בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 155 (256) 01/02/04

כתבות

משב רוח דרומי

אל"ם (מיל') אורי דרומי היה מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, מפקד הוצאת "מערכות", ראש ענף חינוך בחיל-האוויר, עורך "בטאון חיל-האוויר" וכתב שלושה ספרים. כיום הוא מנהל הקשרים הבינלאומיים של המכון הישראלי לדמוקרטיה וכותב בעיתון "הארץ". אבל אם תשאלו אותו, הוא בראש ובראשונה איש חיל-האוויר

נתנאל שלומוביץ

 זמן קצר לפני טיסתו האחרונה של אל"ם (מיל') אורי דרומי (57), ההמולה בטייסת "הפילים" גדולה. קצינים וחוגרים עמלים בקדחתנות על-מנת לנקות ולהבריק את הרצפות. אורחים מן הבסיס ומחוצה לו צפויים להגיע בכל רגע לאירוע הפרידה שייערך לאחר הטיסה וביניהם מפקד חיל-האוויר שאף יטוס בטיסה. למרות זאת נדמה כי עבור דרומי מדובר בעוד טיסת אימון שגרתית. בתדריך הוא יושב בצד, לא מתבלט ומדבר בצורה קצרה ועניינית. לקראת סוף התדריך הוא מבקש כוס מים. "אתה בטח מתרגש", אומר לו סא"ל ע', מפקד הטייסת. אבל דרומי עונה לו בשוויון נפש שהוא "פשוט צמא". לבוש בסרבל, פונה דרומי לחדר פינתי, לוגם מכוס קפה ומציץ במפות הניווט. 37 שנות טיסה בחיל-האוויר מגיעות לסיומן בעוד פחות משעה ודרומי בשלו. "אתה לא מתרגש?", אני נכנע ושואל. בנימה מאופקת הוא עונה לי: "איך אפשר שלא?".

זאת ביירות! תסתובב!

"מאז ומתמיד רציתי להיות טייס", יאמרו לכם רבים מטייסי חיל-האוויר, אבל אורי דרומי אינו אחד מהם. "אני בכלל קיוויתי להיות עתודאי", הוא מתוודה. "כמו רבים מחברי לכיתה קיבלתי בדואר מכתב ממפקד חיל-האוויר דאז, עזר ויצמן, הקורא לי לבוא ולהתנדב לקורס-הטיס, אבל זה לא דיבר אלי. רציתי להתקבל לעתודה וללמוד כימיה בטכניון ובאמת התקבלתי. התגייסתי לצבא והכל התנהל כמתוכנן, אולם, במהלך הטירונות נכנס קצין לאוהל של הטירונים, קרא בכמה שמות, שלי ביניהם וציווה על אותם האנשים לארוז את חפציהם. ממש באותה נשימה הכריז הקצין כי כמה מן החיילים עומדים להישלח לקורס-טיס ושוב קרא בשמי. ברגע אחד זרקו אותי ממשהו שמאוד רציתי לעשות ומיד לאחר-מכן זרקו אותי למשהו שבכלל לא העליתי בדעתי".

דרומי החל את קורס-הטיס בשנת 1964, קורס שהתקיים באותה תקופה בבסיס חיל-האוויר תל-נוף. "הייתה תחושה שתמיד בוחנים אותך", נזכר דרומי. "באותם ימים השתדלו להיות מאוד נוקשים. קצין היה נכנס לפתע למגורי החניכים, מקריא שמות ואומר להם להסתלק מן החדרים עוד באותו הרגע. היו חניכים שחלום חייהם היה להיות טייסים ופתאום באו אליהם ואמרו להם בצורה בוטה: 'חמש דקות ואתם על המשאית'. היום כבר לא מתנהגים כך". ניתן להבחין שיחס זה הותיר רושם עז על דרומי. לימים חזר דרומי אל בית-הספר לטיסה, כקצין חינוך, נחוש בדעתו להעניק לחניכים יחס אישי וחם. "אני נפלתי בשלב הראשוני ונשלחתי לקורס נווטים. מאחר ומלכתחילה לא חלמתי להיות טייס, קיבלתי את הבשורה מבלי להתרגש יתר על המידה", אומר דרומי.

את השלב הראשוני של קורס הנווטים החל דרומי ברגל שמאל. "לפני אחת הטיסות פנה אלי המדריך ואמר לי: 'דרומי, היום אנחנו עולים למבחן הדחה'", נזכר דרומי. "דבריו, כמובן, הורידו לי את כל הביטחון העצמי והמוטיבציה. הטיסה הייתה איומה. כשירדנו מן המטוס הוא אמר לי שאני יכול לראות את עצמי כמודח מהקורס. הרגשתי הייתה בשפל. חשבתי שלא רק שהודחתי מקורס-הטיס אלא גם מקורס הנווטים. אבל אז קרא לי מפקד הקורס, סא"ל (מיל') אייל אחיקר, לנסות ולטוס עוד פעם. בניסיון השני הצלחתי. למעשה, בזכותו סיימתי את הקורס".

ניתן להבחין בשינוי באופי הדיבור של דרומי כאשר הוא נזכר בקורס הנווטים, בחיוך הגדול על פניו ובזיק של נוסטלגיה לתקופה שחלפה. "הטיסות שנחקקו במידה הרבה ביותר בזיכרוני התרחשו בלילה, בעת שהתאמנו בטיסות מעל פני הים. מערכות מיקום לוויני לא היו אז בנמצא ועל-מנת לנווט צויד מטוס הנורד בכיפה שקופה על גגו, על-מנת שאפשר יהיה לנווט באמצעות הכוכבים. באותן טיסות יכולתי ממש לחוש כיצד ניווטו יורדי-ים במשך אלפי שנים. כמה שזה נראה פרימיטיווי היום, זה באמת עבד מצוין".

למרות ההתחלה הקשה, השלים דרומי את קורס הנווטים בהצלחה ובהצטיינות. "טיסת הסיום נראתה לי אז כמסובכת ביותר", מספר דרומי. "היא כללה שש שעות של טיסה בנורד. המראנו לפנות-בוקר וביצענו את כל המשימות האפשריות בחשכה ולאחר-מכן באור היום. לקראת סוף הטיסה, בעודנו טסים לאורך קו החוף, הבחנו באורותיה המנצנצים של עיר גדולה במרחק. הבוחן שלי צעק לפתע: 'זאת ביירות! תסתובב!'. אני, לעומת-זאת, העזתי לומר שלדעתי זו בעצם חיפה והצדק אכן היה עמי. לאחר אותם רגעים ספורים של חרדה הוא טפח לי על השכם ולשמחתי בישר לי שנבחרתי לחניך מצטיין".

כבוד והערכה מאפיינים את דיבורו של דרומי כל אימת שהוא מזכיר את מפקדיו מבית-הספר לטיסה ונדמה כאילו הוא חוזר בן-רגע להיות בחור צעיר בן 18. "לפני מספר שבועות קיבלתי שיחת טלפון בביתי מאל"ם (מיל') יעקב אגסי, מפקד בית-הספר לטיסה בתקופתי", מספר דרומי. "זוגתי ואני צפינו טלוויזיה ולכן היא ביקשה ממני לומר לו שיתקשר מאוחר יותר, אך לא יכולתי שלא לענות לו. אף-על-פי שכיום אני ואגסי מדברים כשווים ועל אף שאני בעברי, כמנהל לשכת העיתונות הממשלתית דיברתי עם אנשים רמי מעלה כמו נשיא ארצות-הברית וראשי ממשלות מכל העולם, עדיין אין אדם המעורר בי יראת כבוד כמו מפקד בית-הספר לטיסה".

בשנת 1966 הועבר בית-הספר לטיסה לבסיס חיל-האוויר חצרים. אורי דרומי סיים את קורס הנווטים מספר חודשים לאחר-מכן ועקב היותו חניך מצטיין נרשם בתולדות החיל כאיש צוות-האוויר הראשון שקיבל את כנפיו בבסיס חצרים. דרומי קיבל את כנפיו מהרמטכ"ל דאז, יצחק רבין ז"ל. "בעודו מצמיד לי את הסיכה אל החזה הוא רכן לעברי ואמר: 'אני עלול לפצוע אותך'", משחזר דרומי. "אבל זה היה מאוחר מדי. עניתי לו: 'המפקד, אתה כבר פצעת אותי, אבל זה לא מפריע לי'".

ממלחמה למלחמה

בתום הקורס נשלח דרומי לטייסת "הפילים", שכיום מטיסה מטוסי קרנף (הרקולס), אך באותו הזמן הפעילה מטוסי נורד. הוא הוסמך להיות נווט מבצעי בחודש מרס 1967-שלושה חודשים בלבד בטרם פרצה מלחמת ששת הימים. "דבר לא מכין אותך לטיסתך הראשונה במלחמה", אומר דרומי. "הדור שלי גדל על ספרים הרואיים מתקופת מלחמת העולם השנייה - 'חוף האויב מנגד', 'פורצי הסכרים' - אבל מלחמה אמיתית היא לא כמו שכתוב בספרים. בטיסה הראשונה שלי במלחמה חצינו את גבול מצרים. באותה טיסה חוויתי תחושה מוזרה, מיוחדת, שעד היום מלווה אותי. טסנו נמוך, כל-כך נמוך, שלא העזתי אפילו להסתכל על מד-הגובה. לפתע הבחנתי בפס לבן באופק - יבשה. מאז אותה טיסה, נטלתי חלק בהרבה מאוד מבצעים ומלחמות, אך אין הרגשה זהה לזו של חציית קו בפעם הראשונה.

"באותה טיסה ראשונה נפל אצלי פתאום האסימון. ברגע אחד הבנתי כמה חשוב הקורס וכמה חשובים האימונים והתרגילים. כל אותן הטיסות בקורס וכל אותם שיעורים - הכל מתנקז לאותו יום, לאותה שעה, לאותה דקה. אני סמוך ובטוח שטייסים, שמעולם לא חוו מלחמה, שואלים את עצמם: 'לשם מה אנו צריכים לטוס את אותה טיסה עוד פעם ועוד פעם?'. מניסיוני אני יודע שאתה יכול להתאמן שנים, באותם מתארים בדיוק ונכון שזה נעשה משעמם, אבל ברגע האמת כל מה שעשית מוביל לאותן דקות בהן המדינה והטייסת צריכות אותך". בזמן המלחמה ביצע דרומי אין- ספור טיסות במטוס הנורד. חיפוש והצלה והצנחות אספקה היו רק חלק מן המשימות שביצעה הטייסת באותם שישה ימים.

כשנה לאחר מלחמת ששת הימים, בעיצומה של מלחמת ההתשה, חזר אורי דרומי לבית-הספר לטיסה בבסיס חצרים, הפעם כמדריך בקורס הנווטים. "ההדרכה התאימה לי", אומר דרומי. "ניחנתי בסבלנות הדרושה לעבודה כזו. מאוד היה חשוב לי להפוך את בית-הספר לטיסה מבית ספר של מדריכים לבית ספר של חניכים. לשים דגש על השקעה בחניך, על הדרכה והבחינה כחלק נפרד. קיוויתי לחסוך מן החניכים את ההרגשה שחשתי לעיתים בבית-הספר לטיסה כמו זו של תרנגולת שעומדים לערוף את ראשה. לבסוף התרחש השינוי, לאחר תהליך הדרגתי".

עובדת היותו מדריך בבית-הספר לטיסה לא הפריעה לדרומי לטוס לפחות פעם בשבוע בטייסת. "אנחנו בטייסת ראינו את תוצאותיה של מלחמת ההתשה על בסיס יומיומי", נזכר דרומי. "היו טיסות רבות שבהן הובלנו פצועים לבתי-חולים וכל הדרך היינו מתפללים שהם יחזיקו מעמד, שנגיע בזמן, שמאמצינו לא יהיו לשווא. אני זוכר מקרה בו הטסנו גופה של חייל שנהרג בתעלה. אלו גם היו טיסות שהיינו מבצעים בתדירות גבוהה. אבל טיסה זו הייתה שונה. במקרה נכנסתי לתא המטען של המטוס וראיתי את ההרוג מקרוב. ישבתי לידו שעה ארוכה וחשבתי לעצמי שבטח הוריו עדיין לא שמעו את מה שאירע לבנם, שבטח אף אחד עדיין לא יודע. שם מסתובבים אנשים מאושרים, שעדיין לא יודעים שעולמם חרב עליהם, והנה הוא שוכב מולי. אין ספק שזו הייתה תקופה קשה, לכולם".

באחד מן הימים של חודש אוקטובר 1973 ראה דרומי מטוסי קרב של חיל-האוויר טסים בגובה נמוך בשמי ירושלים. דרומי שהחל אז את לימודי התואר השני בהיסטוריה באוניברסיטה העברית הבין מיד את הסימן הקורא לאנשי צוות-האוויר להתייצב בבסיסם. מיד עם הגיעו לטייסת "הפילים" עלה דרומי לטיסה ועשה את דרכו לבסיס רפידים בסיני. כבר בטיסתו הראשונה במלחמה ביצע ביחד עם צוותו חיפושים אחר טייסים שנטשו את מטוסיהם.

באמצע המלחמה קיבלה הטייסת מטוס חדש - הקרנף. "ביצעתי הסבה מהירה על המטוס ונדהמתי", מספר דרומי. "פתאום היה לנו מטוס מהיר, עם מכ"ם ועוד כמה מכשירים משוכללים - פשוט קפיצת מדרגה לטייסת ולמערך התובלה". בתום המלחמה חזר דרומי לטייסת והחל את תפקידו כמפקד גף נווטים.

בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים מילא דרומי מספר תפקידים שונים בחיל-האוויר: סגן מפקד טייסת תעופה בבסיס חיל-האוויר לוד, ראש ענף חינוך ועורך "בטאון חיל-האוויר". כשפרצה מלחמת לבנון טס דרומי בטיסה הראשונה של הטייסת. "זו הייתה תחושה מוזרה בהתחלה", משחזר דרומי. "באותה משימה טסנו למשימת תדלוק אווירי של מטוסי קרב. היינו באוויר, בדממת אלחוט וחיכינו. לפתע נפרצה הדממה ושמעתי במכשיר הקשר את כל הטייסים שמחפשים את המתדלק כדי שיוכלו לשוב ולתקוף. הם באו אלינו, אחד-אחד, צמאים לדלק. זו הרגשה טובה. אמנם אתה לא תוקף, לא משגר טילים, אבל אתה שם - חוליה חיונית בתקיפה".

מסעותי עם רבין

לאחר שבע שנים בהן שימש כמפקד הוצאת "מערכות" של צה"ל, פרש דרומי מן הצבא ופתח פרק חדש בחייו. הוא נבחר להיות נציג ההסברה של ההסתדרות הציונית בצפון-אמריקה והחליט שזהו הזמן המתאים לפרוש מטיסה בחיל-האוויר ובטייסת. בטרם מעברו לעיר לוס-אנג'לס שבקליפורניה, נפרדה הטייסת מהנווט הוותיק באירוע מיוחד.

בשנת 1992, לאחר שלוש שנים של שליחות בחו"ל, קיבל אורי דרומי שיחת טלפון מיצחק רבין ז"ל, אז ראש הממשלה החדש, שקרא לו לפגישה במשרדו. רבין ביקש מדרומי לקחת על עצמו את תפקיד מנהל לשכת העיתונות הממשלתית. "כמובן שהסכמתי", אומר דרומי בהחלטיות. תפקידו בארבע השנים הבאות כלל עבודה מול עיתונאים, מהארץ ומן העולם, והתייצבות כדרך קבע אל מול המצלמות, שטח מוכר לדרומי מעבודתו הקודמת בסוכנות.

מאז פרישתו מחיל-האוויר הצטער דרומי על כך שלא נכח בטייסת בזמן מלחמת המפרץ הראשונה. אולי הייתה זו אותה תחושת "החמצה" שגרמה לו לקפוץ על ההזדמנות לשוב לטיסה בטייסת, כשפנה אליו מפקדה באותה תקופה, אל"ם (מיל') שוקי בונס. "התמזל מזלי 'להגניב' עוד 11 שנות טיסה. זהו דבר נהדר, במיוחד מכיוון שהנחתי כי לא אשב עוד פעם נוספת בקוקפיט של קרנף", אומר דרומי ומחייך.

כמו אנשי צוות אוויר רבים במילואים, נאלץ גם דרומי לתמרן בין עבודתו התובענית לבין טיסה קבועה בטייסת. אבל בשונה מכל שאר אנשי צוות האוויר בחיל, עבודתו האזרחית של דרומי מיקמה אותו לא פעם על גבי מטוסים של חיל-האוויר. מפאת היותו מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, הצטרף דרומי לכל טיסותיו של ראש הממשלה על-מנת להיות הגורם המקשר בינו לבין העיתונאים. כל אותן טיסות התבצעו על-ידי הטייסת "הבינלאומית" של חיל-האוויר, המפעילה מטוסי ראם (בואינג-707). רבים מאנשי צוות האוויר שהטיסו את דרומי בעבודתו האזרחית היו חבריו.

"היו מקרים בהם הייתי שרוי בקונפליקט רציני", אומר דרומי. "דוגמה אחת היא זו של ביקורו של יצחק רבין בסין. בטרם חזרתנו לארץ מהביקור הבחנתי ברחש בין העיתונאים. הם האמינו כי אנו עומדים לנחות ביעד נוסף בדרכנו חזרה לארץ. כמה מהם שאלו אותי על הנושא, אך באמת לא ידעתי דבר. החלטתי לברר. נכנסתי אל תא-הטייס וראיתי שאני מכיר את כולם. הם היו חברים שלי. לכן, שאלתי את הקברניט, סא"ל (מיל') קובי יניב, ששימש אז כמפקד הטייסת "הבינלאומית", לאן אנו טסים. הוא אמר לי: 'אורי, תעשה לי טובה, על תשאל אותי שאלות'. ידעתי שהוא לא יכול לספר לי, אך הסקרנות גברה עלי. מתוקף הכשרתי כנווט ידעתי שעל המטוס ישנו ספר הכולל את כל המפות הדרושות לטיסה. מלבד המפות הבינלאומיות הסטנדרטיות, נווט תמיד לוקח עימו לטיסה כזו מפות ספציפיות לנתיב המתוכנן. הרשיתי לעצמי לדפדף בספר וראיתי שאנו עומדים לנחות באינדונזיה - המדינה המוסלמית הגדולה בעולם. לאחר-מכן הלכתי לאכול. דן סממה, כתב ערוץ 1, ניגש אלי בזמן הארוחה ושאל אותי פעם נוספת לאן אנו טסים. לקחתי כף גדולה של אורז ומילאתי את פי עד אפס מקום. מצד אחד לא רציתי לשקר לכתבים, אבל מצד שני לא יכולתי לספר להם דבר".

כנווט בחיל-האוויר הישראלי בשנות ה-60 וה-70, מצא עצמו דרומי נלחם בכמה וכמה מלחמות נגד האומות הערביות. דווקא בגלל היכרותו עם צבאות ערב בימים קודמים, הוא תמיד יזכור את עבודתו עם יצחק רבין כמיוחדת במינה. בעבר האמין דרומי שרק בזמן מלחמה הוא יוכל לראות מדינות כמו ירדן ומרוקו. אבל בזכות עבודתו עם ראש הממשלה הוא הגשים חלום ונטל חלק בביקורים היסטוריים במדינות מוסלמיות. סרבל הטיסה התחלף בחליפה.

לאחר הרצחו של יצחק רבין בנובמבר 1995 עבד דרומי מסביב לשעון. "רצתי מיד למשרד והתחלתי לארגן דברים", משחזר דרומי. "באו עיתונאים מכל העולם ללוויה והייתי צריך לדאוג לכל הסידורים. הייתי עסוק כל הזמן ולא יכולתי לחשוב על שום דבר. אבל בזמן הלוויה, כשהביאו את הארון, פתאום הבנתי ששם שוכב ראש הממשלה - הבוס שלי. כשכל הנוכחים בוכים וגם אני, הרגשתי יד אוחזת בידי, בשקט. זה היה שומר הראש של המלך חוסיין, קולונל מג'אלי, שעבדתי איתו בכמה הזדמנויות בעבר. עד יומי האחרון אני אזכור את לחיצת היד הזו, של הסימפאטיה, של ההשתתפות באובדן".

בתום עבודתו בלשכת העיתונות הממשלתית הצטרף אורי דרומי למכון הישראלי לדמוקרטיה, שם הקים את מחלקת הפרסומים ובכל אותה העת המשיך לטוס לפחות פעם אחת בשבוע על מטוס הקרנף. אך בשנים האחרונות היה ברור לו שגם הוא יהיה חייב לפרוש ביום מן הימים. "ההחלטה הייתה בעיקר של אורי", אומר סא"ל ע', מפקד טייסת "הפילים". "אם הוא היה פונה אלי לפני שנה ומבקש להפסיק לטוס הייתי אומר לו שיתן לעצמו שתי סטירות ושיחזור לטוס, אבל במצב בו אנו נמצאים היום, כאשר העימות העיראקי מאחורינו וישנם נווטים רבים בטייסת, יכולנו להרשות לעצמנו לאבד אדם כל-כך חשוב. על אף שאני בטוח שבמידה וחס-וחלילה נאלץ להתמודד עם מלחמה נוספת, אורי יהיה הראשון להתייצב בחזרה בטייסת".

כיום ממשיך אורי דרומי לעבוד במכון הישראלי לדמוקרטיה, כעת כמנהל הקשרים הבינלאומיים של המכון. בין לבין הוא מוצא זמן לכתוב טור קבוע וביקורות ספרים בעיתון "הארץ". "אני רואה את עצמי כבר-מזל שלא התקבלתי לעתודה ושלא הלכתי ללמוד כימיה", מסכם דרומי. "37 השנים בהן הייתי נווט בטייסת 'הפילים' מהוות מקור גאווה עצום בשבילי. אלה היו כמעט ארבעה עשורים, מרתקים ומעניינים, אבל עכשיו אני מסתכל קדימה".

עוד באותו מדור

כחול פוגש כחול

טייסת "החרב המתהפכת" יצאה לאימון בו תרגלה צורות שונות של חילוצים. גולת הכותרת היתה שיתוף פעולה מיוחד עם חיל-הים בו תירגלו חילוץ פצועים מים סוף. ים ושמיים נפגשים

השיבה הביתה

חיל-האוויר מילא תפקיד מרכזי ביישום עסקת חילופי השבויים במסגרתה הוחזרו לישראל גופותיהם של עדי אביטן ז"ל, עומר סועאד ז"ל ובני אברהם ז"ל שלושת חיילי צה"ל שנחטפו ללבנון. עורך בטאון חיל-האוויר ליווה את מבצע "תכלת-לבן" החל מתדריך הפתיחה ועד לנחיתה העצובה בנתב"ג אשר סיימה מסע ארוך שהחל בהר דב, עבר בביירות והגיע לסופו בקלן