בטאון חיל האוויר

ביטאון
גליון 138 (239) 01/04/01

זמן אוויר

חומות של תקווה

צריך לקרוא כדי להאמין: בבוקר גשום בפברואר 44' יצאו 18 מטוסי מוסקיטו בריטיים להפציץ את מטה הגסטפו בעיר אמיין שבצרפת. התוכנית היתה להגיע למטה בזמן ארוחת-הצהריים ולהבקיע את חומותיו, כדי לאפשר ללוחמי המחתרת הצרפתיים שנכלאו בו - לברוח. התוצאה: מתוך 700 אסירים, 258 יצאו לחופשי. מפקד המבצע, אל"מ צ'ארלס פיקארד, ועוד שלושה טייסים בריטים, שילמו בחייהם

גיורא נוימן

אמיין, צרפת. ארבעה חודשים לפני פלישת בעלות-הברית לנורמנדיה. בתחומי העיר שוכן מטה הגסטפו האזורי - בניין בעל חשיבות ממדרגה ראשונה, לאו דווקא צבאית. בין חומותיו נכלאו כ-700 לוחמי מחתרת צרפתים, כשסכנת מוות תמידית מרחפת מעל ראשיהם. חלקם עלולים להיות מוצאים להורג בכל רגע.
למשימה שתוכננה נגד מטה הגסטפו היה מוטיב אנושי ומוסרי עליון: ליזום בריחה המונית של אסירי אמיין. מטרה זו ניתנה לביצוע על-ידי הבקעת חומות המטה באמצעות הפצצה מדויקת עד הסנטימטר האחרון. חלק מן המטוסים הוקצו לפגוע בחומות. היה ברור שהשומרים יפתחו באש על האסירים הנמלטים וחשיבות רבה נודעה למאמץ לפגוע בהם לפני שיבינו מה קורה.

"להניח את הפצצות בידיים"

הדיוק בהפצצות היה קריטי; ההחטאה הקטנה ביותר, היסוס של רגע בזמן שחרור הפצצות ובמקום לשחרר את האסירים - היו הטייסים הורגים אותם במו ידיהם. כפי שהגדיר זאת אחד הטייסים: "היינו פשוט צריכים להניח את הפצצות ממש בידיים, במקומות שנבחרו לכך". ואיזה מטוס נבחר למשימה זו? לא מטוס קרב קטן וזריז עם חימוש מוגבל, ולא מפציץ כבד הפועל מגובה רב. היה ברור שעבודה כה מורכבת ועדינה נועדה למטוס אחד ויחיד - המוסקיטו העשוי עץ; מטוס מהיר וקל-תמרון, דו-מושבי ודו-מנועי, ששימש במיגוון תפקידים: מפציץ בינוני, מטוס יירוט לילי, מטוס צילום ו"מפלס נתיב" למטוסים כבדים. בקיצור: מטוס אידיאלי למטרה כמו כלא הגסטפו באמיין. גם טייסיו היו נלהבים לצאת לדרך. כאשר אנשי כנף 140 של חיל-האוויר הטקטי השני נתבשרו שהמשימה שלהם - כולם התנדבו להשתתף בה. חרף הסיכון שבטיסה בגובה פני הקרקע, הטלת פצצות מגובה אפסי של 15 מטרים ונסיקה זריזה כדי לא להתרסק אל החומות, ולמרות נוכחותם המובטחת של מטוסי קרב גרמניים וכוחות נ"מ לא מבוטלים - הרצון להלום בגסטפו השנוא ולשחרר את אסיריו היה משותף לכל.
בוקרו של ה-18 בפברואר 1944 לא התאים כלל למבצע מסוג זה: עננים נמוכים המטירו תערובת של גשמים ושלג, אך איש לא חשב על דחייה. 18 מטוסי מוסקיטו עמדו מוכנים להמראה, חמושים בפצצות בעלות מרעום השהיה של 11 שניות. מוסקיטו נוסף נועד לצלם את הפעולה. כמו כן הוקצתה טייסת מטוסי קרב מסוג טייפון, כדי לטפל במטוסי הקרב הגרמניים, אם וכאשר אלה יופיעו. על המבצע פיקד טייס בכיר בעל ניסיון קרבי עשיר, אלוף-משנה צ'ארלס פיקארד. גם הנווט שלו היה קצין מנוסה מאוד, סגן ביל ברודלי. עבור שניהם, הטיסה לאמיין תהיה האחרונה.

הפצצה בזמן ארוחת-הצהריים

בשעות הבוקר שלפני הפעולה העסיקו עצמם הטייסים, אלה ששמותיהם נכתבו על הלוח בחדר התדריכים, בלימוד הדגם של בית הסוהר, שנבנה בטייסת לפי צילומי אוויר. ההפצצה עצמה נקבעה במדויק לשעת ארוחת-הצהריים של הכלא. החשש היה שכל שעה אחרת תשאיר את האסירים נעולים בתאיהם, ללא אפשרות להיחלץ.
סיפר אחד הטייסים, קצין בשם ספרקס: "18 המטוסים המריאו אחד אחרי השני, בשעה 00:11 בבוקר. בגובה 30 מטר לא יכולתי לראות דבר בחוץ, רק מרק אפור של עננים, גשם ושלג שחבטו בחופת הפרספקס ללא הפסקה. לא היתה תקווה להתכנס במבנה או להישאר בו, כך שלקחתי כיוון הישר לתעלה. שלושה קילומטרים מעבר לחוף פרצנו למזג אוויר בהיר ודקות ספורות אחר-כך כבר טסנו מעל לצרפת. ליד אמיין התפצלנו לפי התוכנית: שלושה גלי הפצצה, שישה מטוסים בכל גל. היינו בגל הראשון שנועד להבקיע את החומה המזרחית של הכלא. הניווט דרך אמיין היה עניין של מה בכך, כי כביש ראשי הוביל אל הכלא, וכל שנדרש מן הטייסים היה לטוס מעליו. מטוסי טייפון טסו לידינו בגובה אפס, והיה עלינו להיזהר לא להתנגש בהם ולא בעמודי חשמל, שחלפו כמה סנטימטרים מתחתינו. ממרחק שני קילומטרים הבחנו בכלא ותוך שניות כבר היינו מעליו, מכוונים את הפצצות לבסיס החומה. שיחררנו פצצות - וזהו! תפקידנו תם. לא היה זמן לבדוק את התוצאות שהשגנו, מפני שהיינו חייבים לפנות במהירות את השטח לבאים אחרינו".
ואכן, גל המטוסים השני לא איחר: הם הגיעו תוך שניות ושיחררו פצצות על קטעים נוספים בחומה. מטוסים אחרים הטילו באותן שניות חימוש על ראשי הגרמנים באגפי המגורים שלהם. אש ועשן התאבכו לכל עבר מהמבנים המופצצים. בזמן זה חג מפקד המבצע, אלוף משנה פיקארד, סביב מתחם הכלא ובחן את הנעשה; ההצלחה, כך הסתבר לו, היתה גדולה! הפרצות שנוצרו בחומות נמלאו מייד בהמוני אסירים שפרצו החוצה מהר ככל האפשר. האסירים הצרפתים לא ביזבזו רגע בריצתם אל החופש. פיקארד, בראותו זאת, שידר לשישיית המטוסים האחרונה לנצור אש ולחזור לאנגליה עם הפצצות. גם טייס הצילום יצא מכליו בראותו את המוני האסירים מגיחים אל החופש, ומצלמות המוסקיטו שלו עבדו ללא הפסק - סיבוב ועוד סיבוב ועוד אחד - מעל הכלא המופצץ!

אש ממטוסי הפוקה-וולף

אבל ההצלחה גבתה את מחירה באבידות קשות: מטוס מוסקיטו אחד נפגע מאש נ"מ, נווטו נהרג באוויר והטייס הצליח לנחות במטוס הבוער ונפל בשבי. פיקארד, שהבחין כנראה במוסקיטו ההרוס על הקרקע, מיהר למקום כדי לבחון את המתרחש. לרוע מזלם של פיקארד וברודלי שהו באוויר שני מטוסי פוקה-וולף 190 גרמניים. הם נצמדו לזנב המוסקיטו הבודד ופתחו באש. המטוס האנגלי התהפך על הגב והתרסק לא רחוק ממקום התרסקותו של המוסקיטו הראשון. שני הטייסים נהרגו במקום. שאר המטוסים שהשתתפו במבצע, חלקם פגועים מאש נ"מ, שבו לאנגליה בשלום.
מתוך 700 האסירים באמיין 258 הצליחו לברוח, בהם 12 שעמדו להיות מוצאים להורג למחרת היום. חלק מהבורחים נורו ואחרים נתפסו על-ידי הגרמנים ביערות שמסביב לכלא בימים הבאים. חיל המצב הגרמני שילם מחיר יקר: כ-50 מאנשיו נהרגו מאש מטוסי המוסקיטו. אחרי המלחמה בנתה העיר אמיין עמוד זכרון לטייסים הבריטים שהקריבו את חייהם למען חירותם של האסירים הצרפתים. במוזיאון המלחמה בלונדון הוקמה פינה מיוחדת, המנציחה את ההפצצה יוצאת הדופן הזאת בתולדות חיל-האוויר הבריטי. בין השאר נמצא שם גם דגם הכלא המקורי, שהטייסים נעזרו בו לפני שיצאו לדרך.
פרטי המבצע, נתוניו הטכניים והשתלשלות הפעולות שהתרחשו במהלכו - כל אלה ועוד כתובים בספר שהתפרסם באנגליה לפני שנים רבות, ושמו: "Tumbling down and the wall came" - תרגום לאנגלית של המשפט התנ"כי "ותיפול חומה תחתיה".

עוד באותו מדור

על "אורורה" וחיות אחרות

מטוס האורורה כבר כונה "מטוס הריגול המדהים בהיסטוריה", אבל המימשל ממשיך לטעון שמדובר בשמועה שמקורה ב...טעות של הצנזורה. וזה אינו הפרויקט "השערורייתי" היחיד, שלא ברור אם יש לו קיום גם במציאות

סופו של בלון

מחקרים אמריקאיים, שנערכו אחרי מלחמת-העולם השנייה גילו נתון מדהים: מסתבר שבשנות המלחמה שיגרו היפנים 300,9 בלונים פורחים חמושים בפצצות לעבר חופי ארה"ב. התיכנון היה לשלוח את הבלונים על זרמי אוויר במהירות של 480 קמ"ש, עד לארה"ב. בסופו של דבר, רק 285 בלונים חצו את האוקיאנוס ורק אחד התפוצץ וקיפח את חייהם של ששה אזרחים