בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 152 (253) 01/08/03

כתבות

לא קלה דרכנו

סיפורה של טייסת "המסוקים הקלים" הוא סיפורן של 35 שנות מרדפים, מלחמות ובטחון שוטף. סיפורם של האנשים שפינו פצועים, זיהו מחבלים, הטיסו מפקדים ו…צמיגים עם סמים. מסוקים קטנים עם סיפורים גדולים.

נתנאל שלומוביץ ואור יעקב, צילום: קרין דנון וגל חמו

טייסת "המסוקים הקלים" הוקמה בשנת 1967, לאחר מלחמת ששת–הימים וכלקח ממנה שהביא להגדלת כוח המסוקים בחיל–האוויר. במהלך השנים עברה הטייסת אין ספור גלגולים מיום הקמתה ועד היום, הן מבחינת מסוקיה והן מבחינת אופי המשימות אותן ביצעה. ביומה הראשון, הפעילה הטייסת 13 מסוקי בל–47, שנלקחו ממגמת המסוקים בבית–הספר לטיסה, ומסוק אלואט II בודד שהובא מטייסת "הגמל המעופף". בחודשים הראשונים של פעילות הטייסת הוחלפו בהדרגה מסוקי הבל במסוקי אלואט חדשים שנקנו באיטליה. בספטמבר 1968 הוצא הבל האחרון משירות.
שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1971, שינתה הטייסת את אופייה פעם נוספת, כאשר קלטה שישה מסוקי סייפן, הראשונים מני רבים. בשנת 1975 הושבתו מסוקי האלואט ובאותה שנה נקלט מחליפו, מסוק האנפה (בל–212). בשנת 1984 הוגדל סד"כ המסוקים בטייסת כשהצטרף אל שורותיה מסוק הסייפנית - דגם חדיש יותר של הסייפן בעל קיבולת נוסעים מוגדלת, ומנוע חזק יותר. בסוף שנות השמונים הופסקה פעילות האנפה בטייסת, ומאז מפעילה הטייסת סייפנים וסייפניות בלבד.

תקופת המרדפים
בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, הגבולות עם ירדן ומצרים הפכו למוקד פעילות מרכזי עבור הטייסת. מיומה הראשון, תפקידה העיקרי של הטייסת היה תובלות מפקדים - אלופים, מפקדי אוגדות ואפילו מפקדי גדודים. למרות זאת, חדירות בלתי פוסקות של מחבלים דרך גבול ירדן ושל אנשי מודיעין, כוחות קומנדו וסוחרים דרך גבולות אחרים, הובילו להקמת גף נוסף של הטייסת - גף ג'יפטליק שהוקם בבקעת הירדן, בסמוך לגבול הירדני.
מדי בוקר, ביצע מסוק אלואט ועליו טייס בודד (באותה התקופה נהוג היה בטייסת לטוס ללא טייס משנה) וגשש, סיור לאורך קו הגבול הירדני, בחיפוש אחר סימני חדירה. "היינו יורדים לשם לפנות ערב ועושים שם את הלילה", מספר סא"ל (מיל') ברוך לבנון, טייס בטייסת מאז שנת 1969. "לאלואט לא הייתה כשירות לבצע טיסות לילה. טייס בודד היה צריך להגיע לג'יפטליק בערב על מנת לבצע סיור באור ראשון למחרת".
הסיור האווירי כלל טיסה בגובה מאה רגל - גובה נמוך פי שלושה מגובה הבטיחות המינימלי אותו הגדיר חיל–האוויר באותה תקופה. "הטייסת קיבלה אישור מיוחד לטוס בגבהים נמוכים", נזכר לבנון. "כיום הגבלה כזו נראית מגוחכת, מפני שכיום מסוקים טסים בגבהים נמוכים בהרבה, אבל באותה תקופה זה נחשב התאבדות ממש".
בדומה להיום, השתרעו במקביל לגדר הגבול שבילי טשטוש. סיורים קרקעיים קבועים, לאורך אותם שבילים, נתמכו על–ידי הסיור האווירי של מסוק האלואט. "שבילי טשטוש הם ממש כמו פודרה", מתאר לבנון. "כל נגיעה קלה שבקלות משאירה סימן. לכן נהיינו מומחים בזיהוי חדירות. ולא רק עקבות מחבלים. עם הזמן למדנו לזהות ולהבדיל בין עקבות ארנב, נמייה, תן או אפילו ציפור".
כאשר היו מתגלים סימנים לחדירת מחבלים וחדירות אכן נתגלו לפחות אחת לשבוע, היו נכנסים הכוחות הקרקעיים ומסוק הסיור לנוהל מרדף. "היה יותר משביל טשטוש אחד - זו הייתה מערכת של שבילים", משחזר לבנון. "לכן היינו טסים משביל לשביל - לראות מהיכן מתחילות עקבות. כך לפחות ידענו באיזה תא שטח נמצאים המחבל או חוליית המחבלים.
"המרדפים האלה היו נמשכים לפעמים כל היום. בזמן המרדפים, תפקידנו לא היה להיות רק 'עיניים בשמיים'. סיפקנו עזרה ממשית לכוחות הקרקע. היינו מטיסים מפקדים ולפעמים גם כוחות. אבל תפקידנו החשוב ביותר היה לספק לחיילים מים. בתקופת הקיץ, החום באזור הבקעה הוא בלתי נסבל. המרדפים והסיורים היו יכולים לקחת יום שלם - ללא מנוחה".
לא פעם, מצא עצמו מסוק אלואט תחת אש או קרוב לפיצוץ מטען חבלה. "המחבלים שהסתננו מעבר לגבול היו מטמינים מטעני חבלה רגישים לרעידות", מספר לבנון. "גם לי זה קרה. מטען התפוצץ תחתיי, ולמרות שטסתי בגובה, ההדף זעזע את המסוק - הלם מוחלט. הרגשתי כאילו נותרתי באוויר עם הסטיק אבל בלי מסוק. למזלנו, אף לא אחד מאותם פיצוצים גרם לפגיעה של מסוק או טייס".  

פרש בודד 
ביום שישי, ה–5 באוקטובר 1973, ערב יום כיפור, הוזנקו כל אנשי טייסת "המסוקים הקלים" לתדריך חירום בבסיס חיל–האוויר בשדה דב. מלחמת יום הכיפורים פרצה ביום המחרת. במטרה לתת מענה מיידי בכל חזית, פרסה הטייסת למספר מוקדים: רפידים בדרום, מחניים בצפון, ירושלים ושדה דב. בכל מוקד הוקם גף חירום, משם פעלו מסוקי הטייסת בזמן המלחמה.
מלחמת יום הכיפורים הייתה למעשה המלחמה הראשונה בה השתתפה הטייסת. תורת הלחימה, במיוחד בכל הנוגע להתנהלות הטייסת בלחימה, עוד לא הייתה בשלה, והתגבשה תוך כדי המלחמה.
"ביום הראשון של המלחמה הטסתי את אל"מ דב תמרי, סגן מפקד אוגדת "ברן" (אלוף אברהם אדן), לבלוזה, בסיני", מספר סא"ל (מיל') לבנון. "בדרך טסנו מעל ציר תנועה ראשי. על הדרך נסעו כלי רכב שלנו ופתאום שמנו לב שאחד מהם עולה באש. הנחנו שמנוע הרכב התקלקל והתלקח - תופעה שכיחה למדי. חגנו מעל הרכב כמה דקות. ראינו חיילים רצים אל החולות, בורחים מהרכב. הבנו שהכל בסדר ואין פצועים, אז המשכנו לבלוזה. מאוחר יותר, באותו היום, סיפרו לנו על כוח קומנדו מצרי שתוקף שיירות על הכביש. באותו הרגע הבנו עד כמה סיכנו את עצמנו כאשר שהינו מעל אותה שיירה. לוקח זמן עד שהראש עובר מתודעה של מצב רגיעה למצב מלחמה. יש תהליך שבו אתה צריך להרגיל את עצמך לחשוב אחרת, להתנהג אחרת, להגיב אחרת".
כמעט שנתיים עברו מאז קלטה הטייסת את מסוקי הסייפן הראשונים. עם הצטרפותם לסד"כ, הפכה הטייסת כשירה לטיסות לילה - יכולת שנוצלה רבות במלחמת יום הכיפורים. עם פרוץ המלחמה השתתפו מסוקי הטייסת במגוון משימות - תובלות מפקדים, העברת ציוד וחומר מודיעין, סיורים ותצפיות לאורך צירי תנועה.
ככל שנמשכה המלחמה, השתנה אופיה של הטייסת. "היופי בעבודה שלנו זה שלא היינו קשורים בכלל לחיל–האוויר - היינו צמודים לאוגדה", אומר לבנון. "היינו בשטח - פרש בודד. לא היינו צריכים אישור של בקר טיסה להמריא. היינו מודיעים בקשר אחרי שהמראנו, אם בכלל. פשוט כי לא היה זמן. זה היה בלתי אפשרי לעקוב אחרי כמות הטיסות האדירה שביצענו. הקשר שלנו היה עם הכוחות הירוקים. כך נוצר מצב שבו היה בידינו חופש פעולה כמעט מוחלט. הייתה לנו אפשרות ליזום, להציע עזרה".
עם התפתחות המלחמה, התרחב מגוון הפעילויות של הטייסת. במקרים רבים, היו אלו דווקא יוזמות הטייסים בשטח, שבזכות הקשר הצמוד לכוחות הקרקעיים, ביצעו משימות יוצאות דופן. היוזמות באו לידי ביטוי בשיטות סריקה ותצפית חדשות. "באחד מימי הלחימה, נורתה אש מרגמות כבדה לעבר כוחותינו", נזכר לבנון. "ראינו שהפגזים פוגעים באופן מדויק, מדויק מדי. נפגעו מבנים, שיירות, חניונים של טנקים וסוללות ארטילריה שלנו. הבנו שמישהו מכוון אותם. מישהו יושב בשטחינו, ומעביר לצד השני נקודות ציון מדויקות. הצענו את עצמנו לעזור בחיפוש אחר המטווחים. ואכן מסוק סייפן של הטייסת נשלח לאתר את כוח האויב, שלבסוף נתגלה ככוח קומנדו מצרי, כ–60 קילומטרים בעומק שטח ישראל.
סוג פעילות נוסף, בו עסקה הטייסת בזמן המלחמה, הוא טיווח ארטילרי אווירי. מספר פעמים נשלח מסוק סייפן, מלווה בסייר, אל מאחורי קווי האויב ושידר את נקודות הציון של כוחות האויב, לסוללות התותחים הישראליות.
נתוני הטייסת במלחמה מרשימים: 650 גיחות, מתוכן שמונה גיחות לפינוי נפגעים, 336 לתובלת כוחות, 88 סיורים ו–218 משימות נוספות. בסך הכל 946 שעות טיסה. כל זאת באמצעות עשרה מסוקי אלואט ו–12 מסוקי סייפן.

"המסוק, אני והכוח המצרי"
בתום המלחמה, חזרה הטייסת אל בסיס האם במרכז הארץ. למרות שהלחימה הסתיימה, לא חדל הצורך בטייסת סיור ותצפית. מהר מאוד חזרה הטייסת לשגרה העמוסה של סיורים לאורך קווי הגבול, מרדפים אחר מסתננים והובלת מפקדים לנקודות שונות.
"היינו עושים תורנויות בגף שהיה קיים ברפידים" מספר סא"ל (מיל') איציק מרשנד, טייס צעיר בטייסת באותה תקופה. "היינו עושים סיורים על הקו בשעות הבוקר המוקדמות. היה מקובל באותה תקופה שצוות המטוס יכלול טייס ובזמן הסיורים גם גשש. לפעמים היינו יוצאים למשימות באזור סיני. זו הייתה חוויה מהנה. במשך יום שלם אתה לוקח נוסעים, מוריד נוסעים, נוחת במקומות, מתדלק מחביות בשטח והכל לבד. זה היה כיף, מאוד נחמד. היה לנו זמן לחשוב.
"אחד המקרים שזכורים לי באותם ימים, קרה בזמן סיור בוקר בשנת 1975. היינו מוציאים את הסיורים עם אור ראשון. תוך כדי סיור, אני מוצא את עצמי טס מעל קבוצת חיילים, עומדים במסדר בוקר, בסמוך למאהל במדבר. כשהסתכלתי מקרוב שמתי לב שאלו לא חיילים שלנו - טסתי ממש מעל מחנה מצרי. הם לא עשו שום דבר, אני הסתלקתי, ובזה סיימנו את העניין. זו באמת דוגמה טובה להדגיש את העובדה שאת רוב המשימות שלנו עשינו
לבד - רק אתה, מפה, מצפן והשמיים. לא תמיד היה קל לזהות את קו הגבול עם מצרים. הוא לא היה מסודר והשתנה מפעם לפעם. אם הראות הייתה מעט בעייתית, מזג–האוויר לא היה אופטימלי לטיסה, או שהיית מוריד את העיניים לרגע, היית יכול למצוא את עצמך סוטה מהנתיב".
גם אחרי המלחמה, המשיכו צוותי הטייסת במרדפים האוויריים. "עשינו המון מרדפים. בדרך–כלל אלו היו סוחרי סמים או אנשי מודיעין", משחזר מרשנד. "לא פעם תפסנו סמים שהוברחו ממצרים. אם הגשש היה טוב, והיינו עובדים מהר, היינו מוצאים. באחת הפעמים גיליתי צמיגים, ובתוכם סוליות סמים. המבריחים נהגו למלא את החלק הפנימי של הצמיג בשקי חול ובנוסף, כמובן, את הסמים. לאחר מכן הם היו זורקים את הצמיג לים, ובגלל משקלם של שקי החול, היה שוקע הצמיג למצולות. אחרי מספר ימים היה החול נשטף, ובכך מקל את כובד הצמיג, וזה היה צף לגובה פני המים. הצמיג היה נסחף מהים לכיוון החוף, וכעבור מספר שבועות היו אוספים אותו הסוחרים בחופי הארץ.
"כשאתה עושה סיור ואתה רואה צמיג על החוף - זה ברור שזה לא סתם. במקרים כאלו היינו פשוט נוחתים ואוספים אותם אל המסוק. יכלנו להריח את הסם, למרות שהסוליות היו לכאורה אטומות. הריח היה חריף מאוד. כמובן שדיווחנו על הממצאים; לקחנו את כל הצמיגים והבאנו אותם למשטרה הצבאית ברפידים.
"כשהחזירו את סיני, הפסקנו לעשות סיורים על גבול מצרים", מסכם מרשנד. "נחתם הסכם השלום, ולא היה יותר צורך בסיורים מוטסים".

"ג'יפ מעופף"
לא חלף זמן רב מאז החזרת סיני ושוב נקראה הטייסת לשדה הקרב והפעם בלבנון. "היינו המון בשטח", מספר סא"ל (מיל') מרשנד. "תפקידנו העיקרי במלחמת לבנון היה להטיס בכירים ממקום למקום. במלחמה עצמה היינו צמודים למפקדי הגייסות, לאלוף הפיקוד, לאלופים בכלל. היינו מלווים אותם והם היו עוברים בין הכוחות. היינו עוזרים מעט בלהביא אנשים מלבנון ובחזרה, אבל את רוב העבודה עשו מסוקים גדולים יותר".
בשל תוואי השטח ההררי בלבנון, מפקדי הכוחות הקרקעיים נזקקו, יותר מתמיד, למסוקי הסייפן. " בשטח היה בלאגן", מספר סא"ל (מיל') לבנון. " היו מקרים בהם למפקד האוגדה לא היה ברור מה קורה באגפים שלו. כוחותיו היו מפוזרים בין ההרים בלבנון. אי–אפשר לשלוח ג'יפ על גבעות והרים ללא שבילים. נהגנו להציע למפקדים לסייר איתנו. כמות השטח שניתן לכסות עם רכב ביום שלם, ניתן לכסות עם סייפן בשעה אחת. ומלמעלה - רואה המפקד תמונת הקרב בהירה בהרבה".
האיום העיקרי על הסייפן באותה מלחמה היה טיל הכתף - אחד מכלי הנשק המועדפים על ארגוני המחבלים. "אחד הדברים האופייניים לסייפן הוא חתימת חום נמוכה", אומר מרשנד. "קשה מאוד לטיל מתביית חום להינעל עליו. המנוע הוא קטן, והחום מתפזר, ולכן קשה מאוד לתפוס את הנקודה החמה.
"באחת הפעמים, הטסתי את האלוף אמנון ליפקין–שחק, לימים הרמטכ"ל. טסנו בגובה 2000 רגל, כשפתאום אני מבחין בשובל של עשן לבן חולף לצד המסוק - ירו עלינו טיל כתף. הטיל בא מאחור, וחלף קדימה - הוא פיספס אותנו בקושי. במסוק גדול יותר, הוא היה פוגע".
במלחמת לבנון, ביצעו מסוקי הסייפן משימות רבות: גיחות לפינוי פצועים, תובלות מפקדים, תובלות סער, הכוונת כוחות, וסיורים. בסיומה של המלחמה, ביצעה טייסת "המסוקים הקלים" 455 גיחות, ב–825 שעות טיסה.
לאחר מלחמת לבנון, המשיכה הטייסת לבצע משימות תובלת אלופים ברחבי הארץ והעברת כוחות ללבנון. לא עבר זמן רב עד שמצאה עצמה הטייסת בפעילות מסוג ישן–חדש. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, טסו בטייסת גם סייפניות שהצטרפו לשירות שלוש שנים לפני כן. וכך חזרו מסוקי הסייפן והסייפנית, לבצע סיורים לאורך קו–התפר. משימות נוספות כללו איתור מבוקשים, העברת כוחות והטסת מפקדים לשטח.
במלחמת המפרץ, בשנת 1991 קיבלה על עצמה הטייסת משימה ייחודית - איתור נקודות הפגיעה של טילי סקאד. "הסייפנים היו מפוזרים בכל רחבי הארץ", מספר סא"ל ע', מפקד הטייסת. "בסופו של דבר, אין תחליף להסתכלות בעיניים. בין אם זה בדרום, בצפון או במרכז, צריך מישהו שיוכל לזהות היכן נוחת הטיל ולאן לשלוח את כוחות ההצלה. חשוב לזכור שהיה חשש כבד שהעיראקים ישתמשו בנשק לא–קונבנציונאלי. טייסים היו כאן בכוננות של שבע דקות להמראה ואכן הוזנקו לכל נפילת טיל בארץ".

מישהו משגיח מלמעלה
עד פרוץ אירועי "גאות ושפל" בשנת 2000, המשיכה טייסת "המסוקים הקלים" לבצע את משימותיה הרגילות שכללו בעיקר תובלת אלופים. עקב ניסיונות החדירה המתמשכים של מחבלים לשטחי הקו הירוק בשנים האחרונות, חזרה הטייסת למלא את תפקידה הכל–כך מוכר - מרדפים.        
ניתן לשים לב לשינוי שחל בתפיסת יחסי העבודה של הטייסת עם הכוחות הקרקעיים. מאז מלחמת ההתשה הפנימה הטייסת את הצורך בקשר הדוק עם הלוחמים בשטח - כך גם הבינו מפקדי הכוחות הקרקעיים את הפוטנציאל הגלום בעובדה שכלי–טיס עומד לרשותם.
"לעיתים קרובות אנו מצרפים מח"ט או מג"ד לטיסה, כדי שיוכל לראות כיצד נראית הגזרה מלמעלה", מספר סא"ל ע'. "וזה אכן פוקח את עיניהם. פתאום הם שמים לב לדברים שלא היו יכולים לדעת מבלי להתבונן ממעל. לא פעם אומר לי מג"ד, 'איזו טעות. אני שמתי את המחסום פה, אבל זה בכלל לא רלוונטי כי אפשר לבוא מכאן'.
"כיום, בזמן סיור בשטחים, אנו מדברים עם הג'יפים בשטח כל הזמן. לפני מספר שבועות קיבלנו מידע על מכונית תופת שאמורה לצאת לפיגוע בקרוב. המידע שניתן לנו היה על כלי רכב בעל סימנים מסוימים. בעודנו מסיירים מעל ומסביב לעיר, הגיעו לידינו נקודות הציון של בית המחבל. טסנו לכיוון הבית ובו בזמן דיברנו עם המג"ד בקשר וכיוונו את כוחותיו אל הבית דרך סמטאות העיר. באותו מקרה התגלה המידע ככוזב, אך לא תמיד זה כך".
"אנחנו אכן מקבלים תגובות חיוביות מצד כוחות הביטחון. זו הרגשת סיפוק אדירה. אי–אפשר למדוד את מספר הפיגועים שמנענו בעזרת אותן משימות איתור מחבלים. זה בלתי–אפשרי. אבל כאשר אנו מקבלים שיחת טלפון, ובה מספרים לנו שבזכות פעולתנו נמנע פיגוע, אין הרגשה טובה מזו בעולם".
סייע בתחקיר: רס"ן מוטי חבקוק

עוד באותו מדור

רישום לזכות

חיל-האוויר שומר אמנם תיעוד היסטורי מדויק של כלי הטיס שעברו תחת ידיו, ושל האירועים שעיצבו את הווייתו. אולם רס"ן (מיל') מיקי עמית, איש צוות-אוויר בעבר, וצייר בהווה, מציע תוספת אישית ומקורית לתיעוד הרשמי. משך שנים עקב עמית במכחוליו אחר מטוסי חיל-האוויר, ורשם את אירועיו המרכזיים. התוצאה לפניכם

אין טייסים פה

החודש לפני 32 שנים, באוגוסט 1971, הוקמה טייסת המל"טים הראשונה בחיל-האוויר. סיפורם של הקשיים, ההצלחות, הציפיות וההישגים. מגיחת צילום בעיראק ועד הפלה של מיג סורי. טור היסטורי ללא טייס