בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 153 (254) 01/10/03

מוסף 30 שנה למלחמת יום כיפור

עטלף מברזל

כיצד נראתה מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבטו של מפקד טייסת פאנטומים? איך מתמודדים עם אי הוודאות, העומס המבצעי ונשות הטייסים המודאגות? ואיך בתוך כל זה, לא זונחים את העקרונות והערכים? אל"ם (מיל') אליעזר פריגת שפיקד על טייסת "העטלף" במלחמה, עונה על שאלות קשות ונזכר ברגעים יוצאי דופן

אסף ולדן

"בבוקר ה-6 באוקטובר 1973 התכוננו לצאת למכה מקדימה. ממיפקדת חיל-האוויר ירדה ההוראה שאם הממשלה מאשרת - אנחנו תוקפים. המטוסים היו מוכנים, חמושים ומלאים דלק. למדנו את תצלומי האוויר. האווירה היתה מאוד שקטה, היות שידענו שיש תכנית ברורה, ואנחנו ניזום. הכל נעשה באופן מאורגן ומסודר. הרי לרגע כזה בדיוק מתכוננים כל ימות השנה. ישבנו דרוכים במטוסים. בשעה 12:00 נערכה ישיבת הממשלה בה היו מפקד חיל האוויר האלוף בני פלד והרמטכ"ל רב-אלוף דוד אלעזר אמורים לנסות לשכנע אותם לצאת לתקיפה המקדימה. בשלב מסוים הודיעו לנו לצאת מהמטוסים, גולדה לא אישרה את התקיפה. יצאנו וחזרנו לטייסת. בשלב הזה אנשים לא ידעו איך להגיב. בעוד שעה הכל יכול להשתנות".

התחזית של אל"ם (מיל') אליעזר פריגת לא היתה רחוקה מהאמת. כעבור שעתיים כינס אל"ם רן פקר, מפקד בסיס תל-נוף, את מפקדי הטייסות לקבוצת פקודות, אך דבריו נקטעו על-ידי סירנה ומיד אחריה נשמעה ההוראה: "כולם לרוץ למטוסים". האווירה מבולבלת וחפוזה, טייסים ונווטים מצטוותים לזוגות אקראיים. "לא ידענו על מה אנחנו הולכים להגן", משחזר פריגת,"כל מה שידענו הוא שתוקפים אותנו. הפקודה הייתה 'זנק', ואת הפקודות הבאות, נאמר לנו, תקבלו באוויר". כך התחילה מלחמת יום הכיפורים עבור אל"ם (מיל') אליעזר פריגת, מפקד טייסת הפאנטומים "העטלף" באותם הימים.

בין "דרקון" ל"עטלף"

אליעזר פריגת סיים את קורס הטיס ב-1958. אחרי שרכש ניסיון בטיסה על אורגן ומיסטרים, הפך ב-1961 לטייס מיראז' בטייסת "הקרב הראשונה". בהמשך הגיע פריגת לבית הספר לטיסה בחצרים. הוא פיקד על טייסת ראשוני ועל טייסת מכין, שם פיקד בין השאר על פרח טיס צעיר בשם דני חלוץ, כיום מפקד חיל-האוויר. אחרי מלחמת ששת-הימים עבר פריגת למטה חיל-האוויר, שם שימש כראש ענף בטיחות טיסה. התפקיד הבא היה הקמת טייסת "הדרקון" כטייסת סקייהוק, ופריגת המשיך לפקד עליה לאורך מלחמת ההתשה. בשנת 1971, אחרי מספר חודשים במחלקת המבצעים של מטה החיל, קיבל את הפיקוד על טייסת "העטלף".

"היה לי את הניסיון הפיקודי הדרוש, אך המשימה לא הייתה פשוטה", מתאר פריגת את אחת הטייסות המגוונות ביותר בחיל. "טייסת הפאנטומים הייתה מיוחדת במינה. היא כבדה יותר, מכילה יותר תצורות חימוש, עוסקת גם בקרבות אוויר וגם בהפצצות שונות, גם ביום וגם בלילה, ובנוסף לכל היא גם טייסת צילום. למעשה, לא היה מקום במזרח התיכון שהטייסת שלנו לא הביאה ממנו צילומים. והיות ובכל מטוס יש גם נווט - כוח האדם בטייסת היה כפול. לאור כל אלה, זה בהחלט היה עבורי אתגר גדול".

כאמור, נענה אל"ם פריגת לאתגר, וביסס את מעמדו כמפקד אחת מטייסות החיל המובילות באותם ימים. "הייתי בשל מבחינת הוותק המבצעי בטייסת", הוא אומר, "הירגשתי שעם מכונה כזאת אפשר לצאת למלחמה".

וכך היה. יום שישי בערב, בסיס תל-נוף. דיירי הבסיס ובני משפחותיהם עשו את דרכם הביתה מתפילת כל-נדרי בבית- הכנסת. פריגת, לעומת זאת, ממשיך משם לעמדת היירוט, ומב לה את הלילה בסמוך למטוסים בתור כונן. בשעה שש בבוקר צילצל הטלפון בעמדת היירוט - על הקו מפקד הבסיס רן פקר, שהודיע על כינוס קבוצת פקודות עם כל מפקדי הטייסות בעוד שעה. "המרגל הודיע שהמלחמה תפרוץ היום בשש בערב", עידכן מפקד הבסיס. מטוס צוקית יחיד יצא לסייר באוויר, להסב את תשומת ליבם של אנשי צוות אוויר שצריך להרים טלפון לבסיס. בטייסת "העטלף" לא יכלו עוד לחכות לטייסי המילואים, כשהזנקה רודפת הזנקה. פריגת והנווט שלו, משה ברטוב, מוזנקים לאוויר, ונאלצים להוביל מבנה חסר של שלושה מטוסים. הם מקבלים הוראה לזרוק את מיכלי הדלק הנתיקים ואת החימוש, ולהישאר עם טילי אוויר-אוויר בלבד, מה שהפך אותם באותו הרגע למטוסי הגנה. הם ממשיכים לפטרל וממתינים להוראות נוספות, עד שמיכלי הדלק מתרוקנים והם נוחתים לתדלוק חם. ההוראות לא מאחרות להגיע והמבנה ממריא בדרכו לשארם א-שייח'. ממרומי הקוקפיט הסגור קשה להבחין אפילו שפרצה המלחמה ורק צומת ביל"ו המתמלא בכלי רכב מרמז על גיוס כוחות מילואים גדולים. את הנחיתה בשארם א-שייח' מבצע פריגת בין מכתשי הפצצות שעל המסלול ומוצא שם את הקורנסים של טייסת "אבירי הזנב הכתום". את פניהם מקבל מפקד הבסיס, אל"ם יאק נבו, שמבשר להם על פרוץ המלחמה. "אנחנו יודעים שהולכים לתקוף אותנו בלילה ואין לנו כוחות הגנה", המשיך מפקד הבסיס. הפאנטומים של "אבירי הזנב הכתום" עוזבים את המקום, ועד רדת הלילה עוזבים גם שניים ממטוסיו של פריגת והוא נשאר לבד.

מבלי להביט לאחור

לא עובר זמן רב והשקט מופר. חושך מוחלט, הזנקה. באוויר מתקבלת הוראה לפטרל ולצפות לתקיפה. הבקר פונה בקשר ואומר: "תפנו לכיוון שלנו". "לא ידענו איפה הם בגלל החושך", נזכר פריגת, "וביקשתי כיוון או מטרה. עוד לפני שהצלחתי לסיים את המשפט ראיתי לפתע פיצוץ אדיר, אש גדולה ויחידת הבקרה השתתקה. היה לי ברור שהם הופצצו ולא ידעתי מה עלה בגורלם". פריגת פונה ליחידת הבקרה הקרובה ולוקח החלטה לחזור הביתה לתל-נוף. "לאחר המלחמה גיליתי שהגנראטור שלהם הופצץ, אבל רוב האנשים נשארו בריאים ושלמים. עברו עלי כל-כך הרבה דברים במלחמה הזאת, שרק אחרי שהיא נגמרה מצאתי את הזמן לברר פרטים כאלה. בעיצומה של המלחמה ישנם כל הזמן דברים דחופים יותר. בנוסף, זו הייתה כבר הגיחה הרביעית שלי באותו יום, ולמרות האדרנלין שזרם בדם, המתח והעייפות התחילו להיות מורגשים".

עם חזרתו הביתה לתל-נוף, נאלץ פריגת להתמודד עם תוצאות המלחמה ועם המחיר הכבד שהיא גובה. הוא מתעדכן בכך שהטייסת שלו תוקפת בחזית המצרית. שניים מטייסיו - סגן יששכר נווה וסרן דוד זילברמן נהרגו. "סיפרו לי שבדרכם חזרה הביתה ממשימה הייתה להם תקלה באחד המנועים והפצצות לא השתחררו", הוא מספר, "רגע לפני הנחיתה הם התרסקו על המסלול. פה הייתי צריך לתפקד כמפקד הטייסת והיה חשוב לי לשמוע את הפרטים. זו הייתה האבידה הראשונה שלנו במלחמה וזה גרם צער גדול לטייסת".

סיפורו של אליעזר פריגת כמפקד הטייסת במלחמת יום הכיפורים מקבל נופך אירוני לנוכח העובדה שעל-פי התכנית המקורית היה אמור לסיים את תפקידו כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה. מפקד בסיס תל-נוף היה דוד עברי אשר הוחלף חצי שנה לפני המלחמה על-ידי רן פקר. בני פלד, שהיה אז מפקד חיל-האוויר, זימן את פריגת ללשכתו והציע לו לקבל דרגות אל"ם ולשמש כמפקד יחידות הבקרה בחיל. פריגת אמנם שמח על ההצעה המפתה, אך לא הרגיש בשל לעזוב את תפקידו בטייסת. לצורך כך הוא גייס את מפקד הבסיס החדש רן פקר והשניים נסעו לתל-אביב בתקווה לשכנע את בני פלד להניח לפריגת להמשיך ולפקד על הטייסת. לאחר משא ומתן קשוח אך הוגן, הגיעו הצדדים להסכמה ומועד סיום התפקיד נקבע לסוף נובמבר 1973. רצה הגורל ומלחמת יום הכיפורים פרצה כזכור באוקטובר והציבה את אליעזר פריגת בפני אתגר אדיר.

המודיעין, המבצעים ומה שביניהם

"אנחנו בטייסת הרגשנו שהולכת להיות מלחמה, כי צילמנו", משחזר פריגת את הימים שלפני המלחמה. "ראינו את התזוזות במצרים ובסוריה ולא הבנתי מדוע הדרג המדיני אומר שלא עומדת לפרוץ מלחמה. באותו שבוע כינס בני פלד את כל מפקדי הטייסות, שם נכחו גם ראש מחלקת אוויר ומספר שתיים בחיל, דוד עברי ורפי הר-לב שעמד בראש מחלקת מודיעין. אנחנו קמנו ואמרנו: 'אנחנו רואים את כל ההכנות, מדוע אתם אומרים שלא תהיה מלחמה?'. הר-לב אמר לכולם: 'אנחנו לא רואים שום סימנים שהולכת להיות מלחמה. ברגע שנראה סימנים ברורים כמו הורדת רשתות ההסוואה וכדומה, נודיע לכם.' גם בני פלד חש בדברים ולמרות שלא יכול היה לגייס מילואים מעבר להקצאה המטכ"לית, הוא דאג לשינוי מערך.

סימן נוסף לכך שלא חשבו שתפרוץ מלחמה, היה שפינו את המשפחות רק בשבת בבוקר, כי אם היו מעריכים שתפרוץ מלחמה היו יכולים לפנות אותם יום או יומיים לפני-כן. "זה מה שהיה ואם הייתי אומר שלא היה לי אמון במודיעין, אז מה יכולתי לעשות? לדעתי גם בני פלד הרגיש ככה, אך גם מעליו יש רמטכ"ל וממשלה, ואף אחד לא עצמאי. לא יכולתי לעשות יותר ממה שעשיתי, יותר מאשר לבוא למפקד, להגיד ולשמוע. למרות שהייתי בטוח בהערכתי ובתחושותי, תמיד זכרתי שבתור מפקד טייסת בדרגת סא"ל יש הרבה מידע שלא מגיע אלי וחסרים לי חלקים רבים מהתמונה".

"למעשה, תוך כדי הלחימה הגענו למסקנה שאי-אפשר להסתמך לחלוטין על המודיעין, ועל התכנונים של מחלקת מבצעים. מלבד תיכנון פקודות המבצעים, מחלקת מבצעים העבירה לנו גם את גובה ונתיב הטיסה. בפועל התברר לנו שהיכולת של מחלקת מבצעים לדייק בבחירת הנתיב היא מוגבלת. אם מחלקת מבצעים לא מעודכנת במיקומי הנ"מ של האויב, או במקום שבו הופל מטוס, היא עלולה לסמן לנו נתיב שיהווה מלכודת. אנחנו בנינו נתיבים חלופיים, החזרנו אותם למבצעים, ואחרי שהם אושרו טסנו בנתיבים שאנחנו בחרנו. לא ראיתי בכך חריגה מסמכות, בכלל לא. אני מאמין שכך צריך לנהוג, וכך גם ציפיתי מפקודיי לנהוג; אם יש בעיה שמפריעה למישהו לבצע את עבודתו כראוי, אפשר וצריך להביע התנגדות ולהציע אלטרנטיבה. כמובן שבמקרים שבהם לא קיבלנו אישור להצעותינו, פעלנו על-פי התיכנון המקורי".

"מבחינת תפקידו של מפקד טייסת בזמן מלחמה - באותם זמנים, כשפרצה מלחמה היו ממנים מפקד מבצעים תורן, ומפקד טייסת תורן. מפקד טייסת כן נתן את הטון, וניסה להיות מעורב עד כמה שאפשר, אבל הוא לוחם לא פחות מכל אחד אחר. הוא לא נשאר על הארץ מאחורנית. היו לי למעלה מ-40 גיחות קרביות במלחמה הזאת. התפיסה הייתה שמפקד טייסת צריך להוביל את הטייסת כלוחם באוויר ולפקוח עין על האדמה".

לשאלה איזה סוג של מפקד הוא היה מעיד פריגת על עצמו שהיה מאד קפדן ואף מצהיר בחיוך: "הייתי מכניס חייל בלי כובע לשלושים יום בכלא... . ברגע שאתה מחליט מתי אתה ממלא הוראות ומתי לא - אני לא יכול לסמוך עליך", הוא מפרט. "אתה רוצה לשנות משהו - תבוא ותגיד, אבל אי-אפשר לתת לכל אחד את החופש להחליט מתי הוא מבצע הוראות. רוב תאונות האוויר נגרמות בגלל חוסר משמעת, או תפקוד לא נכון של מישהו בתהליך. כמפקד טייסת אתה לא מוכן שזה יקרה לך. כשהייתי רואה יום יפה עם שמיים בהירים, הייתי אומר: 'תיזהרו כפליים', כי דווקא ביום כזה השאננות גוברת ותשומת הלב פוחתת. היה לי חשוב להבהיר שכל עוד הטייסת באחריותי המוטו יהיה - קודם כל בטיחות, אחר-כך מבצעיות".

אז אמרנו מפקד קפדן, ובהלת המלחמה לא השכיחה ממנו את עקרונותיו הפיקודיים. מקרה אחד כזה היה עם טייס בשם מ'. מ' היה חניך של פריגת בקורס טיס, לחם אצלו בטייסת הסקייהוקים במלחמת ההתשה, ולימים הפך ללוחם בטייסת "העטלף". "הוא היה לוחם ברמה מדהימה ולא ויתר על אף טיסה", מספר פריגת. "כשחזרנו מתקיפת סוללות הטילים הסוריות, ראיתי בתחקיר היומי שהוא ירד מתחת למגבלת הגובה המותרת. הודעתי לפני כולם שאני לא מוכן שייהרגו לי אנשים, ושאני מקרקע את מ' עד להודעה חדשה. מיניתי אותו למנהל המבצעים. כולם התנפלו עלי בקריאות 'איך אתה עושה לו את זה...' ואני הסברתי; אנחנו הבכירים חייבים לשמש דוגמה, גם בזמן מלחמה. בכך שנהגתי בקשיחות גם הרווחתי מנהל לחימה מצוין וגם הוכחתי לפני כולם שבענייני בטיחות אין פשרות".

ברבות הימים, התמנה מ' למפקד טייסת F-15. "יום אחד, כשכבר הייתי אזרח", נזכר פריגת, "נפגשנו והוא סיפר לי שבמלחמת שלום הגליל קרה אצלו בטייסת מקרה דומה, והוא פעל באותו אופן. גם באותו רגע שהוא כעס עלי מאוד, ידעתי שמאוחר יותר הוא יבין ואפילו יסכים איתי, שמשמעת מבצעית היא חשובה ביותר".

המפקד, הסוציולוג ואשתו של הטייס

למרות היותו מפקד קשוח, אליעזר פריגת הוא מפקד שתמיד זכר היטב מה מגיע לאנשים שלו. "כל הצוותים הם בני אדם, וכל אחד זקוק לטיפול ולתשומת לב", הוא מסביר. "הקדשתי מאמצים רבים לגף הטכני ושאפתי לתת להם את תנאי השירות הטובים ביותר. היתה גם מגמה לנסות להכניס אותם כמה שיותר לאווירת הטייסת. לספר להם לאן המטוס יוצא, מאיפה הוא חוזר, תוכן המבצע וכדומה".

ככל שנמשכה המלחמה, נתגלו השפעותיה הפסיכולוגיות כקשות יותר ויותר. היו אנשים שלא התגלחו, לא אכלו וסבלו מצורות שונות של דיכאון.

פריגת גייס לעזרתו את הסוציולוג הבסיסי. "ביקשתי ממנו שיישאר אצלי בטייסת, יישב עם האנשים, וידווח לי מי סובל מחולשה, או מכל השפעה פסיכולוגית אחרת של המלחמה", הוא מספר, "החשש שלי היה גם שאנשים ייהרגו בגלל זה וגם שאנשים לא יבצעו את משימתם כראוי, או חלילה לא יגנו כראוי על חבריהם בשעת הצורך. היה מקרה של מוביל, שקצת לפני חציית החוף הסתובב וחזר הביתה. לאחר המשימה שאלתי אותו מדוע חזר והוא אמר שמיכלי הדלק הנתיקים לא העבירו דלק למנוע. ביקשתי מהקצין הטכני לבדוק את העניין והוא חזר ואמר שאין שום בעיה במטוס. עד היום אותו טייס לא יודע את זה. אחרי הכל, אלה בני אדם, ואף אחד לא עשוי מברזל".

ואכן, הסוציולוג עקב אחר מצבם הנפשי של הטייסים, ודיווח על כך לפריגת. אנשים שמצבם סיכן את תפקודם הפסיקו לטוס, וקיבלו עזרה. "אם לא היינו מספיק רגישים", מסביר פריגת, "אנשים היו עלולים לסיים את המלחמה שפופים ולא היו משתקמים לעולם. בזכות הטיפול הזה, אנשים שחוו רגעים קשים ביותר, יצאו בסוף המלחמה כגיבורים".

אולם רגישותו של פריגת למצוקות הטייסת לא הסתכמה רק בגיוס הסוציולוג. באחד הימים, שעה שישב במבצעים, הבחין פריגת שפקידות המבצעים עסוקות יותר מהרגיל במענה לטלפונים המצלצלים. כששאל את אחת הפקידות מה העניין, הופתע לגלות שנשותיהם המודאגות של הטייסים מתקשרות לשאול לשלומם, וחלקן נמצאות בפאניקה מוחלטת. הוא ביקש מהפקידה שתעביר לו את השפופרת, ומן העבר השני הקשיב לאישה שאיימה "לשבור לבעלה את הידיים והרגליים כדי שלא יוכל לטוס יותר". פריגת הצליח להרגיע אותה והמשיך לגיחה הבאה.

אבל המלחמה נמשכת ולא מחכה לאף אחד. פריגת, שלא נח זה ארבעה ימים, מוזנק בשעה אחת בלילה לכיוון הים. חמושים בנורים, פצצות ומאגרי אדרנלין, חוצים פריגת והנווט את קו החוף. מספר שתיים מודיע שיש לו תקלה והוא חוזר. ממשיכים לבד. הבקר מודיע שיש קרב ימי כ-40 ק"מ צפונית לפורט-סעיד בין ספינות טילים ישראליות לספינות טילים מצריות ופריגת נשלח לסייע. עם הגעתו לאיזור הוא מבחין בטילים העפים בכיוון מסוים, אך מתקשה לזהות את הסטי"לים באפילה. בהבזק של תושייה, מבקש פריגת מהבקר שיקשר אותו עם הסטי"ל. מהסטי"ל מודיעים: "אנחנו אלה שיורים". מתקבלת תמונת מצב מסוימת, ופריגת מנמיך בניסיון לעזור לסטי"ל לכוון. רק אחרי המלחמה הסתבר שאירעה תקלה אלקטרונית בסטי"ל ולכן היו ניסיונותיו לשווא. פריגת מבחין שמשהו לא כשורה ומצליח לזהות את הסטי"ל המצרי בחושך בזכות השובל הלבן שהשאיר מאחוריו. הוא מודיע בקשר: "אני נכנס לתקיפת הסטי"לים המצריים". הואיל ומספר שתיים היה חסר, הוא נאלץ לעשות גם את תפקיד המניר וגם את תפקיד התוקף. הוא זורק פצצת תאורה, עושה סיבוב להחלפת מפסקים וחוזר להטיל פצצה. הניסיון הראשון נכשל, ואז מודיע לו הבקר שמגיעה שלישיית סקייהוקים. "חיכיתי בצד בזמן שהם עשו את העבודה, הוא מתאר, "אבל להפתעתי הם הלכו הביתה בלי לפגוע בשום דבר. עשיתי את אותו התרגיל ולאחר ההפצצה השלישית, הפסקתי לראות את הסטי"ל. הודעתי לבקר שאני חוזר הביתה".

 בימי המלחמה האחרונים נודע על סטי"ל שהוטבע, אחרי ששני ניצולים ממנו הגיעו לחופי ברדאוויל וסיפרו שהוטבעו על ידי מטוס בודד. עד היום אנשי חיל-הים שפוגשים את פריגת זוכרים את הסיפור הזה ומבקשים לשמוע אותו בגוף ראשון.

נמנום בדרך לדמשק

כאשר נשאל איך התמודד עם העייפות, אומר פריגת: "זה מזכיר לי סיפור...". הוא היה בדרכו לתקיפה של שדות תעופה בסוריה, וטס בגובה נמוך מעל הים, כאשר הוא מוביל רביעייה במהירות של 540 קשר. לפתע מודיע פריגת לנווט: "אני פשוט חייב לעצום את העיניים, אתה לוקח את ההגאים עכשיו. ותדע לך שאם אנחנו נכנסים לים, שנינו הולכים ביחד..." הנווט המופתע נאלץ להסכים וכך זכה פריגת לכמה דקות של חסד מעל שמי לבנון. על זה נאמר "במלחמה כמו במלחמה, אין יום ואין לילה".

לימים הפך אל"מ אליעזר פריגת לאיש מפתח ויד ימינו של מפקד חיל-האוויר, כשהקים את היחידה האחראית על מוצב הפיקוד של חיל-האוויר, את המקבילה שלה בחיל-הים ופיקד על בור המבצעים בקריה. לשאלה איך הוא רואה את חיל-האוויר היום, עונה פריגת: "ברגע שיצאת מהמערכת אין לך זכות לבקר אותה. אפילו עם בני שפיקד על שתי טייסות וממלא היום את התפקיד שאני מילאתי בעבר, אני נזהר מלהביע את דעתי".

פריגת מביט בתמונות מהתקופה ומסכם תוך שהוא מציג בפניי בגאווה פסל מוכסף בדמות עטלף. "ברבות הימים טייסת "העטלף" תקפה, צילמה וביצעה את משימותיה בצורה מדהימה. אנשי הגף הטכני היו פשוט מעולים, ועשו את העבודה על הצד הטוב ביותר, ובנוסף היינו הטייסת שסבלה ממספר הנפגעים הנמוך ביותר. בהחלט הייתה בי גאווה רבה בטייסת שלי".

"התכונה החשובה ביותר אצל מפקד טייסת בזמנים קשים, היא שגם כאשר אנשים היו בשיא הלחץ, תמיד הקפדתי ללכת עם חיוך על הפנים, בראש זקוף ולשדר ביטחון ורוגע. כשאנשים רואים שמפקד הטייסת מצליח לשמור על חיוך, הם מרשים לעצמם גם לחייך".

עוד באותו מדור

המלחמה מתחילה

בספרי טייסת "האחת", טייסת פאנטומים, אשר ספגה אבדות רבות במלחמה, נכתבו דפים רבים של חוויות ומחשבות מתוך הקוקפיט. דני חלוץ - אז טייס מילואים צעיר בטייסת, כתב על היום הראשון למלחמה. מחוסר הוודאות של הבוקר ועד להזנקה הראשונה בצהריים

הטיל לא כופף את כנף המטוס

"הטיל כופף את כנף המטוס". קביעה זו של האלוף (מיל') עזר ויצמן ואחרים לאחר מלחמת ההתשה, קיבלה משנה תוקף לאחר מלחמת יום הכיפורים והייתה ועודנה אחת המחלוקות לגבי תפקודו של חיל-האוויר במלחמה. מי שהיה ראש ענף היסטוריה בחיל-האוויר מסביר מדוע להבנתו המטוס ניצח את הטיל