בטאון חיל האוויר

 הרבה דרישות ונתוני קבלה השתנו מאז המריא טייס החלל הראשון אל מעל האטמוספירה.

בעוד הדור הראשון של טייסי חלל - "אסטרונאוטים" באמריקה או "קוסמונאוטים" ברוסיה - היו השאור שבעיסת חבורת טייסי הניסוי, הרי כיום גם מומחים בעלי כושר גופני "טוב",יכולים להיות "אנשי חלל ". הדרישות השתנו וגם נתוני הקבלה.

טיסות לחלל היו מלוות תמיד בהילה של מבצעי גבורה ושל ניצחון האדם על איתני הטבע, פריצה לעבר הבלתי נודע ועוד הגדרות.

אך לא כולם התייחסו ל"אסטרונאוטים" כאל "טייסים": היו שראו בטייסי החלל אך המשך לטיסות בהן שוגרו קופי רזוס (במקרה של ארה"ב) או כלבי הערבות הסיביריות בברית-המועצות .

לא מפתיע גם, כי בעוד המתכננים כינו את החלליות "Capsule" או "תא", דרשו טייסי הניסוי להשתמש במונח "Spaceship" או "ספינת חלל" - הם ראו בה המשך טבעי של טיסות מטוסי הניסוי מדגםX-15 או משימות ניסוי נועזות אחרות.

טייסי החלל הראשונים נדרשו לרמה אישית-מנטלית ופיזית גבוהה ביותר. הם נדרשו להיות בריאים פיזית וכל מערכות הגוף שלהם נבדקו פעם אחר פעם. הם נשלחו ל"תאי עינויים" כדי לבחון את רמת הסיבולת שלהם, בתנאי כבידה, מהירות, עומס, חום לחץ מתישים במיוחד. מעבר לכל אלה הם נדרשו להיות אנשים אמיצים ונטולי פחד. לא אחת התפוצצו מול עיניהם טילי השיגור בהם נועדו לצאת למסע בחלל, בין אלה טילי "רדסטון" ו"אטלס" אמריקניים או משגרי הענק מדגם R-7.

בשל כך הוחלט, מאז השיגור הראשון של אדם לחלל, להתייחס לכל שיגור כאילו היה זה שיגור ניסוי ראשון. המשגרים נבנו כאשר מערכותיהם כפולות ואמצעי הבטיחות שלהם מוגנים ומנוסים היטב, לפני שניתן היה להכריז עליהם כ"בטוחים לטיסת אדם". מגדלי חירום רקטיים נבנו מעל החלליות כדי לחלץ את הטייסים במקרה של כשל על הקרקע. כך היה ב"מרקיורי" וכך ב"אפולו", למעשה עד היום כל השיגורים הרוסיים המאוישים נושאים את "המגדל האדום", למרות שהטילים שוגרו לחלל כבר אלפי פעמים. במבצע "ג'מיני" ובמבצעי החלל רוסיים "וסטוק" הותקנו כיסאות מפלט שאפשרו נטישה של החללית על כן השיגור ומעט מעליו.

אך כל טיסה לחלל נותרה עדיין בחזקת אתגר למתכננים, לאנשי השיגור ובעיקר לטייסי החלל.

הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מעבורת החלל. לאחר יותר מ-107 שיגורים שנדמו כ"שיגורים שגרתיים", משעממים משהו, התברר לפתע כי לא רק בשלב ההמראה המבצע מסוכן ("צ'לנגר") אלא גם בנחיתה ("קולומביה"). "אין דבר בטוח בטיסה - עד שלא יגעו הגלגלים במסלול" כפי שאומרים הטייסים.

מי מכשיר טייסי חלל?

רק בארה"ב, רוסיה ולאחרונה גם בסין מכשירים טייסי חלל. רוסיה מכשירה את הקוסמונאוטים שלה ב"עיר הכוכב" צפונית למוסקווה. למרות שרוב הבאים להתאמן שם הם אזרחים או קציני צבא רוסיים, הכשירה "עיר החלל" הרוסית גם עשרות טייסים ממדינות מזרח אירופה, מסין וממדינות רבות בעולם, כולל טייס סורי.

משך ההכשרה כשנתיים. רק טייסים הנשלחים על ידי גורמים ממשלתיים מצליחים להתקבל לתוכנית האימונים, עבורה משלמות המדינות השונות כ-20 מיליון דולר. למרות זאת היו שני חריגים ששילמו מכיסם: דניס טיטו האמריקני ותומס שאתלוורת הדרום-אפריקני, שיצאו לחלל כ"תיירי חלל".

בארה"ב, התהליך שונה ולמעשה רק אנשי צוות מעבורת החלל ותחנת החלל הבינלאומית, מקבלים הכשרה ואימונים לטיסות חלל. נתוני הקבלה משתנים ואנשי מקצוע בתחומי מחקר יכולים להתקבל לתוכניות החלל ולשמש אנשי צוות במשימות שונות. הדרישות משתנות בהתאם לתפקיד אותו ימלאו הטייסים בטיסות אלה. ראשית יש להגיש בקשה להתקבל לתכנית "מועמד לתפקיד אסטרונאוט". נאס"א פותחת את ההרשמה בהתאם לדרישות של המשימות הבאות ובדרך כלל אחת לשנתיים נפתח מחזור נוסף. המועמד יכול להיות איש צבא או אזרח (את הסינון הראשוני של אנשי הצבא עורכות מפקדות חיל האוויר, הצי, הצבא והמרינס ומשמר החופים).

את כל דרישות הקבלה ניתן לקבל על-ידי פניה לכתובת:

Astronaut Selection Office
Mail Code AHX, Johnson Space Center
Houston, TX 77058, U.S.A

לאחר קבלת החומר מוזמן המועמד לסדרת ראיונות, בדיקות רפואיות ובדיקות התאמה יסודיות. אחר כך נערכת הבחירה כאשר מכל אסטרונאוט מצפים כי יהיה איש צוות חברותי, בעל תפיסה סביבתית וחברתית רחבה ואמינות בסיסית. לאחר שהמועמד נבחר לשמש אסטרונאוט הוא מוגדר "אסטרונאוט מועמד" ונדרש להגיע למרכז החלל ביוסטון טקסס לשנה של אימונים בסיסיים. בשנה זו נבחנות גם היכולות האישיות שלו והתאמתו לתפקיד המיועד לו. במהלך השנה הוא מקבל משימות ותחומי אחריות עליהם הוא מופקד. לאחר שנת האימונים מתחייב כל אסטרונאוט אזרח לחתום לחמש שנות שירות ואיש הצבא לשלוש עד ארבע שנים כלובש מדים. המשכורות נקבעות על פי סולם השכר הממשלתי בדרגות שכר 11-GS ו-41-GS. כמו כן ניתנות למועמד הטבות בהתאם לרקע המבצעי, המדעי והאקדמי שלו. דרישות הקבלה משתנות בהתאם לתפקיד המיועד: "טייס" ו"מומחה משימה" חייב להיות בעל תואר ראשון ממוסד מוכר. עדיף שהתואר יהיה בתחומי ההנדסה, מדעי החיים, רפואה או מדעים: מתמטיקה ופיזיקה. לבד מכך נדרש המועמד להוכיח כי עסק בתחומו לפחות שלוש שנים לאחר קבלת התואר. פטורים מכך בעלי תואר שלישי. תואר שני נחשב כשנת ניסיון אחת.

כדי להיות טייס מעבורת יש צורך ב-1,000 שעות טיסה לפחות כטייס-מפקד במטוסי סילון. עדיפות ניתנת לטייסי ניסוי. הטייס עובר מבדקים רפואיים )NASA Class I( מקבילים לאלה של טייסים אזרחיים. לא מתקבלים טייסים מרכיבי משקפיים או עדשות מגע. כדי להיות "מומחה משימה" על המועמד לעבור בדיקות רפואיות חמורות פחות. )NASA Class II(. פגמים בראייה ניתן לתקן בעזרת משקפיים או עדשות.

תפקידי האסטרונאוטים
כיום קיימים מספר תפקידים אותם ממלאים האסטרונאוטים על פי הכשרתם או ניסיונם. אלה מתחלקים למשימות במעבורת החלל או בתחנת החלל בין לאומית.

CMD- מפקד משימה. מפקד המשימה חייב להיות טייס סילון, בעל הכשרה כטייס ניסוי, בעל ניסיון טיסתי רב ולמעל מ-1,000 שעות טיסה. מפקד המשימה נושא באחריות לכל הפעילות של המעבורת, המשימה, הניסויים, תיאום המשימות והמשמרות של אנשי הצוות וכל הכרוך בבטיחות המשימה והטיסה.

PLT- טייס המעבורת. טייס המעבורת חייב להיות טייס סילון בעל 1,000 שעות טיסה לפחות במטוסי סילון וכן בעל נסיון כטייס ניסוי. הוא מסייע למפקד בהפעלת המעבורת, מערכות ההיגוי, העלאתה למסלול או ירידה ממנו, ניהוג והנחתת המעבורת לאחר תום המשימה. כמו כן הוא מסייע בהפעלת זרוע החללית להצבת לוויינים או החזרתם לתא המעבורת.

MS- מומחה משימה. מומחי המשימה אחראים לתפקודה השוטף של המעבורת. הם קובעים את המשמרות, מתכננים את הפעילות המדעית ואת כל הכרוך בהפעלת המטענים אותם נושאת המעבורת. הם גם מתמחים בהפעלת כל מערכות הכוח, המיזוג והאוורור של המעבורת וכל הדרוש כדי להשלים את המשימה נכון ובביטחון.

PS- מומחה מטען. אסטרונאוטים אלה אינם חייבים להיות אנשי נאס"א אולם הם מתאמנים לקראת ביצוע משימה מסוימת, יחד עם שאר אנשי הצוות. מומחי המטען יכולים לבוא מהחברות המממנות את הניסויים, מהמדינות שלהן מערכות או ניסויים על המעבורת וכן ממוסדות שהעלו ניסוי או פעילות אחרת באותה משימה.

SC- מפקד תחנת החלל, מפקד תחנת החלל אחראי להפעלת המערכות, ביצוע תחזוקת התחנה, מבניה ומערכותיה וכן ביצוע המשימות השונות של אנשי הצוות.

SO- מפעיל תחנה. תפקידו של איש צוות זה להפעיל את מערכות תחנת החלל, ביצוע פעילות תחזוקה, בקרת מפגשים בחלל הפעלת זרוע החלל, יציאת טייסי חלל לפעילות חוץ-חללית. כמו כן הוא מסייע בהתחברות כלי טייס לתחנה, הפעלת מטענים ומשימות וביצוע ניסויים שונים.

SS- מדען תחנה. תפקידו של איש צוות זה לבצע ניסויים ותצפיות, לסייע במפגשים חלליים ולהפעיל את זרוע החלל. כמו כן הוא עורך יציאות למשימות מחוץ לתחנת החלל וכן הוא מתמחה בבקרה וביצוע של משימות שונות בתחום אחריותו בתחנת החלל.

S-PS- מומחה מטען-תחנת חלל. איש צוות זה אחראי להפעלת המטען הנמצא באחריותו. כמו כן הוא אחראי לפעולות אחזקה ופעולת ניסויים ומערכות שונות.

תוכנית הלימודים

במהלך שנת ההכשרה של האסטרונאוטים, הנערכת במרכז החלל ביוסטון טקסס, לומדים המועמדים מדעים, אסטרונומיה, פיזיקה, מתמטיקה ומדעי המחשב. כמו כן הם מקבלים הכשרת שטח בצניחה הישרדות בתנאים מיוחדים על היבשה והים. לבד מאלה נלמדים נושאים בסיסיים אחרים כמו הפעילות בחלל, חליפות הלחץ, כלי העבודה של האסטרונאוט ועוד. לבד מאלה הם עוברים סדרה מיוחדת של פעילות בתנאי לחץ ומצבי חירום שונים בחלל. השלב המשעשע ביותר בתקופת האימונים, למרות רצינותו הרבה, הוא הטיסה בתנאי חוסר משקל. מצב זה נמשך אומנם רק כ-20 שניות בחללו הפנימי של מטוס בואינגKC-135 - הדגם הצבאי של הבואינג 707 המוכר לנו. במהלך הטיסות נוסק המטוס לגובה של 35,000 רגל לערך, מרחף בתנאי חוסר משקל וחוזר וצולל במסלול פראבולי לגובה נמוך יותר. בשלב בו המטוס נמצא בחלק העליון של הטיסה הוא נמצא באפס ג'י למשך כ-25 שניות.

כדי לשמור על כושר אווירי מקבלים הטייסים שבין אנשי הצוות הסמכה על המטוס האימון העל-קולי T-38 וטסים בו לא פחות מ-15 שעות לחודש. לאחר שנת האימונים מחליטים לגבי התאמתו של המועמד לשמש אסטרונאוט במשימות חלל. הוא מקבל משימה עליה יהיה אחראי במשך התקופה הקרובה, לומד יחד עם חבריו את נבכי מעבורת החלל ומערכותיה. כמו כן הוא מתאמן במצבי חירום אישיים ומצבים מיוחדים בהם עלולה להימצא המעבורת או אנשי צוותה. השלב הבא הוא אימונים בסימולטורים. במרכז החלל ביוסטון נמצאים שני סימולטורים - האחד קבוע והשני נע. כאן יכול האסטרונאוט ללמוד על כל תהליך ההמראה השיוט והפעילות בחלל וגם על שלב השיבה לכדור הארץ.

כמו כן הוא לומד על מטעני המעבורת. הפעילות בתא המטען. פעולות הנדרשות להוצאת מטענים או חלליות למסלול ועוד.

בסך הכל עובר האסטרונאוט כ-300 שעות אימון בסימולטורים. האסטרונאוט יודע על משימתו המיועדת כעשרה חודשים לפני צאתה לחלל. לבד מהמידע שהוא מקבל ממנהל הפעילות, הוא יכול לראות את שמו וצילום שלו ושל חבריו למשימה על "לוח המשימות" - זוהי נקודת מפנה בסטאטוס שלו מ"אסטרונאוט" סתם ל"אסטרונאוט משימה". כמו כן מופיעים על הלוח פרטים שונים על המעבורת המיועדת לו, תאריך השיגור, ועוד.

ההופעה על הלוח היא ה"אישור" הפומבי ליציאתו לחלל ולהיותו איש צוות. מאותו רגע הוא מקבל משימה ומתאמן רק לקראתה יחד עם שאר אנשי הצוות. כמו כן נערכים אימונים משותפים לו ולאנשי בקרת הטיסה במשך כשלושה חודשים. האסטרונאוטים האמורים לצאת לפעילות בחלל, עורכים אימון במיכל מים גדול המדמה את הפעילות בחלל. הם לובשים את חליפת הלחץ ופועלים בתוכה במשימה המיועדת להם. כמו כן הם לומדים לטפל במטענים במצבי חירום, כגון שריפות או הצפות ועוד. הטייסים לומדים את כל הדרוש להטסת המעבורת למסלול, העברתה מגובה לגובה וממסלול למסלול וגם הנחתתה לאחר המשימה בבסיס החלל קנדי או אדוארדס. חלק גדול מהאימונים נערך בסימולטורים וכ-50 שעות אימון במטוס "גלפסטרים 2" מיוחד שהותאם לדימוי טיסת המעבורת והנחתתה על הקרקע. אנשי הצוות הפועלים כצוות משימה אחד, מתעדכנים במצבה של מעבורת החלל, יוצאים למרכז החלל קנדי כדי לצפות בפעולות ההכנה ומשננים את משימתם. לקראת יום השיגור הם עורכים תרגול לבישת חליפת החלל, חזרה אחרונה ומלאה.

אם הכל עובר בשלום - הם יוצאים לחלל.