בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 153 (254) 01/10/03

מוסף 30 שנה למלחמת יום כיפור

באותות ובמופתים

מפקד פלוגה מאייש עמדת נ"מ לבדו במשך ארבעה ימים רצופים, ארבעה טייסים צעירים מזנקים לאוויר ומפילים שבעה מטוסים מצריים וחייל בקו בר-לב שמפנה על גבו פצוע שכל גופו בוער. שלושה סיפורים שזיכו את גיבוריהם בעיטור המופת ובצל"ש הרמטכ"ל, שלושים שנה אחרי

אסף ולדן

כל המציל נפש אחת

בצהרי יום הכיפורים של אוקטובר 1973 עמדו 451 איש שאיישו את מוצבי ומעוזי קו בר לב מול שלוש ארמיות מצריות. אחד מהם היה זאב מנקוביץ'.

עבור רב"ט זאב מנקוביץ', לוחם בגדוד 208 של מערך הנ"מ, נפתחה מלחמת יום הכיפורים ברגע שיצא מדלת ביתו בירושלים בשבת, 6 באוקטובר 1973. זאב, שלא זכה לקחת חלק פעיל במלחמת ששת הימים, הבטיח לעצמו שבפעם הבאה הוא לא יישאר בחוץ. הוא נפרד מאשתו ומבתו הפעוטה, ויצא למלחמה בפעם הראשונה, כדי לקיים את אותו נדר שנדר שש שנים קודם לכן כאשר דבר לא הכין אותו לחוויות הקשות אותן הוא עתיד לחוות בימים הנוראים של אוקטובר 1973.

מנקוביץ' (61) הוא כיום ד"ר להיסטוריה באוניברסיטה העברית המתמחה בחקר השואה וחינוך יהודי. "יהיה לך קשה לדובב אותי", הוא מתריע בתחילת הראיון, "אפשר לספור על יד אחת את מספר הפעמים שסיפרתי את הסיפור הזה. בכל פעם שאתה מספר, אתה צריך להתמודד עם הזכרון, וזה לא תמיד קל".

הפגזות ב'מצמד'

"היו מספר מקרים בדרך דרומה שהכניסו אותנו לאווירת המלחמה", מספר מנקוביץ'. "לא אשכח איך בפעם הראשונה ניצבנו מול טנק מצרי. ראינו אותו מכוון עלינו וידענו שלזחל"ם שלנו אין סיכוי. למזלנו הרב הוא לא פגע, אך כתוצאה מההדף, בשילוב עם הלחץ והבהלה, לאחד מאנשי הצוות ממש יצאו העיניים מחוריהם. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי עד לתופעה כזאת, שעד אז היתה זכורה לי רק מסרטי קולנוע.

"כשהגענו למעוז 'מצמד', בקו בר-לב, הבנו שאנחנו במקום מאוד רגיש ואסטרטגי שהמצרים בהחלט יתמקדו בו, ושאנחנו נהיה אלה שיספגו את זה. הייתה אווירה של מתח ושל הרבה מאוד פחד, אך יותר מהכל תחושה שעכשיו זה הדבר האמיתי. כל כמה דקות היו התראות, וקצב ההפצצות וההפגזות עלה מיום ליום.

"אין לי היום שום ספק שהיה מחדל כבד והוא שהכלים שלנו היו במצב רעוע ביותר. המצברים לא היו מלאים, לא היתה מספיק תחמושת והציוד היה חסר. עבודה רבה ומאמצת נדרשה כדי להביא את הציוד למצב סביר. הייתה גם בעיה שלא הסבירו לאנשים חדשים בשדה הקרב דברים שנראים כמובנים מאליהם למי שהתנסה בסיטואציות כאלה. לדוגמה אנשים חדשים שלא ידעו את חשיבותה של עמדה אישית, היו צריכים ללמוד בדרך הקשה. היה הרבה כעס כנגד המערכת, אבל כמו שהיה ברור שמישהו יצטרך לתת את הדין אחר כך, היה גם ברור שזה לא הזמן לעסוק בזה. "היה גם צורך להתמודד עם הפחד מארטילריה. היות שהעמדה היא עמדה אישית, אתה יושב לבד ומחכה. כמה פגזים נופלים מלפניך, כמה מאחוריך, ואתה מחכה לבא שייפול עליך. הדמיון העשיר לא נח לרגע וממציא לך כל מיני תרחישים. אין תקשורת בין האנשים פרט לצעקות ושום דבר לא ברור באותם רגעים".

שרוף על הדוברה

מטחי הפגזים והפצצות סירבו לתת רגע של מנוחה. בין שלל הרעשים שבאוויר מבחין זאב בקול חנוק ומיוסר שקורא פעם אחרי פעם: "הצילו...תעזרו לי...". מנקוביץ', שנמצא במרחק של כשלושים מטר מהמקום, מתקשה לאתר את מקור הקול. הוא מתקדם אל עבר אחת הדוברות ומשחרר צעקה לאוויר:"איפה אתה?" כעבור כמה שניות מתקבלת תשובה: "אני כאן, למעלה". מנקוביץ' מביט למעלה, ומגלה פלטפורמה בגובה של כשלושה מטר. "יצרתי איתו קשר עין לראשונה, והבנתי שהוא ספג פגיעה ישירה של פגז", משחזר מנקוביץ'. "לא היתה שום דרך לעלות. קראתי לו ואמרתי לו 'אתה חייב לקפוץ, אין ברירה, אני אתפוס אותך'. החייל נעתר וקפץ, ומנקוביץ' אכן תופס אותו. באותו רגע נגלה לעיניו של זאב מחזה מזעזע. כל שערות גופו של החייל נשרפו כליל, לא היה זכר לבגדיו, וכוויות כיסו אותו מכף רגל ועד ראש. דבר לא נשאר, פרט לזוג נעליים חרוכות."הוא הסתכל עלי בעיניים עצובות", ממשיך מנקוביץ', "ואמר לי: 'אני גמור נכון? 'אמרתי לו שלא, ושיהיה בסדר, למרות שבלבי לא האמנתי שהוא ישרוד. הוא אפילו לא היה בהיסטריה, אלא מעבר לה. הוא היה במין סבילות של רגעים אחרונים. במהלך כל הדרך אל המרפאה, הוא לא הפסיק לשאול אותי שוב ושוב: 'נכון שאין לי סיכוי?'". למרות זאת העמיס אותו מנקוביץ' על גבו וסחב אותו כל הדרך עד לתחנת איסוף הנפגעים. עם הגעתם לתחנת הפינוי התעלף אחד החובשים למראה הפצוע. אף אחד לא ידע איך להגיב. מנקוביץ' חושף את כתפו השמאלית ומגלה כוויה חמורה שנוצרה מהמגע עם גופו הבוער של הפצוע.

למרות שנפצעתי, לא היו במקום אנשים או אמצעים לטיפול בבעיה, ואנחנו היינו באמצע מלחמה. עטפתי את המקום בתחבושת אלומיניום. חוץ מזה, לא יכולתי לעזוב את החברים שלי. ידעתי שיש מידה של חוסר אחריות באי קבלת טיפול, אבל היינו מאוד ישרים אחד עם השני וכל עוד יכולתי לתפקד, לא יכולתי שלא להיענות לקריאה. זה בא מבפנים וזה הכי ברור. לא הייתי צריך להתלבט ולהחליט.

"מעולם לא ביררתי מה עלה בגורלו של האיש שפיניתי ומעולם לא יצרתי איתו קשר. ביני לבין עצמי לא ידעתי אם עשיתי לו טובה. מצבו היה כל כך חמור עד שאינני יודע איזה חיים הוא יכול היה לחיות גם לו היה שורד. חששתי שיאמר: 'מה עשית לי?! "בנוסף ידעתי שאם אצטרך לפגוש את המשפחה, אצטרך לספר סיפור והסיפור הוא כל כך נורא שלא הייתי מסוגל לספר אותו בפניהם. זה לא כדור בלב, זו פגיעה ישירה של פגז". באשר לפציעתו שלו נזכר מנקוביץ' בחיוך: "המדהים בצבא הוא שאפילו דבר כזה יכול להפוך להיות מקור להומור. בכל פעם שהתיישבנו לאכול היו מבקשים ממני לשבת בקצה השולחן, כדי שאמשוך את הזבובים לקצה השני. וברוך השם, לא היו חסרים זבובים באיזור התעלה..." רק כשלושה ימים אחרי הפסקת האש, זכה מנקוביץ' לטיפול רפואי. הוא הועבר לבסיס רפידים, שם לאחר ארבע שעות המתנה הושכב על שולחן הטיפולים. באותו רגע הוכנסו לחדר שלושה חיילים מצרים שהיו במצב של אפיסת כוחות מוחלטת. "הורדתי מהשולחן, ושמחתי לגלות שהטיפול נעשה רק לפי דחיפות ולא לפי אף שיקול אחר. הייתי גאה בצבא שלי, וידעתי שזה משהו שאקח איתי לכל החיים".

"דמותו של הפצוע שפיניתי נשארה איתי, אבל זה לא הפריע לי לתפקד. מנגנוני ההגנה שלי ננעלו לחלוטין, אחרי שעמדו במבחן כזה בפעם הראשונה. ישנם הרבה יותר מראות מאשר ניתן לעכל באותו רגע. המקום הזמני לריכוז הגופות, היה בסמוך לכלי שלנו, וזה היווה עבורי את התזכורת החזקה ביותר למחיר של המלחמה הנוראה הזו".

"התגובות וההחלטות במקרים ורגעים כאלה נובעות ממי שאתה. הסך הכל של מה שראית, למדת, מה שאתה אומר ומה שאתה מאמין בו. אתה יודע שאתה חוטא לעצמך אם לא תלך עם זה, אבל שום דבר הוא לא ברמה של מודעות. זה כל כך נכון וברור, שהיה הרבה יותר קשה אם היתה לך חצי שעה לחשוב ולהתלבט לפני שאתה מגיב. ידעתי שיהיה לי מאוד קשה לחיות עם עצמי אם אתן למשהו להפריע לי. בדיעבד אתה אומר: 'טוב שכך פעלתי'. אתה מוצא את הרגע לטפוח לעצמך על השכם ולראות שכל מה שבנית בתוך עצמך עד אז אכן הועיל ברגע האמת".

"מה שהיה עבורי מקור גדול מאוד של גאווה ותקווה, היה לשמוע בקשר את הקצינים מנהלים את הקרבות. הם היו אנשים ברמה אחרת - הרגישות האנושיות, המקצועיות. היו גם אזרחים רבים שבאו לעודד אותנו, והגיעו עם ארטיקים או אבטיחים. התרגשנו לראות איזה מאמצים אנשים השקיעו בשביל למצוא את הדרך שלהם לומר: 'אנחנו איתכם'".

נציגי הצדדים חותמים על הסכם הפסקת האש. אחת עשרה שעות של נסיעה באוטובוס נראות כמו רגעים ספורים בהשוואה לחודש שקדם להן. זאב מנקוביץ' פוקח את עיניו בכניסה לקסטל, ואורות ירושלים נגלים לפניו לראשונה מזה זמן רב. מקצה האוטובוס נשמע קול שירה חרישי - "אוויר הרים צלול כיין...".

לעשות הכל, כל הזמן

אגרוף של 1,700 טנקים סורים בחיפוי 1,250 קני ארטילריה נחת על רמת הגולן בשעה 14:00 ביום הכיפורים 1973. מולם מתייצבים 177 טנקים ישראליים וכמה מאות לוחמים, ביניהם סגן ישראל גולדשטיין, קצין נ"מ צעיר.

שבוע לפני פרוץ המלחמה עשתה סוללת נ"מ מגדוד 66 את דרכה לרמת הגולן. בדרכה צפונה, מתקבלת הוראה להגיע לתל-אביטל. סגן ישראל גולדשטיין, קצין צעיר ומבטיח בגדוד, מקבל את הפיקוד על העמדה. גולדשטיין וחייליו פורסים על התל ונכנסים לשגרת כוננות. בנוסף לכוחות הנ"מ, ישבו במקום גם אנשי מודיעין. ביום שישי, ערב יום כיפור, משוחררות כל הבנות מהיחידה הביתה - רמז ראשון למתיחות המתקרבת. מפאת הדחיפות שבהעלאת הכוחות, לא היה זמן לציידם באספקה מיוחדת של אוכל, ציוד או תחמושת. לא זו בלבד, אלא שחיילים שלא היו עבורם מקלעים נאלצו להסתפק ברובים צ'כיים.

"אי אפשר להגיד שהיינו מוכנים. צריך לזכור שכל נושא הנ"מ היה אז בגדר ניסיון", מסביר גולדשטיין, "לא ממש ידעו מה היכולות שלנו בשטח. זה מסוג הדברים שצריך להעמיד במבחן המציאות. באותה תקופה היינו יחידת קצה של המערכת. היו ציפיות, אבל ההערכות היו רק ברמת המטה. היום לכל אחד מאיתנו יש כלים להבין ולנתח, אבל אז זה היה באוויר ונמדד רק ברמת התחושות. בכל מה שקשור להגנה מפני תקיפות אוויריות, ישנו תמיד גורם קריטי של הפתעה ולכן לרמת הערנות יש חשיבות מכרעת ואנשים רבים למדו את הלקח הזה על בשרם. במידה מסוימת עסקנו בניסוי וטעייה. לרוב יחידות צה"ל היה ניסיון קודם שישמש כבסיס להשוואה, בעוד שהנ"מ התבסס יותר על הערכות".

שבת - היום הראשון

"לא ידענו מי נגד מי", מתאר גולדשטיין את היום הראשון למלחמה, " אבל הבנו שלפנינו מצב של קרב חמור". המיקום הבעייתי של המוצב והמחסור בהגנה קרקעית אילצו את גולדשטיין להמציא פתרונות יצירתיים להתמודדות עם הקשיים. "לקחנו חביות דלק והצבנו אותן מחוץ לכניסה לתל כשמולם מכוון אחד הכלים במצב ירי. זה היה הדבר היחיד שיכולנו לחשוב עליו, אבל היה חשוב ליצור הרתעה מפני ניסיונות חדירה. עשינו את זה כשהבנו שיש אפשרות שהם ייכנסו אל תוך המוצבים, כמו שקרה במקומות אחרים ברמת הגולן".

עם התלקחות הגזרה הצפונית, התחילו החיילים במוצב לראות את הטייסים נפגעים ונופלים. "התצפית הפנורמית הרחבה מהתל, הפכה אותנו במידה מסוימת לצופים חסרי אונים וזה פגע קשות במוראל שלנו. היו מצבים שהיינו רואים טייס נוטש והיינו יוצרים קשר עם יחידות החילוץ ומנסים לסייע להם להגיע אליו".

המקרה הזה היה חלק מגישתו של גולדשטיין כמפקד לשים דגש חזק על עזרה לאחרים. כוחות מילואים של סיירת מטכ"ל ושל גדוד 13 שהגיעו מאוחר יותר ישירות מהעורף והיו צריכים לצאת למשימה לאיתור מטרות אויב, קיבלו מהמארחים את כל התמיכה האפשרית, כולל ציוד אישי וצבאי.

"לקראת הצהריים קיבלנו התרעה להגביר את הערנות", מספר גולדשטיין, "מהר מאוד התברר לנו למה". בתוך שעות ספורות התמלאו השמיים במטוסים ישראליים וסוריים, אש ארטילרית הרעידה את המוצב והחיילים תפסו את העמדות.

תמונת המצב שעמדה לנגד עיניו של גולדשטיין לא הייתה דומה לשום דבר שהכיר קודם לכן. מתוך שלושת הכלים שהיו על התל רק אחד היה שמיש, לא היה מי שיספק הגנה קרקעית, מפקד הסוללה לא נכח וכל העיניים היו נשואות אל סגן גולדשטיין.

"התקנה היתה שרק קצין רשאי לתת פקודת אש על מטוסים, מחשש לזיהוי לא נכון. נוצר מצב שבו אני כקצין היחיד במקום הייתי צריך להיות כל הזמן ב'סטנד-ביי'". אחרי הערכת מצב קצרה, קיבל גולדשטיין החלטה חריגה ונועזת, שלימים תזכה אותו בעיטור המופת ושלח את חייליו לבונקר. הוא נשאר לבדו על הצריח ואייש בפועל שלושה תפקידים שונים: קצין, כוון וטען.

"המבנה של התל אפשר להשאיר את החיילים בבונקר בקריאה ואני על הכלי", מסביר גולדשטיין, "היות והנוכחות שלי היתה הכרחית והכרתי את כל התפקידים בצריח, לא ראיתי צורך לסכן חיילים נוספים כשאפשר להימנע מזה".

ארבעה ימים רצופים אייש גולדשטיין לבדו את הצריח, כשהוא מנצל את ההפוגות שבין ההפצצות כדי לנוח ולאגור כוחות. במהלך אותם ימים אף הצליח להפיל מטוס סורי מסוג מיג-21.

"ההחלטה שקיבלתי לא יכולה להיות חלק מתורת לחימה", מנסה גולדשטיין להסביר איך מתקבלות החלטות שכאלה בשיאו של הקרב, "הרי בפועל הקצין לא אמור להיות זה שיורה. זה בנוי על שיקול דעת, על חוסר שיקול דעת", הוא אומר בחיוך "וגם על מזל. עם כל הצער שבדבר, הצבא שלנו בנוי הרבה פעמים על מבחן התוצאה. דברים רבים שנעשו בניגוד לספר, זוכים להערכה במבט לאחור, אך היו עלולים להיגמר בוועדת חקירה אם התוצאה היתה אחרת.

"כל התהליך קרה תוך כדי תנועה, לא היה זמן לספקות או היסוסים ובמבט לאחור לא הייתי עושה משהו אחרת. נשאלתי בעבר אם העובדה שהעמסתי על עצמי כל כך הרבה אחריות לא עלולה להפוך לחוסר אחריות, ותשובתי היתה שההפך הוא הנכון. זה טוען אנרגיות, במיוחד בגיל הזה ועל אחת כמה וכמה אחרי ההפלה הראשונה. זה סוג של אדרנלין שצריך לנצל אותו, אך גם לווסת אותו בצורה מוסרית ואחראית. צריך להיות מוכן לקחת צעד אחד נוסף, אבל לא צעד אחד יותר מדי. בפועל ניסינו להתכנס לתוך המערכת שלנו וליצור איזושהי שגרה בתוך הטירוף, שזה בעיניי ההישג הכי גדול שלנו. ההתנהלות כולה היתה בסימן עבודת צוות ועזרה הדדית. מעל לכל שמחתי שלמרות הכמות העצומה של ירי שהיתה עלינו, לא נפגעו חיילים".

"הלקח האישי שלי מהמלחמה זה שחייבת להיות איזושהי ביקורתיות או סקפטיות כלפי המערכת, כל מערכת. העניין הוא שאסור שהסקפטיות הזאת תהפוך לציניות. צריך להיזהר מאמון עיוור, וצריכה תמיד להיות ביקורתיות וחשיבה מחודשת; אני חושב שחלק מהבעיה של הצבא אז, שנבעה ממלחמת ששת הימים היא שהיתה תחושה של "אני ואפסי עוד", וזה לא ככה. אנו חיים בעולם שבו האויבים שלנו לא פחות חכמים מאיתנו, צריכים להיות ערוכים ובשום פנים לא לזלזל, ואני לא יודע עד כמה היינו כאלה... חלק מהאנשים לא ראו במצב שהיה אז בעיה, חלק ראו את הבעיה והמשיכו הלאה, ומעטים ראו את הבעיה והגיבו אליה. אני מספר את כל זה כי יותר משהייתה הפתעה צבאית הייתה הפתעה מנטאלית. מעבר להלם הצבאי, הייתה תחושה שכללי המשחק השתנו, וכשאתה לא יודע את הכללים קשה להרגיש בטוח בתגובות שלך. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לדאוג לגזרה המיידית ולצמצם סכנות. מצב שבו אתה לא יכול להגדיר את הסכנה, ולא יכול לצמצמם אותה, הוא שמביא בסופו של דבר להלם קרב".

יוצאים מהקבר

"זה היה ביום השנים עשר למלחמה", נזכר גולדשטיין בתקרית יוצאת דופן ומשעשעת. "הסורים, שככל הנראה איבדו מטוסים רבים, החלו לשלוח מטוסים מסוג 'יאק', ואחד מהם ניסה לפגוע במוצב הצפוני שלנו. הוא התקרב אלינו מספר פעמים, ואנחנו ניסינו להפיל אותו. ראינו אותו מנמיך ומתקרב עד למצב ירי וחששנו שהוא עומד לפגוע, אלא שאז הוא לא הצליח להתרומם והתרסק בסמוך אלינו על צלע התל". וכך במשך כמה ימים עיטרה את תל אביטל גרוטאה מפורקת לחתיכות, עדות לכך שניתן גם להפיל מטוס בכוח המחשבה.

מקרה נוסף שהפך אצל גולדשטיין לאחד מזכרונות המלחמה, התרחש באחת מההפגזות הרבות שספג המוצב בימי הקרב. "רון תמיר, מפקד הסוללה ואני עמדנו ליד אחד הצריחים. כשהתחילה הפגזה, תפסנו מחסה בתוך קבר שייח שהיה ליד. זמן לא רב אחר-כך נפל במקום פגז והשמיד את הקבר בפגיעה ישירה. פניתי לרון ואמרתי לו: "אנחנו - שהיינו בקבר ויצאנו, מה כבר יכול לקרות לנו?"

שני פאנטומים, שבעה מיגים ושש דקות

סיפורם של ארבעת אנשי צוות האוויר שניהלו את אחד מקרבות האוויר הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, הוא במידה רבה סיפורו של חיל האוויר במלחמה - תנאי פתיחה קשים, מעטים מול רבים ותוצאות חד משמעיות.

מאז שהפילו שבעה מיגים בשש דקות, בלי אישור המראה מהבקר, כמעט ולא נפגשו ארבעת אנשי צוות-האוויר שניהלו את אחד מקרבות האוויר הנועזים והמרשימים ביותר במלחמת יום הכיפורים. ב-6 באוקטובר 1973 חברו יחד תא"ל (מיל') אמיר נחומי, אל"ם (מיל') דניאל שקי, רס"ן (מיל') דוד רגב ורס"ן (מיל') יוסף יבין והפכו לצוות מנצח. 30 שנה אחרי, הפגיש ביטאון חיל-האוויר את הארבעה, שזכו בעיטור המופת על שיקול הדעת וקור הרוח, שדחפו אותם להמריא בשני מטוסי פאנטום בודדים לעבר שבע רביעיות של מטוסי מיג מצריים.

הרקע לסיפור מתחיל עוד בקיץ 1973. מטוס נוסעים לובי שחדר בטעות לסיני הופל על-ידי מטוסי קרב של חיל-האוויר לאחר שסירב להיענות להוראותיהם לנחות. במטה החיל התפתח החשש מפני פעולת תגמול כנגד מטוסי אל-על הטסים לדרום אפריקה וחזרה. לצורך כך הוצבו שני פאנטומים בכוננות יירוט והגנה בבסיס שארם א-שייח'. רצה הגורל וארבעת אנשי צוות האוויר מאיישים את הכוננות ערב פרוץ המלחמה. "ביום שישי בערב עוד ישבנו במועדון", מספר שקי, "צפינו בסרט 'טורה טורה' - גרסת שנות השבעים ל'פרל הארבור'". "חופי סיני היו מלאים באנשים", מתאר רגב את האווירה במקום שעתיד היה להפוך לחזית הקטלנית של המלחמה, "לא הייתה פיסת חול פנויה, ואנחנו 'קרענו' את המדבר עם הג'יפ שלנו. לא "היה לנו ניסיון", מסביר נחומי, " היינו מוכנים לעוד תורנות שגרתית. אף אחד לא דיבר איתנו, לא היה אפילו מפקד".

הסימן הראשון להתחממות היה מטוס דקוטה שנחת בבסיס, עניין חריג יחסית לערב יום כיפור. מתוכו יצא אל"ם יאק נבו, כשבפיו הבשורה שלמחרת עלולה לפרוץ מלחמה ושהחל מעכשיו הוא מפקד הבסיס. אי-הוודאות והמתח תפסו את מקומה של השגרה השלווה. בשבת בבוקר הגיע טלפון מהטייסת והארבעה התבקשו להיות בכוננות של חמש דקות להזנקה."צלצלתי לספקטור, שהיה אז מפקד הטייסת", נזכר נחומי, "ואמרתי לו שאין פה מוביל. 'אין מוביל?' הוא שאל, 'אז מעכשיו אתה מוביל'. באותה שיחה גם סיפר לי קצין המבצעים על יום קרב בסוריה, ואני התאכזבתי שנפספס את ה'אקשן' בצפון".

סמוך לשתיים בצהריים כינס יאק את הצוות לתדריך, אך דבריו נקטעו על-ידי סירנה. הם רצו למטוסים, אלא שהבקר אמר שאין אישור להמריא. נחומי פנה לשקי ואמר לו: "תניע", והם ממריאים בניגוד להוראת הבקר, כשבמטוס המוביל יושבים נחומי והנווט יבין, ואת השני מטיס שקי עם הנווט רגב. "לי לא היו שיקולים", מסביר את נחומי את ההחלטה שהייתה יכולה להעמיד אותו בפני וועדת חקירה, "מי שיושב 400 ק"מ משם לא יכול לדעת, ואם יש מיגים אז אנחנו באוויר. לא היה מקום להיסוס, היה לנו בטחון מלא".

מיד לאחר ההמראה מתגלים מכתשי הפצצות על מסלול ההמראה ונחומי אומר ליבין: "מפציצים את המסלול, זו כנראה מלחמה...". נחומי מבין שהוא צדק כשהוא מבחין מולו בנצנוץ של מיג. הם מחליטים להתפצל, לאור השטח הגדול שיש לכסות. "מעבר להגנה על הבסיס" מסביר רגב, "רצינו להגן גם על בסיס חיל-הים וסוללת ההוק שהייתה שם, כך שלא יכולנו לחפות אחד על השני". נחומי מהנהן ואומר בחיוך: "מקסימום יפילו אותנו - אנחנו מעל הבית". שני המטוסים נפרדים בקשר בברכת "עשה כמיטב יכולתך" ויוצאים כבודדים לקרב אוויר, מגלים במלוא העוצמה את המושג ''מעטים מול רבים".

אם העובדה שהיו שני פאנטומים מול עשרים ושמונה מיגים לא יצרה מספיק קושי, נדרשו גם שני המטוסים לרדוף אחרי המיגים בגובה נמוך מאוד, מה שהקשה להגיע לנתוני הפלה והביא לצריכת דלק גבוהה במיוחד. מטוסם של שקי ורגב פגע שלוש פעמים בפני הים אך לתדהמת כולם יצא בשלום. אצל נחומי ויבין לעומת זאת מנוע אחד פעל רק חלק מהזמן. קרב האוויר נמשך כשש דקות, "כמו נצח" לדבריו של נחומי, ובסופו הפילו נחומי ויבין ארבעה מטוסים, ושקי ורגב הפילו שלושה.

כשהתקרבו הארבעה למסלול, הבינו שזו לא עומדת להיות נחיתה רכה, היות שמסלול הנחיתה נראה יותר כמו מסלול מכשולים עם מכתשי הפגזים הממלאים אותו. התפתח ויכוח בקשר אם לנחות וכיצד. שקי ורגב נחתו ראשונים על טיפת הדלק האחרונה ואחריהם נחומי ויבין.

עם הנחיתה קיבל את פניהם מפקד הבסיס, יאק נבו, חיבק אותם בהתרגשות ואמר: "כל הכבוד, ראינו את כל ההצגה מפה". תגובה קצת שונה באה ממוביל מבנה המיראז'ים שהוזנק בינתיים על-ידי הבקר, שיצא בזעם מהמטוס וצעק: "איפה כל המיגים האלה שכולם מדברים עליהם?!"

עוד באותו מדור

עיט בודד

שלושה ימים לפני מלחמת יום הכיפורים, קיבל האלוף (מיל') גיורא רום את הפיקוד על טייסת סקייהוק, לאחר שמפקדה נהרג. שעה לאחר פרוץ המלחמה כבר המריא לתקיפה מבצעית ראשונה במטוס בו לא ישב מעולם

מכתב לאבא

9 באוקטובר 1973. אל"ם ארלוזור (זוריק) לב, מפקד בסיס רמת דוד בתחילת מלחמת יום הכיפורים יצא לגיחה מבצעית באיזור פורט-סעיד, ממנה לא שב. 30 שנה אחרי, כותב לו לראשונה יעד - בנו הצעיר, על השנים שחלפו בלעדיו ועל הגעגועים לאב שלא הכיר