בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 139 (240) 01/06/01

זמן אוויר

אושוויץ: ההפצצה שלא היתה

תעודות היסטוריות ועדויות של ניצולים מוכיחות כי באביב 1944 ידעו בעלות-הברית על הנעשה במחנה ההשמדה אושוויץ. בשנים האחרונות הגיעו לידי חיל-האוויר שמונה סרטי צילום ובהם תצלומי אוויר של המחנה, אשר פוענחו כדי לברר עד כמה ניתן היה להבין את המתרחש שם. דני חנוך, ניצול שואה, פרופ' יהודה באואר מ"יד ושם" ואריה ברנע, בעבר ראש תנועת "לפיד" להנחלת לקחי השואה, מנסים לענות על השאלה: מדוע לא הופצצו מחנות ההשמדה?

יואב רוזן

ב-7 באפריל 1944 החלו רודולף ורבה ואלפרד וצלר, שני אסירים יהודים באושוויץ, בהכנות למבצע בריחה שנראה בלתי אפשרי. שלושה ימים התחבאו בין ערימות עצים שהונחו בסמוך לגדר המחנה. לאחר שהחיפושים אחריהם הסתיימו, השניים נמלטו וכעבור שבועיים הגיעו לז'ילינה שבסלובקיה - שם השמיעו עדות מצמררת בפני נציגים יהודים. העדות כללה, בין השאר, אומדן של מספר הנרצחים עד אז (כ- 1,750,000) ואת עובדת תיכנון הוצאתם להורג של 800 אלף יהודים מהונגריה ו-3,000 מצ'כיה.
צ'סלב מורדוביץ' וארנושט רוזין, שני אסירים יהודים אחרים, נמלטו מאושוויץ ב-27 במאי והגיעו לסלובקיה ב-6 ביוני. השניים מסרו מידע עדכני יותר, שנוסף לעדות הראשונה. בין השאר, דיווחו על הגעת 3,000 יהודים מיוון ועל תחילתו של רצח יהודי הונגריה. כעבור שישה שבועות, בדרך-לא-דרך, הגיעה גירסה תמציתית של הפרוטוקול לשווייץ ומשם - לידי בעלות-הברית. הפרוטוקול כולו, המחזיק כ-30 עמוד, היווה עדות מפורטת ראשונה על הנעשה בתחומי אושוויץ.
לפני שנים אחדות, נמסרו לידיו של אלוף (מיל') יהושע שגיא, בזמנו ראש אגף המודיעין בצה"ל, תצלומי אוויר שבוצעו על-ידי בעלות-הברית בזמן המלחמה. ברשות חיל-האוויר מצויים כיום שמונה סרטי צילום שונים, מהתקופה שבין אפריל 1944 לינואר 1945, בהם נראים מחנה אושוויץ ומתקניו בפירוט רב. ב-1995 לקח על עצמו חיל-האוויר את עבודת הפיענוח של החומר המצולם בניסיון לענות על השאלה האם ומה היה ניתן לדעת ממנו על הפעילות באושוויץ.
תצלומים ברורים של מרחב אושוויץ, על מחנותיו השונים - אושוויץ I, אושוויץ II (בירקנאו) ואושוויץ III (מונוביץ) - פוענחו. מבנים נוספים, כמו רציף הרכבת למחנה, מכון הרנטגן בו נערכו ניסויים בקרינה, מפעלי "אי.גה. פארבן" הסמוכים, המשרפות ואף אסירים העומדים בתור לתאי הגזים - זוהו בבירור. הם, כעדות ראייה למה שקרה, מעלים את השאלה עד כמה התעמקו אז בחומר המצולם ובאיזו מידה העלימו ממנו עין.

"ראינו את המטוסים חולפים בשמיים" "ראיתי מטוסים חולפים מעל אושוויץ, אבל הם לא הטילו פצצות", מספר דני חנוך, ניצול שואה, כיום יועץ ומפתח מערכות ייצור ואריזה. "הייתי באושוויץ-בירקנאו במשך שנה, אבל בשנה הקריטית: 1944". באותה שנה נרצחו שם, לפי הערכות, כחצי מיליון איש. זאת בזמן שאותן עדויות ממשיות, מפורטות, יצאו החוצה אל המערב ואיתן הבקשה להפציץ את המחנה. חנוך טוען שהיה אפשר למנוע את הרצח, לפחות בחלקו, על-ידי פגיעה מן האוויר בארבע המשרפות של אושוויץ ובארבעה-חמישה צמתים מרכזיים של מסילות הברזל שהובילו למחנה. "בכך היתה נגמרת הפרשייה", הוא אומר. "ב-44' גרמניה כבר לא היתה חזקה כפי שהיתה".
כילד בבירקנאו, עסק במה שנקרא "עבודה פרודוקטיבית". "פיניתי את הבגדים של המומתים על הראמפה המפורסמת שם. היינו האחרונים לראות את האנשים לפני שנכנסו לתאי הגזים", הוא מספר, "וגם ראינו את המטוסים טסים מעלינו, אבל הם לא היו עושים דבר. בטח, הם היו מפזרים שביבי אלומיניום, כדי להטעות את סוללות הנ"מ שבאיזור, אבל משם ממשיכים הלאה, להפציץ מקומות אחרים, אפילו במרחק של ארבעה קילומטרים וחצי מאיתנו בסך-הכל, בבונא".
חנוך נולד ב-1933 בקובנה שבליטא, הילד הצעיר מתוך שלושה. אביו היה סוחר עצים. ב-1940 נכנסו הסובייטים לליטא. שנה לאחר-מכן נכנסו לשם הנאצים, ומשפחתו הועברה לגטו קובנה. מאוחר יותר, הועברו ברכבת דרומה, למחנות. ליד שטוטהוף, המשפחה הופרדה: גברים ונשים לחוד. הוא הגיע יחד עם אביו ואחיו למחנה עבודה ליד דכאו. בהמשך, הופרד מהם ועבר בין מחנות שונים. לבירקנאו הגיע ב-1944 והיה שם עד תחילת 1945. "אז לקחתי חלק באותה צעדת מוות מפורסמת, יחף, בקור של 35 מעלות מתחת לאפס. הצעידו את האנשים לקראת הסוף. הגרמנים ניסו לטשטש את מה שעשו". ב-4 במאי שוחררו על-ידי ה- Rainbow Division הארבעים ושתיים של צבא ארה"ב.
לאחר השחרור, יצא דני לחפש את אחיו. למרות הסיכוי הקלוש, הם נפגשו בבולוניה. משם המשיכו במסע פתלתל, במהלכו המתינו כשנה באיטליה, עד ההגעה ארצה. "הגעתי לבירקנאו ונשארתי בחיים מסיבה לא מובנת", הוא אומר. מאז חזר לשם פעמים רבות כמלווה משלחות נוער. השאלה הגדולה שהוא שואל עד היום היא מדוע לא הפציצו את אושוויץ. כ"תושב אושוויץ", כפי שהוא מכנה את עצמו, היה עד ראייה לנוכחות האווירית של מטוסי בעלות-הברית בשמי המחנה. היום הוא יכול לומר בביטחון שהוא לא מוצא תשובה, מלבד מה שהוא מכנה "אנטישמיות מזוקקת". האמצעים, כמו גם המידע, היו קיימים - אך הבקשות הרבות להפציץ נתקעו בדרגים המדיניים.
ב-1944 חלפו מפציצים באופן סדיר מעל אושוויץ. הם המריאו משדה-התעופה של בעלות-הברית בפוג'ה שבדרום איטליה, מרחק 2.5 שעות טיסה משם. ביום היו טסים מפציצי B-17 אמריקאיים ובלילה - מטוסי לנקסטר בריטיים. הם היו חולפים בשמי אושוויץ וממשיכים מזרחה, להפציץ את וורשה. "ראיתי אותם הרבה, מטוסים מבריקים. זה כבר לא היה סוד ב-44'. לא היתה בעיה להפציץ את אושוויץ", קובע חנוך. "זה היה במסלול. רק היו צריכים לרצות. זהו, לדעתי, אחד הפשעים הגדולים של האנושות; העולם עמד מנגד ולא עשה את המעשה ההומניטרי המתבקש.
"צריך להבין את תחושת הדמורליזציה הגדולה שלנו כאסירים במחנה", מסביר חנוך. "רואים מטוסים בשמיים, אבל הם חולפים; העולם שכח אותך. היום, אפילו בפרספקטיבה של קוסובו, אפשר לומר שמעט מאוד כוח נדרש כדי לפגוע בלוגיסטיקה הנאצית, מכיוון שמדובר במאות אלפי אנשים שקובצו מכל אירופה. אם לא היו צמתים, הרכבות לא היו יכולות לעבור. בסך-הכל מדובר בעובדה היבשה הזו: אושוויץ-בירקנאו, 1944; מטוסים עוברים מעל ולא מפציצים. הם משאירים את האנשים למטה ללכת לתאי הגזים, להשמדה. והאנשים שיכולים להשפיע יודעים על כך".
לא כל העובדות בנושא, אומר חנוך, נחשפו. לדבריו, קיימים עדיין מסמכים רבים בארכיון חיל-האוויר האמריקאי שנותרו חסויים. הוא מבקש לקרוא את פיענוח תצלומי האוויר ואת דו"חות המודיעין ולברר אצל מי בדיוק ובאיזה דרג של קבלת ההחלטות נתקעה הבקשה. את הגירסה שלפיה הוחלט לא להפציץ כדי לא לפגוע באסירי המחנה, מבטל חנוך: "אלו שטויות. מדובר במחנה השמדה, בית-חרושת למוות; מקום שהושמדו בו שני מיליון איש. ואם כמה היו נפגעים מההפצצה, הלוואי והיו נגאלים כך. אם היו נפגעים, אלה היו אנשים שגורלם בלאו-הכי נחרץ".

 

"רק ביוני 44' ידעו בצורה מדויקת" "איש לא פיענח ב-44' את תצלומי האוויר המדוברים ולכן לא ידעו שהמבנים - שאנו יודעים היום שהיו תאי גזים ומשרפות - היו מה שהיו", אומר פרופ' יהודה באואר, יועץ אקדמי ב"יד ושם". "לא כל בניין עם ארובה הוא תא גזים. בעלות-הברית ידעו בצורה מדויקת על המתה בגזים באושוויץ רק ביוני 44'", הוא מוסיף, בהתייחסו לדו"ח הבורחים מאושוויץ, שנכתב וסוכם ב-27 באפריל וכלל גם תרשים של תאי הגזים ומיקומם. "אבל זהו רק צד אחד של העניין", אומר פרופ' באואר. הוא מציג פרספקטיבה שונה מעט של האירועים.
צדו השני של העניין נוגע, לדבריו, להחלטה של ראשי המטות שהתקבלה בינואר, כחמישה חודשים קודם-לכן. "ב-2 ביוני, באופן מקרי לחלוטין, יצאו שתי בקשות: האחת, מהסוכנות היהודית בירושלים והשנייה, ממשרד המנהל של אגודת ישראל בארה"ב. בשתיהן התבקשו בעלות-הברית להפציץ את המחנה. אך אז עוד לא ידעו היכן תאי הגזים. המידע הזה התקבל, כאמור, כמה ימים מאוחר יותר, לקראת סוף החודש. התאריכים סמוכים מאוד". ב-4 ביולי התקבלה תשובה אמריקאית, המתייחסת לאותה החלטה מינואר. נאמר בה שהוחלט שלא יוסטו כוחות צבאיים לטובת מטרות אזרחיות, מאחר וכל המאמץ צריך להיות מופנה לטובת המלחמה. מניעת רצח אזרחים היתה בבחינת מטרה אזרחית ולא צבאית. "ההחלטה הזו קדמה לעדויות הבורחים ולא היתה קשורה כלל ליהודים", הוא אומר.
פרופ' באואר נחרץ מאוד בדבריו. "בראשית יולי הגיעה פנייה נוספת של הסוכנות אל שולחנו של צ'רצ'יל והוא אמר שחייבים להפציץ. הבקשה הועברה לשר האווירייה הבריטי, שטען כי אין כל דרך לעשות זאת, מכיוון שהמטוסים הבריטיים יכולים להפציץ רק בלילה, בוודאי כשמדובר במרחקים גדולים. במצב כזה, היה צורך בקבלת רשות נחיתה בשטח של הסובייטים, כי לא היה ניתן לעשות את הדרך חזרה עם הכוחות האוויריים שהיו ברשותם. מלבד זאת, הבריטים אמרו שאין להם תוכניות מפורטות של אושוויץ, מכיוון שהאמריקאים לא העבירו להם אותן".
לאחר שהסוכנות איתרה את התצלומים, הגיעו אלה לידי הבריטים. התשובה ממשרד החוץ הבריטי לא איחרה להגיע - אך גם לא קידמה את העניין: נאמר בה שהם לא מסוגלים להפציץ באמצעים שלרשותם; מפציצי לילה אינם יכולים להפציץ מטרות מדויקות כאלה ולכן יש להפנות את הבקשה לאמריקאים. "ביולי, כשנתקבלה התשובה האמריקאית השלילית", אומר פרופ' באואר, "כבר באמת היו יכולים להפציץ. היה ניתן להצליב את המידע: תצלומי האוויר ועדויות הבורחים".
לדברי פרופ' באואר, ישנם מומחים אמריקאים לתעופה צבאית שחקרו את הנושא וטוענים שאם האמריקאים היו משנים את החלטתם ומפציצים, הסיכוי לפגיעה מדויקת היה קטן. זאת, מכיוון שבתנאים של מלחמת-העולם השנייה, לא היה ניתן לפגוע במטרה מסוימת, אלא באמצעות "הפצצות שטיח" (CARPET BOMBING), כלומר כיסוי איזור שלם בפצצות, כך שחלק מהן יפגע לבטח ביעד המבוקש.
"מאחר והמרחק בין תאי הגזים למחנה האסירים לא היה רב, ברור למדי שהפצצה כזו היתה הורגת אלפים רבים של אסירים", מוסיף פרופ' באואר. "פעולה של 'הפצצות שטיח' היתה גורמת ללא ספק לאבידות קשות גם בין המפציצים. היה צורך לשלוח כמויות אדירות של מטוסים, בזמן שחיל-האוויר הגרמני היה יכול לארוב להם. הבעיה היא קשה ביותר - אך היא מוסרית ולא צבאית. חיל-האוויר האמריקאי היה מבצע תקיפה כזו, לו היה מקבל פקודה. הוא לא קיבל פקודה, בגלל ההחלטה מינואר, כאמור. וזאת - למרות המידע המפורט שהחל לזרום".
פרופ' באואר מפרט את הרקע שהביא להפצצה שלא היתה: "הידיעות הראשונות על הנעשה באושוויץ הגיעו לבריטים על-ידי הממשלה הפולנית הגולה באוגוסט 43', אך הם קיבלו את הדברים כתעמולת מלחמה. הם פשוט לא האמינו. הידיעה המוסמכת הראשונה הגיעה מהבורחים בתחילת יוני 44'. גם לו ידעו קודם, לא היה ניתן להפציץ, כי לא היו האמצעים; אלא אם כן - וגם אז מדובר רק מאמצע 43' - הסובייטים היו נותנים רשות נחיתה בשטחם. עד אז סירבו בגלל סכסוכים עם האמריקאים. מאמצע 43' היה ניתן לעשות זאת, אבל אז עדיין לא היה ידוע במדויק על אושוויץ. אפשר היה להפציץ ולחזור, באמצעים של אז, רק החל מנובמבר 43', לאחר שבעלות-הברית שיבצו בסיס בדרום איטליה. משם המרחק היה קרוב".
אך גם כאן, אומר פרופ' באואר, הסיפור לא מסתיים. "באביב 44', כשכבר ידעו על אושוויץ, רוב היהודים כבר נרצחו. בקיץ 44' היה מאוחר מדי להציל את יהודי הונגריה, מכיוון שגירושם נפסק ב-7 ביולי. לאחר-מכן היה רצח של יהודים פולנים, שהתנהל עד סתיו 44'. בנובמבר פורקו תאי הגזים", הוא אומר ומבקש לסכם: "כך שכל העסק מפוקפק, מלבד הצד המוסרי. הוא לא מפוקפק. אסירי המחנות ביקשו, דרך הבורחים, להפציץ את המחנה. למרות שהיו פוגעים בהם, היתה יכולה להישאר התחושה שלמערב יש עניין בסבל היהודי. כאן הבעיה הופכת מבעיה טכנית-פוליטית - שהיא מפוקפקת ובלתי-ברורה - לבעיה מוסרית".
לאחר המלחמה, עלתה השאלה סביב אי-הפצצת מחנות ההשמדה, במהלך משפט אייכמן. "חלק מהתיעוד שיש לנו כיום לא היה אז בידינו", אומר פרופ' באואר. "הוא נחשף בהדרגה. רק לפני כארבע-חמש שנים הצלחנו לקבוע חד-משמעית את נושא ההפצצה והסיבות שמנעו אותה. תצלומי האוויר של יוני 44', למשל, ידועים לנו רק כשבע שנים".
תוצאות השואה, לדבריו, לא היו שונות גם אם היו מפציצים. "לו היו פוגעים במתקני ההשמדה באושוויץ", הוא אומר, "הנאצים היו ממשיכים, ללא שום ספק, לרצוח את היהודים באמצעים אחרים. הם החליטו לרצוח בכל תנאי ולכן הפצצה לא היתה מונעת שום הרג. היה מאוד 'נוח' להמית בגז, אך אם לא בגז - ישנן דרכים אחרות. השואה התרחשה בתקופת זמן קצרה ביותר וזהו הייחוד לרצח עם: הוא ניתן לביצוע בבת-אחת ובזמן קצר; ברואנדה נרצחו 800 אלף איש בארבעה חודשים. הארמנים בתורכיה נרצחו במשך שנה ורבע. הטבח בקמבודיה ארך כשנתיים. ברגע שמישהו מחליט, הביצוע הוא קל. הרי מדובר באזרחים, חסרי הגנה".

 

הנווט הטירון זרק שבע פצצות על בירקנאו לפי מחקרים שנערכו בנושא, עולה כי 50 פניות שונות התקבלו בארה"ב ובבריטניה במהלך המחצית השנייה של 1944 מארגונים יהודיים. דיפלומט חשאי של הסוכנות היהודית פנה פעמיים לסובייטים, אך לא זכה לתשובה. "התשובות השליליות לבקשות בנושא ההפצצה נחלקות לשתיים: אמת מרה ושקר מר וגלוי", אומר אריה ברנע, שעמד בראש תנועת "לפיד" להנחלת לקחי השואה וכיום מנהל בית-הספר התיכון המקיף "דנמרק" בירושלים.
"האמת המרה היא סדר העדיפויות של בעלות-הברית בזמן המלחמה. הן לא היו מעוניינות לפעול בנושא, כי היתה להן מלחמה לנצח. אולי זו לא תשובה צודקת, אך לפחות היא אמיתית. התשובה השנייה והשקרית היא שמסיבות טכניות לא ניתן היה להפציץ: אי אפשר להגיע לאיזור, או שהנ"מ הגרמני לא מאפשר בכלל להתקרב. אלה שקרים".
באוגוסט 44', מדגים ברנע, שלחו האמריקאים מטוסי סיור לצלם את מרחב אושוויץ, שבסביבתו נמצאים מפעלי התעשייה הצבאית בבונא. ב-13 בספטמבר יצאו לשם מפציצי B-17 מהבסיס בפוג'ה. בדרך חלפו מעל תאי הגזים והמשרפות, כאשר נקודת-הציון שלהם היתה עשן הארובות. מסתבר כי לטייסים ניתנה רשימת יעדים משניים להפצצה, במידה ולא יהיה ניתן להגיע לבונא. הרשימה כללה עשרות מטרות נאציות זניחות, אך תאי הגזים או המשרפות לא היו ביניהן.
"הנווט במפציץ הראשון היה טירון", מספר ברנע, "והוא טעה בזיהוי המפעלים ונתן את ההוראה להפיל את הפצצות. שבע פצצות נפלו על בירקנאו, הרסו תא גזים אחד והרגו 50 נאצים. לפתע הוא שם לב שחסרה לו גבעה והבין שזו לא המטרה. הם המשיכו לחפש, מצאו את בונא והפציצו את המפעלים. המקרה הזה מוכיח, מעל לכל ספק, שהפצצת מתקני ההשמדה באושוויץ היתה אפשרית.
"במקרה הפסימי ביותר, הפצצה בודדת אך מכוונת היתה מעכבת את הרצח ביום אחד. זה לא נשמע יעיל, אך בקיץ 44' נרצחו באושוויץ 12 אלף איש ביום. הפצצה בודדת היתה יכולה להציל אותם. עם בניהם ונכדיהם - מדובר בעיר נוספת בארץ היום. דני חנוך הולך רחוק יותר ואומר שהיה ניתן להציל מאות אלפים על-ידי הפצצה חוזרת ונשנית. אך גם במקרה הפסימי ביותר שעליו אני מדבר, מדובר בהצלת אלפי אנשים.
"הסירוב להפצצה לא ניתן, לדעתי, מאנטישמיות; הוא ניתן מסיבות של אדישות מוסרית. מה שאומר פרופ' באואר בעניין - נכון. סדר העדיפויות של בעלות-הברית היה מוצדק, לו היה קיים ניגוד בין משימה קרבית משמעותית כלשהי להפצצת המחנה. אך איש לא העלה נימוק כזה, ולו ברמז. אושוויץ בכלל לא עלה לסדר היום, אפילו לא כמטרה משנית. מדובר בנורמה של העולם הדמוקרטי, שאולי השתנתה מעט אחרי השואה ואומרת שאנחנו אחראים רק על גורל האזרחים שלנו; אנחנו נגד רצח יהודים כבני-אדם, אבל אף אחד לא יכול להטיל עלינו חובה להציל אותם בזמן המלחמה".
לפני כארבע שנים נפטר אביגדור פרי, שהיה נווט בחיל-האוויר האמריקאי ושירת גם בחיל-האוויר הישראלי. בתקופת המלחמה הוצב בפוג'ה ונשלח להפציץ באיזור אושוויץ, אך לא נאמר לו דבר אודות המחנה. הוא ידע נקודות-ציון, קיבל רשימת מטרות משניות - אך בירקנאו לא היתה אחת מהן. "רק אחרי המלחמה הוא הבין מה לא היה ברשימה", מספר ברנע. את אל"מ (מיל') זאב (זאביק) לירון, שהיה אסיר באושוויץ ולימים ראש מחלקת מודיעין בחיל-האוויר, פגש פרי בקורס-טיס מינוס אחד. שם, העדויות של כל אחד מהם הצטלבו לכלל אמת מרה.

 

עוד באותו מדור

אבות הקמיקזה

בעיצומה של מלחמת-העולם השנייה, עם תחילת ההפצצות האמריקאיות על גרמניה, הורה הרמן גרינג, מפקד חיל-האוויר הגרמני, על הקמת "סטורמסטאפל 1", יחידת קרב התנדבותית מיוחדת. המטרה: הפלת מפציצים אמריקאיים בכל מחיר. האמצעים: טייסים צעירים וחסרי ניסיון, שנדרשו לחתום על הצהרה שבה התחייבו להפיל בכל גיחה לפחות מפציץ אחד

שניים מול התופת

סגן ג'ורג' וולש וחברו הטוב סגן קן טיילור, שהוצבו בהוואי במלחמת-העולם השנייה, עסקו בעיקר בריקודים, במשחקי קלפים ובגלישה על גלים. כשהחלה המתקפה על פרל-הרבור מטוסיהם, שחנו במנחת נידח, היו מהבודדים שלא הושמדו. וולש וטיילור המריאו מייד וטסו לתוך ענן של מפציצים יפניים. השאר הוא היסטוריה