון. "היה מחסור בטייסים", הוא מספר, "וכמובן שהיה לי ברור שהחופשה מבוטלת ושאני לא נוסע לשום מקום". במהלך מלחמת לבנון השתתף רני בקרב-האוויר בו הופלה הכמות הגדולה ביותר של מטוסי אויב בקרב בודד בהיסטוריה של חיל-האוויר. רביעיית מטוסים מטייסת "הסילון הראשונה" ורני בראשה, יצאה לפטרול מעל שדה התעופה ריאק שבסוריה והסורים הזניקו כמות גדולה של מטוסים לאזור. הרביעייה של רני, שמצאה עצמה מוקפת מיגים, פתחה בקרב-אוויר במהלכו הופלו תשעה מהם, מתוכם שניים על ידי רני בעצמו. מטוסי הרביעייה הישראלית לא נפגעו. "זאת הייתה חגיגה", מספר רני על האירוע ומוסיף בחיוך: "זה תרם בעיקר לאיזון כמות ההפלות בין שתי טייסות
ה-F-16 של רמת-דוד. עד אז היה חוסר איזון משווע".

עם תום מלחמת לבנון התמנה רני לתפקיד סמ"ט א' בטייסת "הפטישים", תפקיד שהיווה עבורו סגירת מעגל. באותה תקופה צבר רני את רוב הניסיון המבצעי שלו. גיחה אחת זכורה לו במיוחד, גיחת תקיפה בצפון לבנון שביצע עם נווט צעיר בשם רון ארד. גיחה זו הייתה האחרונה לפני הגיחה הגורלית של ארד, ממנה לא שב.

עם האח והבן

בחודש אוגוסט 1984 התמנה רני לתפקיד ראש מדור במחלקת מבצעים. "החוויה הכי מיוחדת עבורי בתקופה הזו הייתה תקיפת מפקדת אש"ף בתוניס באוקטובר 1985", מספר רני. "מכיוון שהייתי ראש המדור יצא לי לתכנן את כל הגיחה. זה התחיל ביום-כיפור אותה שנה, כשנרצחו שלושה ישראלים בקפריסין ושוב נאלצתי לנסוע ברחוב ביום-כיפור וזרקו עלי אבנים... גם זו הייתה מין סגירת מעגל. הדבר המעניין באמת היה להיות בתוך התכנון ובסוף גם להיות בשליטה במטוס החפ"ק שניהל את התקיפה, בשולחן קטן עם הרמטכ"ל ומפקד חיל-האוויר ולקחת חלק בקבלת ההחלטות".

באותה תקופה קיבל רני את ההודעה על מינויו למפקד טייסת "הפטישים". "זאת הייתה בשבילי כמובן סגירת המעגל הגדולה ביותר", הוא אומר. "הראשונה שהודעתי לה הייתה כמובן אשתי והשניה שהודעתי לה זו אישתו של אבשה ז"ל. היא מאוד התרגשה מהידיעה שאני הולך לפקד על "הפטישים". רני לא תיאר לעצמו שהתכנית עלולה להשתנות בן-רגע. "כחודשיים לפני טקס קבלת הפיקוד שלי, בקיץ 1986, הייתי בפו"ם בהכנה לפיקוד על טייסת ובדיוק אז אירעה תאונה בטייסת "הנגב" שהטיסה מטוסי נץ. סא"ל יוסי אליאל ז"ל שהיה מפקד הטייסת, התאמן להופעת אווירובטיקה של מטוס בודד לקראת מסדר הכנפיים שהתקיים כחודש לאחר מכן. במהלך האימון הוא התרסק על המסלול, כאשר כל אנשי הטייסת צופים בו. שאלו אותי אם אני מוכן לקחת פיקוד על הטייסת ואמרתי שאני מעוניין להמשיך במסלול שנקבע לי ולפקד על "הפטישים". אמרו לי 'בסדר' ויום שישי אחד חזרתי ומצאתי פתק שכתב לי הבן שלי: 'תתקשר ללשכת רל"א'. התקשרתי ואלוף (מיל') רן גורן שהיה אז רל"א אמר לי: 'רני, אנחנו יודעים שלא רצית, אבל מפקד חיל-האוויר החליט. אתה המפקד החדש של טייסת "הנגב", תהיה שם ביום ראשון בבוקר לתדריך'. כך יצא שלא הייתי מפקד טייסת "הפטישים", אלא מפקד טייסת "הנגב". באותו סוף שבוע הביאו את המטוסים הראשונים שהעבירו לטייסת "הנגב" ויצא לי לסגור עוד מעגל: לא היה לי איך להגיע, אז אמרו לי להצטרף לרביעייה שמעבירה את המטוסים הראשונים ויצא לי לטוס במקרה על המטוס שאיתו הפלתי את שתי ההפלות שלי, בקרב בו הפלנו תשעה מטוסים במלחמת לבנון".

"התחלתי את הפיקוד על הטייסת. ההתחלה הייתה קשה מאוד, בעיקר עם החיילים שראו את המפקד שלהם נהרג. הם אספו חלקים של המטוס שהתרסק ושמרו בחדרים. לפני-כן נפגשתי עם זאביק רז, שהסביר לי איך לוקחים פיקוד על טייסת שהמפקד שלה נהרג, כי הרי הוא היה זה שהחליף את אבשה ז"ל לאחר מותו".

לאחר סיום הפיקוד על טייסת "הנגב", נשלח רני לקורס פו"ם באלבמה שנמשך שנה. כחודשיים וחצי לאחר שנסע, קיבל רני בשורה קשה. "אחי הצעיר, רס"ן אהוד פלק ז"ל, שהיה גם הוא טייס קרב, נהרג בהתנגשות מטוסי F-15 מעל מדבר יהודה. הוא היה צעיר ממני בשלוש שנים וכמוני הפסיק את התיכון, הלך לביה"ס להנדסאים וסיים אותו בהצטיינות. תמיד הוא עשה הכל אחרי ותמיד היה יותר טוב ממני". מטוסו של אחיו של רני התנגש במטוסו של מפקד הטייסת שלו במהלך אימון. "עוד מין מעגל כזה", הוא אומר בעצב, "היה לי מאוד קשה להתמודד עם זה". לפני חזרתו לארה"ב, הוצע לרני לבקר במקום ההתרסקות. הוא ואביו הוטסו במסוק למקום בו נמצאו שברי המטוסים במדבר יהודה. הדבר היחיד שביקש רני לעשות לפני חזרתו לארה"ב הוא לטוס. "רק רציתי להיות באוויר", הוא מספר. "טסתי בצפון, מעל העמק וגם מעל בית הקברות של מושב מרחביה. מין טיסה אחת מסכמת, שאחריה חזרתי לחו"ל. המפגש הקרוב הזה עם השכול היה מאוד קשה, אבל הזמן עובר ומוכרחים להשלים עם זה. לצערי, הכרתי את השכול לפני זה, אבל אף פעם לא מכירים אותו כמו שאתה מכיר כשזה קורה אצלך. באחד הימים האחרונים של השבעה ישבתי עם ההורים ואמרתי להם: "תראו, קרה אסון, אבל אל תצפו שאני אפסיק לטוס". הם אמרו לי: "זה ברור לנו". אחרי זה כבר לא דיברנו על המשך הטיסות שלי כי היה ברור שאני חוזר מאמריקה שנה לאחר-מכן וממשיך לטוס".

כאשר חזר רני לארץ, הוא קיבל את הפיקוד על טייסת "הקרב הראשונה", טייסת מטוסי ברק. "זו הייתה התחלה אחרת", הוא מספר. "היה לי מסדר החלפת פיקוד וקיבלתי את הפיקוד ממפקד הטייסת בניגוד לקבלת הפיקוד על טייסת "הנגב"". לאחר תקופת פיקוד מעניינת בטייסת, הוצע לרני תפקיד מפקד בית-הספר לטיסה בחצרים. מכיוון שלא רצה להעביר שוב את משפחתו למקום חדש ביקש רני לקבל תפקיד מטה. הוא מונה לתפקיד ראש ענף במחלקת מבצעים ולאחר מכן מונה לתפקיד ראש מחלקת מבצעים. "זה היה תפקיד מאוד עמוס, מלמד ומרתק", מספר רני. "הדבר המעניין ביותר היו המפגשים שהיו לי עם ראש- הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל. היו לי רגעים מדהימים עם האיש הזה, שפתאום נפתח ודיבר איתי בארבע עיניים. ראיתי את כל האחריות שהבנאדם הזה לוקח על עצמו במבט שלו, בעיניים העמוקות האלה. הייתה לו גם הבנה מדהימה. כשהיו מציגים לו מבצעים הוא היה יורד לפרטי פרטים. המפגש איתו השאיר בי חותם אדיר".

לאחר שסיים את תפקידו במחלקת מבצעים יצא רני לשנתיים של לימודים לתואר שני במנהל ציבורי. "בתקופה הזאת אמרתי שיש לי את 'משולש הזהב'", הוא נזכר בחיוך. "הבית, האוניברסיטה וטייסת 'העמק', בה שמרתי על כשירות. הייתי בבית, למדתי ובכל הזדמנות שיכולתי- טסתי, וטסתי המון". לאחר מכן קיבל רני את תפקיד מפקד בסיס רמת-דוד, 'הבסיס שבעמק', "עוד סגירת מעגל", כהגדרתו. גם הפעם לא נחסך מרני פרק השכול. כחודש לאחר שהתחיל את תפקידו ברמת-דוד, נהרג מפקד טייסת "מגיני המערב", טייסת מסוקי העטלף, סא"ל בן-ציון (בנצי) בכר ז"ל, במהלך אימון. "באותו יום היו דיוני מפקדים בקריה וכל מפקדי הטייסות היו אמורים להגיע. יצאנו מרמת-דוד עם צסנה ורגע לפני שהמראנו ניגש אלי בנצי ואמר לי: "רני, יש היום טיסות לילה, אני מרגיש שאני חייב לטוס טיסת לילה. בבקשה תשחרר אותי". לא הייתה לי סמכות לשחרר אותו, אבל בכל זאת אמרתי לו "לך תטוס טיסת לילה". בטיסה הזאת הוא נהרג. אני לא לוקח על עצמי את האחריות למותו אני איש שמאמין בגורל. אבל באיזשהו מקום עדיין קיימת המחשבה שיכולתי למנוע את מותו".

לאחר תקופת הפיקוד על רמת-דוד עבר פלק לפקד על בסיס חצרים. לראשונה הייתה לי הזדמנות לטוס על מסוקים ועשיתי הסבה על מסוק אנפה. בחצרים טסתי כטייס או כקברניט על שבעה סוגי מטוסים בו זמנית. טסתי המון. כשאני נזכר בזה עכשיו, בדיעבד, יש מקומות שאני חושב שהגזמתי". רני לא הסתפק בלימוד הטסת מסוק אנפה, הוא התעקש גם לצאת עם המסוק לפעילות מבצעית. "קיבלתי אישורים לבצע כוננות בגף חילוץ ופינוי שהיה אז ברמת- דוד, במסוקי אנפה", הוא מספר. "פרסתי לרמת-דוד לסוף שבוע, כדוגמא אישית, יחד עם מפקד טייסת מסוקי האנפה. לשמחתי הרבה היו לי שלוש הזנקות, שזה נדיר מאוד לאנפה. ההזנקה הראשונה, ביום שישי בלילה, הייתה הזנקה מדהימה. היה מזג-אוויר חורפי והוזעקנו לפנות חייל שנפצע קשה במארב צפונית לבופור לבית-החולים רמב"ם. בשבילי זאת הייתה חוויה. כל טייסי המסוקים מכירים את זה, אבל פתאום הוספתי עוד נדבך למה שעשיתי בחיל-האוויר. למחרת הייתה עוד הזנקה, לפנות ילדה במצב קשה. כשהבאנו אותה לרמב"ם, הרופא ביקש ממני לכבות את המנוע ולחכות לו, כי הוא צריך היה לסייע בטיפול. מיד עלה לי רעיון. כיביתי את המנוע, הורדתי את כל הסמלים והדרגות שלי והחלטתי ללכת לחפש את החייל שפיניתי בלילה שלפני כן. זה היה בשבילי מפגש מדהים. פגשתי את המשפחה ולא אמרתי להם מי אני, רק אמרתי להם שאני הטייס שפינה את בנם. זו הייתה סגירת מעגל כזאת אישית, שלטייס-קרב אין סיכוי להיתקל בה. זה היה מבחינתי שיא טיסתי".

שיא נוסף עבור רני באותה תקופה הייתה השתתפותו של בנו הבכור בקורס-טיס. בתור מפקד בסיס חצרים, הכולל בתוכו את ביה"ס לטיסה, התקשה רני להתמודד עם הסיטואציה. הוא נאלץ להימנע מלהתקל בבנו בביקוריו בביה"ס ומהשתתפות בדיוני מיון חשובים של חניכי הקורס. "מסדר הכנפיים שלו היה בשנת 1999 ואני כמובן נאמתי. בנאום קישרתי את אהבת הטיסה לאהבת אב ובנו ובסוף עוד הייתי חוצפן, כשבקטע הרשמי ביותר, בחשיפת הדרגות, 'הרבצתי' לו נשיקה. בתגובה הוא סינן 'תעוף ממני!'" נזכר רני וצוחק. בנו של רני סיים את הקורס ועזב את הבסיס, אך חזר לאחר מספר חודשים. "הייתי בא בבוקר לתדריך בטייסת "הפטישים" והוא היה יושב שם. הייתי נותן לו מכה קטנה בראש ומתיישב", מספר רני בחיוך. "הפרידו בינינו במבנים ולא טסנו ביחד. ביום לפני שסיימתי את הפיקוד על הבסיס ביקשתי מאלוף דן חלוץ, שהיה מפקד חיל-האוויר, לעשות את הטיסה האחרונה שלי עם הבן שלי. הוא אישר את זה ובאמת טסנו ביחד. זאת הייתה חוויה מרגשת".

אילן רמון, חבר שלי

בתום תקופת הפיקוד על חצרים החליט רני שהוא רוצה להשתחרר. "החלטתי שהספיק לי", הוא אומר, "היה לי כל כך טוב, שירות כזה מוצלח. ידעתי שאני לא מתאים לפקד על חיל-האוויר. אני לא מתאים להתערבב בפוליטיקה. לא מתאים לי, המושבניק ממרחביה, להיות מפקד חיל-האוויר או להתמודד על התפקיד הזה". רני הודיע למפקד חיל-האוויר דאז, האלוף דני חלוץ, על החלטתו. באותה תקופה הגיע לביקור בחצרים הרמטכ"ל, רא"ל (מיל') שאול מופז שהכיר את רני. הוא שמע על רצונו להשתחרר ודיבר איתו קצרות בנושא. "אחרי חודש הוא קרא לי לשיחה", מספר רני. "הסברתי לו למה אני רוצה להשתחרר והוא הציע לי כל מיני תפקידים. הסברתי לו שאני לא מעוניין. אמרתי לו: 'היה לי שירות נפלא בחיל-האוויר, אני רוצה לעזוב עם חיוך'. הוא כל הזמן ניסה לשכנע אותי, הציע לי להמתין שנה וללכת להיות נספח צה"ל בסינגפור". רני הודיע לו שהוא מוותר, אבל אמר גם שישמח להתמנות לנספח חיל-האוויר בוושינגטון אם תקן התפקיד, שהורד לדרגת אל"ם יחזור לדרגת תא"ל. רני חזר לבסיס ולאחר שבועיים, בעודו אוכל ארוחת-צהריים, קיבל הודעה באיתורית: 'תתקשר דחוף למח"א'. "מאוד נבהלתי", הוא אומר, "בשביל מפקד-בסיס, 'תתקשר דחוף למח"א' זה אומר שקרה משהו. רצתי ללשכה והתקשרתי לחלוץ שמיד אמר לי: 'כולם חיים, הכל בסדר'. שאלתי מה קרה, הוא אמר שהוא חזר מפגישה עם הרמטכ"ל ושמוניתי לתפקיד נספח של חיל-האוויר בארה"ב והתקן חוזר להיות תא"ל. הופתעתי מאוד".

רני טס לארה"ב והחל במילוי תפקידו כנספח האווירי של צה"ל בוושינגטון. במסגרת תפקידו היה אחראי על נושאים רבים וביניהם הטיפול באסטרונאוט הישראלי הראשון, חברו הטוב, אל"ם אילן רמון ז"ל. רני, שהשתתף כמה שנים לפני כן בדיונים על בחירת האסטרונאוט הישראלי הראשון, שמח ללוות את חברו מקרוב בתהליכי ההכנות למשימה. "היה לי קשר טוב מאוד עם אילן ובעצם שוב נסגר מעגל כאשר התמניתי להיות הנספח והוא נמצא תחת הנספחות. הוא היה מבקר אותי והתייעץ איתי לגבי מה כדאי לקחת לחלל ומה לא. אני באתי לבקר אותו והיה לנו ממש קשר יומיומי. הוא היה כזה חמד שאי אפשר היה שלא להתאהב בו. לשיגור הגעתי כמובן במשלחת הרשמית של חיל-האוויר. בזמן המשימה ליוויתי אותו דרך האינטרנט ודיברתי עם רונה כל יום. הייתי צריך להגיע גם לנחיתה, אבל היה לי אירוע גדול בוושינגטון בדיוק באותו היום, אז רונה אמרה לי שהיא מוותרת לי על ההגעה. ביום שישי בלילה מאוד התרגשתי לקראת הנחיתה. ביום שבת בשתיים לפנות בוקר קמתי כדי לראות באינטרנט את השידור הישיר מהמעבורת, איך מעירים את הצוות של אילן. אחר-כך חזרתי לישון וקמתי שוב, שעה לפני הנחיתה, כדי לצפות בה בטלוויזיה. אילן אמר לי מראש שהם חודרים לאטמוספרה במהירות גבוהה מאוד ויש ניתוקי קשר. כששמעתי את הקריאות למעבורת חשבתי שבטח ניתק הקשר, אבל כשזה נמשך יותר מדי זמן הבנתי שמשהו לא בסדר. אז ראיתי בצילום את ההבזקים של הפיצוץ. מיד קראתי לאשתי ואמרתי לה 'אילן איננו'. שעתיים לאחר מכן כבר טסתי לרונה, הייתי שם עם כל המשפחה ונאלצתי להגן עליה מכלי-התקשורת וכל הבלאגן שהיה סביב המשפחה. זה היה מאוד קשה".

לפני כחצי שנה סיים רני שלוש שנים בנספחות בוושינגטון ושב ארצה. למרות שתכנן לקחת חופשת פרישה ארוכה, שוב השתבשו תכניותיו ולפני כחודשיים מונה לתפקיד מנכ"ל המשרד לביטחון-פנים.

"היו לי שלוש חוויות קיצוניות ומיוחדות, חוץ מהשכול: אחת מהן זו הנטישה, שהייתה חוויה מאוד דרמטית, השנייה זו הפלת מטוסים, אחרי הכל גולת הכותרת עבור טייס-קרב היא הפלת מיגים והדבר השלישי זה פעולת הפינוי והחילוץ שביצעתי על אנפה, פעולה בה ניתנה לי הזדמנות אדירה לחוות את החוויה הזו ולהציל חיי אדם. התקופה הזו נתנה לי אינסוף חוויות, אבל הכי הכי, מעבר לקלישאות, זה הטיפול בפרט. חיל-האוויר נתן לי ללמוד אנשים, להכיר אנשים, הוא נתן לי את כל הכלים והיכולות לטפל באנשים ולעשות לאנשים טוב. אני אמרתי כל הזמן שהמשימה העיקרית שלי, בתור מפקד, הייתה שרוב החיילים והחיילות יחייכו רוב הזמן. אני אומר 'רוב', כי אי אפשר שכולם יחייכו כל הזמן. זה היה בשבילי הכל, החיוך הזה".

דבר אחד שרני מתגעגע אליו במיוחד, היא חווית הטיסה. "אמרתי פעם לאנשים: 'אתם לא יודעים מה זה לנסוע במכונית בעמק היפה הזה ויותר מזה אתם לא יודעים מה זה לטוס לכאן, לא משנה מאיזה כיוון ולהתהפך ולראות את העמק'. כשחזרתי לארץ הוחלט להפסיק את הטיסות שלי. אני מתחיל לעכל את זה לאט לאט למרות שכל פעם שעוברים פה מטוסים מרמת-דוד זה חוזר אלי. יום כזה יפה, הכל פורח, אין כמו לטוס כאן מעל העמק".

עוד באותו מדור

סא"ל יואב ברבי עם שוחרים בחצר בית-הספר הטכני

זה לא עניין טכני

מאות בני נוער הלומדים כיום בבתי הספר הטכנולוגיים והמכללות של חיל-האוויר, הם המהנדסים, ההנדסאים והטכנאים של חיל-האוויר של המחר. כתב הביטאון משרטט את הדרך בה הולכים אלו שהחליטו ללבוש מדים כבר בגיל צעיר ואפילו מרוצים מזה

מקזבלנקה לחצור

רב"ט אלכס הוא חייל בודד, עולה ממרוקו, אשר התעקש לשרת בצה"ל למרות מגבלותיו הרפואיות. למרות כל הקשיים הניצבים בפניו, מוכיח אלכס כי אין דבר העומד בפני הרצון ומספר על הבית החם אותו מצא בבסיס חיל-האוויר חצור