בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 153 (254) 01/10/03

כתבות

להיות שם

מטוסי חיל-האוויר הישראלי בשמי מחנה ההשמדה אושוויץ ומפגשים עם בני נוער יהודים באוקראינה הם רק חלק ממרכיבי המסע הטעון שערכו קציני צה"ל במהלך חודש ספטמבר. כתב הביטאון התלווה למשלחת "עדים במדים" אשר ביקרה במחנות השמדה בפולין

כתב וצילם: ליאור פפירבלט

שעת צהרי היום. השמיים קודרים. סמוך לקצה המסילה, ליד פסי הרכבת אשר הובילה רבים כל כך אל מוות במשרפות, עמדו דוממים 180 לובשי מדים. מדים של צבא ההגנה לישראל. אין דרך, אין אפשרות, ברגע שכזה, לא לחזור באחת שישים שנה לאחור, אל התופת, אל מראות הרציף הארוך הצרובים בתודעה של כולנו. ה"רמפה" אשר קלטה אלפי יהודים, נשים וטף, צעירים וקשישים, משפחות, קהילות, כשיגרת יום יום של מכונת השמדה מפלצתית שהדעת אינה תופסת.

 

דממה עמדה סביב, "אנו טייסי חיל-האוויר בשמי מחנות ההשמדה, קמנו מאפר מיליוני הקרבנות, נושאים את זעקתם האילמת, מצדיעים לגבורתם ומבטיחים להיות מגן לעם היהודי ולארצו ישראל...". זהו קולו של הטייס המוביל, תא"ל אמיר אשל, במערכת ההגברה, ואיתו מקצה הרקיע הנמוך החל מתגלגל רעשם העמום של המטוסים. רעש שהלך והתגבר עד שהיה לרעם מתגלגל מכיוון שער המחנה, שער המוות, מעל לפסי הרכבת. האדמה רעדה תחת רגלי הנוכחים והלבבות רעדו עוד יותר. היה זה רגע שיא, אחד מרגעי השיא, של מסע בן חמישה ימים על פני מקומות ואתרים בפולין של היום, בלי יכולת להפריד ואפילו לרגע את המתרחש בהווה מן העבר הנורא הקשור בשמות הנוראים, אושוויץ, מיידנק, טרבלינקה, יער לפוחובה, גטו ורשה. מסעות זיכרון כאלה נערכים בשנים האחרונות לעתים קרובות. משלחות תלמידי בתי ספר, משפחות של שרידי השואה, תיירים ואחרים שבאים ללמוד, לנסות להבין ולחלוק כבוד לזכר הקרבנות - אך במסע הזה היה דבר מה אחר, ראשון מסוגו. יחד עם הקצינים והנגדים לובשי המדים של צה"ל, הגיעו אל שמי פולין גם מטוסי חיל-האוויר, למטס מיוחד וסמלי.

הכל החל כאשר חיל-האוויר הישראלי הוזמן להשתתף בתערוכה מיוחדת לרגל חגיגות ה-85 לחיל-האוויר הפולני. "ברגע שהבנו שאנחנו הולכים להיות עם מטוסי קרב בפולין", אומר תא"ל עידו נחושתן, ראש להק אוויר ומי שעמד בראש משלחת צה"ל, "ברגע שהבנו שישנה הזדמנות כזאת התחלנו את התכנון. הלידה של המטס הזה הייתה מורכבת, ארוכה ומסובכת. נרתמו לזה הרבה אנשים, כמו השגריר שבח וויס שדחף וקידם ברמות הכי גבוהות שאפשר.

"גם הטיסה עצמה הייתה מסובכת מבחינה מקצועית, בגלל מזג האוויר ובגלל העובדה שלא התאפשר לנו לעשות חזרה או לעבור מעל המקום, שבעצם לא היינו מעליו אף פעם. כך שמבחינה מקצועית, תנאי הפתיחה היו קשים. שילבנו את זה בתוך טקס צבאי, עם תיאום מהקרקע, עם זמנים מדויקים, כמו שחיל-האוויר עושה בכל הטקסים הצבאיים. כל זה הציב לטייסים, במיוחד למוביל, אמיר, אתגר מקצועי בלתי רגיל. אני חושב שהוא וכל הטייסים שהשתתפו, שלכולם יש קשר עמוק, קשר משפחתי לשואה, היו מודעים לגודל הרגע.

"עמדנו והסתכלנו על השמיים, מחכים לראות את מטוסי חיל-האוויר מגיעים. ואני חשבתי איך הסתכלו לשמיים, כל אותם אנשים שהיו שם לפני שישים שנה ויותר, וחיכו שיבואו מטוסים ויגאלו את המקום הזה מקצב ההשמדה הנוראי שלו. אחרי שישים שנה הם באו. וכשהם באו הייתה תחושה של הכוח האולטימטיבי שמגיע, במלוא ההדר והיופי, אבל שישים שנה מאוחר מדי. השערות שלי סמרו, ממש לא יכולתי לזוז. לחשוב על כל אלה שהסתכלו למעלה לשמיים ואף אחד לא בא להציל אותם".

גלוי העבר למחויבות לעתיד

הייתה זו המשלחת הארבע-עשרה של "עדים במדים", תוכנית שמפעיל חיל-החינוך בצה"ל ובמסגרתה נשלחים מדי מספר חודשים כמאתיים קצינים ונגדים למסע הכרות במחנות הריכוז וההשמדה בפולין. בראש המשלחת עמד כאמור תא"ל נחושתן, אליו חברו תא"ל מיקי בראל, קצין משטרה צבאית ראשי, תא"ל אריאל היימן, קצין מילואים ראשי, אל"ם דפנה הררי, מפקדת בה"ד 12, אל"ם יהודה שקד, אל"ם אדם יצחק וכן רב המשלחת סא"ל הרב צבי בלק. לצידם, הדריכו את הקבוצה מודי, דינה, יפה ואפרים, ארבעה מדריכים מיד-ושם. את מלאכת הניהול הפקידו בידי סרן נעמה סעדון ומפקד המינהלת רס"ן מריו סיני.

על הרעיונות, התכנים והמסרים החשובים אשר מאחורי יציאת משלחות שכאלה, סיפר תא"ל נחושתן: "חשוב להכיר מקרוב וללמוד כיצד שילוב של אידיאולוגיה, בורות, שנאה ודעות קדומות עלולים להפוך לתהליך של השמדת עם ותרבות. וחשוב להשליך מכך על משמעות הכוח הצבאי שמדינת ישראל והעם היהודי זקוקים לו - כח שלא היה לו בזמן השואה. מדינת ישראל היא עוגן לעם היהודי, במדינת ישראל ובכל מקום אחר בעולם. ציפייה נוספת שלי מהאנשים במשלחת היא שהם יידעו לחבר את מה שמתגלה להם כאן, מן העבר, למחויבות שלהם לעתיד. שיידעו להבין טוב יותר למה הם עושים את מה שהם עושים. העתיד בידיהם, הם אנשים צעירים שקובעים לנו את העתיד, מחזיקים לנו את העתיד. בעניין הזה, אני באופן אישי מרגיש שבעצמי למדתי הרבה מאוד, יחד עם הקבוצה כולה. אני באמת מאמין כי כל חבר במשלחת יחזור שונה במשהו. והדבר הזה, אני מעריך ומקווה, יבוא לידי ביטוי בשאלה: איך להיות טוב יותר בכל מה שאנחנו עושים. איך להיות, קודם כל, אדם טוב יותר, ואיך להיות מחויב לעצמך וגם לקולקטיב - למדינת ישראל ולעם היהודי".

טרבלינקה. חמישים קצינים וקצינות יושבים על חלקת הדשא הקטנה שבין כ-17,000 הסלעים, מצבות דוממות לקהילות שהושמדו, המהוות תזכורת שותקת לשואה שהתרחשה כאן לפני יותר מ-60 שנה. הם יושבים ישיבה מזרחית במעגל. כל מי שרצה שיתף את האחרים במחשבותיו ובהרהורי ליבו. את הרב-שיח הזה ניהל תא"ל מיקי בראל, שבימים כתיקונם רגיל לנהל דיונים מסוג שונה לגמרי. הפעם, הוא עושה זאת בנוחות וברכות, מקשיב לכל אחד, וביחד איתו מקשיבים כולם. מקצינות חינוך, דרך סגני מפקד גדוד בשריון, קציני מטה, מפקדי טייסות. כולם יושבים בשקט, סופגים את האווירה. נווט מסוקים צעיר מעלה באותה הזדמנות את לבטיו, ואומר כי איננו מסוגל, פשוט לא מצליח להבין כיצד הלכו היהודים כצאן לטבח, ללא התנגדות ממשית. סא"ל (מיל') ב' מטייסת "הציפור הצהובה", משיב לו כי לא כדאי לנסות ולהבין את הכמויות העצומות, וכי אין טעם לבחון כיצד היה פועל לו היה במקום אחד מאותם מיליוני קורבנות יהודים. כולם מרוכזים במתרחש.

ניכר היה כי המראות שקדמו למפגש הזה נתנו אותותיהם בנוכחים. רק כמה שעות לפני כן עמדו דום בגשם שוטף ושרו את התקווה בטקס אזכרה שקיימו, אחד מתוך חמישה, לקורבנות השואה מול בורות המוות ביער לופוחובה וככל שהתגבר הגשם כך גברה עוצמת השירה. ההגעה ליער לופוחובה הייתה בצהריי היום השני, אחרי סיור בעיירה טיקוצ'ין, שם למדו חברי המשלחת על אורח החיים היהודי שהתקיים בה לפני מלחמת העולם השנייה, ועל הקץ הפתאומי שנחת עליהם, כאשר יום אחד רוכזו כל היהודים בכיכר העיירה והובאו אל מותם ביער הסמוך. שביל הכניסה ליער, עליו צעדו קציני ונגדי המשלחת בשלשות מסודרות, היה דרכם האחרונה של היהודים שהלכו בו באוגוסט 1941. בסופה של הדרך, הגיעו ההולכים אל שלושה קברי אחים גדולים, אשר נחפרו אז על ידי היהודים עצמם - לפני שנורו ונפלו לבור. זר זיכרון בצורת 'מגן-דוד' הונח שם למרגלות גזע עץ עבות. בסרט הכרוך סביבו נכתב "עדים במדים 2003". עכשיו הכל שקט. קשה לדמיין מה היה אז במקום שבו עומדת כעת המשלחת, מוקפת בעצים ירוקים גבוהים.

מישהו כאן - בתוך הקבוצה - היה עד לזוועה שכזאת. יצחק כהן, אדם מיוחד, שליווה את המשלחת בסיורה במחנות. מי שהיום הוא עד המשלחת היה אסיר מס' 114262 באושוויץ. בעשירי באפריל 1941 תקפו הגרמנים את יוון, ובתוך שלושה ימים נכבשה סלוניקי, עיר הולדתו של יצחק. ככל שעברו הימים סבלו יהודי העיר מהתעללויות הנאצים ומפברואר 1943 נאלצו יהודי סלוניקי לענוד מגן-דוד ולהתרכז בגטאות. ב-18 למרס 1943 החלו הטרנספורטים לאושוויץ. יצחק אולץ לעבוד ברציף הרכבות. תפקידו של יצחק היה לנקות את הקרונות, להכניס לכל קרון חבית של מים, חבית לצרכים, ופחית של כלור. מנות האוכל שהציב בקרונות היו 150 גרם לחם לאדם ליום. לפי מנות הלחם שהשאיר ידע כי הנסיעה אורכת שבעה ימים. בכל רכבת בת, 40 קרונות, נדחסו בין 2,800 ל-3,000 איש. גם על משפחתו של יצחק לא פסחו והיא, על כל נפשותיה עלתה על הרכבת לאבדון. במוצאי שבת אחת, בשעה אחת עשרה בלילה נפתחה דלת הקרון. בצעקות ובאיומים הוציאו את האנשים מהקרון. בו במקום נערכה סלקציה. כך נפרד יצחק מאמו, מאביו, מסבו ומשלוש אחיותיו - אותם לא ראה שוב לעולם. את הצעדה הראשונה, מכיוון תחנת הרכבת באושוויץ לכיוון בירקנאו עשה יצחק עם שני אחיו.

סגירת מעגל

למחנה הריכוז וההשמדה מיידנק הגיעה הקבוצה ביום שלישי, שם גם חברו אליה קבוצת אנשי חיל-האוויר בראשות תא"ל אמיר אשל, מפקד בסיס חיל-האוויר בתל-נוף, ומי שהוביל את טייסי הבז בטיסה מעל אושוויץ. במחנה, שהוקם על-ידי הגרמנים ליד העיר לובלין בסתיו 1941, פועל כיום מוזיאון אשר מנציח את זכר קורבנות המקום. הביקור במחנה מתחיל בביתני הגזים, שם הוצאו להורג יהודים רבים. תקרת החדרים ירוקה ומיד מתברר כי אין זה עובש שנצבר עם השנים, כי אם תזכורת לפעולת הגז שבתגובה כימית עם הטיח שבתקרה יצר את כתמי הצבע שנותרו לתמיד.

בביתני המלאכה ובמחסנים שפעלו אז, מוצגים היום פריטים אישיים של יהודים: בגדים, ספרים, בובות של ילדות, שהוחזקו והומתו במיידנק. צריף אחד, מזעזע במיוחד הוא צריף הנעליים. שם, מאחורי רשתות ברזל, עשרות אלפי זוגות נעליים של הקורבנות. איש אינו יכול להתחמק ממחשבות על בעלי הנעליים האלה ועל המוות הנורא שהמתין להם. בקצה המתחם עומד לו דומם הר האפר. כשבע טונות של אפר נרצחים, סביבו הקימו הפולנים מבנה זיכרון מיוחד. טקס זיכרון שערכה המשלחת חתם את הסיור במקום.

קשר מיוחד של עבר והווה ריחף כל העת מעל המשלחת. בבית העלמין היהודי בווארשה הייתה שותפה הקבוצה לאירוע מיוחד שכזה. למשלחות "עדים במדים" מצטרפים בכל פעם הורים ששכלו את ילדיהם בזמן שירותם הצבאי. יוזמה זו של קצין חינוך ראשי, תא"ל אלעזר שטרן, הביאה לכך שגם למשלחת הנוכחית הוזמנו להצטרף ניסים חובב, אביו של אריאל ז"ל, כמאל זידאן, אביהם של פואד ז"ל ושל סלאח ז"ל, גיורא פישר, אבא של מרום ז"ל ואלי בן-שם, אביו של קובי ז"ל. 'סגירת מעגל' היה מונח שנשמע מפי רבים במסע הזה. עבור אלי בן-שם, היה זה הביקור בבית-הקברות בוורשה, בקריאת קדיש על קבר סבו, אליעזר. בפעם הקודמת בה פקד מישהו את הקבר היה זה בנו, קובי ז"ל, במסגרת משלחת בית-הספר. "עמדתי לצאת עם בני קובי, לפני עשר שנים, כשהוא היה בשביעית", מספר אלי, "בסופו של דבר נאלצנו לבטל את הנסיעה המשותפת. וכשקובי חזר הוא הביא איתו קלטת, בה הוא נראה עם חבריו מרמת השרון, אומר קדיש על הקבר. כשהוא חזר אמרתי לו שכשהוא ישתחרר מהצבא אני חייב לעשות את הסיבוב הזה גם, לעשות סיבוב שורשים, ולעשות את זה איתו. לצערי הוא לא זכה".

הגשמת משאלתו של אלי, לא הייתה פשוטה כל-כך. בית העלמין היהודי בוורשה נוסד בשנת 1806, והקבר העתיק ביותר בו הוצב שנתיים לפני כן. מאז נקברו בו עשרות אלפי מתים והוא פעיל עד היום. המון עצים ירוקים, וביניהם לוחות קבר בזוויות משונות, חלקן אף שכובות על האדמה, כתוצאה מהגשמים והרוחות, וההזנחה. עשרות מחברי הקבוצה חברו לאלי בחיפושיו אחרי קבר הסבא. כל אחד מהנוכחים בקבוצה בחר לו בנתיב חיפוש אחר. אנשים התפרסו על פני שטח גדול, מפלסים דרכם, מתכופפים ומסיטים ענפים ארוכים. נזהרים שלא לדרוך על קברים שכבר כוסו בוץ ואדמה. שעה קלה נמשך כך החיפוש עד שנמצא הקבר, מספרו 110, והכל התקבצו סביבו. אלי אמר קדיש, ורב המשלחת, סא"ל הרב צבי, התפלל תפילת "אל מלא רחמים".

"אני חושב שצריך לברך על הרעיון הזה. זה שילוב מצוין שהוכיח את עצמו, גם עבור הקצינים וגם עבור המשפחות", מסביר אלי, המכהן כיו"ר ארגון יד לבנים "אנחנו משתדלים לבחור הורים שיש להם גם מסר להעביר. שבניהם היו ביחידות קרביות. שיש להם יכולת להעביר את עוצמת החוויה. אמרתי לקצין חינוך ראשי, שלדעתי חמישה ימים כמו אלה בפולין טובים יותר מאלף סדרות חינוך. הם נותנים לקצינים פרספקטיבה אחרת לחיים: להיות חיילים יותר טובים, אנשים יותר טובים. בפגישות הצוות שלנו, ישבו שני טייסי אפאצ'י. ניהלנו שיחות נפש והם דיברו על ההתלבטויות שלהם, זה מאוד ריגש אותי. היושר הפנימי שלהם, המוסר, המצפון שלהם, ההתלבטות כשהם יורים, ולפעמים טיל יכול לפגוע במקום הלא נכון. מאוד ריגשה אותי הפתיחות הזאת שלהם. אני חושב שהחוויה שחווינו ביחד פתחה אותם לקבוצה. אני חושב שזה מביא אותנו להיות חיילים יותר טובים, קצינים יותר טובים ואנשים יותר טובים".

ההפצצה שלא הייתה

אל טיסות אחרות, בזמנים אחרים, התוודעו חברי המשלחת באמצעותו של אורח מיוחד - אל וובר. יהודי, תושב פלורידה, איש צוות אוויר אמריקני שטס מעל אושוויץ במלחמת העולם השנייה. הוא אותר על-ידי אפרים קיי, מנהל הסמינרים עבור מחנכים מחו"ל בבית הספר להוראת השואה ב"יד-ושם", ומי שהיה אחד ממדריכי הקבוצה בפולין. לבקשת תא"ל נחושתן ובמימון חיל-חינוך, הובא אל פולין, למפגש עם טייסי חיל-האוויר וקציני הצבא בערב שהוקדש לנושא: מדוע לא הופצץ מחנה ההשמדה אושוויץ? שאלה היסטורית מטרידה. בתום הרצאה מקיפה שהשמיע תא"ל נחושתן, השמיע אל וובר מונולוג אישי מרתק.

"מה שקורה לי בימים אלה הוא כמו נס. להיות כאן איתכם מאוד מרגש אותי. זה פרק נוסף בתסריט הגדוש של חיי. כאשר פרצה המלחמה הייתי בן 20 ורציתי להיות טייס בצבא האמריקני. עברתי את המבדקים, התחלתי בלימודי טיסה, אבל זה לא הסתדר ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מכונאי מוטס קרבי. יצאתי ל-26 משימות מוטסות, שתיים מהם לא מוצלחות, נורינו ונפלתי פעמיים בשבי. פעמיים ברחתי.

"כשביקרתי בישראל, לרגל יום-הנישואים העשרים שלי, הלכתי עם אישתי ל"יד-ושם". שם ראיתי, על הקיר, מצד שמאל, צילומי אוויר. אמרתי לאישתי: כאן ממש טסתי. כאשר סיפרו לי שהיה זה מחנה הריכוז אושוויץ, הייתי המום. לא ידעתי בזמנו שזה מחנה ריכוז. איש מאיתנו לא ידע. הלכנו לתדריך בשלוש לפנות בוקר, ראינו מפה, סימנו לנו את נתיב הטיסה, נתנו לנו עוד קצת מידע על רוחות ומזג אוויר, וזהו. טסנו להפציץ מפעל, גשר, מה שלא היה. אף אחד לא אמר לנו שיש שם למטה מחנה ריכוז. בכלל, אמרו לנו רק כשהיינו באוויר מה אנחנו עומדים להפציץ, אם זה מפעל דלק, או גשר. ככה זה עבד.

"כשראיתי את התמונות ב"יד-ושם", התעורר בי כעס גדול, עלבון עמוק. המקום הזה, היינו ממש לידו, הפלנו פצצות בסמוך. נקודות הציון להפצצות שלנו היו בסביבות המחנה, ממנו והלאה. כאשר חזרנו מההפצצות האלה לא היה תחקיר, בשביל מודיעין ואיסוף מידע. לא שאלו אותנו אם פגענו, מה ראינו למטה, כלום. לא חשבתי על זה מעולם. עד אותה פעם כאשר מצאתי את עצמי ביד-ושם. ועכשיו, התחושה שיש לי, כשאני רואה את כל הצעירים שיושבים פה, ואני עוקב ויודע מה קורה בישראל, בכל המלחמות מאז 1948 - בכל הניסיונות הקשים שמדינת ישראל עברה ועוברת, אני אומר לעצמי ולכם: לעולם לא! לעולם זה לא יקרה שוב! אני כבר לא אהיה בסביבה, אבל אתם תהיו. ואתם תדאגו שזה לא יקרה שוב".

זה לא יקרה שוב - צירוף המילים הזה קיבל את המשמעות המיוחדת שלו באותו רגע כאשר שירת התקווה מפי חברי המשלחת הלכה והתחזקה, מתגברת על רעם מנועי המטוסים אשר חלפו מעל המסילה במחנה אושוויץ, פונים אל האופק הנמוך והקודר של שמי פולין, נבלעים בין העננים. הייתה זאת חתימה נוספת, חזקה ומיוחדת, על צוואתם האחרונה של מיליוני הנספים: לא עוד!

התקווה שבאה אחרי

את מסע משלחת צה"ל לפולין חתם ביקור בן שלושה ימים בקייב, בירת אוקראינה. מטרת הביקור הייתה הכרות, דו-צדדית, של קציני צה"ל והקהילה היהודית במקום. בשדה התעופה הבינלאומי בקייב קיבלו את פני ראשי המשלחת, אליה הצטרף קצין חינוך ראשי תא"ל אלעזר שטרן, שגרירת ישראל באוקראינה ובמולדביה הגב' נעמי בן-עמי, מר אלכס כץ, יו"ר הסוכנות היהודית באוקראינה ובמולדביה ונספח צה"ל ברומניה, האמון גם על אוקראינה, אל"מ גאנם חמאדה.

שביל הגישה לאנדרטה בבאבי יאר ארוך ומפותל, ומשעשינו דרכנו אל נקודת היעד נגלתה בפנינו תזמורת הצבא האוקראיני ונציגיו שייקחו חלק בטקס שנערך במקום. בצד הרחבה חיכו ילדי הקהילה היהודית והוריהם. האנדרטה בבאבי יאר הוקמה לזכר עשרות אלפי היהודים שנרצחו במקום. על מדרגות האנדרטה, שצורתה מנורה גדולה, הונח זר הזיכרון הישראלי וזר נוסף, אותו הניחו חיילי צבא אוקראינה ברוב טקס: לקול נגינת התזמורת נעו ארבעת החיילים המקומיים כשבראשם מפקדם, שלחו רגלם הימנית קדימה, עד שיצרו זווית של כמעט 90 מעלות מהקרקע. כך צעדו מספר צעדים עד שהסתובבו לכיוון האנדרטה, ולאחר החלפת הצדעות עם המפקדים הישראלים, הניחו את הזרים לצד הזר הישראלי. מחזה בלתי רגיל לעיניים ישראליות.

מיד עם סיום הטקס עטו הילדים שצפו בו מהצד לעבר הקצינים, שאלו אותם שאלות על החיים בארץ ועל שירותם הצבאי, ואלו מצדם, התעניינו במקצועות הלימוד שלהם ועל אורח חייהם בגולה.

סיום הפרק הטקסי בין שני הצבאות היה באנדרטת החייל האלמוני, המשקיפה על העיר קייב. שם הניח מפקד המשלחת, תא"ל עידו נחושתן, זר למרגלות האנדרטה שצורתה אובליסק צר וגבוה.

קהילה יהודית חיה ותוססת

היום בו נחתה המשלחת בקייב היה יום שישי והמשלחת שמה פניה לקיים קבלת שבת. הקצינים והנגדים צעדו ברחובות קייב - לבושים במדי צה"ל ומושכים מבטים סקרניים מכל עבר - עד שהגיעו לבית הכנסת. שולחנות ארוכים נפרסו לאורך אולם התפילה, ומשנסתיימה התפילה הצטרפו הילדים הקטנים לקצינים ולקצינות בשירת "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד". חלק מהילדים התרוצצו בין האורחים וליקטו את סיכות היחידה שלהם. בזווית העין ניתן היה לראות ילד שכבר עונד כנפי טיס של חיל-האוויר, והוא בן שש בלבד...

היום האחרון של המשלחת הישראלית הוקדש כולו לקהילה היהודית ולהכרת פעילותה של הסוכנות היהודית באוקראינה ובמולדביה. הבוקר נפתח בביקור בבית-הספר 'שמחה' של חב"ד בו לומדים כ-700 תלמידים. הקצינים סיירו בכיתות הלימוד השונות, התיישבו ליד התלמידים והתעניינו בחומר הנלמד. בעיקר התרשמו מהרמה הגבוהה בשיעורי המתימטיקה. התלמידים בכיתות הגבוהות שאלו שאלות בנושא הגיוס לצה"ל. תא"ל מיקי בראל, קצין משטרה צבאית ראשי, השיב לאחד התלמידים, שביקש לדעת האם השירות בצבא הוא חובה, כי "השירות הוא חובה, ומי שלא רוצה להתגייס מגיע בסופו של דבר אלי...". צחוק פרץ בקרב הקצינים, ולאחר שתורגמה התשובה לאוקראינית, חייכו גם הצעירים.

בבניין הסוכנות היהודית בקייב, נפגשו הישראלים עם משפחות של חיילים בודדים המשרתים בכל החילות בצה"ל. המשפחות שאלו, כמובן, שאלות על הצבא, וזאת מבלי שידעו על ההפתעה שציפתה להם מאוחר יותר: ועידת וידאו עם ילדיהם, שישבו אותה עת במשרדי אכ"א שבקריה. ההתרגשות הייתה רבה, והחיילים שבארץ, סיפרו להוריהם באוקראינה על שירותם הצבאי.

"המשלחת הזאת היא שונה. משום שהיא התחילה בשורשים של העבר האפל שהיה לנו בפולין, ועברה לאוקראינה", אומר תא"ל עידו נחושתן, ראש המשלחת, "כאן הדגש הוא אחר, והוא שמחבר אותנו לקהילה יהודית חיה ותוססת. חיבור של קצינים בצה"ל עם קהילה יהודית בגולה, במקרה הזה בקייב, הוא נושא בפני עצמו: חלק מהביצור שלנו כחיזוק מדינת ישראל, בכל המובנים, לא רק מבחינה ביטחונית, גם מבחינה חברתית, מבחינה כלכלית, הוא גם הקשר עם כל קבוצות הגולה שישנן. התחברנו כאן למשהו אחר לגמרי שהוא קהילה שאותה אנחנו רוצים לרתום לעתיד.

"קשה פה להסביר לאנשים את המשמעות של קצינים, אבל הם מבינים את זה, אני מניח. קציני צה"ל במדים, מתארחים בבית הכנסת בשבת, אצל הקהילה היהודית באוקראינה, בבית כנסת שלפני חמש-עשרה שנה היה בכלל תאטרון בובות, או מועדון פועלים. לפני חמש-עשרה שנה משלחת של צה"ל במדים לא הייתה יכולה לבוא הנה ובטח לא להתארח בקהילה היהודית. והנה הדבר הזה קרה. בפעם הראשונה".

עוד באותו מדור

ורטיגו וירטואלי

הסימולטור החדיש שהוצב בבסיס חיל-האוויר בחצור מאפשר לטייסי מערך ה-F-15 להתאמן במצבים אותם לא ניתן לתרגל במציאות כמו נטישה או טיפול בשריפה תוך כדי טיסה. אומנם הרוח לא עוברת מעל לכנף והפחד מהתרסקות לא קיים, אך התחושה, היא כמעט כמו הדבר האמיתי

בחדר המבצעים של טייסת "הקוברות הדרומית"

השמש כבר עמדה לשקוע כאשר הגעתי לבסיס חיל- האוויר במרכז הארץ, מסמלת לי שעוד מעט נגמר היום. אבל בשבילי ובשביל רוב האנשים בטייסת "הקוברות הדרומית" היום עוד רחוק מאוד מלהסתיים. כשנכנסתי לחדר המבצעים גיליתי שזה עתה נדחה מבצע שתוכנן להתבצע באותו הערב. כל בנות המבצעים נושמות לרווחה. לא רק שהן נמצאות במהלכו של תרגיל מתמשך בבסיס אלא שבנוסף לכך נמצאת הטייסת במצב של כוננות. שתי פקמ"ציות (פקידות מבצעים) דפנה ולורן, מתפעלות עכשיו את חדר המבצעים, גם הקמב"צית (קצינת מבצעים) שרון נמצאת בחדר. כולן יושבות מול שני מסכי המחשב בחדר המבצעים, כשביניהן לבין המסכים ממוקמת שורה של מכשירי טלפון שלא מפסיקים להשמיע את קולם. זהו לב הטייסת. המקום בו הכל מתחיל ונגמר. פה מודיעים על הזנקה ופה מחזירים את הציוד