בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 161 (262) 22/02/05

כתבות

מרחיקי ראות

תגיות: צוות עזר אוויר , להק מודיעין , צופית (ביצ'קראפט קינג–אייר) , טייסת הגמל המעופף

הם מסתובבים למעלה ומחפשים את היעד. הם יכולים לראות ממרחק של עשרות קילומטרים ולכוון מטוסי קרב, מסוקי קרב וכוחות קרקעיים אל מטרתם. סיירי האוויר של חיל-האוויר נוטלים חלק חשוב בפעילות המבצעית של צה"ל מאז קום המדינה וביתר שאת בארבע השנים האחרונות. בסוף, הם גם מוצאים את כל מי ומה שצריך למצוא

נתנאל שלומוביץ | צילום: ליאור דיין

חמישה אנשי צוות, לבושים בסרבלי טיסה, רכונים מעל מסך מחשב בחדר המבצעים של טייסת "הגמל המעופף". עשר עיניים מביטות על הצג ובוחנות בדקדקנות מפות ועזרים מודיעיניים שונים ומגוונים. שעות עמוסות של עבודת הכנה מתנקזות אל התדריך הדיגיטלי הזה ודריכות אנשי הצוות בשיאה. המשימה: אימון הכוונת מטוסי קרב למטרות תקיפה. המשתתפים: מטוס צופית, טייסים, סיירי אוויר ומפקד משימה. מן הסתם, גם זוג מטוסי ה-F-16 מהווים חלק אינטגרלי בתרגיל, אך כרגע, העיניים נשואות אל מטוס התצפית והסיור של חיל-האוויר ואל צוותו המיומן. הצופית, מטוס איסוף המודיעין המתקדם והחדיש ביותר של החיל כיום, ממריא אל השמיים ועושה במהירות את דרכו לעבר היעד הנבחר. מהרגע שהם באוויר, עבודתו של הצוות ממוחשבת עד הפרט האחרון, דוגמה מושלמת ליחידת מודיעין אווירי במאה ה-21. סיירי האוויר ומפקד המשימה מתחילים בעבודת האיתור. המטרה נמצאה - ובקלות. כעת, כל שניתן לעשות הוא להמתין למטוסי הקרב. מפקד המשימה מדבר עם מוביל מבנה התקיפה בקשר ומעדכן אותו בפרטים הסופיים של המשימה. לא חולפים להם מספר רגעים והאישור מגיע מצידו השני של מכשיר הקשר: "המטרה נפגעה". נשמע כמו מבצע פשוט? כן ולא.

הדינמיקה בתוך הצופית אינה דומה לשום דבר אחר בחיל-האוויר. מערכות התצפית, הרואות את כל המתרחש על הקרקע מגובה של עשרות אלפי רגל מעל לפני השטח, מספקות מודיעין בזמן אמת לחיל-האוויר ולצה"ל. בשונה מכל מטוס תובלה אחר, לב ההתרחשות אינו נמצא בקוקפיט אלא דווקא בתא-הנוסעים. מפקד המטוס אינו הטייס האוחז בסטיק, אלא איש צוות האוויר היושב בתא הנוסעים ועובד עם הסיירים. נשמע תמוה ומסובך? כלל וכלל לא. כך לפחות חושבים בטייסת "הגמל המעופף", שכן עבודת הצוות הזו היא מבחינתם עניין של שגרה.

בהגדרת משימותיה של הטייסת חלו שינויים רבים בעשור האחרון. משימות התצפית והסיור קיבלו אופי שונה לאחר תחילת אירועי "גיאות ושפל" וכניסתן לשירות של מערכות תצפית חדישות. יכולתה של הטייסת לצפות במתרחש על הקרקע ולקבל תמונה מדויקת ומפורטת, ברזולוציה מרשימה, הפכה להכרחית מכורח הנסיבות. תמיכה בכוחות קרקעיים והכוונת מסוקים ומטוסי קרב וכל זאת ממרחקים של עד עשרות קילומטרים מזירת ההתרחשות - מקנה למטוס יכולת ייחודית לספק תמונת מצב אמינה, מדויקת ובסיכון מינימלי.

"זמננו מוקדש באופן כמעט בלעדי למשימות הביטחון השוטף של הלחימה היומיומית בשטחים", אומר סא"ל מ', מפקד הטייסת. "זוהי טייסת שכ-80 אחוזים מנפח הפעילות שלה מורכב מתעסוקה מבצעית. פקודות מבצעיות מתקבלות בכל יום, 365 ימים בשנה. אין מנוחה לרגע וזאת מפני שהמצב אינו מאפשר זאת. בשונה מטייסות אחרות במערך התובלה, או בחיל-האוויר בכלל, שלוח-הזמנים שלהן נקבע כמה שבועות מראש, אצלנו הכל קורה מהיום למחר, או יותר נכון, מהלילה למחר. ממש כמו במלחמה. מבחינתנו זו אכן מלחמה.

"אין ספק שהטייסת דורשת הרבה מאנשיה ובמיוחד מאנשי המילואים שלה", מסביר סא"ל מ'. "אבל הם אנשים חזקים, טייסים וסיירים, שאוהבים לתרום גם כשהטייסת 'משגעת' אותם עם טלפונים במהלך השבוע שיבואו לעזור. המילואימניקים הם אנשים שמשלבים את המשפחה ואת העבודה ביחד עם הטיסות בטייסת, מה שדורש מהם הרבה מאוד השקעה. ממוצע ימי המילואים לאדם בטייסת עומד על 50 ימים בשנה. מדובר במספר גבוה לכל הדעות וזהו רק הממוצע. יש הרבה אנשים שעושים אפילו יותר - 60, 70 ואפילו 90 יום. הם באים לטוס, כי צריך אותם".

למצוא מחט עם קשית

ההגדרה הפשטנית ביותר של עבודת סייר האוויר היא איתור וזיהוי מטרה מכל טווח ומכל מקום. אם בעבר התעסקו הסיירים בטווחים של קילומטרים בודדים, הרי שכיום מדובר בעשרות. היכולת להגיע לזיהוי ודאי בטווחים האלה היא בעייתית וקשה. אם מחפשים מטרה אי-שם במרחב, מטרה בגודל של רכב ולפעמים אפילו פחות מזה, נדרשת יכולת התמצאות מאוד גבוהה וזה עוד החלק ה"קל". סייר האוויר, כמפענח מודיעין בזמן אמת, חייב לדעת ללא צל של ספק, שהמטרה שאותרה היא אכן המטרה המבוקשת. על הסייר לפענח את התמונה שלנגד עיניו ולהיות בטוח שהוא אכן איתר את המטרה הספציפית.

"רובד נוסף של קושי היא הפלטפורמה", מסביר סא"ל י', מפקד הטייסת עד לפני מספר חודשים. "התכונות הנדרשות מסייר האוויר שונות בתכלית מאלו הנדרשות, לדוגמה, מתצפיתן קרקעי. כשאתה צופה מנקודה גבוהה על הקרקע, יכולה להיות לך מפה ותפקידך לעשות את הקישור בין נקודות-הציון שעל המפה לבין המקומות שתראה דרך המשקפת. אם אתה מחפש נקודה מסוימת, כל שעליך לעשות הוא להרים את העיניים עד שתמצא את הנקודה. כשצופים מהאוויר, לעומת זאת, המיקום של הנקודה משתנה בכל רגע, מפני שהמטוס נמצא בתנועה מתמדת. ניתן להשוות את עבודת התצפית של הסיירים למצלמה עם זום. כשמסתכלים על אובייקט מסוים ומתמקדים בו, רואים רחוק יותר אבל המצלמה נשארת במקומה. זה כמו להסתכל דרך קשית באורך של עשרות קילומטרים. תזוזה של מילימטרים ספורים וכל העולם יכול להיכנס לתמונה. היכולת להתמצא במרחב דרך הקשית הזו, לאתר את הנקודה ולבסוף להגיע לזיהוי ודאי - זוהי מהות עבודתו של הסייר".

משימותיה של טייסת "הגמל המעופף" ממקמות אותה בקשר מתמיד עם כוחות שונים. העבודה אל מול גורמים רבים יוצרת קשת רחבה של משימות בעלות צביון שונה. "להכווין מטוס למטרה ולהכווין מסוק למטרה אלו שני דברים שונים לגמרי", אומר סגן א', סייר אוויר בטייסת. "לכל אחד מהם יש את אמצעי התצפית שלו והם רואים את תמונת הקרקע בצורות שונות. המטוס מהיר וגבוה ובהשוואה, המסוק הוא איטי ונמוך. צריך להבין את שיטת העבודה של כלי-הטיס, איך הוא רואה את הדברים ולדעת להעביר לו בצורה מדויקת את המידע שיש בידינו. לעומת זאת, כשעובדים עם כוח קרקעי, כמו פלוגת חי"ר לדוגמה, זו פשוט שפה אחרת. זווית ראייתם שונה בתכלית ואנו מחויבים להתחשב בזה ולעבוד בהתאם".

טיסה מבצעית ממוצעת של הטייסת היא בת מספר שעות. כאשר משקללים לתוך זה את עבודת ההכנה הנדרשת, את התדריך לפני העלייה למטוס ואת התחקיר לאחר הנחיתה, מדובר בעבודה אינטנסיבית, הדורשת ריכוז מקסימלי במשך שש עד עשר שעות. כל איש-צוות על המטוס יאמר שההכנה עוזרת, אך תמיד חשוב להיות מוכנים להפתעות. "קורים מקרים בהם יוצאים למשימת תמיכה בכוחות בשטח", אומר סא"ל י', "ותפנית קטנה מובילה להתערבותם של מסוקי קרב. בן-רגע, עוברים מעבודה משותפת עם הכוח הקרקעי למשימת סיוע למסוקים. משמע, מטרה שונה, תמונה שונה, תקשורת עם בן-אדם אחר - סוג אחר של משימה. לכן נדרשת הבנה מלאה של צרכי הכוח שאיתו עובדים, לא חשוב מהו. קופצים ממטרה למטרה וכל הזמן מנסים לייצר את המודיעין הכי רלוונטי למה שקורה עכשיו, או מה שעשוי לקרות עוד מעט. זה מצליח בזכות שיתוף הפעולה של צוות המטוס".

כאשר קיים צוות משימה כה גדול ומגוון הפועל במשימות הרגילות של הצופית, יחסי הגומלין בתוך המטוס הם בעלי חשיבות מכרעת. תפקידו של מפקד המשימה, היושב בתא הנוסעים, הוא לא רק לקשר בין המטוס לבין הכוח לו הוא מסייע, אלא גם לקשר בין הסיירים לבין הטייסים בקוקפיט. אף-על-פי שהצופית הוא מטוס תובלה, דורשות משימות התצפית מהטייסים עבודה אחרת. "מעקב על עצם בתנועה דורש התבוננות בלתי-פוסקת", מסביר סא"ל י'. "צריך לייצר זווית ראייה טובה על-מנת להתגבר על ההסתרות. הצופית הוא מטוס תובלה קל-בינוני והוא מופעל במיתארים שלא תמיד הם רגילים כמו פניות חריפות בגובה רב ותיקונים שאינם סטנדרטים, זאת במטרה לצפות באובייקט בצורה מיטבית. זה דורש טיפול מדויק מצידם של הטייסים וקשר שוטף בין התא הקדמי לתא האחורי, שעליו אחראי מפקד המשימה".

לראות הכי רחוק

סיפורה של הטייסת הולך יד ביד עם הקמתו של חיל-האוויר, או בשמו המקורי: "שירות האוויר". הרי מדובר בטייסת הראשונה של מדינת ישראל. בדצמבר 1947 קיבל שירות האוויר לידיו 11 מטוסים קלים והקים את "טייסת א'", שבחלוף השנים קיבלה את מספרה המבצעי ומאוחר יותר גם את שמה - טייסת "הגמל המעופף". הרצון להשיג ולייצר מודיעין מהאוויר היה קיים כבר אז. צילומים ראשונים, באמצעות מצלמות "לייקה" רגילות, צולמו כבר בשנתה הראשונה של הטייסת. כך נולד סייר האוויר העברי.

אחד המקרים המתועדים הראשונים של סיור אוויר היה במלחמת האזרחים האמריקאית. "הגנרלים", אומר סא"ל י', " הציבו צופים מאז ומתמיד בעמדות גבוהות, כמו הרים, זאת על-מנת להשיג מודיעין מדויק משדה הקרב. הם פשוט ניצלו את היתרונות הטופוגרפיים שעמדו לרשותם, במידה והיו כאלה בנמצא. במלחמת האזרחים, הצפון האמריקאי החכים לעשות שימוש בכדורים פורחים. הם היו משחררים אותם אל האוויר והצופה היה מדווח, באמצעים כאלו ואחרים, את כל אשר עיניו רואות. זה נשמע פרימיטיבי, אך אלו היו שיטות העבודה. זו הייתה קפיצה טכנולוגית משמעותית בתקופתה".

לאורך השנים, ככל ששדה הקרב, האווירי והקרקעי, הלך והתפתח ואמצעי התצפית הפכו יותר מדויקים, גבר הצורך במודיעין אופטי. עם כניסתם של כלי-טיס ממוכנים לזירת הקרב המודרנית במלחמת-העולם הראשונה, גדלה גם חשיבותו של סייר האוויר, אך במשך עשרות שנים ההתפתחויות הטכנולוגיות נותרו מועטות. עד שנות ה-80 כללה, למעשה, עבודתו של הסייר התבוננות דרך משקפת. אמנם, המשקפות עצמן עברו שיפורים בכל אותה התקופה, אך מהות העבודה כלל לא השתנתה.

בשנות ה-80, כאמור, התפתח עקרון המראה המיוצבת. עד אז הטרידה את סיירי האוויר בעיית חוסר היציבות בעת עבודה עם משקפות, מתוחכמות ככל שיהיו. טיסה, מעצם הגדרתה, אינה מאפשרת מצב נייח. המטוס נמצא תמיד בתנועה וכאשר מנסים להתמקד על נקודה הנמצאת במרחק רב, כל תזוזה קלה מסיטה את המבט מהאובייקט הנצפה. המראה המיוצבת כללה מטע"ד (מטען יעודי) וכך ביטלה את הצורך במשקפת. הסייר הפסיק להביט מבעד לחלון כלי-הטיס ומכשירי התצפית האלקטרו-אופטיים, המחוברים לגחון המטוס, עשו זאת בשבילו והציגו לו את התמונה בתא הנוסעים.

"הפלטפורמה", מסביר סא"ל י', "הפכה למעין מצלמת טלוויזיה שמביאה את המודיעין לתוך מסך בתא הנוסעים, שאותו ניתן לפענח באותו הרגע. הפיתוח הזה איפשר לייצר אמצעי תצפית הרבה יותר מתוחכמים. ברגע שתצפית מפסיקה להיות תלויה בעיניים של בני-אדם, ניתן לייצר מודיעין הרבה יותר מדויק. זה לא הפך את תפקיד הסייר לפחות חשוב, אלא להפך. המטע"ד מחובר לחלק התחתון של המטוס והמצלמה משדרת חזרה לתא את מה שהיא רואה. העיבוד ופענוח התמונה מתבצעים בתוך התא על-ידי הסיירים - בזמן אמת".

סיירי האוויר של צה"ל שירתו בכל מלחמות ישראל. בעבר, סייר האוויר היה לוחם חי"ר לכל דבר שהיה שייך לחטיבה קרקעית. כאשר חטיבת חי"ר או שריון הייתה זקוקה למודיעין מהאוויר, היא הייתה מצוותת את הסייר החטיבתי שלה למטוס או למסוק. אלו היו חיילים שתפקידם היה להכיר את הגזרה שלהם יותר טוב מכל אחד אחר. בימים ההם, הקשר בין חיל-האוויר לעבודת הסיור היה מתחיל עם עלייתו של הסייר על מסוק האלואט או מטוסים כמו עגור או אפילו סקייהוק ומסתיים לאחר הנחיתה. מיותר לציין שמצב זה אינו דומה כלל לנעשה היום.

בשנת 1976 הקים חיל-המודיעין את יחידת "השלף" ויצר, למעשה, את הגוף המאורגן הראשון של סיירי האוויר. הפיקודים השונים של הצבא המשיכו, וממשיכים עד היום, להפעיל סיירים מטעמם, אך הייתה זו הפעם הראשונה שסיירים החלו לפעול במסגרתה של יחידה עצמאית, כזאת בעלת מאפיינים מוגדרים וברורים. "רק אז", אומר ש', מפקד יחידת "השלף", "החלה להתפתח תורה מסודרת העוסקת במהות סיור האוויר ובשאלות הנגזרות ממנו: מהו תפקידו של הסייר? באיזו דרך צופים? מהי הדרך היעילה ביותר לשרת את יחידותיו השונות של הצבא?".

בתחילת שנות ה-90 הקים חיל-האוויר את יחידת סיירי האוויר שלו, שתפקידה אספקת מודיעין למשימותיו של החיל. היחידה שולבה כגף בטייסת "הגמל המעופף" וכך היא פועלת עד היום. בשנים האחרונות, עם כניסתן של מערכות תצפית אחרות והתקדמות לקראת אופי עבודה דומה, התקבלה ההחלטה על איחוד שיטות ההכשרה של שתי היחידות. לפני מספר חודשים הסתיים קורס סיירי האוויר המאוחד הראשון. "כיום, ההכשרה הרבה יותר מקצועית", קובע סא"ל מ'. "הסיירים הם חיילים שנשרו מקורס-טיס וההכשרה כמעט זהה. ההבדל הוא שכל יחידה מתמקצעת בפענוח שונה. כל יחידה מתמחה באיתור וזיהוי מטרות שונות, בהתאם לדרישות החילות השונים".

"בכל רגע מישהו מבחין במשהו"

מערכות התצפית החדישות של הצופית נמצאות בשירות מזה מספר שנים. הן זכו לטבילת האש המבצעית שלהן באפריל 2002 במבצע "חומת מגן". אנשי המילואים של הטייסת, טייסים וסיירים, קיבלו לידיהם צו-8 ונדרשו להגיע לטייסת ולהצטרף לצוותים הסדירים במשימות. אין- ספור טיסות, ביום ובלילה, איפיינו את אותו המבצע ועל הסיירים היה להתמודד עם מערכת חדשה ומתוחכמת. "האווירה הייתה כזו של מלחמה", נזכר רס"ן ר', לשעבר מפקד גף סיירי אוויר בטייסת. "איש צוות היה עולה לטיסה, נוחת, הולך לישון, מתעורר, עולה לטיסה וחוזר חלילה. למדנו להכיר את המערכת תוך כדי התקדמות. קבענו נוהל שלאחר כל טיסה היו אנשים שאספו את ההערות על המערכת ומיד הפיצו את המסקנות בטייסת. הלקחים מטיסות הבוקר היו מיושמים כבר בטיסות הערב".

בימים שלאחר מבצע "חומת מגן" הובילה קפיצת הדרך שהעניקו המערכות החדשות לשינוי מיידי בייעודה של הטייסת, שהחלה לפעול באינטנסיביות גדולה יותר. המשימה הבסיסית - מודיעין רחוק - נותרה בעינה, אך האינתיפאדה הסיטה את תשומת-ליבה של הטייסת למקומות אחרים. היא הפכה להיות גורם מאתר ומכוון.

"תפקיד הסייר מגיע עם לא מעט אחריות", אומר סגן א'. "אנחנו חלק מהמדינה ואנחנו יודעים מה קורה מסביבנו. במשימות תמיכה בלוחמים על הקרקע, אנו מסוגלים לספק להם תמונה ולהזהיר אותם ממצבים מסוכנים, שהם אולי אינם מסוגלים לראות מנקודת מבטם. כאשר אני, כסייר, עולה למשימה ומלווה מבצע, אלו יכולים להיות החברים שלי מהנח"ל שם למטה ואני רוצה לדאוג שהם לא יתקלו במארב. תפקידי לעזור להם כדי שהם לא ייפגעו.

"העבודה שלנו היא לא המצאה גאונית", מוסיף סגן א', "והיא לא סוד - אנחנו פשוט יודעים לראות. כותרות העיתונים מתארות צד אחד של העבודה, אך למעשה, הרוב המוחלט של משימותינו מוקדש להצלת חיים. גם כשיש משימת סיכול ממוקד של מחבל, תפקידו של הצוות הוא לא רק לאתר, אלא גם לשים לב למתרחש מסביבו. אם הילדה של המחבל נכנסה איתו לאוטו, אז הפעולה לא תתבצע עד שהיא תצא מהתמונה. סייר צעיר, בדרגת רב"ט, יכול להיות האדם שמבחין בנוכחות שלה ולהיות זה שמציל אותה. זו הרגשה טובה. אבל אם תראה חדשות, לא תשמע 'חיל-האוויר לא סיכל מחבל, כי הוא היה עם הילדה שלו באוטו', כשבפועל אלו הם רוב המקרים".

"אם אני אנסה להיזכר בדוגמה שסייר אוויר גילה משהו בעת תצפית ושינה את כל תמונת המצב, אני לא אצליח", אומר רס"ן ר'. "אבל רק מפני שמקרה כזה הוא כל כך טריוויאלי - זה קורה כל הזמן. עבודת הצוות במטוס היא כזו שבכל רגע מישהו מבחין במשהו. הסיירים הם תמיד חלק אינטגרלי, אם לא החלק הכי חשוב במשימה".



 

סיירת האוויר הראשונה ולא האחרונה

רק לפני מספר שנים התקבלה האישה הראשונה לקורס-טיס וכיום ניתן למצוא בחיל-האוויר טייסות ונווטות במערכי הקרב, המסוקים והתובלה. כזכור, בכדי לשרת כסייר אוויר, על המועמד/ת לנשור מקורס-טיס. היה זה רק עניין של זמן עד שתגיע אישה, שתעבור את המסלול המתבקש, ותתנדב לשירות כסיירת. "התשובה לשאלה 'כיצד יתמודדו נשים עם תפקיד סייר האוויר?' זהה לתשובה לשאלה 'כיצד יתמודדו גברים עם התפקיד?'", אומר רס"ן ר', לשעבר מפקד גף סיירי אוויר בטייסת. "כל בן-אדם יכול או לא יכול בהתאם לכישורים וליכולות שלו או שלה. המין לא משחק פה שום תפקיד".

לפני כחודשיים, השתחררה סמ"ר (מיל') ש' מצה"ל לאחר שירות של למעלה משלוש שנים כסיירת אוויר בטייסת "הגמל המעופף". "חתמתי ויתור בקורס-טיס", משחזרת ש', "כנראה משום שלא הייתי בטוחה שלהיות טייסת זה משהו שאני מאוד רוצה לעשות. אבל כשזימנו אותי לראיון בגף סיירי אוויר, מיד הבנתי שזה התפקיד בשבילי". את קורס סיירי האוויר סיימה סמ"ר (מיל') ש' כמצטיינת ומיד לאחריו התייצבה בטייסת "הגמל המעופף" וקיבלה את סרבל הטיסה.

"בהתחלה", אומרת סמ"ר ש', "הרגשתי, שמכיוון שאני סיירת האוויר היחידה, יש לי אחריות על הכתפיים, שאני צריכה להוכיח את עצמי כל הזמן ולעבוד יותר קשה מכולם. אבל ההרגשה בטייסת הייתה מאוד נוחה. הבנתי שאם אני לא אראה את עצמי בתור שונה, גם אנשים אחרים לא יראו אותי כך. העובדה שאני סיירת האוויר הראשונה זה טוב ויפה ואני יכולה להתגאות בזה, אבל בסופו של דבר, זו לא תחושה שקיננה במוחי לכל אורך השירות. אין ספק שהייתי צריכה לעבוד קשה, אבל כל סייר, או סיירת, חייבים לעבוד קשה. תמיד עובדים על ההסמכה הבאה ואין הרבה זמן למנוחה. מצד אחד זה מתיש, כי העבודה היא כמו קורס שאף פעם לא נגמר. מצד שני זה הופך את העבודה ליותר מעניינת ומספקת".

משימות התצפית של מטוס הצופית מספקות לא פעם שעות ארוכות של המתנה באוויר. "יושבים עם חמישה גברים במטוס", אומרת סמ"ר (מיל') ש', "ומחכים לפעמים שעות למשהו שיתרחש על המסך והשיחה מתגלגלת. לי, אישית, ההשתלבות הייתה מאוד טבעית. השתדלתי ליצור אווירה נוחה, שלאף אחד לא תהיה בעיה לטוס איתי ואני חושבת שהצלחתי. אני בטוחה שאם תחפש סייר שלא נוח לו לטוס איתי כי אני בחורה, לא תמצא.

"אני חשה שזכיתי בחוויה ייחודית", היא מסכמת, "לתרום, לעזור ואפילו להציל חיים. היכולת לתת את הניואנס הקטן שלך, שעשוי לשנות את הכל. מספיק שהבחנת במשהו קטן, או ששמת לב לאיזשהו פרט שמישהו אחר לא שם לב אליו ושינית את הכל. מובן מאליו שההתלהבות יורדת עם הזמן, אבל גם עכשיו, שלוש שנים אחרי שהתחלתי לטוס, כשיש כוח על הקרקע וזה עניין של חיים ומוות, ההתרגשות לא עוזבת אותי. כל טיסה כל כך שונה מהקודמת. אין שלב שבו אתה ממצה את העבודה".

סמ"ר (מיל') ש' ממשיכה לשרת כסיירת אוויר במילואים וכעת היא בין הסיירים הבכירים בטייסת "הגמל המעופף". בינתיים, היא הסיירת היחידה בטייסת ובצה"ל, אך כבר בקורס הבא צפויות להשתתף בנות נוספות, שככל הנראה יתחילו לשרת בטייסת בשנה הבאה.

עוד באותו מדור

מניפים את הדגל

מהו המקום בו נפגשים באוויר מטוסי-קרב בכמות גדולה, בו מותר לכולם לטוס מהר ככל שירצו ולהשתמש בכל טכניקה, פצצה או טיל העולה על רוחם? זה, כמובן, יכול להיות רק "דגל כחול" - סדנת הקרב הגדולה ביותר של חיל-האוויר. צוות הבטאון הדרים עד לבסיס עובדה כדי לראות מה קורה כאשר כל-כך הרבה מטוסי F-16, F-16I ו-F-15 נפגשים בקרב-אוויר המוני ומה תהיה התוצאה הסופית. נקודת המוצא: אף אחד לא מוכן לחזור הביתה מבלי לנצח

הקורס של אלינור

קורס-טיס יוצא דופן התקיים בחודש מארס 1948 בבייקרספילד אשר בפלורידה. קבוצת צעירים וצעירות, ישראלים ומתנדבים מחו"ל, החלו את הכשרתם הזריזה בדרך להפוך לטייסים אשר יוכלו להשתתף בהגנה על מדינת ישראל