בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 149 (250) 01/02/03

נפרדים מאילן

"בשבילי אילן תמיד יישאר הצעיר שבחבורה"

אל"מ (מיל') חגי כץ הכיר היטב את אילן רמון ז"ל. למעשה, דרכם של השניים כמעט ועברה דרך אותם מטוסים, תפקידים, טייסות ורגעי שיא. הם קלטו יחד את ראשוני מטוסי ה-F-16 של חיל-האוויר והיוו את הגרעין הראשון לשלוש הטייסות הראשונות. הם תקפו יחד את הכור הגרעיני בעיראק ביוני 1981, מילאו תפקידי פיקוד בטייסות פאנטום וסיימו את שירותם בתפקיד ראש מחלקת אמצעי לחימה. חברות מקצועית שהפכה עם השנים לרעות עמוקה

רן רוזנברג

"בשבילי, אילן תמיד יישאר הצעיר שבחבורה. הצעיר שרצה יותר, שלא ויתר - שהסתכל קדימה עם חיוך על הפנים. אילן ניחן ביכולת המופלאה ליצור סביבו סביבת עבודה מאוד חיובית ונוחה וזה ניכר בו לאורך כל שירותו בחיל. אין פלא שבחרו בו להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון.
"נפגשנו לראשונה בבסיס חיל-האוויר איתם שבסיני, בשנת 1978, כשאילן עוד היה טייס מיראז' צעיר. הייתי אז בטייסת פאנטום והגענו לאיתם לאימון קרבות אוויר נגד המיראז'ים. אז עוד לא הכרתי אותו לעומק, אולי ישבנו ביחד על כוס קפה, אבל לא יותר מזה. פחות משנתיים עברו ונפגשנו שוב. הפעם לתקופה ארוכה ומעניינת יותר. יחד עם אילן, היינו 12 טייסים שנשלחו לבסיס חיל-האוויר האמריקאי 'היל' שביוטה לתקופה של שלושה חודשים ללמוד לטוס על מטוסי ה-F-16 הראשונים של החיל. אילן היה הצעיר שבחבורה, אבל זה לא הפריע לו. הוא היה בחור נחמד מאוד, עם בייבי פייס כאלו שמשדרים כל הזמן אופטימיות. הוא גם היה טייס מצוין, כך שלא היתה לו בעיה להשתלב בקרב הטייסים הוותיקים יותר. חזרנו לארץ וקלטנו את ראשוני מטוסי ה-F-16 בטייסת ה"סילון הראשונה", במטרה להקים גרעין פיקודי לעוד שתי טייסות F-16 נוספות.
"אילן היה קצין הניווט של הטייסת. ללא ספק תפקיד טיפוסי לטייסים צעירים. אבל אצלנו הכל היה מיוחד. עלינו הוטלה מלאכת בניית מערך מטוסי ה-F-16 של חיל-האוויר, שמהווה היום את עמוד השידרה של החיל. לא הכרנו את המטוס והיינו צריכים לחקור את ביצועיו, לגבש תורות לחימה, להכין מפות, לחשב צריכת דלק, לארגן הדרכות לגף הטכני ועוד אלף ואחד דברים. היתה המון עבודה, אבל כולם עזרו לכולם. גרנו יחד בשיכון משפחות, כי כולם היו נשואים, פרט לאילן. הוא היה הרווק שבחבורה. אולי בגלל זה אני זוכר אותו תמיד בתור הילד. זכורה לי הטיסה הראשונה שלו על F-16, כשהוא עלה פתאום על מערכת הקשר והודיע לחדר המבצעים שהוא חושש שיש לו תקלת מנוע. הוא דיווח כי לדעתו המנוע מגמגם קצת. אבל אילן לא נלחץ. המנוע חזר לעבוד ואחרי הקפת ביטחון סביב הבסיס הוא חזר לנחיתה. במשך שלושה ימים שלמים עברנו על כל מערכות המטוס כדי לנסות ולהבין מה קרה שם.
"במהלך החודשים הבאים, לקראת תחילת שנת 1981, התחלנו להיערך להפצצת הכור הגרעיני בעיראק. כמובן שאז רק המפקדים ידעו את פרטי המבצע. המפקדים ואילן, קצין הניווט הצעיר. כקצין ניווט הוא הוכנס לסוד העניינים, מפני שהיה אחראי על הכנת המפות ועל בניית נתיב הטיסה, משימה לא פשוטה אם מתחשבים בעובדה שאת מרבית הטיסה ביצענו מעל מדבריות. רק בתדריך המשימה הודיעו לנו שהמטרה שנתקוף תהיה הכור הגרעיני בבגדד. אילן, שידע לאורך כל הדרך, לא היה מופתע כלל וכלל. הוא פשוט שמר את הסוד הזה לעצמו וחיכה. בתור הטייס הצעיר ביותר בטייסת לא הובטח מקומו באיוש הצוותים לתקיפה. היו לפחות עוד שלושה טייסים צעירים, שהיו ותיקים ממנו שלא אוישו. אילן פשוט החליט שלמשימה הזאת הוא יוצא ולא משנה מה. אני זוכר שהוא היה אומר לי - 'לא ייתכן שאני עשיתי את כל העבודה השחורה והכנתי את המפות ונתיבי הטיסה, ובסופו של דבר אני אשאר בטייסת, אין שום סיכוי'.
"עקשנותו של אילן השתלמה לו והוא שובץ כטייס מספר שמונה במבנה הרביעיות. מספר שמונה הוא התפקיד המסוכן ביותר במבנה, בגלל שאלמנט ההפתעה אותו ניצלו המטוסים הראשונים כבר לא קיים. אבל אילן, כרגיל בשלו, החליט שהוא לא יפול. לפני התקיפה לא ידעתי מה הוא מתכנן אך בתום התקיפה, כשצפינו בסרטי התחקיר, הכל היה ברור. הוא החליט שהוא יטוס שם כמו משוגע, שגם אם ישגרו עליו טילים - הם לא יצליחו לנעול עליו. בכניסה אל היעף וביציאה ממנו הוא תימרן כל כך חריף, תחת עומסים כה כבדים, עד ששמענו בבירור את האנחות שלו בקשר.
"מיד כשסיימנו את היעף ופנינו חזרה לכיוון ישראל עלה מוביל המבנה על מערכת הקשר, ושאל: 'אזמל', 'אשכול', איך נשמע? מעין התפקדות קצרה, כאשר מספר שמונה, אילן, צריך היה להיות הראשון לענות. עוברת שנייה ואין תשובה מאילן. באותו רגע החסרנו פעימה. הייתי בטוח שהוא נפגע וזה התאים לחששות שלנו, שכמספר שמונה הוא יחטוף הכי חזק. עוד לא עברה שנייה נוספת ושמענו את קולו של אילן - 'נשמע היטב'. עכשיו אפשר היה להמשיך חזרה לישראל.
"אחרי התקיפה המשכנו לעבוד בטייסת עד שאילן עבר לטייסת 'הנגב', כסגן מפקד הטייסת. באותם ימים היתה תחרות קשה בין טייסות אחיות בחיל-האוויר, אבל לא אצלנו. מפקד הבסיס שלנו, תא"ל (מיל') יפתח ספקטור, הגדיר מפורשות שלא כך יהיה בהקמת מערך ה-F-16 של חיל-האוויר. עובדה שוויתרנו על אילן, שהיה קצין מצוין, לטובת טייסת אחות. אני עוד זוכר אותו מוכיח לכולנו מה המכ"ם של המטוס יודע לעשות. ישנו מצב מסוים בו ניתן להסתכל עם מכ"ם המטוס גם כלפי הקרקע ולזהות מסלולים ועצמים גדולים. כך היה כתוב בספר המטוס של היצרן, אבל אנחנו במשך כמה חודשים לא הצלחנו לראות שום דבר. יום אחד הילד נוחת ומכריז: 'ראיתי את המסלולים'. כמובן שבהתחלה פקפקנו בזה, אבל אחרי הסבר קצר הצלחנו גם אנחנו להבחין במסלולים על-גבי מסך המכ"ם. מזל שהיה לנו את אילן, כי התחלנו להתייאש.
"אחד הדברים שאיפיינו את אילן היה היושר הפנימי והכנות שהפגין. גם כשהוא היה יוצא עם איזו הברקה הוא מעולם לא היה מניף דגל ואומר: 'אני טוב'. ממש לא. הוא פשוט רצה יותר ולרוב זה הצליח. היתה לו היכולת המדהימה להבין את חשיבות האירועים והתהליכים שבהם הוא לקח חלק. יכולת שלמעט מאוד אנשים בחיל-האוויר יש. אולי זה בגלל החינוך שלנו והשאיפה לפרפקציוניזם מקצועי. כך היה בתקיפה בבגדד. דווקא הוא, הצעיר שבחבורה, הבין את גודל האירוע ותיעד את כל מהלך הטיסה בקלטות ה-VTR. הוא ידע להפריד עצמו מתוך התהליכים בהם הוא השתתף, להבין את החשיבות בהיבט הרחב ובגלל זה אני חושב שבחירתו לאסטרונאוט הישראלי הראשון היתה נכונה. הוא ראה בזה שליחות לאומית אמיתית. לא רק ניסוי מדעי. הוא שמר על קשר עם כל מי שהכיר ודאג לשתף ולחלוק בתחושותיו לאורך כל התהליך. לא כדי להאדיר את עצמו, אלא כדי לחבר בין כל אזרחי מדינת ישראל למשימה אליה הוא נשלח.
"הפעם הבאה שנפגשו דרכינו היתה במחלקת אמצעי לחימה במטה. אני הייתי ראש המחלקה והבאתי אל המחלקה את אילן כראש ענף מטוסים, הענף החשוב ביותר במחלקה. כל פעם מחדש אילן היה מפתיע אותי בדיוני המטה רבי המשתתפים. הוא תמיד הגיע מוכן, עם כל הסיכומים, מתואם עם כל הגורמים. דיונים שהיו נמשכים חמש ואפילו שש שעות, היו נמשכים, כשאילן היה מעורב בהם, רק שעתיים. הוא תמיד ידע לגשר על המחלוקות, שהתעוררו בין גופי המטה בענייני תקציב וכספים, כי כולם האמינו לו. אף אחד לא חשד בו שהוא מנסה להסתיר דברים וזה שבה את כולם. הוא פשוט ידע בדרך מופלאה להוציא יותר מכל שקל. אולי בזכות המקוריות שניחנה בו. אולי בזכות שיתוף הפעולה שהצליח ליצור בינו לבין כל מי שסבב אותו.
"בסוף שנת 1994 סיימתי את תפקידי כראש מחלקת אמצעי לחימה. היה לי ברור שאילן הוא שיחליף אותי, למרות שאת ההחלטה קיבלו בדרגים הגבוהים ביותר. שבועיים לפני כניסתו של אילן לתפקיד הוא ניגש אלי ואמר לי: 'אני לא יכול להיכנס לתפקיד בתאריך שנקבע. זה יוצא ב-1 בספטמבר ואני לוקח את הילדים לבית-הספר'. לא היה מקום לשאלות. הזזנו את התאריך בשבוע. מאוד הערכתי אותו על כך. אילן היה איש משפחה למופת, תמיד ידע לחבר בין עבודה, חברים ומשפחה".
את יומו האחרון בתפקיד כראש המחלקה זוכר חגי טוב מאוד. "אחרי השתייה והענקת הדרגות לאילן חזרתי למשרד. היתה לי ערימה ענקית של דואר לעבור עליו וכבר היה אחר-הצהריים. פתאום אילן נכנס למשרד ואומר לי בחיוך - 'לך מפה, מספיק, לך הביתה. אני כבר אעשה את זה'. אני חושב שזה היה אחד הימים הבודדים שלי כראש המחלקה שהצלחתי להגיע הביתה לפני ארבע אחר-הצהריים. אחר-כך המשכנו לשמור על קשר קרוב. אילן היה מתקשר אלי ומתייעץ איתי לגבי פרויקטים שעבדנו עליהם יחד. הוא תמיד שמר פינה חמה עבור אלו שעבדו עמו.
"הקשר בינינו נשמר גם אחרי שאילן יצא לארצות-הברית. אם בטלפונים ואם באימיילים. לצערי, לא הצלחתי להגיע לשיגור המעבורת אבל עקבתי בדריכות מול הטלוויזיה אחר המתרחש. אני חושב שבשונה ממרבית הציבור לא דאגתי כשהודיעו שהקשר עם המעבורת ניתק. גם לא כשעברו שתי דקות. אמרתי לעצמי - 'אילן, שהצליח לצאת מתקיפת הכור כמספר שמונה, בטוח יסתדר'. טעיתי, לצערי".

עוד באותו מדור

מסדר הכנפיים של קורס מספר 75. אילן רמון, החניך המצטיין, מוביל את הטור ומצדיע

החניך המצטיין - סג"מ אילן רמון

ב-1974 סיים אילן רמון את קורס-הטיס ה-75 של חיל-האוויר. הוא סיים כחניך המצטיין של הקורס. חבריו של רמון מימי הקורס מספרים על הזכרונות והאימונים ונפרדים מאילן בפעם האחרונה
תא"ל (מיל') רליק שפיר (מימין) אילן רמון

"בחזרה מתקיפת הכור התחבקנו דקה"

תא"ל (מיל') ישראל (רליק) שפיר היה "בן-הזוג" של אל"מ אילן רמון במשך כחצי שנה. יחד הם התאמנו לקראת תקיפת הכור הגרעיני בעיראק, תוך כדי הקמת טייסת F-16 וניהול קורס הסבה לטייסים צעירים. במהלך השנים הצטלבו דרכיהם עוד כמה פעמים, ותמיד נזכרו בחיבוק שאחרי החזרה מבגדד